פרשת רְאֵה התשפ"ד

מהמעלה הראשונה אנחנו מברכים את חיילי צה"ל וכלל כוחות הביטחון, העושים לֵילוֹת כַּיָּמִים כדי שהשקט יחזור לארצנו, שהקדוש ברוך הוא ישמור אותם מכל צרה וצוקה וישלח ברכה והצלחה בכל מעשי ידיהם ויקיים בהם את הברכה שכתובה בפרשה: ״יְבָרֶכְךָ יְהוָה וְיִשְׁמְרֶךָ-יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ-יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם-וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם.״

ממעלה השניה אנו מברכים ומחזקים את החטופים-חטופות-שבויים ושבויות הַנְּתוּנִים בַּצָּרָה וּבַשִּׁבְיָה הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶם וְיוֹצִיאֵם מִצָּרָה לִרְוָחָה וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה הָשָׁתָא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְנֹאמַר אָמֵן.

לאפרת אמסטרדם מזל טוב גדול והרבה הצלחה.

מהפרשה אנו שולחים אורות ריפוי לנועם כהן.

פרשת ראה

״במאמר זה נתמקד בשורש הבחירה ומהותו של העני-אֶבְיוֹן.
בחירות מלוות את כל חיינו. אנו נדרשים כל הזמן לבחור. אנו בוחרים קבוצת השתייכות, מקום לימודים, בני זוג, אנו נדרשים לבחור ולקבל החלטות כמעט בכל רגע נתון. אולם מעל לכל אלה אנו נדרשים לבחירות ערכיות הקשורות בניהול חיים: מהו אורח החיים שלנו? האם להתנהל בריאותית וכלכלית ומוסרית ״בלי חשבון״ או מתוך שקיפות, יושר והגינות פנימיים? האם אנו רואים רק את עצמנו או שאנו מתחשבים ורגישים גם לצרכיהם ורגשותיהם של הסובבים ועוד. זה נשמע קל. פשוט לשאת עיניים ולראות. בפועל המציאות קצת יותר מורכבת, שאם לא כן מדוע אנו, וכל העולם יחד אתנו, טועים כל כך הרבה פעמים בבחירות שאנו עושים בכל התחומים שהוזכרו? 

בכל מקום בו אנו נתבעים לקבל החלטות בקשר לעתיד עלינו לשמוע ולראות גם יחד. לשמוע אל החוקים ואל המשפטים והדברים אשר שמענו בהר סיני פירושו להפנים את מערכת הערכים אשר קיבלנו ולהקשיב לקולו של המוסר הפנימי. לאורך ספר דברים, חוש השמיעה התודעתית: שמע ישראל ה׳ אלוקינו ה׳ אחד, וחוש הראיה התודעתית: ״רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת,וְאֶת-הָרָע״, מגדירים את המבנה הערכי שבתוכנו.

אז מה יש לראות? יש לראות את העבר; או במילים אחרות ללמוד מהניסיון. החלטות אפשר לקבל לאור העבר – לאור מה שראינו שכבר קרה ולא לאור העתיד. העתיד הוא נעלם.

כל מה שאנחנו עושים בחיים, כל מה שמביא לנו תוצאות (טובות יותר או פחות), מתחיל עוד רגע קודם – במי שאנחנו. בהוויה שלנו, במחשבות שלנו, המבוססות על האמונות שלנו, המתבטאות בתחושות שלנו, שמעצבות את הפעולות שלנו, ובסופו של דבר יוצרות את התוצאות שהשגנו. כדי להבין את המאורע צריכים להבין שכל הפרשה מדברת מתוך שלושה תהליכים שהאירוע עצמו מחבר ביניהם: 

הראשון – זאת ההוויה שמנכיחה אותנו באמצעות מילים או רגשות.  

השני – זאת החוויה-עשייה שתפקידה להפוך את המלל הרגשי או הרוחני לביטוי פיזי ולהיות נוכח ברמה המעשית.

השלישי – זה פועל יוצא של ההוויה והחוויה יחד. תוצאות המתבטאות במושגים חומריים, פיזיים ורגשיים, מדדים כמותיים, כמו יש לי בית חדש, מצאתי בן-זוג, עברתי למקום עבודה חדש. המעבר לתוצאות מתרחש כשנוצרת בהירות והתנאים ראויים ובשלים.

שלושתם יחד יש בכוחם לרפא את האדם שנלכד בעולם הדימויים. כלומר, כשהמציאות שלנו תקועה רק בשלב הראשון, כפי שהסברנו קודם, ואין לה יכולת להמשיך לשני השלבים הבאים, כל סיטואציה מקבלת פענוח שגוי. מדוע? מכיוון שחיינו נקבעים לא על ידי מה שקורה לנו אלא על ידי אופן תגובתנו למה שקורה, אופן תגובתנו תלוי בפרשנות שלנו למאורעות. האם האסון שפקד אותי הוא לי סוף העולם, או שמא הוא הזדמנות לחלץ מעצמי משאבי גבורה ואצילות שלא הכרתי? נסיבות מסוימות עשויות להתפרש בצורה שונה בידי שני אנשים, באופן שיגרום לאחד מהם לומר נואש ולשני לאזור אומץ. העובדות זהות, המשמעויות מקוטבות. הפירוש שאנו נותנים למציאות משפיע על תגובתנו כלפיה, ותגובות אלו נמצאים תמיד בשלושת השלבים שדיברנו עליהם ואין זה משנה אם עיצוב חיינו מתנהל מתוך הכלל או מתוך הפרט, החשוב הוא לעבור את שלושת השלבים ולקבל את אור ההשפעה שנמצא בכל דבר שאנו מקיימים. 

לאחר תובנה זו נוכל להתבונן במונח עני-אֶבְיוֹן שעליו עמותת עולם חסד נבנית. 

נאמר בהמשך הפרשה: ״כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ, בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, בְּאַרְצְךָ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ–לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ, וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ, מֵאָחִיךָ, הָאֶבְיוֹן. כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ, לוֹ;כִּי לֹא-יֶחְדַּל אֶבְיוֹן, מִקֶּרֶב הָאָרֶץ; עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ, לֵאמֹר, פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ, בְּאַרְצֶךָ״. 

מהות האֶבְיוֹן בפרשה נחלק לשני פנים

הראשון מכוון אותנו לערך הסוציאלי, לצמצום העוני והפערים החברתיים, שמתמקד במניעת האביונות והעניות הפיזית, החומרית והכלכלית. התורה מדגישה שהמצוה אינה מסתיימת בעולם המעשה. גם אם אדם יקיים את המצוה באופן פיזי – אם היא לא הביאה את נפשו אל התכלית הרצויה, הוא לא קיים אותה באופן מלא. במסגרת המצוה לתת לאביון, לא מסתפקת התורה בציווי: ״פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ״, אלא מוסיפה גם: ״לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ״. לא רק לתת לעני את הכסף, אלא לעשות זאת מתוך רוחב לב. 

לפני סוף שנת השמיטה אנו מצווים לתת הלוואה לעני תוך ידיעה שייתכן מאוד שהיא לא תוחזר. אבל התורה אינה אומרת רק לתת את הכסף, אלא גם ״וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ״, לוודא שאתה נותן לו את הכסף ואינך מצטער על כך. כשהאדון נאלץ לשחרר את העבד אחרי שש שנים, הוא לא רק משחרר אותו ונותן לו מתנות, אלא גם מצווה: ״לֹא יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ בְּשַׁלֵּחֲךָ אֹתוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ״. כשאדם נותן צדקה בפנים חמוצות, הוא לא קיים את המצוה בשלמותה. מבחינתו של העני, כמובן, יהיה לו יותר מה לאכול, אבל הרי מטרת הצדקה אינה לפרנס את העניים. הקב"ה יכול היה לדאוג לפרנסת העניים גם בלי העזרה שלנו. מטרת הצדקה היא קודם כל להפוך אותנו להיות בני אדם טובים יותר, כשאנו נותנים צדקה בפנים חמוצות – אנחנו לא נהיה אנשים  טובים יותר, התורה אינה מסתפקת בכך שאדם יקיים את המצוה, אלא שלבו יהיה שלם איתה: ״וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ״. ״לֹא יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ״. לא רק לקיים את המצוה, אלא להיות שמח איתה. כשאנו שמחים – סימן שהמצוה גם השפיעה על נפשנו.

בדרך כלל אנחנו חושבים שיצר הרע מנסה להסיט אותנו מקיום מצוה, ולכן אנו צריכים להישמר ממנו לפני שמקיימים את המצוה. גם לאחר שהצלחנו להתגבר על היצר שלנו, לתת צדקה או לעזור לזולת – עלינו להישמר מפני היצר הרע שיגרום לנו יסורי חרטה, חלילה, עלינו לוודא שלא ירע לבבנו בקיום המצווה.

השני מלמד אותנו שאנו צריכים לעשות כל שביכולתנו כדי למנוע את תופעת האֶבְיוֹן והאביונות, במובן של מניעת תרבות עוני שמייצגת בורות, ובערות של ידע, מידע וחוכמה. ״אֶפֶס, כִּי לֹא יִהְיֶה-בְּךָ אֶבְיוֹן״, המילה – אֶפֶס, בכורח של הנחלת  מידע וידע, למניעת התופעה של אֶפֶס האביון, בדעת ובידע. לכן אנו צריכים לעשות פעולות יזומות, ״לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ״, אנו נדרשים לפעול ברגישות ובחוכמת הלב. אל לנו לדבוק בהנחלת ידע אליטיסטי ובררני לייחודיים ולא לכולם, כולל עניים: ״וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ״. אל לנו להיות קמצנים בהנחלת ידע לאחר, בדגש לאביון. אנו צריכים לתת לו הזדמנות שווה: ״פָתֹחַ תִּפְתַּח וְהַעֲבֵט, תַּעֲבִיטֶנּוּ, דֵּי מַחְסֹרוֹ, אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ״. 

אנו צריכים לדאוג למלא את חיסרון הידע שלו, שנגרם כתוצאה ממצוקה ומעוני. רק כך נוכל בתרומה שלנו להכניס באמת את כולם, כולל אלו שלא נפלה בחלקם יכולת והזדמנות לרכוש ידע וחוכמה. ברור שיש קושי למסור ידע שאדם עמל ואגר בתודעתו, מהסיבה הפשוטה שידע הוא כוח. לכן אנשים חזקים מנסים לרוב לשמר את הידע אצלם ולמנוע מיתר האנשים את הגישה אל הידע, משום שאחרת הם יאבדו מכוחם. ועל זה המשנה בפרקי אבות אומרת אם אתה רוצה שכוחות ההשפעה ימלאו אותך בכל חסרונך תקיים את מה שמשה רבינו הנחיל לנו: ״מֹשֶה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הֵם אָמְרוּ שְׁלשָׁה דְּבָרִים:הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין, וְהַעֲמִידוּ תַּלְמִידִים הַרְבֵּה, וַעֲשׁוּ סְיָג לַתּוֹרָה״. לכן עמותת עולם חסד – הכוח הפנימי, חרטה על דגלה עשיית חסד, הן ברמה הכלכלית, והן ברמה ברמה המקצועית והן ברמה הרוחנית״.