פרשת וַיֵּצֵא התשפ"ה

מהמעלה הראשונה אני מקדיש את פרשת השבוע לדניאלה. 

מהמעלה השניה השניה אני מקדיש ומקודד לכל הזוגות הנשואים, שעדיין לא הפנימו שהם נשואים. 

חֲלוֹם לעומת עֵרוּת

״ספר בראשית עוסק ברובד הקיום האנושי העמוק ביותר במעמדו של האדם בעולמו, שמגיע לידי ביטוי בכך, שהרבה מין הדברים באותו עולם הם בתחום החלומות של מציאות האדם בנבכי תודעתו, עליהם אין לאדם שליטה. 

מתוך שתים עשרה פרשות של חומש בראשית, שבע מהן מספרות לנו את פרשת חיי יעקב אבינו, ומהוות השלמת שרשרת אבות האומה ואבות היהדות. מכאן ניתן לומר שאברהם אבינו מתגלה ומוצג בחומש בראשית כאבי היהדות, הוי אומר אבי הכרת ה’, יחוד ה' ואהבת ה’, במסורת שהוא מעביר לבניו. יעקב אבינו הנכד הוא למעשה אבי עם ישראל בפועל.

הפרשה מתחילה בפסוק: ״וַיֵּצֵא יַעֲקֹב, מִבְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּלֶךְ, חָרָנָה. וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם, כִּי-בָא הַשֶּׁמֶשׁ, וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם, וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו; וַיִּשְׁכַּב, בַּמָּקוֹם הַהוּא״.

׳וַיֵּצֵא יַעֲקֹב׳ – יצא והלך הוא צרוף המבטא עקירה ממקום והעתקה למקום אחר. ׳וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם׳ – מקום יש לו גם משמעות של מקדש, העובדה שמילה זו חוזרת שלש פעמים בפסוק עשויה אף היא לרמז על משמעותה המיוחדת. מפרשת וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מתחילה ראשית התהוותו של עם ישראל לדורותיו. יעקב אבינו יוצא מן החממה הביתית מחסות הוריו, במקלו, בעוני ובחוסר-כל, כגולה ופליט מבית אביו, עד הגיעו אל בית לבן הארמי.

״וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ, מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה; וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים, עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ״. ברור כי ׳סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ, מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה׳ אינו משמש ככלי שנועד לסייע לעלות ולרדת מגובה, שכן המלאכים אינם צריכים סולם כדי לעלות ולרדת. הם גיבורי כח עושי דברו, נטולי מימד גשמי, שאינם זקוקים לכלי תחבורה או אמצעי מעבר.

אלא צריך להבין את האור האלוהי הנמצא מעלינו בשמיים, ייעודנו הוא לעלות במדרגות הסולם ולהגיע אל האור האלוהי, וחובה עלינו לרדת בחזרה בסולם, ולהביא את האור האלוהי אל הארץ כדי לבנות חברה למופת. נכון שלפעמים אנחנו נוטים לחשוב כי אין בכוחנו להשפיע על הסביבה. מה נוכל לתרום לאומה, אנחנו שואלים את עצמנו, ומבטלים בליבנו את כוחנו.  שנת המלחמה, גילתה כי מסתובבים בתוכנו להבות אור, שראשם מגיע השמימה, אנשים מופלאים שהם מקור השראה לכולנו. נזכור כי כולנו סולמות המוצבים ארצה, ויכולים להוריד ממרום שפע המאיר לארץ ולדרים עליה.

לאחר שיעקב אבינו מתעורר מהחלום הוא אומר: ״וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ״. מעשר כספים זו שותפות עם הקב"ה, כי אדם לא סתם נותן צדקה אלא מעשר ממעשיו, מעשר כספים זה להבין את עניין האלוקי המחובר לעמל החומרי. כפי שהנביא מלאכי אומר: ״הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי״.

 ״אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף״

החיבור בין אהבה לצדק יוצר משבר שמביא עימו חמלה לאירוע הרגשי שאנו חווים בתוכנו. בפרשתנו אנו רואים את המשבר שיעקב אבינו עובר במסע הטרנסצנדנטלי לאחר שלבן רימה אותו, כשנתן לו את לאה אמנו במקום רחל אמנו. בעקבות זאת נאלץ יעקב אבינו לעבוד למען רחל אמנו שבע שנים נוספות, ולבסוף קיבל אותה לאישה. כפי שהתורה מעידה: ״וַיָּבֹא גַּם אֶל-רָחֵל, וַיֶּאֱהַב גַּם-אֶת-רָחֵל מִלֵּאָה״. ״וַיַּרְא יְהוָה כִּי-שְׂנוּאָה לֵאָה, וַיִּפְתַּח אֶת-רַחְמָהּ; וְרָחֵל, עֲקָרָה״. 

האם לאה הייתה שנואה? לא. הרי בפסוק הקודם נאמר לנו שיעקב אבינו אהב אותה. למה מתכוונת אפוא התורה באומרה: ״שְׂנוּאָה״? התורה מנסה לאפשר לנו לחוות את ההרגשה שלאה הרגישה, נכון שהייתה אהובה, אבל אהובה פחות מאחותה. מבחינתה זה אומר שהיא שנואה. לאה יודעת וידעה שבמשך כל שבע השנים שהייתה אשתו היחידה של יעקב אבינו, שיעקב אבינו למעשה מאוהב עד כלות באחותה הצעירה רחל. התורה מספרת ששבע השנים שעבד בשביל רחל היו בעיניו: ״וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל, שֶׁבַע שָׁנִים; וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים, בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ״. 

לאה לא הייתה שנואה. היא הייתה אהובה פחות. אדם הנתון במצב כזה אינו יכול שלא להרגיש דחוי. התורה נותנת לנו לטעום קצת מכאבה של לאה בשמות שהיא נותנת לילדיה. לבכור היא קוראת ראובן, ״וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן: כִּי אָמְרָה, כִּי-רָאָה יְהוָה בְּעָנְיִי–כִּי עַתָּה, יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי״.

לשני היא קוראת שמעון ״וַתַּהַר עוֹד, וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֹּאמֶר כִּי-שָׁמַע יְהוָה כִּי-שְׂנוּאָה אָנֹכִי, וַיִּתֶּן-לִי גַּם-אֶת-זֶה; וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, שִׁמְעוֹן״.

לשלישי היא נותנת את השם לוי, ״וַתַּהַר עוֹד, וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי, כִּי-יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים; עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ, לֵוִי״.

לרביעי היא נותנת את השם יהודה ״וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת-יְהוָה–עַל-כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ, יְהוּדָה; וַתַּעֲמֹד, מִלֶּדֶת״. 

יגון רב שנים נסוך על הפסוקים הללו. כך גם בפרק הבא, כאשר ראובן מביא ללאה דודאים מעוררי אהבה, כדי שבעזרתם תמשוך את יעקב אבינו אליה. מנגד, לרחל אמנו יש חוויה שבתוכה מתקיים כאב מסוג אחר, צער העקרוּת, אין המשכיות של הדורת, רחל אמנו מבקשת מלאה כמה מן הדודאים. לאה אומרת לה: ״הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת-אִישִׁי, וְלָקַחַת, גַּם אֶת-דּוּדָאֵי בְּנִי; וַתֹּאמֶר רָחֵל, לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה, תַּחַת, דּוּדָאֵי בְנֵךְ״. אומללותה משוועת. יעקב אבינו אהב את רחל אמנו. הוא אהב אותה ממבט ראשון. אין עוד סיפור אהבה כזה בתורה כולה. כשאנחנו מתוודעים לראשונה לאברהם אבינו ולשרה, הם כבר נשואים. אשתו של יצחק אבינו נבחרת לו בידי עבד אביו.

יעקב אבינו זכה לפתח את מערכת הרגשית הזוגית הראשונה בעולם. צריך להבין, כשם שאהבה מאחדת, כך גם היא מפלגת, היא גורמת לזה שאינו אהוב, או אפילו לזה האהוב פחות, להרגיש דחוי, נטוש, נשכח, בודד. משום כך אי אפשר לבנות חברה, קהילה או אפילו משפחה על תשתית של האהבה לבד, נדרשת גם תשתית של צדק, של הוגנות וחמלה. שורש האהבה: מופיע בספר בראשית, ואם נתבונן היטב נגלה תופעה יוצאת דופן, בכל פעם שהאהבה נזכרת, היא מחוללת עימות. יצחק אבינו אוהב את עשו ורבקה אוהבת את יעקב אבינו. יעקב אבינו אוהב את יוסף, בנה הבכור של רחל, יותר משהוא אוהב את שאר בניו. כך נוצרו שתיים מיריבויות האחים הגורליות ביותר בתולדות עמנו.

׳אַהֲבַת עוֹלָם תָּבִיא לָהֶם וּבְרִית אָבוֹת לַבָּנִים תִּזְכּוֹר׳

הקב״ה ברא אותנו באהבה ובסליחה, ביקש מאיתנו שכמוהו נאהב את הזולת ונסלח לו. האהבה יונקת את כוחה מאהבת ה’, והיא מובלעת בעצם הווייתנו. אבל אהבה אינה מספיקה. אי אפשר לבנות משפחה, ועל אחת כמה וכמה חברה, על אהבה לבדה. נדרש גם צדק. האהבה משוחדת, הצדק נקי כפיים. האהבה פרטיקולרית, הצדק אוניברסלי. האהבה מופנית לאדם זה ולא לאחר, ואילו הצדק שווה לכל. על המתח הזה שבין אהבה וצדק מושתתים עיקר חיינו המוסריים. הצדק בלי אהבה הוא צחיח. האהבה שאין עמה צדק עושה עוול, או כך לפחות נראה לזה האהוב פחות. אלא שכמעט אי אפשר לחוות את האהבה ואת הצדק בעת ובעונה אחת. בלב חיי המוסר שלנו נמצא עימות שאין לו פתרון פשוט. אין חוק שיאמר לנו מתי התגובה הנכונה היא אהבה, ומתי היא צדק. לכן כל פעם שרוצים לפתח אהבה חדשה אנו צריכים לפתח יחד איתה את החמלה. ואל לנו לשכוח את אלה שמרגישים פחות אהובים ופחות רצויים, גם הם בני אדם. גם להם יש רגשות. גם הם עשויים בצלם אלוהים.

לחמלה עצמית, ישנם שלושה מרכיבים:

1. גישה מיטיבה כלפי עצמנו: גישה סובלנית ביחס למצוקות, חולשות ופגמים שלנו. מרכיב זה כולל את הנכונות לקבל את רגשותינו, לדאוג ולטפל בעצמי, במקום ״להיתקע״ בהאשמה עצמית מופרזת או ״פיחות״ עצמי במצבים של כאב, חולשה או כישלון.
2. חיבור לאנושיות משותפת: הכרה בכך ש״כולנו בני אדם״, שכוחותינו אינם אינסופיים אלא מוגבלים, וחוויות קשות הינן חלק בלתי נמנע מהיותנו אנושיים, המרכיב הזה של חמלה עצמית כולל תחושת מחוברות ליתר האנושיות. בשונה מחוויה של נבדלות, בידוד ונתק מיתר העולם.
3. קשיבות: המרכיב השלישי של התייחסות חומלת של אדם ביחס לעצמו כרוכה בשימת לב, מודעות קשובה לתחושות, למחשבות ולרגשות שמתקיימות בתוכנו עקב ערך עצמי נמוך מאוד כגון: פחד, חרדה, כעס, תסכול, קנאת הפרט, אשמה ובושה. מבלי להזדהות יתר על המידה איתם, מחד-גיסא, ומבלי להתעלם מהם, מאידך-גיסא.

אנרגיית החמלה נעה תמיד בשלושה מישורים:
המישור הראשון מתבטא כשהחמלה שלנו מופנית כלפי הזולת.
המישור השני מתבטא כשהחמלה של הזולת מופנית כלפינו.
המישור השלישי מתבטא כשהחמלה שלנו מופנית כלפי עצמנו.

חמלה כלפי אחרים וכלפי עצמנו שזורים אלה באלה, מעמיקים אלה את אלה תורמים לבריאות נפשית ורווחה. חמלה שאנו מפנים כלפי עצמנו. באיזו מידה אנחנו נוהגים בצורה ידידותית כלפי עצמנו כשאנחנו במצוקה? באיזו מידה אנחנו סבלניים ביחס לצדדים באישיותנו שאינינו אוהבים? כשדברים הולכים בכיוון רע עבורנו, האם אנחנו מסוגלים לראות את הקשיים כחלק מהחיים שכולם חווים?

״עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד״

זוגות רבים נקלעים למשברים המביאים אותם לכדי ייאוש ועצב. כל אחד מבני הזוג מרגיש שלשותפו לא אכפת ממנו, כי הוא רואה אך ורק את צרכיו שלו. תחושה זו עלולה להוביל למצב בו בני הזוג פועלים אחד כנגד השני, במקום אחד עבור השני. מצב זה, המעודד מריבות וכעסים, בו כל צד מסרב להביט על המציאות מנקודת מבט מעט שונה משלו, מוליך את הזוג למעגל קסמים שבו מתפתחים טינה, ריחוק ואשמה. זוגות המצויים במעגל כזה נוטים לאבד את החמלה האחד כלפי רעהו, ופרידה עתידית היא כמעט בלתי נמנעת. קיימים ארבעה רעלים המפריעים לפתח זוגיות בריאה ומיטיבה: ציניות, ביקורתיות, בושה, ואשמה.

שימוש במרכיבים אלו יש בו כדי לזרוע הרס ואסון במרחב הזוגי. חמלה, לעומת זאת, היא רגש המבטא תחושה של השתתפות בצער ובסבל של האחר. רגש המלווה ברצון להקל ולהפחית מן התחושות הללו אצל בן הזוג. חמלה נובעת מתוך אמפתיה ומאופיינת בדרך כלל במעשים שיש בהם כדי לסייע. במסגרת רגש זה קיימת דאגה לבן הזוג ורצון עז לפעול לרווחתו. חמלה אמיתית גם באה לידי ביטוי בתגובה רגשית ומעשית. היא מאפשרת לאדם להכיר בכאבו הפרטי ובכאבו של האחר, לגלות פתיחות למגוון רחב של רגשות. תנאי ראשוני לפיתוח חמלה הינו חמלה עצמית. לפני שאדם פונה לעשות מדיטציה, הוא מטמיע את התכונה הבסיסית של הרוח, שאומרת לנו: ״אם אין בתודעתך חמלה על עצמך, אז אין שום אפשרות שתפתח חמלה לכיוון האדם האחר״.

ככל שהפרט זכה בילדותו להתנסות מעודדת, סבלנית ורגועה מאת דמויות משמעותיות בחייו, הוא יוכל להפעיל ביתר קלות את רגש החמלה, שיש ביכולתו לעזור לו לתפקד באופן מיטיב במצבי לחץ וחרדה. חמלה עצמית מכילה סובלנות לפגמים ולמצוקות, ומכירה בכך שכל בני האדם חווים קשיים. יישום של חמלה עצמית מהווה סימן לבריאות נפשית תקינה. היא מאפשרת עלייה בתחושות כגון: אופטימיות, שמחה וקבלה עצמית, מגבירה את תחושת החמלה כלפי האחר ומאפשרת זוגיות קשובה, כזו המאפשרת נוכחות מלאה באינטראקציות הזוגיות, וסובלנות כלפי חסרונותיו של בן הזוג. מי שמתקשה בחמלה עצמית נוטה להחמיר עם עצמו, ובוודאי שאינו מסוגל לפתח חמלה כלפי האחר. מי שניחן בחמלה עצמית נהנה מרווחה המאפשרת לו הסתגלות טובה יותר למציאות המשתנה. חמלה עצמית מאפשרת ליחיד לקחת אחריות רבה יותר על חייו ומטפחת גישה מיטיבה כלפי גורלו: ״היכן שיש חמלה, אפילו הדחפים הרעילים ביותר – נותרים בלתי מזיקים״.

היכרות מעמיקה שלנו עם פצעינו, הבנת טיבם, הן המפתח להבנה שלנו את עצמנו, את התנהגותנו ובחירותינו. לא פעם נגלה שאדם אשר פגע בנו, מוּנע מכאב והפגיעה שלו בנו,מקורה בכאב. תובנה זו יכולה לסייע לנו בהמרת הכעס בחמלה כלפיו. המרה זו ממיסה את המרירות של הכועס, ומשרה אווירה נעימה.

לאחר עשרים ושתים שנה, יעקב אבינו חוזר לארץ כנען, כראש בית אב, עם נשיו, רחל אמנו לאה אמנו אשר שתיהם בנו את בית ישראל. כאן נולדים אחד עשר מתוך שנים עשר השבטים של יעקב אבינו, נוצר הבסיס המוחלט לעם ישראל ההיסטורי״.