האושפיזין השני התשפ״ה

מהמעלה הראשונה אנו מברכים את מאור שמעון ברפואה שלמה ומבקשים שהאור האלוקי ירפא אותו ויקום מתרדמתו.

מהמעלה השניה אני מברכים את מעיין אודיה בהמשך רפואה שלמה והרבה כוח במאמץ שהיא נמצאת בתוכו.

יצחק אבינו – האושפיזין השני

״היום השני של האושפיזין הוא יצחק אבינו שמייצג את ספירת הגבורה-הדין ואת כוח השימור. אחד המאפיינים המאוד בולטים של יצחק אבינו הינו העובדה שהוא באמת לא מחדש הרבה, הוא בדרך כלל ממשיך את דרכו של אברהם אבינו בצורה מאוד מאוד ברורה. אחרי שאברהם אבינו חידש את החידוש הגדול כשהצליח להבקיע את האמונה של האנשים בקב״ה ולפרסם את שמו של הקדוש ברוך הוא בעולם, עכשיו יצחק אבינו לא רואה צורך לחדש חידושים, אלא לשמר את החידוש שלא ישכח מהעולם והוא רואה את תפקידו כממשיך דרכו של אברהם אבינו.

ישנה חלוקה בין אברהם אבינו, איש החסד שמחדש דברים ביהדות, לבין יצחק אבינו, איש הגבורה, שתפקידו לשמר את הדברים שחודשו בעבר. לפעמים אנחנו משמרים דברים שחידשנו כשהם בעייתים ופגומים, כאן צריך לא לשמר, אלא לחדשם באופן שיתאים לחיינו במציאות הקיימת. מצד שני, חידוש בלי שימור אינו מאפשר לחידוש לשרוד במציאות היום יומית של חיינו. למשל אומרים המפרשים על השם של העיר באר שבע שמופיע כשאברהם קורא לה באר שבע: ״עַל-כֵּן, קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא-בְּאֵר שָׁבַע: כִּי שָׁם נִשְׁבְּעוּ, שְׁנֵיהֶם״. ויצחק  אבינו שוב קורא לה באר שבע: ״וַיִּקְרָא אֹתָהּ שִׁבְעָה עַל כֵּן שֵׁם הָעִיר בְּאֵר שֶׁבַע עַד הַיּוֹם הַזֶּה״. זה לכאורה קשה, למה צריך לקרוא לה שוב באר שבע, הרי כבר אברהם אבינו קרא לה באר שבע. נכון שאברהם אבינו קרא למקום באר שבע, אבל זה לא החזיק, אברהם אבינו הלך משם והשם השתכח. כאשר יצחק אבינו שימר את דרכו של אביו, אז זה נשאר עד עצם היום הזה, כלומר, כוח החידוש, אם לא יהיה אחריו את כוח השימור אז הוא לא יחזיק מעמד, הוא משתכח, השם של העיר זה רק ביטוי למפעל הכללי של אברהם, אם אחרי אברהם אבינו  לא היה בא יצחק אבינו ומשמר את דרכו הגדולה היא לא הייתה מצליחה להישמר לדורות. 

אצל יצחק אבינו אנו מזהים את כוח השימור, והוא עסוק בלהתמיד ולקיים מפעל קודם. שוב פעם אווירה שאולי היא מונוטונית מצד אחד אבל מצד שני בואו נתבונן מה האווירה הזאת ומה האבא הזה נותן לנו? בניגוד לאברהם אבינו שבאמת פורץ דרך חדשה והכוח שלו הוא לפרוץ ולשנות את המציאות ולהופיע ככה, מי האיר ממזרח צדק, אברהם אבינו מאיר את כל העולם כולו, יצחק לא פורץ, יצחק זה הכוח הממשיך, הכוח להתמיד גם במצבים שבהם השמש לא זורחת בשיא העוצמה שלה, וזו באמת היכולת לקחת מפעל אדיר ולהפוך אותו למשהו ממשיך, מתקיים, אפשר לומר כמעט יום יומי בניגוד למפעל אדיר שככה הפציע אל העולם וחפר בארות חדשים וגילה גילויים חדשים, ובאמת, באותו רגע היה משהו שכולם נורא התפעלו והתלהבו, רגע שהחייה ומילא את הנפשות. 

אך רגע אח"כ מה קורה? מה קורה עם ההופעה האדירה הזאת? עם החידוש האדיר הזה? הוא היה חידוש לשעתו, הוא הלהיב את הלבבות לרגע אחד שאותו אנו מסוגלים להפוך לנצחי, להפוך את הרגע למה שהוא ממשיך, להתמודד עם קשיים הקשורים הרבה פעמים לשגרה, לחוסר חידוש, ליכולת באמת לעבוד גם כשקשה, ליכולת להתמיד במעשים קטנים, בצעדים קטנים, לפעמים זה קל יותר, הרבה פעמים זה שוחק יותר, משעמם יותר ודורש גיוס של כוחות אחרים בנפש וככה מופיע לנו יצחק.

אברהם אבינו שייך לחסד, לשפע, להופעה האלוקית השופעת, הנותנת, השוקקת, ככה מלמעלה לאיזה מצב של נתינה בלתי מוגבלת. יצחק אבינו בדיוק קשור למקומות שבהם החסד הזה נעצר-גבורה, במקומות שבהם אנחנו מזהים מעצורים, זה היכולת שלנו לפעמים לרסן את עצמנו, אבל זה קודם כל שייך למציאות שבה יש צמצום, כלומר אנחנו לא פוגשים פתאום את מה שהתרגלנו לראות אצל אברהם, מהפכות ודברים ושפע אלוקי בלתי מוגבל, שפע של ברכות בלתי מוגבל, אלא אנחנו פתאום נאלצים לגייס את עצמנו בשביל שהדבר הזה יופיע, כיוון שאנחנו פוגשים מציאות שפחות משפיעה ואנחנו נדרשים לגבורה מצידינו, לגייס את הכוחות שלנו, לקחת אותם הלאה ולראות איך אנחנו מצידינו הופכים להיות שחקנים בתוך הסיפור הזה, שחקנים שמובילים את המקום הזה גם למקומות שבהם השמש לא זורחת בשיא עוצמתה. 

ביצחק אבינו אנחנו מגלים משהו שמאיר לנו את הסוכה באופן מיוחד. מה זה סוכה? סוכה נקראת סוכה מלשון שהיא סוככת, ותפקידו של הסכך לעשות צל, להגן, להעביר אלינו את אור השמש בצורה מדודה, בצורה שבה נוכל להיות בחוץ, נוכל להיות לאור השמש ועם כל זה היא לא תפגע בנו. מה היא השמש? ממה אנחנו מתגוננים? בחג הסוכות אנו מתגוננים מהאור האלוקי, שהוא אור חזק מאוד, מסנוור מאוד, מוחלט, טוטלי, שקשה מאוד מאוד לחיות לאורו. אנחנו צריכים לשים סכך שיעזור לנו מצד אחד לחיות בשמש אבל מצד שני יסנן לנו את השמש לאופן כזה שבו אנחנו יכולים להתמיד ולחיות תחת השמש הזאת. הסכך, למעשה הוא הצמצום, הגבורה, זה היכולת הזאת להיות מצד אחד במגע, מתמיד, לאורו של הקדוש ברוך הוא, לגעת, לחיות לאור זה, אבל לדעת שכל הזמן אני נוגע, לא נוגע. שהמצב הזה שבו אני אהיה חשוף לזה לגמרי, בלי אמצעים שמתרגמים את זה, בלי יכולת באמת לתרגם את זה ולמדוד את זה ולהעביר את זה בכלים שבסוף מתאימים את האור האלוקי האדיר הזה, לחיים אנושיים, לחיים שלנו, סופו שאנו נשרף. 

הסוכה באה ומסייעת לנו בדבר הזה. היא מצד אחד אומרת לנו אתם חיים לאורו של הקדוש ברוך הוא, השמש כל הזמן נמצאת פה מלמעלה, אבל חמתה לא מרובה מצילתה. השמש כל הזמן נמצאת פה מלמעלה אבל היא עוברת דרך איזה שהוא כלי, דרך איזה שהוא מסנן, שמצמצם אותה, שלוקח אותה ומתאים אותה ליכולת שלנו לחיות תחת השמש הזאת. והסוכה במובן הזה לוקחת את האורות הגבוהים האלה שאנחנו נורא משתוקקים אליהם, אנחנו נורא צמאים אליהם, אנחנו יודעים שהם שם, ומצד שני היא באה ואומרת – אתם נמצאים תחתיהם אבל לא בחשיפה מוחלטת, החשיפה המוחלטת מטשטשת את הגבול ובאיזה שהוא מקום תגמור אותנו. אנחנו צריכים ללמוד לחיות מצד אחד לאורה של השמש, של האור האלוקי הזה, ומצד שני לחיות באופן כזה שאנחנו בונים את הכלים ואת המערכות שממזגות את האור האלוקי הזה עם המציאות שלנו. 

היום השני הזה שבו אנחנו נמצאים מייצג בדיוק את הנקודה הזאת. היינו ביום הראשון, התמלאנו מהאור הגבוה של היום טוב, באור הגבוה האלוקי, שמאיר ביום טוב ומצד שני אנחנו הולכים פתאום עוברים בהדרגה ימים שהם חול המועד, לא יצאנו מהסוכה, עוד לא חזרנו הביתה. אנחנו נמצאים עדיין בסוכה, אנחנו נמצאים עדיין תחת אותו אור אלוקי אבל אנחנו לאט לאט לומדים, לא בצורה פשוטה, זה מאמץ, זה דורש מאיתנו, זה דורש מאיתנו הקשבה, זה דורש מאיתנו מאמץ, זה דורש מאיתנו להכין את הכלים בעצמנו, להתגבר, להילחם אולי בתחושה מסוימת של יובש, כי באמת התרחקנו, ועדיין לחיות לאורה של הסוכה, לחיות לאורו של היום הטוב ולקרב אותו לתוך ימי החול, להפוך את האור הגדול הזה לדבר שהוא חלק מהשגרה, לחלק מהיום יום שלנו. 

במהלך חג הסוכות אנו יוצאים מהבית, מהמקום שבו אנחנו שולטים בגורלנו ושומרים על עצמנו אל הסוכה, שם אנחנו חשופים למזג האוויר, לשרב, לגשם וכדומה, ואנחנו נותנים אמון בקדוש ברוך הוא שמנהל את עולמו כראוי, ואנחנו בעצם מוותרים, משחררים את השליטה  העצמית, אנחנו נותנים אמון בהנהגה האלוקית. כמובן יכול להיות מצב לפתע יהיו אזעקות  או ירד גשם וכדומה, ואז נבקש פטור מן הסוכה. אנחנו נותנים אמון כפי שאנחנו נותנים אמון בהנהגה הרגילה של המציאות, אנחנו נותנים אמון בקדוש ברוך הוא, שגם אם הוא לפעמים משנה עתים, ומחליף את הזמנים, יוצר איזושהי סיטואציה מיוחדת, ובאמת הקדוש ברוך הוא בתורתו גם נותן לנו את האופן להתמודד עם סיטואציות המיוחדות כפי שאנו עוברים בזמנים אלו, במצב כזה, לגיטימי לצאת מן הסוכה ולחזור אל הבית. האמון הוא באמת במערכת הכוללת והמאוזנת. בסופו של דבר היציאה אל הסוכה משמעה שאני נותן אמון, אני מפקיד את גורלי בידי הקדוש ברוך הוא. 

יש בסוכה גם את הצד של החידוש. יש את הדין של תעשה ולא מן העשוי, אי אפשר לשבת בסוכה שנוצרה מאליה, אלא צריך שתהיה פה עשייה אנושית, כן, אבל המצווה היא בסופו של דבר אינה עשיית סוכה אלא הישיבה בה, העשייה היא תנאי כדי לקיים את המצווה העיקרית שהינה לשבת בסוכה. בסופו של דבר אחרי שעשיתי את הסוכה, הפעלתי את כוח החידוש, אני צריך לשבת בה, להיות פסיבי, לקבל את היראה האלוקית ואת ההנהגה האלוקית ולתת אמון בהנהגה האלוקית, ובעזרת השם הקדוש ברוך הוא יוביל אותנו בחוכמתו בדרך הטובה והמדוייקת ביותר. 

אם ניקח את זה לחיינו, כשאנו עוברים בילדותנו אירועים טראומטיים שלא מאפשרים לנו להתקדם בחיים וליהנות מהם, אז מוטל עלינו להפעיל את כוח החידוש-ספירת החסד, ולשמר את כוח השימור עד שנהיה מסונכרנים עם המציאות היומיומית שלנו, אז אנחנו באמת  מזמינים את האושפיזין, איש הגבורה והשימור, יצחק אבינו, שיבוא ויצטרף אלינו לסוכה, ויאציל עלינו מברכותיו ויתן לנו מכוחו, המצמצם מצד אחד, ואולי אפשר לומר, המדייק, שיודע ככה להיות המשפך שמעביר עלינו את כל מה שכבר נחצב, את כל האור הגדול הזה בכלים קטנים, מדודים, יציבים, שילוו אותנו לאורך ימים. שיהיה לנו המשך חג שמח.״