פרשת לֶךְ-לְךָ התשפ"ה

אַחֵינוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל-הַנְּתוּנִים בַּצָּרָה וּבַשִּׁבְיָה-הָעוֹמְדִים בֵּין בַּיָּם וּבֵין בַּיַּבָּשָׁה הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶם-וְיוֹצִיאֵם מִצָּרָה לִרְוָחָה-וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה-וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה הָשָׁתָא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְנֹאמַר אָמֵן.

אנו קהלת הכוח הפנימי-חוסן ישראלי מקדישים כל שבוע את המאמר ואת קידודי התהילים לחילי צבא ההגנה לישראל, כוחות הבטחון, המשטרה וההצלה הפועלים בשטח, ומתפללים שהקדוש ברוך הוא ישמור אותם מכל צרה וצוקה, וישלח ברכה והצלחה בכל מעשה ידיהם! ובנוסף אנו שולחים תנחומים למשפחות שאבדו את יקיריהם. ורפואה שלמה במהרה לפצועים. ומתפללים על כל השבויים והחטופים בעם ישראל שיחזרו במהרה בריאים ושלמים בגופם ובנפשם וּפְדוּיֵי יְהוָה יְשׁוּבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם. וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּן נָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה. אָמֵן, כֵּן יְהִי רָצוֹן.

במאמר זה אנו מברכים את אופיר שתחווה יום הולדת עברי שמח ומועיל.

במאמר זה אנו מברכים את אינס ליום הולדת עברי שמח ומועיל.

לעלמה, עם כל מה שמשתמע ועם כל מה שעברת בחודש הזה, אני הרב דוד מאחל לך ליום הולדת ה-12, שהוא יום הולדת משמעותי, שמכאן ואילך את מתחילה לקחת אחריות על מעשיך ושתצליחי בכל מה שאת רוצה.

לֶךְ–לְךָ

״במאמר זה נראה איך אברם אבינו עובר מדיבור אלוקי לחוויה רגשית, לוקח אחריות על התהליכים שהוא עושה עם עצמו ועם אחרים, ומכניס את הקב״ה לכל התהליכים שהוא עושה עם עצמו, עם משפחתו ועם הזולת.

נפתח בשאלות למה אברהם אבינו זכה לגדולה של פורץ דרך ברמה הכי משמעותית והפך להיות הדמות הכי משפיעה בהיסטוריה? מה התכונה שבגללה זכה להיות אבינו, אב המון גויים, ובנוסף, מדוע התורה עצמה לא מציינת את סיבת הבחירה? האם יש פה מטרה, שנחפש לבד? כפי שתראו במהלך הדברים, כן. 

אנחנו נקראים להיות קשובים ועירניים מאוד לכל תולדותיו של אברהם אבינו כדי לנסות להבין מדוע הוא נבחר, וכמובן, כדי לנסות ללכת בדרכיו. שימו לב לפרדוקס, כיוון שהסיבה נסתרת ונעלמת, אנחנו מחפשים אותה יותר. אלפי שנים לומדי התורה מחפשים תשובות ומציעים סיבות באמצעות מדרשי חז״ל. זו לא שאלה היסטורית לגבי אברהם אבינו, אלא שאלה אקטואלית לגבינו, כי השאלה היא בעצם לא למה הוא נבחר, אלא: מה התכונה החשובה ביותר של יהודי? מה המאפיין הכי מהותי של מי שרוצה ללכת בדרכו של אברהם אבינו ? מה הקב״ה רוצה מהאדם? מה הקב״ה רוצה מעם ישראל? 

השיעור הכי חשוב בפרשה הוא להבין שמותר כשדבר מתקלקל בגלל קושי להכיל אותו עצמו, אך אסור להתייאש מההתמודדות הנובעת מהקושי, אלא לתקן אותה תוך כדי תנועה. נחזור לסיפור בריאת העולם, למפגש הראשון של הקב״ה עם האנושות שהתגלה ככישלון חרוץ בגלל חטא עץ הדעת טוב ורע, בעקבות החטא, אדם וחווה גורשו מגן עדן. המפגש השני גם התגלה ככישלון חרוץ, לאחר שקין הורג את הבל הוא מגורש מהארץ. המפגש השלישי הוא הטראומה הקולקטיבית של נח ודור המבול ומיד לאחר מכן המפגש עם דור הפלגה, שמאוד סביר להניח שהמניע העיקרי שדחף את האנושות להקמת מגדל בבל, הוא הניסיון המר של דור המבול ועונשו. דור הפלגה רצה למנוע את ההידרדרות המוסרית של דור המבול. לכן הם החליטו להקים תרבות אחידה בכל מחיר, על מנת שלא להגיע לאכזריות ולאלימות שאפיינו את דור המבול. אך למעשה גם כפיית אחידות הינה סוג של אלימות. כאשר קובעים שכולם שווים, וכולם חייבים להתנהג באותו אופן, זוהי אכזריות. בבסיסו רעיון זה נכון ויפה, אך המימוש הינו אכזרי. בגלל שהם בנו אחידות ולא אחדות, הקב״ה מגרש אותם מעצמם ומפזר אותם בכל העולם. 

לאחר שלושה ניסיונות כושלים של האנושות מגיח לעולם אורו של אברהם אבינו שמנכיח לאנושות את מציאותו של הקב״ה. ננסה להסביר כיצד אברהם אבינו הגיע להכרה במציאות הבורא? על פי חז"ל, אברהם אבינו ראה את השמש וחשב שהיא האלוקים, אחר כך ראה את הירח וחשב שהוא האלוקים, לאחר שהעננים כיסו את הירח, חשב שהעננים הם האלקים,  וכשראה כיצד הרוח מפזרת את העננים, חשב שהיא האלוקים, ולאחר תהליך מדיטטיבי – התבוננות עמוקה פנימה, אברהם אבינו מבין בתודעתו שהוא מחזיק את הרוח בתוך גופו, ונותר נבוך. 

האם יתכן שאין לעולם מנהיג? כלומר אברהם אבינו נשאר בספק גדול, הוא הגיע למסקנה שאין עם מי לדבר. אברהם אבינו היה מייסד פילוסופיית האבסורד. יש להבין שזוהי עמדה נפלאה, כיוון שהבנה זו יוצרת ריקנות באדם. התהווה מעין חלל ריק בתודעתו של אברהם אבינו. בתוך חלל זה יכול היה להופיע הדיבור האלוקי. הגילוי האלוקי של אברהם אבינו הגיע מלמעלה למטה, מחוץ לאדם אל תוכו. 

המצב הנורמלי של נפש האדם הוא לא להאמין בקב״ה, השכל האנושי מתנגד למציאות של הקב״ה, מציאות שיש בתוכה היעדר נוכחות אנושית או חומרית. מי שמאמין הוא הַּחֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמָּעַל-נשמת האדם, המודעת היטב למציאות שהקב״ה משגיח על הטבע ועל האנושות כולה. האדם הרגיל אינו מסוגל להתרומם מעבר להכרה הטבעית. רק התגלות אלוקית יכולה לשחרר את האדם מכבלי הטבע. כל אדם נולד עם אמונה, אך זוהי אמונה טבעית, אלילית, השייכת לעולם הטבעי. אצל אברהם אבינו התהליך מתחיל בענווה, בהכרה שלא ניתן להבין הכל בכוחות עצמך, ומתוך ענווה זו הוא מגיע להכרה שיש בורא לעולם. 

בפרשה הקודמת התורה מספרת לנו בקצרה את תולדות אברהם אבינו. שם מפורטים כל הדורות והוא מופיע בתוכם: ״וַיְחִי-תֶרַח, שִׁבְעִים שָׁנָה; וַיּוֹלֶד, אֶת-אַבְרָם, אֶת-נָחוֹר, וְאֶת-הָרָן. וַיִּקַּח אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם, נָשִׁים: שֵׁם אֵשֶׁת-אַבְרָם, שָׂרָי, וַתְּהִי שָׂרַי, עֲקָרָה״. הפרטים שהתורה מוסרת לנו – שאברהם נשוי, הוא בזוגיות טובה, וישנה מצוקה גדולה בגלל העקרות של שרי ושזה יצר חלל גדול בחייהם. לאחר מכן אברהם אבינו מקבל הוראה מהקב״ה: ״וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ״. הדרישה הראשונה מאברהם אבינו היא ללכת, לזוז, לא לעמוד במקום. הכפילות הזו – לֶךְ-לְךָ, היא בעצם: לך כדי שתהיה אתה, כדי לגלות מי אתה. אפשר לומר – לך לירושלים, לך לצפת או לך לסופר, אך פה נאמר – לֶךְ-לְךָ, תמצא את עצמך האמיתי, תתחיל לנוע מהמוכר והידוע וצא מהמציאות שדרכה אתה חושב על עצמך אל מימד עמוק יותר של מה שהנך באמת.

לאחר שאברהם אבינו מצליח במסעו הוא מלמד אותנו שאם אנו רוצים לשנות הרגלים ישנים, דברים שגדלנו עליהם, דברים שהסביבה שלנו עושה וטועה בהם, או הסכמות שלקחנו על עצמנו בין אם אנו מודעים להם ובין שלא, אנו צריכים לקפוץ למים, להיות בעשייה מתמדת תוך כדי שאנו עושים שינוי ומשחררים את ההרגלים או את הסכמות שלקחנו על עצמנו. בשלב הראשוני שלנו החלטנו במודע כמה לאכול, מה לעשות, באיזו תדירות לשתות, או מתי להיות בתנועה. לצערי, לאחר שאנו חווים אירועים שמשנים את החותם הגנטי-אנרגטי שלנו, לאט לאט אנו מפסיקים לבחור וההתנהגות השלילית נעשית אוטומטית. זוהי תוצאה טבעית שהתודעה שלנו מתייחסת אליה בגלל אירועים אלו ואחרים. 

אם נבין את מה שהסברנו, נוכל לבנות מחדש את הדפוסים הללו באיזו דרך שרק נבחר. כל פעם שאני רוצה לשחרר הסכם או הרגל שנכפה עלי אני נכנס לתהליך מדיטטיבי אומר את המשפט שֵׁמוֹרַי וְרַבּוֹתַי הדגולים לימדו אותי במסע שלי: ״בנשימתי זאת אני משחרר מתודעתי וממחשבותי את ההסכם התת הכרתי שחתמתי בלי ידיעתי שאני אחראי על מה שהתרחש בילדותי, ואני מכניס הסכמים והרגלים שאני המקורי שלי הוא האחראי בלבד עליהם״. 

אם נרצה להשתחרר מהרגלים או הסכמים שכובלים אותנו בגלל אירועים שעברנו, נצטרך לעשות זאת קמעא קמעא, לאט לאט. זה העיקרון שמנחה את אברהם אבינו, לא לדחוק את השעה. תפקידנו להתקדם צעד אחר צעד. יש חזון, אבל ההתעסקות היומיומית היא אינה בחזון, אלא בפרטים הקטנים, שלאט לאט משלימים את הפאזל. על אף שאין לדחוק את השעה, חובתנו לפקוח עין ולראות אם נפתח חלון הזדמנויות שאסור לפספס. איך נדע אם אנחנו דוחקים את השעה או מחפשים חלון הזדמנויות? אדם צריך לבחון את העמדה הנפשית שלו. התקדמות נכונה באה רק מתוך שלוות הנפש והרפייה, ולא מתוך תחושת לחץ. רק לאחר שאנו מסנכרנים את העבר עם ההווה ומשאירים הֶבְזֵק לֶעָבָר, חיינו מתנהלים בהתאם למציאות של ההווה הנוכחי, כלומר תמיד להנציח את ההווה ולאפשר מידי פעם הֶבְזֵק לֶעָבָר הרחוק, רק אז אנו יכולים לקיים את מה שהקב״ה אומר לאברהם אבינו: ״אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ׳.

***

לאחר שאברהם אבינו מבין את השיעור שלו ומלמד אותנו איך להתנהל בהווה הנוכחי, הקב״ה ממשיך ואומר לאברהם אבינו: ״וְאֶעֶשְׂךָ, לְגוֹי גָּדוֹל, וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ; וֶהְיֵה, בְּרָכָה. וַאֲבָרְכָה, מְבָרְכֶיךָ, וּמְקַלֶּלְךָ, אָאֹר; וְנִבְרְכוּ בְךָ, כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה״. ייתכן שהבטחות אלה מהוות אפיון עקיף של אברהם אבינו. לפעמים כשאנו רוצים להשיג דבר מה אנו נותנים דבר מה בתמורה, למרות שאנו לא באמת מסכימים לו. נקח דוגמה מהיום יום, כשאנו רוצים שהילד יסדר את החדר או יעשה פעילות שקשורה אליו או למשפחה אנו מצרפים עוד דבר ואומרים לו – אם תסדר את החדר תקבל חצי שעה לצפות בטלפון או שעה לצפות במחשב או שעה וחצי לצפות בטלוויזיה, אפשר לשים לב שככל שהילד מתרחק ולא אוחז אנו מאפשרים עוד זמן. טלפון ממש צמוד לעניים, אז חצי שעה, מחשב פחות צמוד לעניים, אז שעה, מסך טלוויזיה זה כבר מסך משפחתי אז אפשר כבר שעה וחצי. דרך הנתינה הזאת אנו למדים משהו על הילד – מה הוא אוהב, מה מעניין אותו, וגם עלינו כהורים  – אילו נטיות אנו מעוניינים ליצור או לחזק בילד. לאחר תובנה זו נראה שהקב״ה מבטיח לאברהם אבינו הבטחות שיש בהם תמורה-ברכה, שיהיה המקור של הברכה לכל האנושות: ״וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ״. גם מבחינת טווח ההשפעה: ״וְנִבְרְכוּ בְךָ, כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה״. בפסוקים אלו טמונה בשורה שאומרת שמתחיל כאן משהו גדול עם פוטנציאל ענק. מה קורה מיד אחרי הציווי הזה? אברהם אבינו קם ועושה. מיידית. הוא מפגין אומץ, ציות, ביצוע. 

נמשיך עם הפסוקים: ״וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת-שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת-לוֹט בֶּן-אָחִיו, וְאֶת-כָּל-רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ, וְאֶת-הַנֶּפֶשׁ, אֲשֶׁר-עָשׂוּ בְחָרָן; וַיֵּצְאוּ, לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ, אַרְצָה כְּנָעַן״. יש כאן עזיבה גלובלית-אנושות לטובת תפיסה לאומית. האנושות ניסתה לפעול באופן אוניברסלי לגמרי, במבול, במגדל בבל, וזה נכשל. צריך כנראה זהות לאומית, פרטיקולרית, יהודית, והיא תשפיע ברכה עליה ועל כולם. אבל צריך להתכנס, צריך ארץ, מדינה, מקום ושמו ישראל, וצריך עם ושמו ישראל, זה צריך להיות מובחן יותר. כדי לתקן את העולם צריך קודם כל אומה ספציפית במקום ספציפי. בשיטה זו השתמש אברהם אבינו, גם כאשר ניסה להביא אנשים לידי אמונה במציאות ה'. אברהם אבינו היה מכניס אורחים, והיה מאכיל ומשקה אותם. כאשר היו מסיימים, היה מבקש מהם שיודו למי שנתן להם את האוכל והמשקה. וכאשר היו מבקשים להודות לו, היה אומר להם אל תודו לי, אלא למי שאמר והיה העולם.

אברהם אבינו לא משתמש בהוכחות מדעיות או פילוסופיות. הוא אינו מתאר מהלכים בעזרת השכל, אלא מנסה להביא לאמונה על ידי האוכל. בשעה שהאדם אוכל הוא נמצא במצב חווייתי של נברא. רק בזמן הזה נמצאת בו ההכרה כי מקור חייו בא מחוץ לו, והוא לא תלוי רק בעצמו. השלב הראשון באמונה הוא ההכרה בתלות בגורם חיצוני. לכן גם היהדות מייחסת תפקיד חשוב לאוכל. כל חייו של היהודי קשורים באוכל: שבת, ברית, בר מצווה, נישואין, שבעה. זהו יסוד האמונה, ההכרה שהאדם תלוי בגורם חיצוני.

אברם אבינו מגייר את האנשים ושרי מגיירת את הנשים, ולאחר מכן התחילו ללמד אותם והכניסו אותם תחת כנפי השכינה. הם ממש כאילו ילדו אותם. אין להם ילדים אבל יש להם כבר ילדים רוחניים, וְהַעֲמִידוּ תַּלְמִידִים הַרְבֵּה, הם כבר משפיעים ומחנכים ויש סביבם כבר קבוצה שרוצה משהו אחר, שמבינה שקורה פה משהו ומצטרפת אליהם. זה תהליך חינוכי עמוק שנוגע בנפש האדם: ״וְאֶת-הַנֶּפֶשׁ, אֲשֶׁר-עָשׂוּ בְחָרָן״.

אז אם אנחנו שבים ושואלים – למה אברהם אבינו נבחר, ולמה לא מגלים לנו, התשובה אמורה להגיע מתודעתנו ומתודעות חז״ל הקדושים – אנחנו צריכים לגלות לבד. בינתיים ראינו נכונות לציית לה', נכונות להשתנות עבור כך, הבנה שהאנושות צמאה לאיזו בשורה גדולה, חינוך של אחרים לאור הדרך החדשה הזו, זה התחיל ב-׳לֶךְ-לְךָ׳, משהו אישי, קול פנימי, שקשור גם בארץ מסוימת ומכאן – ברכה לעולם כולו, עד עצם היום הזה. 

***

עד עכשיו דיברנו בעיקר על יחסי אברהם והאלוקים, וכיצד פרסם את אמונתו בין אנשים. כעת מתחיל רצף של יחסים בינו לבין בני אדם, גם בנסיבות פחות נעימות, וזו זירה חשובה לא פחות לבחון את האדם הנבחר: ״וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ״. כאן מתגלה הצד הפרקטי-מעשי של אברהם אבינו. הוא יורד למצרים ושם חלפה סכנת הרעב אבל צצה סכנה חדשה: ״וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ. וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ״. הסכנה ברורה: המצרים יהרגו אותו ויתעללו בה. 

דרך התכנית הזו של אברהם, התורה מעניקה לנו הזדמנות להכיר את תכונותיו בדרך נוספת, דרך הדיבור שלו עם רעייתו – וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ, הפניה איננה רק אל אשתו, אלא אל שָׂרַי אשתו, אל האישיות המסוימת. היא אישיות בפני עצמה, נבדלת, מובחנת, נבראה בצלם, כמוהו: ״הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ״. אברהם אבינו מתחיל במחמאה, וכאן בעדינות לא מפרט מה עלול לקרות לשרה אצל המצרים, אלא מה עלול לקרות לו, ואז מציע פתרון, אולי כדי להקל על שרה את הסיפור הוא לא מפרט מה הסכנות עבורה, אלא מציג זאת כטובה עבורו. זהו דיבור מכובד, יפה, מתחשב ברגשות, לא אומר מה גורלה המר הצפוי לה, היא אדם תבוני, הוא מסביר הגיונית ולא פוקד, אלא משתמש בלשון בקשה, יש פה רגישות, אין פה ציווי. הם ניצבים יחד כזוג איתן מול תרבות מרושעת אלימה ומסוכנת. איזה הבדל בין היחס הזה לבין המצרים – שם אין לה שם ואין לה זהות: ״וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה״. האישה היא רכוש, בלי אישיות, איזה חוסר אונים מול שלטון מצרי שכל מהותו היא התעללות.

בנקודת הזמן שבה הם נמצאים במצוקה רגשית הקב״ה יוצר סוג חדש של קשר עם אַבְרָם  ושָׂרַי: ״וַיְנַגַּע יְהוָה אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים וְאֶת בֵּיתוֹ עַל דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם״.  כאן אנו רואים שהקב״ה מתערב ומשגיח, הוא קשור מאוד לזוג היהודים הראשון הזה. נשים לב שכאן מתמזגות שתי השגחות של הקב״ה השגחה פרטית- והשגחה לאומית. לאחר הנגעים שהקב״ה מעניש את פרעה, הוא משלח את שרי ואברם עם רכוש רב בחזרה לארץ ישראל. מה למדנו בסיפור הירידה למצרים? שלא מדובר רק באברם אבינו אלא גם שרי אמנו, שיש ביניהם קשר מיוחד, שהיחס המכבד והעדין כלפי האישה וכלפי גופה הרגשי והחומרי, זאת תכונה המאפיינת את העם היהודי מאז ומתמיד: ״וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וְלוֹט עִמּוֹ הַנֶּגְבָּה-וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב״. 

קודם אברם חווה את הנסיון באמצעות רעב ועוני מחריד, ועכשיו אברם חווה את הניסיון באמצעות העושר המרובה. מאז ומתמיד העם היהודי מתמודד עם הקצוות האלה: ״וְגַם לְלוֹט הַהֹלֵךְ אֶת אַבְרָם הָיָה צֹאן וּבָקָר וְאֹהָלִים וְלֹא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז יֹשֵׁב בָּאָרֶץ״. כפי שהסברנו, העושר הוא גם ניסיון, לא פחות מניסיון העוני. ריבוי המקנה יוצר ריב בין הרועים של לוט ושל אברהם, והמצב בעייתי במיוחד משום שהם אינם לבד בשטח, יש ברקע גם גורם נוסף – הכנעני והפריזי, שאולי מתחרים עמם על שטחי המרעה ואולי הם עלולים לנצל לרעה את הקרע שהולך ונוצר במחנה אברם אבינו. 

עד היום, מריבות פנימיות בתוך העם שלנו זו הזדמנות נפלאה לאויבינו להיכנס פנימה. אז מה עושה אברם אבינו?: ״וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ״. הפתרון של אברם אבינו הוא פרידה. נראה שהתגלה כאן מאפיין נוסף של אברהם. אברהם הוא איש של שלום. הוא מעדיף פרידה על פני חיים שאין בהם התקדמות לעבר מטרה נעלה יותר. בדבריו אל לוט מתגלה יחסו הטוב של אברהם אבינו לאלה הכפופים לו. הוא היה יכול לדבר אחרת אל שרה אמנו והיה יכול לדבר אחרת אל לוט, אבל הוא מכבד ואכפתי. גם כאן אברהם אבינו מצביע על בעיה עתידית: ״אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ״ (לפי שעה הריב הוא רק בין הרועים שלהם, לא ביניהם), ובמקום לומר מפורשות את הדבר הכואב – יש ריב בין הרועים שלנו, הוא כולל גם את הרועים בדאגה לעתיד: ״וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ״. גם כאן אברהם משלב מחמאה: ״כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ״.

בטקסט קצר זה, שהוא משמעותי לנו, יש ציון של הקירבה המשפחתית, ויש כאן העמדת לוט במעמד שווה לאברהם, כביכול הוא היה אחיו ולא בן אחיו. ושוב אברהם מציע פיתרון קונקרטי לבעיה הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי, הוא משתף את השני בפתרון שהוא חושב עליו, כאילו הופך אותו לשותף סוד וגורם לו להחליט יחד איתו. 

אברהם אבינו מגלה תכונה חדשה, נוספת, שטרם ראינו: נדיבות, הוא מאפשר ללוט – על אף מעמדו הנחות יחסית לאברהם – לבחור היכן הוא יגור והיכן יגור אברהם: ״אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה״. לוט בוחר בכיוון אחר ״וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר. וַיִּבְחַר לוֹ לוֹט אֵת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו: אַבְרָם יָשַׁב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר וַיֶּאֱהַל עַד סְדֹם:״. אברם אבינו מבין בתודעתו שזו לא פרידה גיאוגרפית, זו פרידה אידיאולוגית. לוט לא רוצה להתפתח, הוא רואה שאברהם כל הזמן בתנועה, בלמידה, בהתפתחות, הוא לא מעוניין בזה יותר ומתנתק. 

השיעור הכי חשוב שאנו לומדים מאברהם אבינו הוא תכונת החידוש. אל לנו להרפות את ידינו במסע שלנו למרות שחלקים בו מאתגרים ביותר. כל אחד לוקח מהמסע תכונה שחסרה בתוכו ודבר שחסר לו במציאות היום יומית, כמו בריאות, חתונה, ילדים, עושר ואושר.״