פרשת וַיִּגַּשׁ התשפ"ה

ליהודה פלג היקר מכולם, מזל טוב ענק לרגל יום הולדתך, יהי רצון שתצליח בכל מעשה ידיך בלימודים בהתמדה ובכל שתחפוץ.

מתוך המאמר אני מברך ושולח למשפחת עזרה, למאיר מזל פיני עדי אדיר ושתי הבנות הנפלאות לליאם ובמיוחד לאינס ובנימין עזרה-לוק. מזל טוב לרגל בר המצווה של מאור יהי רצון שתגדלו אותו בשמחה עם כוח רצון והחלטיות לעבודת הבורא.

את אור המאמר אני מקדיש למאור עזרה-לוק המדהים שחוגג בשבת בר מצווה, יהי רצון שיתגשמו כל משאלותיך.

את כוח הרצון של המאמר אני מקדיש למאור שמעון בר יוחאי שהשבוע יחגוג את יום הולדתו שהקב״ה יכניס בו את הרצון להתעורר.

פרשת ויגש

״פרשת השבוע נפתח בתעוזת יהודה שנחלץ להציל את בנימין אחיו: ״וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה״, לאחר שיוסף עולה לגדולה והוא אחראי לכל המאזן הקיומי במצרים. הוא מנהל את שבע שנות הרעב ודואג לקיום הכלכלי, החומרי והפיזי של מצרים, הוא האורים והתומים של כל צרכי הרעב והשובע של ארץ מצרים ומתלבש במלבוש ׳הקיומי החומרי׳. 

לעומתו, יהודה, מייצג את התשתית האנושית אשר מיוצגת ביכולת לקחת אחריות על המעשים ולחזור בתשובה כפי שקרה במקרא של יהודה ותמר: ״וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי״. אם אנו חפצים בשלמות פנימית – סוג של איחוד ומיזוג, אנו צריכים להכיל בתוכנו שני עוגנים המאפשרים התפתחות במישור הפרטי והחברתי. העוגן הראשון הוא האנושי – הכרה בטעות שעשינו, מבית מדרשו של יהודה, והעוגן השני מגיע מחוצה לנו והוא מבית מדרשו של יוסף. 

הגורם הראשון והדומיננטי המעכב את יישום המיזוג – הוא הגורם האנושי. בכל תהליך של שינוי ארגוני יש אנשים שעשויים לקדם את התהליך, או אנשים העלולים לעכב את תהליך השינוי, או לחסלו. הגורם האנושי הוא מאוד קריטי, רוב התכונות האנושיות והרגשיות של העדפות חברתיות והעדר שליטה עצמית, משפיעות באופן שיטתי על החלטות וביצועי ההחלטה שלקחנו, ותמיד לפני כל החלטה ישנן שתי אפשרויות – או שאנו מנהלים את התהליך מתוך ההשפעה הצרה של החלטה אינדיבידואלית, או שאנו מנהלים את האירוע מתוך השפעה כוללת הרואה את מרבית התמונה וגורמת לנו להיות נוכחים בהליך זה.

אחת העבודות של התודעה האנושית היא לקחת את ההחלטה הצרה האינדיבידואלית ולחזק אותה כדי שתוכל להכיל ולהפוך להחלטה כוללנית, ומתוך כך לזמן ולהביא לידי ביטוי את ההון האנושי המיטבי. לאחר שהבנו את התהליך נחזור לפרשה, בתיאור המפגש המכונן, הטעון והדרמטי, בין יוסף לאחיו יהודה: ״וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה״. מה ההיתכנות שאכן ילכו השניים שהיו קודם במנעד שמתחיל בקנאה, ממשיך לשנאה, האם קיים סיכוי להגיע על גבי המנעד, למצב שנראה אוטופי, לשלום לאחווה ולרעות? 

כפי שהסברנו בתחילה, המתווה שיש בתוכו את המיזוג והאיחוד – ממד של אחדות, אינו בהכרח אחידות. האחדות מקדשת את השונות וההבדלים במרחב חיים אחד. ניגודים רק משלימים ומייצרים אתגר, עניין ושלמות, כך גם בחיי נישואין וזוגיות. לא בהכרח חייבים להיות דומים זה לזה. אנו רואים ששותפות אמיתית דורשת תעצומות נפש של תהליך נפשי פסיכולוגי של מחיקת משקעי העבר, של סליחה והבניה מחודשת של מערכת היחסים, של ויתור האחד יוסף, לאחיו יהודה, הכיצד יכול יוסף לסלוח ליהודה נוכח משקעי העבר, כשיהודה הוא זה שהציע לאחיו למכור את יוסף לעבד: ״וַיֹּאמֶר יְהוּדָה, אֶל-אֶחָיו: מַה-בֶּצַע, כִּי נַהֲרֹג אֶת-אָחִינוּ, וְכִסִּינוּ, אֶת-דָּמוֹ״. 

ישנם זמנים שמשנים את מהותנו ואת תודעתנו, כפי שרואים בפרשה, ברגע שיוסף מגלה את זהותו לאחיו: ״וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם״. ברגע שאדם סולח לזולתו, הסליחה שוברת את הבלתי הפיכות של מעגל התגובה והנקמה. את הנעשה אפשר להשיב. כשאנחנו סולחים אנחנו ראויים להיסלח, אנו חדלים להיות אסירים של עברנו.

לבקש סליחה ברמת הדיבור זה דבר של מה בכך, אך כשאנו נדרשים ליישם את הסליחה בתוכנו, אנו נתקלים בקירות הבנויים ממשקעי העבר שלא מאפשרים לנו כניסה פנימה בכדי לסלוח לעצמנו או לאחרים, ולא תמיד זה אנושי לסלוח לנוכח משקעי העבר, זה כואב ומקומם. 

כשהקב״ה אומר למשה רבינו בחטא העגל: ״וַיֹּאמֶר יְהוָה סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ״, הוא הוריד לעולמנו תודעות שמלמדות את מהותנו את תהליכי סליחה, וכמובן שינוי והתמודדות עם משקעי העבר, מצבי חיים קשים, אשר מביאים אותנו לפיוס, לאיחוד, למיזוג, ולשלום פנימי בתוכנו, ומחוצה לנו. כן, יש לכך סיכוי, זה לא חסר סיכוי, כך גם דומה במפגש של יוסף עם אחיו, בתהליך הסליחה, המיזוג, האיחוד וההתחברות לאחיו, מסביר הוא לאחיו: ״כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם״. הכל היה יכול להיראות אחרת. גדולתו של יוסף הייתה בגיוס משאבי הנפש ביטול האגו, הוויתור על נקמה, ואיחוד מחדש של המשפחה.

אנו למדים מהפרשה שכדי שנוכל להתנהל נכון מול ההון האנושי, אנו צריכים להכניס לתוך המשוואה את ההשגחה הפרטית או הכוללנית של הקב״ה, ולהבין שגם הפיצול, האיחוד, המיזוג והשילוב, הם חלק מן ההשגחה הפרטית או הכללית של הקב״ה, ולזכור שמהות המיזוג והאיחוד היא ערבות הדדית. אין באמת חומה או גדר המפרידים בין השניים, בין הארצי לרוחני, בין שמים וארץ, אין תיוג של אנשים בשל ההבדלים והשונות שלהם בדעותיהם, יכולותיהם, כישוריהם, במרחב המיזוג כפי שהוא מתקיים במפגש המדהים בין יוסף ליהודה. כאן מתקיימת דינמיקה שכל אחד מביא ותורם את יתרונו היחסי, לטובת האחריות הכוללת, והנשיאה המשותפת בנטל, למען גורל ויעוד משותפים. במגרש המיזוג והשילוב, השחקנים כולם מכירים ומכבדים את כללי המשחק, כללים של מוסר אתיקה הגינות ויושר. המיזוג והשילוב של השלם על חלקיו והשונות שבתוכו, מתקיים בכבוד הדדי ופרגון נטול אגו. כאמור, האחדות איננה תובעת אחידות או דמיון. כפי שנאמרה בסוף ספר התורה: ״וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל״.״