פרשת שְׁמוֹת התשפ"ה

את המאמר אני מקדיש לשני אנשים משני תודעה קולקטיבית:
הראשון, יוסי גנוסר, חברי ואהוב לבי, שבמוצאי שבת תחול אזכרתו, שהצליח בחוכמתו ליצור בתוכי ובתוך עוד הרבה אנשים שינוי אמיתי ומהותי.
לפני הרבה הרבה זמן פגשתי אדם מטאור שהצליח להסביר לי את מהות החיים וללמד אותי לחיות את החיים.
השוני המהותי בין איש הרוח לאיש המעשה יצר שילוב מנצח שלימים משילוב זה נבנתה עמותת עולם חסד יבנה.

יוסי גנוסר ז״ל, נשיא עמותת עולם חסד

על יוסי גנוסר נאמר בתהילים:
מִי-הָאִישׁ, הֶחָפֵץ חַיִּים; אֹהֵב יָמִים, לִרְאוֹת טוֹב.
נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע; וּשְׂפָתֶיךָ, מִדַּבֵּר מִרְמָה.
סוּר מֵרָע, וַעֲשֵׂה-טוֹב; בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ.
אז לך ניצה המדהימה, צור המדהים, מתן המדהים ואמיר הכי טוב שיש, מאמר זה הוא בשבילכם.

השני שהמאמר מוקדש לו הוא הרמב״ם שההילולה שלו תחול ביום ראשון בערב.

לאורי ואקסאל המדהימים הרגע התרחש אצלכם שינוי מהותי אז מזל טוב ענק והכי גדול.

חלק א

שעבוד מצרים וגאולת ישראל

״השבוע אנו מתחילים לקרוא את חומש שמות, חומש השעבוד והגאולה, המשמש אב טיפוס לכל יתר הגלויות. מאות שנים שנולדים ילדים משבטי ישראל לתוך תודעת השעבוד, שהאמינו במשפט הכוזב: ״אלוקים לעבדות בחרתנו״. אבא עֶבֶד, אמא שִׁפְחָה, כל הסביבה כולה משועבדת לעריצות של פרעה המלך, שוטריו, כוהניו וכל בני עמו. ממש קשה לצפות שמישהו יוכל להרים את הראש, להביט סביב ולחשוב אחרת, ללא מודל חיקוי של עם אחר, ובלי המבנה התודעתי שנטוע בתוך העצמי של האדם: ״בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתָם״. עם ישראל בזמן הגלות עצמה זרע את זרעי החירות כפי שהנביא ירמיהו מלמד אותנו: ״הוֹי כִּי גָדוֹל הַיּוֹם הַהוּא מֵאַיִן כָּמֹהוּ וְעֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ״, כלומר מתוך הגלות מגיעה החירות ואותם זרעי החירות מתחילים להתהוות, ולאחר מאות שנות המתנה הם פרצו כמו לבה רותחת, ושינו לבלי הכר את פני העולם.

פרשת השבוע מתחילה: ״וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם״. מלך חדש שלא הכיר את יוסף קם על מצרים, הוא חושש כי היהודים המתגוררים בארצו יהוו גַּיִס חֲמִישִׁי בעת מלחמה, לפיכך הוא מטיל עליהם עבודת פרך, אך: ״כַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ״. ידוע במדרשים שפרעה לא זז מילימטר ללא החוזים בכוכבים שלו, ואותם חוזים מספרים לפרעה כי עומד להיוולד ילד יהודי שיושיע את ישראל. פרעה נבהל מהמידע זה ומיד מגיב: ״וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן״. כמה כוח יש לפחד הרוחני – למרות שפרעה מלך מצרים רב אונים ומודע שרוב כלכלת מצרים נשענת על כוח עבודה זול עד חינם של עבדיו הישראלים, למרות ידיעה זאת, פרעה מוכן במו ידיו להרוג את אלו אשר מחזקים את כלכלת מצרים בייחוד בעידן שבו כוח העבודה הוא כוח השריר, ושריריו של הגבר היו מן הסתם כבר אז חזקים משרירי האישה. על זה נאמר יחי הפחד הגדול.

תחילת הגאולה 

את המרי התחילו שתי המיילדות העבריות, שִׁפְרָה וְפּוּעָה, שהפרו בפשטות את הצו של מלך פרעה ולא הרגו את הילדים. המיילדות יראות האלוקים לא מצייתות לדבריו, וכאשר הן נשאלות על-ידי פרעה מדוע אתן לא מקיימות את הוראותי ומשליכות היאורה כל ילד יהודי, הן מסבירות לו שהנשים העבריות יולדות בעצמן ללא סיוע שלהן.

חלק ב

התייצבות: ״וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ, מֵרָחֹק, לְדֵעָה, מַה-יֵּעָשֶׂה לוֹ״. התייצבות משמעה התחייבות של הסובייקט כלפי זולתו. כדי שיוכל להתחייב כלפי הזולת, הסובייקט חייב להיות יש נבדל, בעל תודעת חירות המאפשרת לו להתחייב כלפי מישהו. מכאן התייצבות היא ביטוי של נבדלות. אך הנבדלות המאפשרת את ההתייצבות אין פירושה חיים מנותקים מהחברה – אדרבא, זהו ביטויי של חיים במסגרת קהילה, של זיקה וקשר לסביבה. פעולת ההתייצבות גורמת לאדם האחר להתנתק רגשית ומנטאלית ממצב קודם, ומציבה את אותו במקום חדש. יתר על כן, הסובייקט מזהה את אחריותו כלפי האחר. מכאן התייצבות היא גם שלילת תכונת האגואיזים של הסובייקט.

משה רבינו נולד

עמרם, שגירש את אשתו לאחר גזירת פרעה בתואנה כי אין ברצונו ללדת ילדים המושלכים אל היאור, שב ונושא את אשתו: ״וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי״. לזוג נולד ילד נוסף: ״וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים-חודשים״. כשנולד משה רבינו הצטרפה גם אמו, יוכבד, לתנועת המרי. היא לא הורגת את בנה הנולד; לא מפקירה ולא מטביעה אותו; לא מוסרת אותו לשלטונות כדי שיחסלו אותו כרצון פרעה: שלושה חודשים היא החביאה אותו מפני העיניים הפקוחות של המצרים, וכשלא יכלה יותר להחביאו, היא שמה אותו בתיבה ומשחררת אותו לצוף לחיים על פני היאור. יוכבד שולחת ליאור את בתה, מרים, על מנת שתפקח עין על התיבה לראות מה מתרחש עם אחיה הקטן. 

בת פרעה יורדת לרחוץ ביאור ומגלה את התיבה: ״וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה״. מרים ניגשת אליה ומציעה לה להביא מינקת עבריה שתניק את הילד. כשבת פרעה מסכימה להצעה, קוראת מרים לאמה יוכבד ומבקשת ממנה אם היא יכולה להניק את הילד ולגדל אותו בביתה. לאחר שגדל משה מובא אל בת פרעה: ״וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ״. בתיה בת פרעה מגדלת אותו, נותנת לו כלים חינוכיים מכשירה אותו להיות הגואל החיצוני, שבבוא העת הוא זה שיציל את העם המשועבד מידי אביה ושומריו.

כאשר גדל משה הוא יוצא מן הארמון כדי לראות את אחיו הסובלים. הוא רואה מצרי מכה יהודי, מביט כה וכה כשהוא רואה שאין איש הוא הורג את המצרי וטומן את גופתו בחול. למחרת הוא פוגש בשני יהודים נצים, וכשהוא מוכיח אותם הם מתריסים לעברו: האם אתה עומד להרוג אותנו כפי שהרגת את המצרי? משה מבין שדבר התפרסם, מחשש לחייו הוא נמלט למדין.

במדין הוא הגיע אל הבאר, שם הוא רואה את הרועים מגרשים את בנות כהן המקומי, רעואל (יתרו). הוא נלחם ברועים ומסייע להן להשקות את צאנן. יתרו מתרשם ממעשיו האצילים ומזמין אותו לאכול לחם בביתו. הוא גם נותן לו את בתו צפורה לאישה. לזוג הצעיר נולד בן ומשה מעניק לו את השם ״גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה״.

מלך מצרים מת, ובני ישראל נאנחים בשל עבודת הפרך המוטלת עליהם. נאקתם עולה אל האלוקים והוא מחליט להושיע את עמו: ״וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה״. 

משה רועה את צאן חותנו יתרו, ובאחד הימים הוא מוביל את הצאן למרגלות הר חורב (הר סיני). שם הוא מבחין במחזה מופלא: סנה בוער באש אך האש לא אוכלת אותו. הוא מבקש להתקרב כדי לראות את המחזה המרתק, אך אז קורא אליו אלוהים מתוך האש ומצוה עליו להסיר את נעליו: ״וַיֹּאמֶר אַל תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא״.

אלוקים אומר לו כי הוא ראה את צרותיהם של ישראל, וכי הוא בחר בו, במשה, להושיע את ישראל: ״וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם״, הקב״ה עונה לו: ״כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה״. אלוקים ממשיך ומצווה עליו לשוב למצרים, לכנס את כל זקני ישראל ולספר להם על ההתגלות האלוקית וכי גאולתם קרובה לבוא. לאחר-מכן, יחד עם זקני ישראל הוא יגש אל פרעה ויבקש ממנו ללכת לעבוד את האלוהים במשך שלושה ימים במדבר. אני יודע, ממשיך האלוקים, כי הוא לא יאפשר לכם ללכת; בסופו של דבר אכה את מצרים, ובני ישראל יצאו ברכוש גדול.

משה רבינו עדיין חושש לקבל על עצמו את המשימה הגורלית. "מה אעשה אם הם מטילים ספק בכך שהתגלה אליי האלוקים?", אלוקים מעניק לו שלושה ניסים שיאשרו את השליחות האלוהית. בראשון הוא משליך את מטהו על הארץ והמטה הופך לנחש, וכאשר משה רבינו תופס בזנב הנחש הוא הופך שוב למטה. בשני הוא מכניס את ידו אל חיקו והיא הופכת מצורעת, כשמשה רבינו מכניס אותה שוב לחיקו היא שבה למצבה הרגיל. בשלישי הוא יקח מים מן היאור ויניח אותם ביבשה, והם יהפכו לדם.

אך חששותיו של משה רבינו עדיין לא נפתרו כל צרכן: ״וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוָה לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי״. כיצד אוכל לגשת אל פרעה? הקב״ה עונה לו ״וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם״, הוא גם מציין כי אהרון אחיו יסייע לו לדבר עם פרעה. לאחר דין ודברים משה רבינו מסכים לחזור לארץ מצרים: ״וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלְכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל אַחַי אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה לֵךְ לְשָׁלוֹם״. משה רבינו נפרד מיתרו חותנו, והוא, אשתו ושני בניו רוכבים על החמור עם מטה האלוקים בדרך למצרים: ״וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְהוָה וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ”. בדרך מלאך אלוהים מבקש להרוג אותו על כך שלא מל את בנו, אך צפורה ממהרת למול את בנה ולהציל את חיי בעלה.

חלק ג

בינתיים מתגלה אלוקים אל אהרון הכהן אחיו של משה רבינו הנמצא במצרים, ואומר לו לצאת אל המדבר ולפגוש את אחיו. משה רבינו מכנס את העם, מראה להם את האותות והעם מאמין לשליחות האלוקית וכי גאולתם קרובה לבוא. 

יחד עם זקני ישראל ואהרן ניגש משה רבינו אל פרעה ומוסר לו את השליחות האלוהית: ״וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר״. פרעה משיב למשה רבינו: ״לֹא יָדַעְתִּי אֶת יְהוָה וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ״. הוא מניח שהדרישה לצאת אל המדבר נובעת מעצלנות, ולפיכך הוא גוזר כי על היהודים לאסוף את התבן ללבנים וכי הם לא יקבלו את התבן מידי המצרים, כפי שהיו עושים עד אז.

שוטרי ישראל האחראים על אספקת מכסת העבודה הנדרשת, גוערים במשה רבינו על כך שבשל פנייתו אל פרעה מצבם של היהודים הוחמר. משה רבינו מתלונן בפני האלוקים: ״לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי״, השליחות שלי לפרעה לא הועילה מאום ואף הרעה את מצב אחיי! אלוקים משיב לו: ״וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ״.

– – – – – – – – 

ביום ראשון בערב, כ׳ בטבת, יום ההילולא של מורנו רבי משה בין מימון – הרמב״ם.

רבנו משה הספרדי בן רבי מימון הדיין, נולד בעיר קורדובה שבספרד. בהיותו בן שלוש עשרה, משפחתו נאלצה לברוח מהעיר פס שבמרוקו בגלל שלטון אל-מֻוַואחִידוּן – המייחדים, שהחריב את קהילות היהודים בספרד, מה שהביא לחתימת תקופת תור הזהב הראשונה (בין המאה העשירית ועד המאה השתים-עשרה בדרך כלל שגשגו היהודים תחת שלטון המוסלמים, יהודים מילאו תפקידים בכירים בחצר המלוכה). לאחר מכן משפחתו עברה למצרים ומשם לארץ ישראל, ולאחר זמן חזרו למצרים. למרות התלאות הרבות שעברו על משפחה זו, יצירתו של הרמב"ם מלאה שלווה פנימית, המורה על היותו חכם אמיתי ששם לו לעיקר את הארת החכמה ולא תלאות העולם הזה.

בגיל שש עשרה, כתב הרמב"ם את ספרו הראשון, מילות ההגיון, תמצית תורת הלוגיקה של אריסטו. בספר נעורים זה, ניתן כבר להבחין בניצנים של כל ההתפתחויות שעתיד רבנו משה לעבור עד כתיבת משנתו האחרונה בספר מורה נבוכים.

בגיל עשרים ושלש, החל הרמב"ם לחבר פירוש המשניות בשפה הערבית, השפה המדוברת של רוב היהודים בעולם. פירוש המשניות כולל בתוכו שש הקדמות אשר כל אחת ראויה לעמוד כחיבור בפני עצמו. שלוש מהן עוסקות בענייני אמונה: הקדמה למשנה, הקדמה למסכת אבות, הקדמה לפרק בו הרמב"ם קובע את יסודות האמונה של היהדות, ושלוש בענייני הלכה: הקדמה למסכת הוריות, הקדמה לסדר קדשים הקדמה לסדר טהרות.

לקראת סיום כתיבת פירוש המשניות, חיבר הרמב"ם את ספר המצוות, שהוא תמצית כל התורה שבעל פה, מסביב לתרי"ג מצוות. לאחר מכן החל רבנו משה בכתיבת חיבורו הגדול ״משנה תורה״, סיכום כל התורה שבעל פה לפרטיה. הספר בנוי מארבעה עשר ספרים (ומשום כך נקרא מאוחר יותר בשם י״ד החזקה) ומספר פרקיו הינו אלף פרקים בדיוק. במשך עשר שנים כתב הרמב"ם את הספר (כלומר, נכתבו כשלושה פרקים בשבוע).

בסביבות גיל ארבעים וחמש, כתב הרמב"ם את ספרו המרכזי המהווה תמצית כל עולמו הפנימי: ספר מורה הנבוכים. הספר נכתב בערבית – שפת הפילוסופיה והמדע של אותם ימים – והתפשט מהר מאוד בכל מרכזי היהדות בעולם, ועשה רעש גדול. הספר גם הגיע אל ההוגים הפילוסופים של אומות העולם, הצטרף למהפכה מחשבתית גדולה המשפיעות במידה רבה עד עצם היום הזה.

כל מי שטעם טעם יהדות מימיו – בין אם חי אותה מתוך מיפגש ישיר ובלתי-אמצעי בה, בין אם הכיר אותה כאובייקט של עיון ולימוד וחקירה – חש או יודע בייחודו של הרמב"ם בעולמה ובהבדל העצמותי שבין מפעלו ובין מפעל כל מורה והוגה אחר שעמד לה ובה: הרמב"ם אינו אחד מהם, ואף לא הגדול שבהם – אלא שונה מהם. ייחודו ויחידותו של הרמב״ם ושל מפעלו הורגשו – מורגשים – בכל החוויות של התחושה, בכל הכיוונים של החשיבה ובכל הגילויים של המעשה הדתי ביהדות. אולם הרגשה זו התגלמה בתפיסות שונות. בתודעה ההיסטורית של היהדות הקיימת כמציאות חיה זכה הרמב״ם למה שזכו מעטים לפניו ואחריו: הוא כמעט פסק מלהיות איש ונעשה אִינְסְטִיטוּצְיָה-מוֹסָד הוא עצמו חלק אינטגרלי של התורה במשמעותה האמפירית – של ההלכה כאורח-חיים. בשביל החשיבה ההלכתית הרמב"ם הוא נתון ישיר של המציאות הדתית. בשביל אדם מישראל החי בעולמה של היהדות הרמב"ם איש-ההלכה הוא חוויה בלתי-אמצעית, ואילו הרמב"ם איש ההגות – התיאולוג, והפילוסוף, איש-המדעים – הוא בשבילו נתון של הידיעה והחשיבה; את הראשון הוא חש, על השני הוא יודע. 

שבת מבורכת״.