פרשת השבוע לנוער: חַיֵּי שָׂרָה התשפ"ה - הרב דוד איפרגן

התנועה שמאחדת את העבר עם העתיד שלנו

״את המאמר אני מקדיש לכל ילדי העמותה שהכוח הרוחני של הפרשה ינקה מכם את תחושת הריקנות ואת הפחדים שנכנסו לתוככם ושתקחו מהפרשה את התובנות שיעזרו לכם במסע שאתם בחרתם.

אודל אהובת הלב שלנו, השבוע נכנסת לגיל בת המצווה שלך. היהדות מתבוננת על התהליך הזה משני אספקטים. האספקט הראשון והוא המובן מאליו, להתחיל לקחת אחריות על המסע שלך. על הבחירות והמעשים שלך בדרך. האספקט השני הוא האספקט הרוחני שדורש ממך להתחיל ולהכיר בהשגחה העליונה בקב״ה. יהי רצון שתצליחי לשלב בין הרוח והחומר, בין האמונה והעשייה ובין הנתינה לעולם לבין הרצון לקבל לעצמך. אנחנו אוהבים אותך וגאים בך מאוד על מי ומה שהפכת להיות.

אנחנו יודעים כמה את אוהבת להקריא לנו בקידוש על פרשת השבוע ואת הפרשה הראשונה לילדים, אנחנו מקדישים לך.

הפרשה נפתחת כך:

״וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה, מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים–שְׁנֵי, חַיֵּי שָׂרָה. וַתָּמָת שָׂרָה, בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן–בְּאֶרֶץ כְּנָעַן; וַיָּבֹא, אַבְרָהָם, לִסְפֹּד לְשָׂרָה, וְלִבְכֹּתָהּ״.

רש״י מסביר שבתחילת הפסוק היה פילוג בשנותיה של שרה אמנו: ״מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים״, ובסוף הפסוק חזר וחיבר אותם לאגודה אחת ואמר: ״שְׁנֵי, חַיֵּי שָׂרָה״ – ״כולן שווים לטובה״.

החלוקה במקרה הזה באה ללמדנו שבחלק מחיינו אנו חיים בציפייה מסויימת, או בכמיהה ואז כשנכנסת משמעות לחיינו, למעשה מתחיל פרק חדש בחיינו. על מנת להכניס משמעות יש כמובן להתחיל פעולות מסוימות אשר יוצקות את התוכן למשמעות שניתנת לדבר.

חשוב לזכור שפרק חדש בחיינו אף פעם לא יכול להתחיל ללא שעברנו את הפרק שלפניו. על כל הקשיים וההצלחות שבו. וחשוב להבין גם שכל פרק הוא מדרגה לא רק למעלה אלא גם לרוחב. וכמו בכל מסע, גם מסע ההתבגרות שעובר דרך גיל המצוות, מלווה בהמון אתגרים מאוד משמעותיים. אך לכל אבן דרך יש תפקיד שנועד להכין אותנו לשלב הבא שלנו.

אם נתבונן בחיי כל אדם – נראה שגם הן מחולקים לתקופות שונות: ינקות. ילדות. נערות. בגרות. זיקנה, ובכל תקופה ישנם משברים כדוגמת כישלון במבחנים או ריב בין חברות, ישנן הצלחות בלימודים או להיות מקובלת בחברה, יש לזכור שכל הניסיונות האלה מיוחדים לאותה תקופה, אבל עדיין אנחנו צריכים לנסות לחבר את כל תקופות הזמנים, עם הנסיונות שבהן, כלומר, לקחת מכול תקופה את הטוב ואת מה שלא טוב. ללמוד ממה שלא עבד לנו ולשכפל את ההצלחות שלנו. להתבונן במה שעברנו ולקחת את התובנות הלאה. ולהתחיל לטפל בדברים שגורמים לנו להרגיש את הריקנות שהן תחושות לא בריאות לנפש שלנו, להתפלל לקב״ה שיעזור לנו לנקות את התחושות והרגשות השליליים של אותה תקופה ואז אנחנו נוכל לחיות את הזיכרון של הילדות ולהביא אותו לגיל הבת מצווה שזה גיל הנערות, ולהיות בשמחה בכל מה שאנו עושים ויהיו כל פרקי חיינו כפרקי ספר רב עלילה, כשכל אחד מהם מוסיף את אורו המיוחד לכללות ״מסכת חיינו״, ואת זה שרה אימנו מלמדת אותנו שכמו שכל שנות חייה כולן שווין לטובה כך גם אנחנו צריכים לחיות בשוויון ולהאמין שהכל לטובה.

ולכן כפי שאנו מסתכלים על חיי שרה כמהות אחת, כך גם יש להתבונן בחיינו. מהות אחת שבה משמעויות רבות ותוכן שאנו יוצקים לתוכה.

בהמשך הפרשה מסופר שאברהם אבינו שולח את עבדו אליעזר לחפש שידוך לבנו יצחק: ״וְאַשְׁבִּיעֲךָ-בַּיהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ: אֲשֶׁר לֹא-תִקַּח אִשָּׁה, לִבְנִי, מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי, אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ. כִּי אֶל-אַרְצִי וְאֶל-מוֹלַדְתִּי, תֵּלֵךְ; וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה, לִבְנִי לְיִצְחָק״.

לאחר פטירת שרה, אברהם כבר זקן ויצחק עדיין לא נשוי. אברהם אבינו מצווה לעבדו הנאמן אליעזר לצאת לחרן, מולדת אברהם, בה גרים עדיין בני משפחתו, שם עליו למצוא כלה ליצחק. אברהם משביע את אליעזר לבל ישדך לבנו מבנות הכנעניים יושבי הארץ. הוא גם אוסר עליו להסדיר את השידוך באופן שיאלץ את יצחק אבינו לרדת להתגורר בחרן. השליחות היא להביא את רבקה אמנו אל ארץ כנען. אליעזר מקשה שמא לא תסכים הנערה לבוא: ״וְאִם-לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה, לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ-וְנִקִּיתָ, מִשְּׁבֻעָתִי זֹאת; רַק אֶת-בְּנִי, לֹא תָשֵׁב שָׁמָּה״. אברהם מביע את בטחונו בה' שעזר לו עד עתה, שיפליא את ברכתו גם עתה. בכל אופן הוא פוטר את אליעזר העבד הנאמן מחובת השליחות ומהשבועה, באם לא תרצה רבקה ללכת עמו ארצה כנען .

לאחר שאליעזר מבין את השליחות שלו, הוא יוצא למסע כשהוא מלווה בעשרה גמלים טעונים בכל טוב, נדוניה ומתנות לכלה ולמשפחתה. לעת ערב הוא מוצא את עצמו בפאתי העיר, ליד באר המים. הייתה זו השעה שבנות העיר יוצאות לבאר לשאוב מים למשפחות שלהם. אליעזר מקווה שגם הכלה המיועדת תגיע אל הבאר, אך מתלבט כיצד יזהה אותה. הוא נושא תפילה לה' ומבקש שהנערה אליה יפנה ויבקש מים תיאות להשקותו ואף תציע מים להשקות את הגמלים, היא הנערה המיועדת לבן אדונו.

והנה, בטרם סיים לשאת את תפילתו-משאלתו, הבחין אליעזר בנערה יפה ואצילית ניגשת אל המים, ובדרך. העבד רץ אליה ומבקש ממנה: ״הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט-מַיִם מִכַּדֵּךְ״. הנערה נענית במאור פנים, משקה את אליעזר, ומייד מציעה לשאוב ולהשקות גם את הגמלים. אליעזר הנרגש לא מספיק להגיב, וכבר היא רצה בזריזות לשאוב מים כדי להשקות את הגמלים.

אליעזר ניגש לנערה ומרעיף עליה תכשיטים יקרים מרכושו של אברהם. רק עתה הוא שואל למוצאה, והיא מאשרת את היותה בתו של בתואל בן מלכה ונחור אחי אברהם. לשאלתו אם יש מקום בביתם לארח אותו, היא משיבה מייד בחיוב. אליעזר קד ומשתחווה לה', מודה על הנס הגדול בהצלחת חלקה הראשון של השליחות. עוד אליעזר עומד ומודה לה', רבקה רצה הביתה ומבשרת על בוא האורח החשוב. לבן אחי רבקה, רץ לקבל את פני האורח ולהזמין אותם לבית שלהם . אליעזר מגיע לבית בתואל, ולאחר שדואג למלוויו ולגמליו, מבקש לשבת עם בני הבית למטרת שליחותו.

כשמגישים לפניו ארוחה, הוא מסרב להכניס דבר לפיו. חובתו לבצע את שליחות של אברהם אבינו שהיא קודמת לכל. וכך הוא פותח ומציג את עצמו: ״וַיֹּאמַר, עֶבֶד אַבְרָהָם אָנֹכִי״. הוא מספר על אברהם, על משפחתו ועל עושרו הגדול. בהמשך דבריו הוא מתאר את השתלשלות שליחותו על-ידי אדוניו, את הניסים והנפלאות שאירעו בדרכו, ואת ההצלחה הניסית בזיהויה של רבקה. בסיום הוא מבקש את ידה של רבקה עבור יצחק.

בתואל, אביה של רבקה, ולבן אחיה, ממהרים להביע את הסכמת המשפחה באומרם, כי נראה: ״מֵיְהוָה יָצָא הַדָּבָר״. אליעזר נרגש שוב מהדרך הקלה והמהירה בה מתבצעת שליחותו, ומודה לה'. העבד מוציא את המתנות היקרות שהביא עמו ומעניק לכלה ולבני משפחתה. הוא מבקש לצאת עמה מיד לארץ כנען. המשפחה מבקשת לעכב את הליכתה המיידית, ומציעה לשאול את רבקה עצמה: ״וַיֹּאמְרוּ, נִקְרָא לַנַּעֲרָ, וְנִשְׁאֲלָה, אֶת-פִּיהָ. וַיִּקְרְאוּ לְרִבְקָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ, הֲתֵלְכִי עִם-הָאִישׁ הַזֶּה; וַתֹּאמֶר, אֵלֵךְ״. הנערה פוסקת כי תלך מייד. בני המשפחה נפרדים מרבקה בברכות: ״וַיְבָרֲכוּ אֶת רִבְקָה וַיֹּאמְרוּ לָהּ אֲחֹתֵנוּ אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה וְיִירַשׁ זַרְעֵךְ אֵת שַׁעַר שֹׂנְאָיו״.

רבקה מלווה בנערותיה, יוצאת לדרך עם אליעזר. ושהם מגיעות אל מקום מאהל אברהם, מבחינה רבקה באדם נשוא פנים ובעל מראה אצילי. היה זה יצחק שיצא לשוח בתפילה לפני ה'. רבקה ממהרת לרדת מן הגמל, ולשאלתה, מי האיש: ״וַתֹּאמֶר אֶל-הָעֶבֶד, מִי-הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ, וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד, הוּא אֲדֹנִי; וַתִּקַּח הַצָּעִיף, וַתִּתְכָּס״. משיב אליעזר כי זהו אדונו יצחק. רבקה מכסה את ראשה בצעיף לכבוד יצחק חתנה. לאחר ששמע מהעבד את כל השתלשלות הדברים, לוקח יצחק את רבקה כלתו, ומביא אותה לאוהל שרה אמו. יצחק מתנחם על פטירת אמו באהבתו את רבקה.

״וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק״.

אברהם אבינו, לפני מותו, עושה צעדים ניכרים, כדי להודיע ברבים על בחירתו של יצחק אבינו, כממשיכו היחיד של אברהם אבינו, כך נאמר בפרשת השבוע: ״וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק״. לאחר פטירתה של שרה משיב אברהם את פילגשו הגר, המכונה בפסוק – קטורה. נולדים לו ילדים, אך הוא משלח את כולם מפני יצחק בנו יחידו האהוב: ״וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם״אברהם אבינו נותן להם מתנות, כשאת רכושו הרב ואת כל זכויותיו וקניינו הוא מוריש ליצחק, עליו אמר הקדוש-ברוך-הוא ״כי ביצחק יקרא לך זרע״.