ראש השנה התשפ״ה

מהמעלה הראשונה אנחנו מברכים את חיילי צה"ל וכלל כוחות הביטחון, העושים לֵילוֹת כַּיָּמִים כדי שהשקט יחזור לארצנו, שהקדוש ברוך הוא ישמור אותם מכל צרה וצוקה וישלח ברכה והצלחה בכל מעשי ידיהם ויקיים בהם את הברכה שכתובה בפרשה: ״יְבָרֶכְךָ יְהוָה וְיִשְׁמְרֶךָ-יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ-יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם-וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם.״

ממעלה השניה אנו מברכים ומחזקים את החטופים-חטופות-שבויים ושבויות הַנְּתוּנִים בַּצָּרָה וּבַשִּׁבְיָה הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶם וְיוֹצִיאֵם מִצָּרָה לִרְוָחָה וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה הָשָׁתָא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְנֹאמַר אָמֵן.

מהמעלה השלישית אנו מברכים את שולי לוי ביום הולדת שמח, שתצליחי בכל מעשי ידיך, מאחלים מכל הלב בעלך שאוהב אותך אבי לוי ובניך שאוהבים אותך, מושיק ובר.

ומתוך הפרשה אנו שולחים אורות ריפוי להוד מאור ,לצדיק רפאל עטיה, לגדעון קליימן, לאיתן וולף, נועם כהן ושי פרץ.

״תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ, תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ״
שתהא שנה מבורכת, מלאה בעשייה וסיפוק. כתיבה וחתימה טובה, לחיים טובים ולשלום.

מהותו של חג ראש השנה

״ישנו פסוק בישעיה שמסכם את ראש השנה ועשרת ימי תשובה: ״דִּרְשׁוּ יְהוָה, בְּהִמָּצְאוֹ; קְרָאֻהוּ, בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב״. חז״ל שואלים והרי נאמר ״מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ״ – דְּלֵית אֲתָר פָּנוּי מִנֵּיהּ-מִפְּנֵי שֶׁאֵין מָקוֹם פָּנוּי מִמֶּנּוּ. וידוע שהקב״ה נמצא בכל זמן ובכל מקום. הוא קרוב תמיד. איך אפשר לדבר על זמן מוגבל שבו הוא נמצא וקרוב? באמת הקב״ה קרוב אלינו תמיד, אבל אנחנו לא תמיד קרובים אליו. הוא נמצא תמיד, אבל לא תמיד אנחנו יוצאים לחפש אותו. כדי שנרגיש את קרבתו של ה' נדרש מאיתנו מאמץ מיוחד. כדי להגיע אל האינסופי שבמרחב הסופי, כדי לפגוש את הנצחי שבלב הזמן, כדי לחוש במה שמעבר לחושים, נדרש מיקוד בלתי רגיל.

מהותו של השופר

רוב השנה אנו מוסטים מהנתיב שלנו, בגלל אמונות ומחשבות שגויות, כדי לצאת מהנתיב השלילי בו אנו מתקיימים ולחזור לנתיב החיובי שלנו , דרוש, תחילה, קול רם ונוקב שישחרר אותנו מתודעת היום-יום אל מודעות של עמידה בתוך דבר מה עצום ונשגב: ״אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ״. זה הדבר המתחולל בראש השנה. כשאנו מאפשרים לתקיעות שופר לחדור אלינו, וכאשר אנו מתחילים לתת דין וחשבון על חיינו, אם ניכנס לחוויה של תקיעת שופר כיאות, יש בכוחו של השופר להטות את חיינו למסלול חדש. 

אנו נאלצים לשאול את עצמנו שאלות הרות גורל: מי אני? למה אני כאן? איך עליי לחיות את חיי? איך חייתי אותם עד עכשיו? איך השתמשתי במתנתו הגדולה ביותר של הקב״ה, הזמן? למי עשיתי עוול, ואיך אני יכול לתקנו? איפה נכשלתי, ואיך אתגבר על כישלונותיי? מה בחיי מקולקל וטעון תיקון? יש להבין, חיים שאין בוחנים אותם, אינם ראויים לְהֵחָיוֹת. מי שיזכה לחוות את ראש השנה ואת יום כיפור כפי שיש לחוות אותם, חייו הם חיים שנבחנו. לאחר החוויה אנו רשאים לחפש את דרכנו כפי שנאמר: ״נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד יְהוָה״. אלה הם ימים של התבוננות פנימית והרהורים. ימים שאנו עומדים בהם אל מול פניו הגלויים של האינסוף, ויודעים מה קצרים ושבריריים הם החיים ומה קצר הוא הזמן הקצוב לנו על פני האדמה. זו יכולה להיות, וצריכה להיות, חוויה משנת חיים.

משמעותו של ראש השנה

המבקש למצוא בחמשת חומשי תורה את משמעותו של היום הזה נתקל בתעלומה. רק פעמיים נוגעת התורה בנושא, והמידע שהיא מספקת בהן עמום: ״וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא־קֹדֶשׁ״ – ״וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם״. אין שום הסבר מה היום הזה מייצג, או מה מסמל צליל התרועה. 

המוטיבים המרכזיים של המועדים האחרים – המצה והמרור בפסח, הסוכות בחג הסוכות, התענית ביום כיפור – לכולם ערך סמלי. אנחנו יודעים מה המשמעות וכיצד הם קשורים למהותו של היום. אך התורה אינה אומרת לנו מה קול התרועה מסמל. האם זהו קול של שמחה, של אזהרה, של בכי? איננו יודעים. התורה אף אינה משתמשת, לא כאן ולא בהקשר אחר, במונח "ראש השנה". הוא מופיע בתנ"ך כולו רק במקום אחד בספר יחזקאל, המתייחס דווקא ליום כיפור: ״בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ״. התורה אף מבהירה בפסוקים שציטטנו שהיום שאנו קוראים לו ראש השנה איננו ראשיתה של השנה: היא מציינת אותו כיומו הראשון של החודש השביעי, לא של הראשון. החודש הראשון הוא ניסן, כפי שהתורה מעידה: ״וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה״. אם כן, איך הגענו לחג ראש השנה שאנו מכירים כיום? 

בשלבים הראשונים בהתפתחותו של עובר, כשעדיין אין הוא אלא צרור קטן של תאים, הוא כבר מכיל את הגנום, את שרשרת הדנ"א הארוכה שתצמיח ילד ולימים אדם בוגר. המבנה הגנטי שעתיד לעצב את האדם הזה נמצא כבר מההתחלה. כך הם ביהדות. התפתחותו של ראש השנה הייתה גנוזה כבר בגרעינו הראשון. אך כדי לדעת כיצד התפתח, עלינו לפצח את הרמזים.

אנו מתבוננים בפסוקים המעטים על ראש השנה, ורואים את התאריך בו הוא חל: ״בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ״. המספר שבע מאותת תמיד על קדושה – בייחוד כשהוא מציין זמן. הדבר הראשון שהוכרז בתורה קדוש הוא היום השביעי, שבת: ״וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְכָל-צְבָאָם. וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ: כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת״ (בראשית פרק ב פסוקים א-ג). 

השנה השביעית, שנת השמיטה, קדושה אף היא. אין עובדים בה בשדות. הארץ נהנית ממנוחה. החובות נשמטים. אחרי שבעה מחזורי שמיטה, בשנה החמישים, באה שנת היובל, שבה, נוסף על כל אלה, רוב נחלות האבות חוזרות לבעליהן הקודמים. החודש השביעי הולם את התבנית הזו. חודש זה הוא לשנה מה שיום השבת הוא לשבוע, מה ששנת השמיטה היא למחזור השנים, ומה ששנת היובל היא למחזור השנים הגדול. זהו זמן קדוש. המייחד את קדושת החוליה השביעית ברצף הזמן הוא ציונה של הקדושה בהפסקת עבודה. בפרק הזמן השביעי הזה אנו מפסיקים ליצור וזוכרים שאנו עצמנו נוצרנו. אנו מפסיקים לברוא וזוכרים שאנו עצמנו ברואים. אנחנו, וכל היקום, וגם הזמן עצמו – כולנו פרי מלאכתה של יד הגדולה ממידת אדם וגבוהה מהשגתו. בשביעי – יהיה זה יום, חודש או שנה – אנו ממקדים את הקשב שלנו בקב״ה, בורא הכל. ראש השנה הוא חג של בריאה. 

במבט נוסף אנו מגלים שביהדות יש מערכת זמנים כפולה – המייצגת שניות ייחודית שיש ביהדות כמכלול. מצד אחד, הקב״ה הוא הבורא, עושה שמיים וארץ ויוצרם של כל היצורים. אך הקב״ה הוא גם הגואל, שפדה את עמו מעבדות מצרים והובילם דרך המדבר אל ארץ ישראל. הוא האלוקים המתגלה כשדיבר אל בני ישראל בהר סיני, כרת איתם ברית, נתן להם חוקים, ומעת לעת מסר להם את דבריו בפי נביאיו. בריאתו של הקב״ה היא אוניברסלית. גאולתו והתגלותו פרטיקולריות. הן נועדו לעם ישראל, העם אשר בתולדותיו ובאורחות חייו מעיד על קיומו של הקב״ה ועל התערבותו בעולם. 

שני מחזורי הזמן בשנה היהודית מייצגים שניות זו. המחזור האחד – פסח, שבועות וסוכות – עניינו גאולה והתגלות. חגים אלה מציינים את הדרך שהקדוש ברוך הוא הורה למשה רבינו כיצד להטמיע בתוכנו, את התהליך החיצוני, כלומר לצאת מגלות פיזית דרך הגילוי המנטלי לגאולה חיצונית. ראש השנה ויום כיפור הם המבנה האמצעי, של הגילוי המנטלי, שעוזר לנו להשתחרר מהסתר פנים שנכפה עלינו, שהוא החיצוני שלנו. כלומר אם אני רוצה להשתחרר מכל מחויבות רוחנית מנטלית רגשית גופנית, שהקשר הטראומטי שחיבר אותי למבנה זה כבר מזמן שייך להיסטוריה האישית שלנו, ושלא מאפשר לי להתחבר לקב״ה, תחילה אני צריך להתבונן בעשרת ימי תשובה, מראש השנה עד יום כיפור.

כפי שהסברנו על פסח שבועות וסוכות, שם פעולתו של השם בהיסטוריה היא התוויית קורותיו של עם ישראל. וכשאנו מגיעים לגילוי שמביא לנו את הגאולה, כלומר, כשאנו מדברים בתכנים של גלוי שהם בהתפתחות עם ישראל בתהליך זה. 

המחזור השני – היום השביעי, החודש השביעי והשנה השביעית – עניינו הבריאה, הקב״ה  בזיקתו אל היקום כמכלול. הרי לנו תובנה ראשונה על פשרו של היום. בראש השנה אנו חוגגים את היות העולם פרי מלאכתו של הקב״ה. למרות שיש עיניין בתלמוד מתי נברא העולם. היו תנאים שראו בו את ראש השנה לבריאת העולם. ולמעשה הוא עיקרו של ראש השנה.

בסעודת ראש השנה אנחנו יוצאים לדרך של שנה חדשה. יוצאים לכיוונים מתוכננים, ומתפללים שיהיו נכונים. על מנת להגיע ליעדים החדשים של תשפ״ה אנחנו עושים סימנים: כל אלה – בשורש שמותיהם יש תפילה, בקשה, יחול ותקווה. אנו מבקשים בתחילת השנה החדשה, ממש בפתיחתה, סימנים וציוני דרך שיהיו מתוקים, עם חשיבה נכונה, ולכן, העיקר הוא הסימן שאנו מסמנים בתודעתנו במחשבתנו ובליבנו שמתוכם אנו מציבים סימני דרך לשנה החדשה.

תפוח בדבש
הסימן המפורסם ביותר הוא כמובן התפוח בדבש.

מה עושים?
לוקחים ביד פלח תפוח מתוק וטובלים בדבש ומברכים: ״בָּרוּךְ אַתָּה אֲ-דֹונָי אֱ-לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ״

לאחר מכן מוסיפים את התפילה: ״יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ, שֶתְחַדֵש עָלֵינוּ שָנָה טוֹבָה וּמְתוּקָה״

איננו מסתפקים בשנה טובה בלבד, משום שהטוב לא תמיד גם נעים, ולפעמים הצלחות כרוכות בקושי וכאב. לכן אנו מבקשים מאלוקים שהשנה תהייה טובה וגם מתוקה. שנחוש את מתיקות החיים כמו מתיקות הדבש.

רובד עמוק יותר: תפוח מסמל את עם ישראל. כתוב כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים. לתפוח יש מראה יפה, טעם טוב וגם ריח נעים. כלומר יש בו הכל. אנחנו מבקשים מה' שיתן לנו שנה שיהיה בה מכל טוב, בכל התחומים.

הדבש המתוק שונה מן התפוח המתוק. התפוח הוא פרי מתוק שגדל על עץ, ואין בכך כל דבר מפתיע – פירות מתוקים רבים גדלים על עץ. אך הדבש, מגיע מן הדבורה – חרק אותו אי-אפשר לאכול, והוא אפילו עוקצני. אך ראו זה פלא: הדבש אותו מפיקה הדבורה הוא מתוק, אפילו יותר מן התפוח.

בחיים קיימים שני סוגי מתיקויות: ישנם זמנים של שמחות משפחתיות, הצלחות בעבודה או יחסי זוגיות מאושרים. זמנים אלו מתוקים כמו התפוח. אך יש גם מתיקות שונה: כזו המגיעה לאחר אתגרים. כאשר דברים לא מתנהלים כצפוי, כאשר אירע אסון, כשאנו עומדים לאבד מקום עבודה, כשאנו לא מצליחים לעמוד במטרות שהצבנו לעצמנו, או כאשר היחסים שלנו חווים משבר ואנו מרגישים בודדים. כשאנו עומדים בפני אתגרים אלו הם נראים מרים וכואבים בדיוק כמו העוקץ של הדבורה. אך אם נתחזק ונעמוד באתגרים בהצלחה, נגלה מימדים חדשים באישיותינו שאפילו לא ידענו על קיומם. האתגרים מגלים את העומק הפנימי שלנו. מתח ביחסי זוגיות הוא דבר כואב, אך אין דבר מתוק יותר מן הפיוס המגיע לאחריו. קשה לאבד מקום עבודה, אך לעיתים תכופות אפשרויות חדשות וטובות יותר יפתחו בפנינו. תחושת הבדידות יכולה לאכול אותנו מבפנים, אך אנו יכולים לנצל אותה כדי להכיר את עצמנו טוב יותר. כולנו חווינו זמנים קשים בחיינו שלאחר מעשה אנו מביטים עליהם ואומרים: ״אלוקים, תודה שנתת לנו אתגרים – היכן היינו בלעדיהם״?

ולכן אנו אוכלים תפוח בדבש ביום הראשון של השנה החדשה. אנו מאחלים זה לזה שהתפוח יביא עמו מתיקות, שהעוקץ של הדבורה יביא עמו מתיקות גדולה יותר!

למה אוכלים רימון בראש השנה?
לכל אדם יש נקודות זכות, אבל גם לצערנו, נקודות חובה. כל מצווה ומעשה טוב נחשבים לנקודות זכות ביום הדין. אכילת הרימון באה לבטא את התקווה שגם אם במשך השנה החולפת כָּשלנו במעשים רעים, אישיותנו תיבחן דווקא לפי הצדדים החיוביים שבה ולא לפי הצדדים השליליים.

הבחירה בפרי הרימון נעשתה על בסיס הפסוק משירתו של שלמה המלך ב'שיר השירים׳: ״כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ". הפסוק הזה הוא משל שבא לתאר באור חיובי ומהפכני גם את אלו מעם ישראל שאינם צדיקים גדולים, כגרגירי הרימון נתפסים כמשל למצוות: "אפילו הריקנים של עם ישראל מלאים מצוות כרימון". כמובן, אכילת הרימון היא רק סימן. המשימה האמיתית היא לאמץ הסתכלות חיובית על כל יהודי, גם זה שהרושם הראשוני עליו אינו חיובי במיוחד.

כרתי
הברכה: ״יהי רצון שיכרתו אויבינו ושונאינו וכל מבקשי רעתינו״

רובד עמוק יותר: כרתי הוא צמח חסר קיום. זהו סוג של צמח שצומח במהירות אחרי הגשם מתייבש במהירות. כשאנחנו אוכלים את הכרתי ואנחנו אומרים 'שיכרתו אויבינו וכל מבקשי רעתינו', אנו זוכרים כי ההצלחה של האנשים הרשעים, שונאי ישראל היא זמנית ובת חלוף.

סילקא [סלק עלים]
הברכה: ״יהי רצון שיסתלקו אויבינו וכל מבקשי רעתינו״

רובד עמוק יותר: סלק עלים הוא ירק בעל תכונות רפואיות יוצאות דופן. הוא מסלק את הרעלים מהגוף מסייע לריפוי. אנחנו לא מבקשים רק שהרשעים יסתלקו מאתנו אלא שגם הרושם והרעלים שהם השאירו בנו ינוקו מן הגוף שלנו.

תמר
הברכה: ״יהי רצון שיתמו אויבינו ושונאינו וכל מבקשי רעתינו״

רובד עמוק יותר: עץ התמר מתפתח בתנאים הקשים ביותר במדבר. האנשים הטובים, והצדיקים מצליחים להגיע למעלה ולדרגה שלהם גם בתנאים הקשים ביותר. בזכות האנשים המעולים הללו אנחנו מתפללים שיתמו אויבינו וכל מבקשי רעתינו.

קרא [ממשפחת הדלועים]
הברכה: ״יהי רצון שתקרע רוע גזר דינינו ויקראו לפניך זכויותינו״

רובד עמוק יותר: צמח הקרא גדל במהירות. אנחנו מבקשים שהזכויות שלנו יקראו במהירות בראש השנה בלי שתהיה למישהו יכולת להפריע.

ראש של דג
הברכה: ״יהי רצון שנהיה לראש ולא לזנב״

רובד עמוק יותר: בברכה זו אנו מתפללים שנהיה לראש ולא לזנב, שנהיה ראש לראשים, כלומר ראש לדברים החשובים, למחשבה, למוסר, לידע לאינטלקט, לא להבל שמזמין את האמונות השגויות.

רוביא [שומשום, לוביא, או חילבה]
הברכה: ״יהי רצון שירבו זכויותינו כרוביא״

רובד עמוק יותר: הרוביא מאופיינת בריבוי זרעים. בתפילה זו אנו מבקשים כי מעשינו הטובים לא יוותרו יתומים, ללא השפעה פיזית ורוחנית, אלא יהיו מעשים שעושים פירות בדיוק כמו הזרעים המרכיבים את הרוביא.

תשליך
תשליך הוא מנהג הנהוג ביום הראשון של ראש השנה אחרי תפילת מנחה. השם תַשְׁלִיךְ מקורו בפסוק הנאמר בתפילה הלקוח מספר מיכה: ״וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם, כָּל-חַטֹּאותָם״. חֵטְא מלשון חיטוי. החטא הוא הכתם והלכלוך שמביא אותנו לחיסרון פנימי ומרחיק אותנו מעצמנו. ניתן לומר שהחוטא סר מדרך הישר, וכשאנו עושים תשליך, למעשה אנו מנקים את הכתם שהחטא הותיר בתוכנו. לאחר ניקוי החטא האדם נקרא להתבונן על עצמו, מתוך הכתם ולא לפחד להרגיש אותו. ניתן לחשוב על מנהג התשליך כניסיון להשליך החוצה מאיתנו את כל המסכים שדרכם אנו חווים את הרע ולהשאיר בתוכנו את התנועה שאנו חווים אותה כטוב.

במעמד התשליך נוצרת עבורנו הזדמנות לגשת לניקוי העצמי ממקום מודע וקשוב. כך, בזמן התשליך, אנו מוזמנים לבחון את עצמנו – למצוא את מה שמעמיס עלינו או אינו משרת אותנו יותר ולשחרר אותו. אם הוא נמצא בתודעתנו, למרות שאין לנו עוד שימוש בתוכן זה (דוגמה סיום התקשרות בין עובד למעביד או בין בני זוג ), הוא מתנגד לתנועה בהווה ומחזיר אותנו לקשרים אלו באמצעות אמונות שגויות שהופכות למחשבות שליליות, והאדם חש שהוא כפוי לפעול באופן מסוים ולעמוד בציפיות ובחוקים פנימיים שהתגבשו אצלו במהלך התפתחות קשר שהסתיים מזמן.״

יהי רצון שנזכה לסימן טוב וממילא לגמר טוב – וראש טוב.

שנה טובה!