פרשת בְּשַׁלַּח התשפ"ה

את המאמר אני מקדיש לנעמה, אגם, דניאלה, קרינה ולירי, קחו את הכוח במאמר והשתמשו בו כרצונכן. 

אנו מברכים את נסי חורש שהיום יש לו יום הולדת, שהקב״ה יתן לך את מבוקשך. 

למירי בלבול האחת והיחידה שמחר חוגגת את יום הולדתה, שעושה רבות למען חיילי צה״ל, יהי רצון שהקב״ה יפתח לך את אוצרו הטוב ויושפע לך שפע של שמחה שפע של ברכה שפע של חיים טובים ומועילים.

אנו שולחים כוס תנחומים לאידית יהודית פאול פינצבסקי אמא של משה פינצ'בסקי, שהיום יום אזכרתה שלא תדעו צער ומכאוב. 

פרשת בשלח

״הפרשה ידועה בשם ״שבת שירה״, יש בה את גמר יציאת מצרים והתגלות ה' הגדולה בשִׁדּוּד מַעֲרָכוֹת (צירוף המביע שינוי יסודי בסדרים הקיימים של מערכות הטבע) על ידי הנס הגדול שהוא קריעת ים סוף. נס שאיפשר לעם ישראל מעבר יבש בתוך הים ובעקבותיו שירת הים הנשגבה בזיכרון הדורות. ואכן שירה זו נחוותה בעם ישראל כשירת החירות. שאיפשרה לעם ישראל לפתח בתודעה הקולקטיבית שלו את המציאות שלאחר הגאולה, מציאות שהביאה את עם ישראל לדרגת אמונה גדולה בקב״ה, כפי שכתוב: ״וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם, אֶת-יְהוָה; וַיַּאֲמִינוּ, בַּיהוָה, וּבְמֹשֶׁה, עַבְדּוֹ״.

לאחר מעמד מופלא זה עם ישראל שרים: ״אָז יָשִׁיר-מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לַיהוָה, וַיֹּאמְרוּ, לֵאמֹר״. ומסתיימת השירה הגדולה על-ידי מרים הנביאה כפי שאנו קוראים: ״וַתִּצֶאן כל הנשים אחריה בתפים ובמחלת; וַתַּעַן להם מרים שירוּ לַה' כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים״. הפסוקים הללו מבטאים את כוחו של הקב״ה ששולט בעולם הן בדרך הטבע והן בדרך הנס, שלא היה כמוהו בשִׁדּוּד מערכות הטבע לישועת עם-ישראל (מעין פלישת עולם האלוקות אל תוך עולם הטבע). חשיבותם של אירועים אלה בכך שהם מביאים לישראל ביטחון מוחלט בגאולה בידיעה ודאית שהישועה אפשרית. הרי אין גלות מוחלטת כמו גלות מצרים, שהתאפיינה בתנאים קשים ביותר, ובכל זאת יצאנו ממנה! 

החוויה שעם ישראל עבר בקריעת ים סוף משמשת עדות עולם על קיומה של השגחה אלוהית הפועלת גם מעבר לנסיבות הטבעיות של העולם. עם ישראל של אותו הדור התנסו בשתי חוויות שונות של גאולה. הראשונה היא יציאת מצרים עצמה והשחרור מעול השעבוד, החזרת הרצון העצמי שדוכא בצורה קיצונית על ידי פרעה ועבדיו. בנוסף אנו מציינים את נס קריעת ים סוף, וכאן השחרור הוא מעל חוקי הטבע עצמם. שני זיכרונות אלה מבטאים אפוא את היסוד לאמונת ישראל: שהקב״ה הוא בעצמו הגואל, אשר מתגלה בבריאה ובהיסטוריה.

״בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ״ (ספר משלי)

מיד לאחר נס קריעת ים סוף, התורה מעלה את ההיבט החומרי: ״וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה. וַיִּצְעַק אֶל יְהוָה וַיּוֹרֵהוּ יְהוָה עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם-וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא״. לאור כל זאת עולה השאלה מדוע התורה בחרה מיד אחר השירה הגדולה להכניס נושאים העוסקים בדבר הפשוט והפעוט של שתייה ואכילה, בדברים הבנאליים והבסיסיים ביותר, אולי היה יותר מתאים לעבור ממעמד עליון ונשגב, נס קריעת ים סוף, ישירות למעמד הר סיני (מתן תורה), ורק לאחר מכן לעסוק בענייני האכילה והשתייה?

התשובה היא שהתורה רוצה להראות שכל הדברים שהם למעלה מהטבע, אמורים לְהַנְכִיחַ את עצמם בטבע עצמו. אחרי המעמד העליון והמופלא, צריכה האמונה להתגלות ביום יום, בכל אכילה ושתיה, האמונה הגדולה צריכה להופיע בכל המציאות, בכל המצבים ובכל זמנים. גדולתה של האמונה היא להצליח לראות את קריעת ים סוף גם במזונותיו של האדם, לדעת לברך ולהוקיר תודה לקב״ה ולסביבה התומכת בנו, לראות את הקב״ה בדברים הפשוטים והיום יומיים זוהי הופעת האמונה השלימה לה אנו מייחלים ומצפים.

המסקנה המתבקשת

עשר המכות ונס קריעת ים סוף באים ללמדנו דבר גדול מאוד, שכל מעשה הניסים והנפלאות והאותות והמופתים, נועדו לעזור לנו להחזיר את הרצונות שלנו לעצמנו, בזמן שהרצונות שלנו שבויים בידי אנשים אחרים, לכן אנו מתבקשים להיעזר בנסים הללו שמגיעים מבחוץ, כדי שיהיה לנו את הכוח ואת ההכרה שלנו מבחינת המעמד שלנו לפני הקב״ה, בהכרה זו גלומים תיקון האדם והעולם. אם אנו נשענים רק על הנסים בלי התהליך הפנימי, אז כל הניסים הם חסרי משמעות מבחינה ערכית ובלתי יעילים. על זה אומר התלמוד: ״רבי יהושע אומר: חלקהו – חציו לה׳ וחציו לכם״ (תלמוד בבלי ביצה ט״ו, ב׳). האמונה איננה ניתנת לביסוס ואין לה קיום על רקע התגלות ניסית בלבד, אלא היא דורשת מאיתנו להַאָבק על הכרה זו, ודוקא בתנאים בהם שקוע האדם בחיי החולין של יום-יום, ללא ניסים, אותות ומופתים וללא שירה, אלא היפוכו של דבר, בעולם אשר מציב בפני האדם קשיים ומכשולים, ובעיות רבות וחמורות, שם מתגלית האמונה האמיתית. 

אנו נביא כדוגמה את פרשת המן שהתרחשה מיד לאחר הנס הגדול של קריעת ים סוף ונראה שלמרות הניסים הגדולים, ברגע שתהליך רוחני אמוני פוגש את האדם שלא עשה עבודה רוחנית רגשית עם עצמו והסביבה שהוא חיי בתוכה, מיד יש עימות והאמת נגלית לעין, ננסה להבין, על רקע מה שאמרנו, את משמעות הנס של ירידת המן.

על הטעם להורדת המן נאמר במפורש בתורה: ״וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן-הַשָּׁמָיִם; וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר-יוֹם בְּיוֹמוֹ, לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם-לֹא״. הביטוי: ״אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי״ הוא ביטוי חריג במקרא, ולא בכדי – כנראה שהוא עומד ביסוד התורה כולה. נבאר: ירידת המן מתרחש בין קריעת ים סוף לבין מעמד הר סיני. עם ישראל עומד לקבל את התורה, ואז מתעורר בו הספק – שמא התורה שעתידה להיכפות על עם ישראל אינה מתאימה לטבעו. לספק זה יש מקום, שהרי כלל ידוע בחינוך הוא שהכפיה מטבעה גוררת דחיה גם כאשר הדבר מגיע מתוך ידיעת הטוב שבה. לכן, הקב״ה רצה להראות לעם ישראל שלא תמיד מה שאנו חושבים בחוש המנטאלי שלנו, ומאמינים שיש לנו את הכוח לשנות את המבנה הרגשי-רוחני הקודם, שחיינו דרכו, זה דבר של מה בכך וניתן לעשות אותו בקלות רבה. לכן אומר הקב״ה: ״אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי״. 

קודם ירידת המן לראשונה, משה רבינו מצווה על עם ישראל שלא יותירו ממנו עד בוקר, אך עם ישראל משאירים ממנו עד בוקר – וכתוצאה מכך המן מעלה עובש. בימים שלאחר מכן לא מסופר לנו שהעם לקטו יתר על המידה – מהסיבה הפשוטה שהם הסיקו שדבר זה איננו משתלם, ולכן נהגו כפי שציווה משה רבינו. והנה: ״וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי, לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה-שְׁנֵי הָעֹמֶר, לָאֶחָד; וַיָּבֹאוּ כָּל-נְשִׂיאֵי הָעֵדָה, וַיַּגִּידוּ לְמֹשֶׁה״. העם מחליטים ללקוט מנה כפולה לקראת יום השבת. מעצמם עשו כן. בראותם זאת: ״וַיָּבֹאוּ כָּל-נְשִׂיאֵי הָעֵדָה, וַיַּגִּידוּ לְמֹשֶׁה״, הגיעו נשיאי העדה במטרה לדווח למשה רבינו על מעשה העם. לתדהמתם, לא זו בלבד שמשה רבינו איננו מגנה את המעשה, אלא שהוא אומר להם: ״הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה״. כלומר, כך אמר לי ה' שיקרה, וכך היא הלכה למעשה. 

לאחר מכן, משה רבינו מוסיף ומצווה את בני ישראל שלא לצאת וללקוט בשבת – מפני שלא ימצאוהו בשדה, אך למרות זאת יצאו כמה אנשים מן העם ללקוט ביום השבת, ולא מצאו. נמצאנו למדים שכאשר יש ציווי מפורש לעשות או שלא לעשות דבר מה, הנטיה הטבעית של עם ישראל היא לעשות הפך הדבר, ואילו דווקא כאשר אין כל צו מפורש – הנטיה הטבעית של עם ישראל היא לעשות את רצון ה'. 

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר, וְשִׂים, בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ: כִּי-מָחֹה אֶמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם. טו וַיִּבֶן מֹשֶׁה, מִזְבֵּחַ; וַיִּקְרָא שְׁמוֹ, יְהוָה נִסִּי. טז וַיֹּאמֶר, כִּי-יָד עַל-כֵּס יָהּ, מִלְחָמָה לַיהוָה, בַּעֲמָלֵק–מִדֹּר, דֹּר. 

מיהו אותו עמלק שפותח מלחמה עם ישראל ברפידים?

עמלק הוא זה שמשיב לנו את זהותנו כאשר מתעורר אצלנו ספק אודותיה. לא מדובר רק בישות לאומית הפועלת מולנו, אלא גם בדבר הנמצא בקרבנו. וכבר למדנו בפורים ש״עמלק״ מייצג את הספק שמתחולל בקירבנו בגלל אירועים וסיטואציות שבנו בתוכנו את האמונה השגויה שלא מאפשרת לנו לבחור בהשגחה העליונה ובעצמי שלנו יחד. זוהי נקודת הספק שישנה בכל אחד מאיתנו ותובעת מאיתנו לעשות עבודת בירורים בנושא שיש עמו ספק. רבי צדוק מלובלין אמר שעמלק מופיע בלב כאשר האדם פתר כבר את כל בעיותיו, אך יחד עם זאת הוא עדיין איננו חש את הנוכחות האלוהית בקרבו. באותו הרגע הוא חש ספק גדול בזהותו, ורק הוא עצמו יכול להסיר את הספק מקרבו״.