פרשת בְּרֵאשִׁית התשפ"ה

״בדיוק לפני שנה עם ישראל עבר טלטלה קשה שהביאה אותנו לחשוב ולעשות שינוי עמוק בתוכנו. כאשר אנו ניגשים לקריאת פרשת בראשית בסיטואציה קשה זו, אנו מבקשים למצוא בה עוגן כלשהו אל מול הכאוס הנורא שחווינו זה עתה.

פרשת בראשית מניחה את היסודות לקיום האנושי האוניברסלי, ועל המציאות שבתוכה אנו מתקיימים. בניגוד לכפי שנראה לנו לעיתים, כאילו הכאוס הוא התכונה המרכזית של המציאות, התורה מלמדת כי המציאות נבראה בסדר מופתי. סדר זה יוצר תשתית שבתוכה האדם מוזמן לפעול – לעשות מעשים חיובים ולהימנע ממעשים שליליים. הסדר הכרחי כדי שנאמין שקיים ערך לפעילותינו. איננו פועלים בתוך ״תֹהוּ וָבֹהוּ״, אלא בעולם שנברא באופן מתוכנן. מכוח תפיסה זו אנו מסוגלים ליטול אחריות על העתיד ולפעול על מנת לקדם את עצמנו ואת המציאות הסובבת אותנו.

״בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֶת הַשָּׁמַיִם, וְאֶת הָאָרֶץ״. משפט זה בא ללמדנו שאלהים ברא את העולם ומעשה הבריאה נעשה בסדר מסוים. רש״י בפתיחת התורה דוחה מכל וכל את הגישה הזו: ״בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֶת הַשָּׁמַיִם, וְאֶת הָאָרֶץ״ – אֵין הַמִּקְרָא הַזֶּה אוֹמֵר אֶלָּא דָּרְשֵׁנִי… עַל כָּרְחֲךָ לֹא לוֹמֵד הַמִּקְרָא בַּסֵּדֶר הַמֻּקְדָּמִים וְהַמְּאֻחָרִים כְּלוּם! לְפִי רָשִׁ"י, אֵין הַמִּקְרָא בִּכְלָלוֹ בָּא לְלַמְּדֵנוּ שֶׁאֱלוֹהִים בָּרָא אֶת הָעוֹלָם; יְדִיעָה זוֹ אֲמוּרָה לִהְיוֹת נְטוּעָה בְּלֵב הַקּוֹרֵא עוֹד קֹדֶם הַקְּרִיאָה. כָּל מַטְּרַת הַמִּקְרָא הִיא לְלַמֵּד אֶת הָאָדָם בַּעֲבוּר מָה הוּא נִבְרָא: בְּרֵאשִׁית – בַּעֲבוּר רֵאשִׁית (וּכְפִי שֶׁמֵּבִיא רָשִׁ"י בְּשֵׁם הַמִּדְרָשׁ – בַּעֲבוּר יִשְׂרָאֵל וּבַעֲבוּר הַתּוֹרָה שֶׁשְּׁנֵיהֶם קְרוּיִים ״רֵאשִׁית").

בכך משלים רש׳י להציב את שלושת היסודות: ארץ ישראל, תורת ישראל ועם ישראל. החיבור של שלושת יסודות אלו היא מטרת התורה כולה, שכן כל התורה מכוונת לבניין האומה הישראלית בארצה על פי החוקים והאידיאלים האלוקים.

הפרק הראשון בתורה מתאר כיצד אלוקים בורא את העולם יום אחר יום: כיצד הוא מחולל סדר מתוך תֹהוּ וָבֹהוּ, מוציא חיים מתוך חומר דומם, מביא לידי הוויה צמחים ובעלי חיים בכל פלאי רבגוניותם. בכל שלב ושלב אלוהים רואה מה יצר ומכריז שהוא טוב. ואנו יכולים להיעזר בהיגד שאומר המציאות טובה, שש פעמים התורה חוזרת ומדגישה את מהות הטוב: ״וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב״. בפעם השביעית התורה מגדילה ואומרת: ״וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד״, מכאן נבין שלמרות כל מה שאנו עוברים ובמיוחד לאור מה שעברנו בשנה שעברה, יש מקום להתקדמות, לאופטימיות, למתן אמון.

בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. 

כשאנו בוחנים את פירוש המילה ׳בָּרָא׳, בקטגוריות אנושיות המילים שנשתמש בהן יהיו: עשה, בנה, יצר, עיצב. אין אנו מכירים את הקטגוריה ׳בָּרָא׳ במציאותנו ובעולם המוכר לנו. לכן אנו נלמד שפה חדשה שמראה את גילוי ההעלם-הסתרה. המילה ׳בְּרֵאשִׁית, בָּרָא׳ מורה על יצירת יש מאין – שינוי צורה, הוצאת דבר-מה שהיה קיים קודם לכן בהיעלם; או לחילופין: נתינת קיום עצמאי לְמה שהיה קודם לכן ללא הפרדה. שכן מה שהיה קיים קודם לכן בצורה אחרת, לא נפרדת, הוצא לפתע החוצה לקיום עצמאי ונותן כוח למבנים שהיו בפוטנציאל ולהפוך אותך ולהביא אותם לידי מימוש. 

לאחר שאנו מבינים את זה, נוכל להכניס את המשפט של פרופסור משה בן משה זכרונו לברכה, שזכיתי לינוק ממנו את הידע העצום שהיה בתוכו, והוא בתחילת הלימודים הסביר: ׳האי סדר שאנחנו רואים מגיע כדי להחזיר אותנו לסדר המקורי – לאני המקורי ששכחנו את קיומו בגלל תהליכים כּאוטִיִים שמייצגים את הניגודיות שבכל דבר שאנו עושים, לדוגמא אנו רוצים לנסוע לטייל בחג, מיד החלק הכָּאוֹטִי אומר לא לנסוע, ומציב מולנו את כל החסמים שבנויים בתוכנו. לצערי בדרך כלל הכָּאוֹטִי, הוא זה שמנהיג אותנו. לאחר שהתחלנו להבין טיפה מהים את המונח ׳יש מאין׳, נראה בהמשך הפרשה שכל אותו חומר גלם ראשוני המרכיב את הבריאה מתגלה מיד לאחר מכן במצב של תֹהוּ: ״וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם״, התהום היא הביטוי החיצוני של התֹהוּ הפנימי, ״וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם״, כאן מתחיל ארגון הבריאה, שזהו שלב היצירה שמאפשר מתן צוּרָה לחומר הגלם הראשוני, והכנסת החַיּוּת בו במשך ששת ימי הבריאה.

״וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר. וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ. וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם אֶחָד״. היום הראשון מלמד אותנו שכל קיום העולם נתון בין היש ובין האין, בין האור (הקיום) לבין החושך (האין), וזוהי המסגרת בה נתון האדם (החיים אל מול המוות). בסופו של דבר הקיום צריך לגבור על ההעדר, שנאמר: ״וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר, כִּי-טוֹב״. ההעדר נברא על מנת שניתן יהיה לגבור עליו. 

״וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם, וִיהִי מַבְדִּיל, בֵּין מַיִם לָמָיִם.וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם שֵׁנִי״. ביום השני אנו למדים שיש גם ערך למחלוקת וריבוי – זהו הרקיע שמבדיל בין מים למים. ביום השני אם כן ניתנת הלגיטימיות לריבוי הנמצאים. 

״וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ, אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ עַל-הָאָרֶץ; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב. וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם שְׁלִישִׁי״. ביום השלישי אנו למדים על ההתפתחות והצמיחה של הנמצאים – ישנו העץ (אמצעי) וישנו הפרי (מטרה). לא תמיד אנו טועמים מיד את טעם המטרה, יש גם תהליכים.

״וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהַבְדִּיל, בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה; וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים, וּלְיָמִים וְשָׁנִים.וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב. יט וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם רְבִיעִי״. ביום הרביעי אנו למדים שלכל אותם תהליכים יש גם כיוון. כפי שלמאורות יש כיוון כללי ממזרח למערב, כך גם יש כיוון לצמיחת החיים. הכיוון הוא דבר הנותן תקווה לאדם – שהתהליכים אינם סטטיים אלא מתפתחים עם הזמן. 

״וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים–יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם, שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה; וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל-הָאָרֶץ, עַל-פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם. יַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב. וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם חֲמִישִׁי״. ביום החמישי מגיעה החיוּת הביולוגית (בעלי החיים), וכאן רואים שאיפה לַחֲיוּת המוסרית של האדם: ״יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם, שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה״, אלו ניצנים של המגמה המוסרית כבר בתוך הטבע.

״וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ; זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם. וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם הַשִּׁשִּׁי״. וביום השישי, הקב״ה ברא את הישות המוסרית (האדם), שרק לה יש את הבחירה החופשית, שהיא אבן היסוד של כלל האחריות האנושית או בלשון התורה: היכולת המוסרית של האדם להבדיל בין טוב לרע ולבחור בטוב, כדברי הפסוק בחומש דברים: ׳רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים״. האדם הוא היחיד מכל צורות החיים הידועות לנו, שיש לו רצון חופשי, בחירה חופשית, אחריות אישית ואחריות מוסרית. יכולת מורכבת זו שלנו לדבר, לחשוב ולבחור בין מהלכי פעולה חלופיים, היא בעת ובעונה אחת תהילתנו, חרפתנו והעול על צווארנו. אך עומק העניין רק מתחיל כאן, בבוראו את בני האדם יצר אלוהים את הישות היחידה בעולם, שיש לה חופש ובחירה. 

״וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְכָל-צְבָאָם. וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ: כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת״. ביום השביעי אנו רואים מהי מטרת הבריאה כולה – הקדושה, הלא היא המפגש הבלתי אמצעי בין הנברא לבין הבורא, מפגש שצריך להתרחש במהלך ההיסטוריה.

אפשר לראות איך הקב״ה מנחה את האדם ומלמד אותו לקחת אחריות על מעשיו. בתחילה הקב״ה מצווה על האנושות: ״וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ- וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ, וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ, הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ. ׳וְכִבְשֻׁהָ-וְיִרְדּוּ״, אלו הם פעלים של שליטה. לכשהאדם מקבל את הדעת, מיד הפעלים משתנים, הקב״ה מניח את האדם בגן עדן: ״לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ״. השפה היא עתה שפה של אחריות. לְעָבְדָהּ, משמע שהאדם נועד לא רק להיות אדונו של הטבע אלא גם עבדו, מְשָׁרתו. והפועל השני, לְשָׁמְרָהּ, (הוא זה שהתורה תשתמש בו בדיני ארבעת השומרים, המופקדים כולם על הגנתם של דברים שאינם שייכים להם). הכוח הוא ניטרלי מבחינה מוסרית. אפשר להשתמש בו כדי לבנות לשקם ולרפא פצעים טראומטים או חלילה להשתמש בו לפצוע וליצור הרס. מהותה של מערכת המוסר והערכים מצביעה על גבולותיו המוסריים של הכוח. לא כל דבר שאנו יכולים לעשות אנו גם רשאים לעשות. יש לנו הכוח, אך לא הרשות; היכולת, אך לא הזכות. 

דוד המלך בתהילים מסביר שהארץ אינה שלנו: ״לַיהוָה, הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ״, היא שייכת לקב״ה שעשאה. על כן איננו בעליו של הטבע אלא אומְניו. אנחנו כאן כדי לעבוד את הקב״ה ולשמור את דבריו וכמובן שכל אחד לפי יכולתו בלבד. 

נסיים מתוך ספר משלי של שלמה המלך: ״בְּכָל-דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ״, שנזכה להבין את מהות התיקון והיעוד שאנו צועדים בתוך ונכניס שמחה ואהבה בכל דבר שאנו מקיימים שבת מבורכת ושקטה.״