פרשת חַיֵּי שָׂרָה התשפ"ה - הרב דוד איפרגן

לגיא האהוב זאת רק ההתחלה, הסיומת תהיה בשבת הבאה.

* * *

״בפרשת חיי שרה מתרחשים חילופי הדורות. שרה אמנו שהיא האם, מתה, ובמקומה נכנסת האהלה כלתה, אשת בנה יחידה יצחק, ולפנינו מעבר מדורם של הזוג אברהם אבינו ושרה אמנו אל הזוג יצחק אבינו ורבקה אמנו.

בפרשה ישנם שלושה מוטיבים:
הראשון – הוי אומר מיתתה וקבורתה של שרה אמנו, הקשורות בסיפור רכישת מערת המכפלה בעיר חברון.
השני – סיפור שידוכי יצחק אבינו, המתבטא במסע עבד אברהם להשיג אישה לבן אדוניו, סיפור המתואר בהרחבה ולפרטי פרטים כגון: דרכו של השליח ופגישת עם המחותנים לעתיד, השיחות שהתנהלו ביניהם.
השלישי – הירושה שאברהם אבינו מעביר ליצחק אבינו.

בסיומה של הפרשה מופיע סיפור אשת זקוניו השלישית של אברהם אבינו וצאצאיה, סוף פרשת חייו הארוכה של אברהם אבינו, מותו זקן ושבע ימים, וקבורתו על ידי שני בניו יצחק וישמעאל גם יחד, ולה צמודה ראשית תולדות אחד משני ענפי האנושות המסתעפים ממנו ומתייחסים אליו, ענף בנו בכורו יצחק המתיישב עם ״באר לחי רואי״.

״וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה, מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים–שְׁנֵי, חַיֵּי שָׂרָה. וַתָּמָת שָׂרָה, בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן–בְּאֶרֶץ כְּנָעַן; וַיָּבֹא, אַבְרָהָם, לִסְפֹּד לְשָׂרָה, וְלִבְכֹּתָהּ״. רש״י מקשה, מדוע הוצרך הכתוב לחלק את שנותיה ובסוף לחבר אותם יחד?.

יש להבין כי בפני כל אדם באשר הוא עומדות שתי אפשרויות, האחת – לתת לזמן לעבור עליו, והשנייה – שהוא יעבור בתוך הזמן. זאת אומרת, אדם יכול ללכת לישון בסוף היום כשמאחוריו יום ללא משמעות ועשייה, הוא הולך לישון כלעומת שקם. אדם כזה הוא אדם שהיום עבר עליו. לעומתו, אדם שניצל את היום, והחל לממש את חלומותיו ולהפוך אותם למציאות שאפשר להשתמש בה לדברים מועילים וטובים – הוא אדם שעבר בתוך היום, הזמן הטביע באישיותו את חותמו.

בחיי האדם ישנן כמה תקופות. תקופת הילדות, הנערות, הבגרות והזקנה. לדוגמא אדם משיל מעליו את נערותו ומביא את בגרותו תחתיה. הדבר רצוי וכדאי, אך לא מושלם. המושלם הוא כאשר יביא האדם על עצמו את בגרותו כשהיא איננה מחליפה את נערותו, אלא באה ומשלימה את מעלת נערותו, שהרי גם לנערות ישנן מעלות שנמצאות רק בה, האדם האידיאלי משאיר בקרבו את כל מעלות הנערות ומוסיף על עצמו את הבגרות.

למרות שבכל ארבעת התקופות: ילדות, נערות, בגרות וזקנה, ישנם ניסיונות המיוחדים לאותה תקופה, עדיין אנחנו צריכים לנסות לחבר את כל תקופות הזמנים, עם הנסיונות שבהן ולתעל אותם למעשים שאנו עושים ביום יום, ולהביא לכך שכל פרקי חיינו יהיו כפרקי ספר רב עלילה, כשכל אחד מהם מוסיף את אורו המיוחד לכללות ״מסכת חיינו״, וזאת אנו למדים משרה אמנו, שכל שנות חייה כולן שווין לטובה. כזה גם היה אברהם. עליו כותבת התורה "ואברהם זקן בא בימים". "בא בימים – בא וכל ימיו איתו", אברהם אבינו בא עם כל ימיו, כל יום נוצל עד תום והפך לחלק בלתי נפרד מאישיותו. אמנם יחידים הצליחו בכך, אולם גם לנו, האנשים ״הפשוטים״, ניתנה האפשרות אם רק נרצה, נוכל להשתמש בזה לתועלתנו הן בפרט והן בכלל.

אברהם אבינו ושרה אמנו הם דוגמה מן הבולטות בהיסטוריה, שכל מסלול חייהם התהווה כמענה לקריאתו של הקדוש ברוך הוא: ״וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ״. הקדוש ברוך הוא מבקש מהם לעזוב את ביתם ואת משפחתם, ולצאת ליעד בלתי ידוע. ללכת לגור בארץ בה הם גרים – ותושבים. בעצם הוא מבקש מהם לעזוב כל עוגן מובטח בחייהם, ולחיות חיים של צדק – יושר, מתוך אמונה שלמה בדרך שהקדוש ברוך הוא מתווה להם, וצעד זה שיעשו, יהיה צעד ראשון בבניית עם ישראל, ובניית ארץ ישראל. ועל זה אומר לנו דוד המלך: ״גַּם כִּי-אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת, לֹא-אִירָא רָע- כִּי-אַתָּה עִמָּדִי; שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ, הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי״.

אברהם אבינו ושרה אמנו התוו לנו את הדרך לבניית עם ישראל וארץ ישראל, וזה, למעשה, גילוי רצונו של הקדוש ברוך הוא לדורות. אבל עלינו להבין בתודעתנו, שהדרך בה אנחנו מתמודדים עם אירועים הקשורים בילדות ובנערות, זו למעשה הפרשנות שאנו נותנים לחַיּוּת, ולאופן שבו אנו מטמיעים אותה בחיינו. לצערנו, עקב כל מה שעברנו, ברובנו נולדות או מתעוררות שתי אנרגיות מקבילות: הראשונה היא היות האדם קורבן, שזאת עובדה אובייקטיבית, והשניה היא התקרבנות, שזו תגובה סובייקטיבית של הקורבן.

אנסה להרחיב: כל סיטואציה שאנו נצרבים ממנה ושהיא מותירה בנו צלקות, הינה סיטואציה שנכפתה עלינו, היא לא בחירה שלנו. אבל אנחנו בהחלט יכולים לבחור את התגובה שלנו לסיטואציה, ובכך לא ״ליפול״ להתקרבנות. שלא תבינו לא נכון, זה בסדר שכולנו, מידי פעם, בסיטואציה מסוימת, עלולים להיות קורבנות באופן כזה או אחר. בשלב מסויים בחיינו, אנו חווים סוגים של פגיעה, אסון או התעמרות שנגרמו בידי אנשים, או מוסדות, שאין לנו שליטה עליהם (או ששליטתנו בהם מוגבלת), וזה נצרב בתודעה שלנו כקורבן. אך שימו לב, תמיד זה מגיע מחוצה אלינו, לתוך הפְנים שלנו. לעומת זאת, ההתקרבנות תגיע מהפנים שלנו. איש אינו יכול לצרוב בתוכנו את תודעת ההתקרבנות, מפני שרק אנחנו, בעצמנו, נעשים כאלה, לא בגלל מה שקורה לנו, אלא מפני שאנחנו בוחרים לדבוק בהתקרבנות, ואז אנחנו מפתחים, לאט ובטוח, את האישיות הקורבנית, שבעקבותיה אנו מפתחים תודעה של התקרבנות, שזו צורת חשיבה נוקשה, מאשימה, פסימית, תקועה בעבר, נוטרת, ענישתית, נטולת סייגים וגבולות בריאים.

כל זה גורם לנו לקפוא על שמרינו, וזה שואב מאיתנו את החַיּוּת, את התעוזה, ואת הרצון לפרוץ, והכי חשוב ההתקרבנות מונעת מאיתנו לקחת אחריות אישית על מעשנו מפני שאנו מפתחים בתוכנו אמונה שגויה שאומרת שכל הנסיבות אינן בשליטתנו. וזאת הבעיה. כדי להירפא מזה, עלינו להפסיק לחפש את האושר מחוצה לנו, אלא בתוכנו, ומשם לצאת איתו החוצה לתכנים שמפתחים אותנו.

אנו הילדים של הקדוש ברוך הוא, נולדנו עם אהבה ושמחה, שתמיד שם! אברהם אבינו ושרה אמנו, שעמדו בכל המבחנים שיש בהם תכנים של אמונה, למרות כל התעתועים שעברו בדרך בה הם בחרו ללכת, וגם כשנדמה היה שהדרך מכשילה את שליחותם, למרות כל זאת הם מצאו שלווה באחרית ימיהם, הם ידעו שהסיפוק בחיים בא מבפנים ולא מבחוץ. תחושה של ייעוד, של משימתיות, להיקרא לדגל. התנעת התהליך שאחרים ימשיכו בו אחרינו, מעין דרך חיים שהיא חידוש הבא לעולם. הכוח הפנימי של אברהם אבינו ושרה אמנו גרם להם להקשיב למסר שהגיע מהקדוש ברוך הוא, והם בחרו שלא להקשיב לכוחות החיצוניים, שאנשים חיצוניים מייצגים. הם רכבו על כנפי האמונה, ולא על כנפי נסיבות החיים הטורדניים. שלוות מותם של שרה אמנו ואברהם אבינו היא עדות נצחית לדרך חייהם.

גר ותושב

על הפסוק: ״גֵּר-וְתוֹשָׁב אָנֹכִי, עִמָּכֶם״. אפשר לבחון את הפסוק בשני מישורים הפרט והכלל. במישור הפרט, הוא היחס שבין אברהם אבינו לבין מנהיגי העולם כדוגמת ראש הכפר: ״עֶפְרוֹן בֶּן-צֹחַר״, שאברהם אבינו מבקש לקנות ממנו את מערת המכפלה כדי לקבור את שרה אמנו.

במישור הכלל, הינו היחס שבין עם ישראל לאומות העולם. שילוב זה בלט במיוחד בשעה שעם ישראל היה בגלות. באותה שעה גילה העם נכונות להשתלב בחברה הנוכרית בתוכה חי ולהתערות בה. אך גם משהצליח לעשות כן, נלוותה לכך תחושה של ׳זרות״, ולמרות ההשתלבות נותר חיץ שהפריד בין היהודים לשכניהם. בארץ ישראל תודעת הגֵּרוּת והזָרוּת אינה מורגשת כל כך. את יושביה מלווה תחושת ההשתלבות, שאינה מופרעת באופן ממשי על ידי העמים השכנים.

אך, קיים מישור שני שבו צריך להיראות השילוב והמיזוג שבין תחושת ה״תּוֹשָׁבוּת״ לבין הרגשת ה״הגֵּרוּת״ והוא המישור האישי, שביטויו הם ביחס שבין האדם למציאות הסובבת אותו. מצד אחד , האדם נוטה – ואף חייב – להשתלב במציאות. ״וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן״. ההלכה מתייחסת לזיקתו העמוקה של אדם מישראל למציאות הסובבת אותו ומראה לו את הדרך אשר ילך בה ואת המעשה אשר יעשה ביחס לגילוייה השונים. מתחום היחסים שבין אדם לחברו, ובין איש לאשתו, ועד התייחסות לכל פרט קטן שבבריאה.

מצד שני, האדם צריך לדעת כי גר הוא בארץ. קשה לאדם לחיות בתחושה זו, במיוחד אם הוא מצליח להשתלב בעולם המעשה וחייו הגשמיים פורחים ומשגשגים. למי שנוחל מפלות בכל דרכיו לא קשה להגיע לתחושת ה״הגֵּרוּת״ בארץ. אך מי שבכל אשר יפנה יצליח, ודרכו בחיים פורחת ומשגשגת, קשה להתנתק מזיקתו למציאות, ההולכת ומתחזקת מדי יום ביומו. זיקה זו נובעת לא רק מצד האדם, אלא מצד המציאות עצמה. מעשי בראשית שוקקי חיים קורצים לאדם ומזמינים אותו לאכול מפריה ולשבוע מטובה.למרות זאת, ודווקא משום כך, צריך אדם לשאת עמו את תחושת הגֵּרוּת והזרות ,כפי שאברהם אבינו אומר לאנשי חת: ״גֵּר-וְתוֹשָׁב אָנֹכִי, עִמָּכֶם״,

עליו לדעת כי גם השתלבותו בחיי המעשה, במציאות הסובבת אותו, הכרחית היא כדי שיוכל להגיע לדרגות רוחניות גבוהות, ולהפנים בתודעתו שכל מה שהקב״ה בירך אותן אין היא אלא ״אמצעי״ כדי להגיע למטרה הסופית שהיא :״וְהָיָה יְהוָה לְמֶלֶךְ, עַל-כָּל-הָאָרֶץ; בַּיּוֹם הַהוּא, יִהְיֶה יְהוָה אֶחָד–וּשְׁמוֹ אֶחָד״.כשאדם חש בכל נימי גופו שזוהי מטרתו ואליה שואפת דרכו, הוא יוכל אף לחוש את היותו גר וזר. לא מתוך זלזול במציאות או ניסיון להיפרד ממנה, אלא מתוך השתלבות בה כאמצעי שייעודו ההגעה ל״בַּיּוֹם הַהוּא״, ולהבין שנכון לנו ומותר לנו להצליח לפתח את עצמנו ולהיות מוצלחים בכל אשר נבחר.

נישואיו של יצחק אבינו לרבקה אמנו

לאחר פטירת שרה, אברהם כבר זקן ויצחק עדיין לא נשוי. אברהם אבינו מצווה לעבדו הנאמן אליעזר לצאת לחרן, מולדת אברהם בה גרים עדיין בני משפחתו. משם יביא העבד כלה ליצחק בנו. אברהם משביע את אליעזר לבל ישדך לבנו מבנות הכנעניים יושבי הארץ: ״וְאַשְׁבִּיעֲךָ-בַּיהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ: אֲשֶׁר לֹא-תִקַּח אִשָּׁה, לִבְנִי, מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי, אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ. כִּי אֶל-אַרְצִי וְאֶל-מוֹלַדְתִּי, תֵּלֵךְ; וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה, לִבְנִי לְיִצְחָק״. הוא גם אוסר עליו להסדיר את השידוך באופן שיאלץ את יצחק אבינו לרדת להתגורר בחרן. השליחות היא להביא את רבקה אמנו אל ארץ כנען. אליעזר מקשה: ״וְאִם-לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה, לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ–וְנִקִּיתָ, מִשְּׁבֻעָתִי זֹאת; רַק אֶת-בְּנִי, לֹא תָשֵׁב שָׁמָּה״. שמא לא תסכים הנערה לבוא. אברהם מביע את בטחונו בה' שיעזור לאליעזר העבד למצוא זיווג ליצחק בנו. בכל אופן הוא פוטר את אליעזר העבד הנאמן מחובת השליחות ומהשבועה, באם לא תרצה רבקה ללכת עמו ארצה כנען .

אליעזר יוצא לשליחות מלווה בעשרה גמלים טעונים בכל טוב, נדוניה ומתנות לכלה ולמשפחתה. ולעת ערב הוא מוצא את עצמו בפאתי העיר, ליד באר המים. הייתה זו השעה שבנות העיר יוצאות לבאר לשאוב מים לבתים שלהם. אליעזר מקווה שגם הכלה המיועדת תגיע אל הבאר, אך מתלבט כיצד יזהה אותה. הוא נושא תפילה לה' ומבקש שהנערה אליה יפנה ויבקש ממנה מים, והיא בטובה תיאות להשקותו ואף תציע מים להשקות את הגמלים, היא הנערה המיועדת לבן אדונו. והנה, בטרם סיים לשאת את תפילתו-משאלתו, הבחין אליעזר בנערה יפה ואצילית ניגשת אל המים, ובדרך. העבד רץ אליה ומבקש ממנה: ״הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט-מַיִם מִכַּדֵּךְ״, הנערה נענית במאור פנים, משקה את אליעזר, ומייד מציעה לשאוב ולהשקות גם את הגמלים. אליעזר הנרגש לא מספיק להגיב, וכבר היא רצה בזריזות לשאוב מים ולהשקות את הגמלים.

אליעזר ניגש לנערה ומרעיף עליה תכשיטים יקרים מרכושו של אברהם. רק עתה הוא שואל למוצאה, והיא מאשרת את היותה בתו של בתואל בן מלכה ונחור אחי אברהם. לשאלתו אם יש מקום בביתם לארח אותו, היא משיבה מייד בחיוב. אליעזר קד ומשתחווה לה', מודה על הנס הגדול בהצלחת חלקה הראשון של השליחות. בעוד אליעזר עומד ומודה לה', רבקה רצה הביתה ומבשרת על בוא האורח החשוב. לבן, אחי רבקה, רץ לקבל את פני האורח ולהזמין אותו הביתה. אליעזר מגיע לבית בתואל, ומבקש לשבת עם בני הבית למטרת שליחותו.

כשמגישים לפניו ארוחה, הוא מסרב להכניס דבר לפיו. חובתו לבצע את שליחות של אברהם אבינו שהיא קודמת לכל. וכך הוא פותח ומציג את עצמו: ״וַיֹּאמַר עֶבֶד אַבְרָהָם אָנֹכִי״. הוא מספר על אברהם, על משפחתו ועל עושרו הגדול. בהמשך דבריו הוא מתאר את השתלשלות שליחותו על-ידי אדוניו, את הניסים והנפלאות שאירעו בדרכו, בזיהויה של רבקה. בסיום הוא מבקש את ידה של רבקה עבור יצחק.

בתואל, אביה של רבקה, ולבן אחיה, ממהרים להביע את הסכמת המשפחה באומרם, כי נראה: ״מֵיְהוָה יָצָא הַדָּבָר״. אליעזר נרגש שוב מהדרך הקלה והמהירה בה מתבצעת שליחותו, ומודה לה'. העבד מוציא את המתנות היקרות שהביא עמו ומעניק לכלה ולבני משפחתה. הוא מבקש לצאת עמה מיד לארץ כנען. המשפחה מבקשת לעכב את הליכתה המיידית, ומציעה לשאול את רבקה עצמה: ״וַיֹּאמְרוּ, נִקְרָא לַנַּעֲרָ, וְנִשְׁאֲלָה, אֶת-פִּיהָ.וַיִּקְרְאוּ לְרִבְקָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ, הֲתֵלְכִי עִם-הָאִישׁ הַזֶּה; וַתֹּאמֶר, אֵלֵךְ״. הנערה פוסקת כי תלך מייד. בני המשפחה נפרדים מרבקה בברכות. רבקה מלווה בנערותיה, יוצאת לדרך עם אליעזר. בהגיעם אל מקום מאהל אברהם, מבחינה רבקה באדם נשוא פנים ובעל מראה אצילי. היה זה יצחק שיצא לשוח בתפילה לפני ה'. רבקה ממהרת לרדת מן הגמל, ולשאלתה, מי האיש: ״וַתֹּאמֶר אֶל-הָעֶבֶד, מִי-הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ, וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד, הוּא אֲדֹנִי; וַתִּקַּח הַצָּעִיף, וַתִּתְכָּס״. משיב אליעזר כי זהו אדונו יצחק. רבקה מכסה את ראשה בצעיף לכבוד יצחק חתנה. לאחר ששמע מהעבד את כל השתלשלות הדברים, לוקח יצחק את רבקה כלתו, ומביא אותה לאוהל שרה אמו. יצחק מתנחם על פטירת אמו באהבתו את רבקה.

כוחה של ירושה ״וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק״.

אברהם אבינו, לפני מותו, עושה צעדים ניכרים, כדי להודיע ברבים על בחירתו של יצחק אבינו, כממשיכו היחיד של אברהם אבינו, כך נאמר בפרשת השבוע: ״וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק״. אברהם אבינו מוסר ליצחק בנו את סוד התחברות לקב״ה בדרך ישירה על ידי הכנסת האמונה בקב״ה בכל שלב ותכנון בחיים כפי שדוד המלך אמר לבנו שלמה: ״בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהיְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ״. וכך יש זרימה תמידית בינינו לבין הקב״ה, הכתוב ממשיך: ״וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם״. אברהם אבינו נותן לבני הפילגשים את התכונה לפתח את סודות היקום וריפוי האדם בדרכים אנרגטיות, והרעיון שלאט לאט נחדיר את האמונה בקב״ה בכל העמים כפי שנאמר בישעיה: ״וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים״.