שביעי של פסח התשפ״ה

אַחֵינוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל-הַנְּתוּנִים בַּצָּרָה וּבַשִּׁבְיָה-הָעוֹמְדִים בֵּין בַּיָּם וּבֵין בַּיַּבָּשָׁה-הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶם-וְיוֹצִיאֵם מִצָּרָה לִרְוָחָה-וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה-וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה-הָשָׁתָא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב-וְנֹאמַר אָמֵן.

מהמעלה הראשונה את המאמר אנו  מקדישים לכל החטופים חטופות שבויים ושבויות שיהיה רצון שיחזרו הבית בזמן הקרוב.

מהמעלה השניה אני מברך את נעמה, דניאלה, אגם, קרינה ולירי בהצלחה גדולה. 

מהמעלה שלישית את המאמר אני מקדיש לזכרם של אלכס רוזיאק ואביו שלמה רוזיאק ז״ל  שהיום פקידת שנתם ואת ד״ר מאיה רוזיאק ז״ל ומתוך המאמר אנו מברכים את משפחת רוזיאק ירון, זיוי, אופיר, איה, עלמה, יפתח, איתן, ניר, דניאל, טל, אורי, רוני ובן ברנע. ואת אילן אורן שרון והבנות רובי וריאו, מיכל והילדים אורי שי-לי ואריאל, וגל, יהי רצון שתמיד תצליחו במעשי ידכם.

שביעי של פסח

היום  בחצות הלילה מתחיל תהליך של נס קריעת ים סוף שנמשך עד עלות השחר, השאלה הגדולה מה בעצם הוסיפה קריעת ים סוף מבחינת תהליך הוצאת בני ישראל ממצרים. מתוך ספר שלם חווינו את התהליך שעם ישראל עברו מתחילת העבדות ועד גאולת מצרים באמצעות עשר מכות שהראו לפרעה שאין לו ברירה אלא לשלוח את בני ישראל מארצו.  במכת בכורות פרעה בעצמו ביקש מעם ישראל שיצאו מארצו. אם כן מדוע היה דרוש נס נוסף, הנס האחד עשר, שיכה שוב את מצרים? הרי אם הקב"ה רצה להשמיד באופן מוחלט את מצרים הוא יכול היה לעשות זאת כבר בעשר המכות, ולא היה צריך לעשות זאת בתהליך נפרד.

ישנו פתגם מפורסם שאנו משתמשים בו כדי להראות לאדם שהוא עדיין מחזיק בעבר: ״קל יותר להוציא את ישראל ממצרים, מאשר להוציא את מצרים מישראל״.

עבדות ואדנות הם עניין של תפיסה. מערכת היחסים בין עבד לאדון אינה מבוססת על כפיה בלבד, אלא היא מתבטאת גם – ובעיקר – בתודעה. האדון מחשיב עצמו נעלה ומניח כי העבד זקוק לו והעבד מקבל הנחת עליונות זו. הוא סבור כי הוא לא יכול להתקיים ללא האדון שינחה אותו וידאג לו. העבד לא הופך עבד עד שהוא לא מפתח תלות באדון, והאדון לא נעשה אדון, עד שהוא לא מצליח לראות באדנות את היחס הטבעי כלפי העבד. פרעה היה משוכנע עמוקות שישראל אינם יכולים להסתדר בלעדיו, ולכן הוא לא התייחס ברצינות לבקשתם של משה רבינו ואהרון הכהן שביקשו ממנו לשחרר את בני ישראל מעבדות מצרים מפני שהוא לא הצליח לדמיין אותם כבני חורין.

בהמשך נבין שגם עם ישראל לא האמין שהוא יכול לחיות ללא מצריים, למרות העבדות והכפייה הקשה שהם עברו בזמן הגלות במצרים. כפי שהסברנו באמצעות עשר המכות משה רבינו אומר לפרעה: תכיר כבר במציאות שאתה אינך אדון ועם ישראל  אינם זקוקים לך. הקב"ה הוא האדון, ואתה זקוק לו. 

ליציאת מצרים יש אפוא מטרה כפולה: להראות לפרעה ולמצרים שהם אינם אדונים של ישראל, ולהראות לעם לישראל שהם אינם עבדים המשועבדים למצרים. נסביר את החיסרון שעם ישראל הרגיש בפרידתם מן הארץ בה חיו מאות שנים, באמצעות שני פסוקים, הראשון: ״וַיְהִי, בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת-הָעָם, וְלֹא-נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא:  כִּי אָמַר אֱלֹהִים, פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה–וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה״. פסוק זה מספר כי גם לאחר היציאה הפיזית ממצרים, השייכות הנפשית והזהותית של ישראל נותרה במצרים. משום כך היה ברור שבמידה ויתרחשו קשיים גדולים מדי, העם ירצה לשוב מצרימה. עצם הרצון הזה מלמד שמשהו מהותי מאוד עוד לא קרה ביציאת מצרים. ובכך פסוק זה מציב כבר בפתיחת הפרשה את התביעה להגיע לשלב נוסף ביציאת מצרים: שלב בו עם  ישראל יטמיעו באופן מוחלט את ההבנה שהם יצאו ממצרים לעולם. כל עוד שלב זה לא יתרחש, בני ישראל ישארו למעשה בגלות מבחינה נפשית: תהיה בקרבם תפיסה נסתרת שאם החיים החדשים והמאתגרים שלהם מחוץ למצרים לא יצליחו הם חלילה תמיד יוכלו להחזיר את הגלגל לאחור ולהתקבל בחזרה במצרים.

הפסוק השני מסביר שכדי לנתק את עם ישראל באופן מוחלט מן המחשבה השקרית שאומרת שעם ישראל חיי חיים טובים בארץ מצרים במשך דורות רבים, הקב״ה היה צריך להוביל את עם ישראל במהלך מפתיע בו הם חזרו לאחור, לכיוון מצרים: ״דַּבֵּר, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת, בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם: לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן, נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל-הַיָּם״. 

הצעד הזה החל לעורר בעם באופן חריף את השאלה האם הם באמת חפצים להתנתק ממצרים, או שיש בהם תקוה פנימית לשוב אליה. ואכן בעקבות אותה החזרה, המצרים החלו לרדוף אחרי ישראל ולעורר בהם פחד קיצוני. כצפוי, פחד זה עורר מיד את ישראל לשוב לחייהם הקודמים: ״וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם, לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר:  מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ, לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם.הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם:  כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר״.

אכן אל מול תלונה מצערת זו, משה רבינו  מודיע כי עומד להתרחש מהלך שבסופו יהי ברור  שפרעה אינו האדון של עם ישראל, ועם ישראל אינם עבדיו, ולעולם לא יעלו שוב על דעתם לשוב מצרימה: ״אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת-מִצְרַיִם הַיּוֹם–לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד, עַד-עוֹלָם.  יְהוָה, יִלָּחֵם לָכֶם; וְאַתֶּם, תַּחֲרִשׁוּן״.

עכשיו אפשר להבין יותר שרק נס קריעת ים סוף עזר לעם ישראל להתגבר על העבדות מבחינת הזהות הנפשית שלהם ולהתחבר בחזרה לקב״ה ומשה רבינו: ״וַיּוֹשַׁע יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא, אֶת-יִשְׂרָאֵל–מִיַּד מִצְרָיִם; וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-מִצְרַיִם, מֵת עַל-שְׂפַת הַיָּם.  וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם, אֶת-יְהוָה; וַיַּאֲמִינוּ, בַּיהוָה, וּבְמֹשֶׁה, עַבְדּוֹ״. 

בימי שגרה, נס הוא דבר שאינו רצוי, שכן הקב״ה ברא את הטבע וחוקיו, כדי שהאדם בכישרונו ילמד להשתמש בהם באופן הטוב ביותר. אולם לפעמים העולם כל כך שמרן ובסטגנציה והאדם תקוע בעולמו הפנימי שלא מאפשר לו להרים את הראש כדי לחוות את כוחות ההשפעה המשתייכים להקב״ה.

בשביעי של פסח אנו מציינים את קריעת ים סוף שהוא אחד הניסים הגדולים והמוכרים בהיסטוריה האנושית. כאן השחרור הוא מעל חוקי הטבע עצמם. זיכרון זה יוצר חקיקה בתוך המציאות. חקיקה זו אינה רק זכרון, רישום של מאורע מן העבר, אלא היא שינוי ממשי בתוך המציאות שלנו, שמעתה אינה עוד כפי שהיתה. על קריעת ים-סוף נאמר במקרא :״וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיּוֹלֶךְ יְהוָה אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם״. בשביעי של פסח, בני ישראל חוו בעוצמות אדירות את כוח ההשפעה שהחל בזמן שבני ישראל יצאו ממצרים והגיע לידי ביטוי מושלם בזמן שבני ישראל עברו בתוך הים כפי שנאמר בתורה :״וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם״. מאותו הרגע, כל כוח ההשפעה שהגיע מהקדוש ברוך הוא הועבר במלואו לבני ישראל ,הם קנו אותו במעשה זה כפי שכתוב מיד לאחר מכן: ״וַיּוֹשַׁע יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם״. פסוק זה מבטא אפוא את היסוד לאמונת ישראל: שהקב״ה הוא בעצמו הגואל.

התורה מראה לנו את עומק המציאות של נס קריעת ים סוף. את הראיה הזו אפשר אולי לשכוח באופן חיצוני, אבל משהו ממנה נחקק בתוכנו, וגם כאשר אין אנו מודעים אליה היא מאפשרת לנו לסמוך עליה. וכך, כאשר אנו ממשיכים והולכים בדרך עבודת ה', ומתחילים לברר לעצמנו את מהותנו באמצעות מערכת ערכים עד שהם הופכים להיות חלק מהזהות שלנו.

לסיכום תמיד תודעת קריעת ים סוף תפגוש אותנו בכל הרבדים של חיינו. נסיים את המאמר במילים של  מאיר אריאל ז״ל: ״ואבא תמיד אומר – תעזבנו יום יעזבך יומיים – העגלה נוסעת אין עצור – קפצת ממנה היום – חלפו שנתיים והנה נשארת מאחור״.

אם אנחנו לא מקיימים את החיים דרך מטרה נטולת קונפליקטים בסוף נמצא את עצמנו רחוקים מהיעד שהצבנו לעצמנו. רבי ישראל, המכונה הבעש״ט, מייסד החסידות, מסביר שהתורה היא במובן של הוראה, כל פעם שהתורה מדברת בפועל של דברים שהיו בעבר, הם מונחים בזיכרון הקולקטיבי של עם ישראל, דוגמת יציאת מצרים וקריעת ים סוף.

יותר ממה שכתבתי, מוצפן במאמר, תמיד נלמד לשחרר את מה שמחזיק את הכוס שלנו בעבר ונבין סוף סוף למה היא לא מתמלאת בהווה, חג שמח.״