פרשת וַיַּרְא התשפ"ה

״פרשת וירא נפתחת בהתגלותו של הקב״ה לאברהם אבינו כפי שנאמר: ״וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה, בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא; וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל, כְּחֹם הַיּוֹם. וַיִּשָּׂא עֵינָיו, וַיַּרְא, וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, נִצָּבִים עָלָיו; וַיַּרְא, וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל, וַיִּשְׁתַּחוּ, אָרְצָה״. הפרשה נפתחת במידת החסד שמתבטאת בהכנסת אורחים מופלגת של אברהם אבינו ושרה אימנו של אנשים זרים ורחוקים, נמשכת בנס הולדתו של יצחק אבינו ועקדתו, סמל למסירות נפש בכל הדורות, וממשיכה לאירועים הרי גורל ועוצמתיים בקנה מידה עולמי כמו מהפכת סדום ועמורה, הסכמים גיאופוליטיים, שנשזרים באירועים אישיים ומשפחתיים, כמו שילוח ישמעאל. עולמם המרתק של אברהם אבינו ושרה אימנו מתקיים בתחום הרוחניות העצומה והנבואית שלהם, ונחלק לכלל ולפרט.

הכלל מקבל ביטוי בהכנסת אורחים עצומה ובפעילות מעשית ציבורית, שם הם מנכיחים את הקב״ה ואת מצוותיו לכל האנשים איתם הם נפגשים.

בפרט הם מעורבים בפרטי הפרטים של חיי היחיד והמשפחה ומקשיבים לרחשי ליבם ומזהים את הקונפליקט שבני המשפחה נמצאים בתוכו, הם עוזרים להם לשחרר את הקונפליקט ולהנכיח את ההווה המציאותי. את הכל הם מודדים לפי גובה ואופק רוחם של האנשים שאיתם הם באים במגע, לכן כל דבר אצלם מקבל חשיבות רבה ומלווה עם נוכחות מתמדת במימד הרוחני והחומרי עד מימוש הפוטנציאל שלהם.

לאחר שהקב״ה מתגלה לאברהם אבינו: ״וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה, בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא״, מתחיל להתהוות שלב חדש בחייו של אברהם אבינו. עד עתה הכרנו את אברהם אבינו בתור הקורא בשם ה'. ה' היה בעיני אברהם אבינו – הבורא – מי שנותן את החיים. ולכן טבעי הדבר שהמידה המוסרית שדרכה מתגלה ה' בשיטתו של אברהם אבינו, היא דוקא מידת החסד, מידת הויתור לזולתו. אברהם אבינו מתלמד מתחילת הפרשה ועד סופה במידה חדשה בעבודת ה', שעד אז נראתה לו זרה – הלא היא מידת הדין. כלומר המפגש עם הקב״ה פותח צהר בתודעה של נתינה דין וחשבון על מעשי בני האדם, וכיצד הוא מבין שיש בעולם את מידת הדין, לאחר שהמלאכים מקיימים את שליחותם הראשונה המבשרת להם על הולדת בנם יצחק אבינו: ״וַיֹּאמֶר, שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה, וְהִנֵּה-בֵן, לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ״. 

לפני שהמלאכים יוצאים לשליחותם השניה, השחתת סדום ועמורה, ננסה להבין את המהות של סדום ועמורה. אנשי סדום ועמורה חטאו חטאים גדולים וכבדים, נאמר במקרא: ״זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי-רָבָּה; וְחַטָּאתָם–כִּי כָבְדָה, מְאֹד״. הקב״ה מחליט להביא עליהם חורבן נורא ומוחלט, אך קודם לכן ביקש לוודא שאכן מגיע להם עונש כה חמור: ״אֵרְדָה-נָּא וְאֶרְאֶה, הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה; וְאִם-לֹא, אֵדָעָה״. מרגע שהקב״ה מבין שהם עברו את הגבול והמידה ובחרו ברוע בלבד כפי שנאמר במקרא: ״כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו״, הקב״ה מחליט למגר את הרוע, אבל לפני שהוא מבצע הוא מצווה על המלאכים להשקיף על סדום, אולי יתפתח בם ניצוץ של עזיבת הרוע ובחירת הטוב ואז תתבטל הגזרה מעליהם: ״וַיָּקֻמוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים, וַיַּשְׁקִפוּ עַל-פְּנֵי סְדֹם; וְאַבְרָהָם-הֹלֵךְ עִמָּם, לְשַׁלְּחָם״. 

כשהקב״ה רואה שאין שינוי באישיות הקולקטיבית של אנשי סדום ועמורה, הוא מתייעץ עם אברהם אבינו שמבטא את מידת החסד: ״וַיהוָה אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה״. לכאורה מידת הדין צריכה להיות בהסתרה מאברהם אבינו מפני שהוא כל כולו מידת חסד, ומה למידת הדין ולאברהם אבינו, הקב״ה מלמד את אברהם אבינו שהוא היסוד של מידת החסד, שכדי לקיים עולם צריך מבנה שיוכל לקיים סינכרון בין מידת החסד ומידת הדין, לכן הקב״ה בוחר לשתף את אברהם אבינו במידת הדין כי אברהם אבינו לא נועד להישאר במידת החסד, אלא תפקידו ליצור סינכרון בין מידת החסד ומידת הדין, וזאת אנו למדים מהפסוק: ״כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט״.

כדי לקיים את העולם צריך שני מבנים, ״לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט״, בצדקה אברהם אבינו מומחה ויודע להפעיל את מידת החסד לטובת כלל האנושות, אבל כשצריך להפעיל את מידת הדין, הוא מתקשה. המטרה היא איחוד המידות – צדקה ומשפט, לכן מידת הדין צריכה לשתף את אברהם אבינו בהחלטה על משפטה של סדום זו באמת מהפכה בעולמו של אברהם אבינו, ומעניין כיצד אברהם אבינו נהיה מודע למידת הדין, הוא מקבל מהקב״ה בשורה על לידתו של יצחק, שהוא צדיק של מידת הדין, ולאחר שאברהם אבינו טועם את טעמה של מידת הדין, הוא מציב קושיה – אם הקב״ה הוא זה שברא את העולם, ואכן אברהם אבינו מכיר את הקב״ה בתור הבורא, וההגדרה של בורא עולם היא שהוא זה שנותן חיים לאדם, לפי הבנת אברהם אבינו הוא לא זה שיקח את החיים בגלל תהליכים שהאנושות עושה שמקשים על ההתנהלות בעולמנו, כלומר האם מידת הדין עומדת בסתירה מוחלטת לכוונה הכוללת של הבורא? התשובה היא שהסיבה שהקב״ה התחיל מאברהם אבינו מכיון שבאמת מגמת הדין היא החסד ולא החסד מגמתו הוא הדין: ״כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט״. 

ננסה להבין מהו חטאם המרכזי של אנשי סדום ועמורה ומה היא דרך התנהלותם שהקדישו את הסאה והביאו לחורבנם המוחלט. חז״ל מלמדים אותנו שהיתה בסדום התנגדות אידיאולוגית-משפטית למעשה צדקה, בסדום הופיע, לראשונה באנושות, הרעיון לבנות חברה שבה לא חסר דבר. השלוה החומרית המרובה הולידה בסדום את הרעיון שיכולה חברה להגיע לידי הגשמתה העצמית כבר בעולם הזה, שניתן לראות אוטופיה במציאות, שאידיאל של חברה ללא צרות אפשרי למעשה, ולא רק כחזון. כך היתה סדום, עיר שאין בה עוני ואין בה מחסור שנאמר: ״וַיִּשָּׂא-לוֹט אֶת-עֵינָיו, וַיַּרְא אֶת-כָּל-כִּכַּר הַיַּרְדֵּן, כִּי כֻלָּהּ, מַשְׁקֶה כְּגַן-יְהוָה כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם״. למעשה, זוהי הטרמה של הרעיון של חברה משיחית, של עולם מושלם. על רקע זה מובן כי בחברה שכזו, ברגע שאדם נותן צדקה הוא חושף את העובדה שיש עדיין חסרון בעולם. אנשי סדום החליטו, הואיל והם הגיעו לעולם משיחי מבחינה מסוימת, שעליהם להתנתק משאר העולם (שבו עדיין קיים החסרון), זו הייתה הבעיה המוסרית השורשית שלהם. אחת הנגזרות של גישה זו הייתה הסברה שהואיל והעולם מושלם מבחינתם, אין צורך להביא ילדים לעולם.

כשמנתחים את המציאות שאנשי סדום חיו לאורה, אנו מזהים מספר דברים שמוכרים לנו, בסדום לא נמצאה הרגישות החברתית הדורשת לב מבין, רגיש ואכפתי, לנוכח אתגרים ומציאות חברתית מאתגרת. כפי שהסברנו פעם סדום הייתה בבחינת גן עדן, היו ימים שבהם האזור לא היה מדבר צחיח שבמרכזו ים המוות, אלא ארץ רוויית מעיינות, מחצבים, אילנות ושפע כל טוב כפי שנאמר במקרא: ״וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת יְהוָה אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה כְּגַן יְהוָה כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר״. מה שהחריב את גן העדן היה החיידק שהיכה בתושבי העיר. דומה שחיידק זה מסתתר בכל אחת ואחד מאיתנו עד עצם היום הזה כפי שמופיע בשיר חולם כמו יוסף של הרב חנן בן ארי: ״עמוק בפנים יש סדום קטנה שהוא רק רוצה למחוק כבר״. זהו חיידק שיוצר בתוכנו אטימות וחוסר רגישות לזולת ולחברה. מאז ימי בראשית ועד ימינו, לא פעם, יחידים, קהילות ועמים אוטמים אוזן, עין ובעיקר לב. בנקודות רבות, כבימי סדום לא נמצאה הרגישות החברתית הדורשת לב מבין, רגיש ואכפתי, לנוכח אתגרים ומציאות חברתית מאתגרת. 

בימי סדום ועמורה ובמרחבי גן העדן הקטן של תושבי האזור, לא נשמע קול החסד, הרחמים והמצפון. דומה שבסדום עבד יצר הרע שעות נוספות. הסדומיים ניסו למנוע סולידריות חברתית, ורק שליטה של החזקים במרחב הציבורי. ראוי לאדם ולחברה המחפשים שגשוג וקיימות, לבחון תמיד את הסוגיה – כיצד מקום שהקב״ה זיכה אותו בעושר רב עד אין קץ, הפך למקום שבו שולט ים המוות, וכיצד חברה משגשגת הפכה עצמה למודל של גיהנום? התשובה מגיעה מחז״ל שאומרים: ״מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך״. האדם עצמו קובע את ההתייחסות אליו על ידי מעשיו: במעשים טובים ונכונים הוא מביא לכך שיזכה ליחס טוב מצד בני האדם ומצד ההשגחה האלוקית ואילו במעשים רעים הוא מזמן לתוכו אטימות שמביאה ליחס רע כלפיו והשאר כבר ידוע.״