פרשת עֵקֶב התשפ"ד

מהמעלה הראשונה אנחנו מברכים את חיילי צה"ל וכלל כוחות הביטחון, העושים לֵילוֹת כַּיָּמִים כדי שהשקט יחזור לארצנו, שהקדוש ברוך הוא ישמור אותם מכל צרה וצוקה וישלח ברכה והצלחה בכל מעשי ידיהם ויקיים בהם את הברכה שכתובה בפרשה: ״יְבָרֶכְךָ יְהוָה וְיִשְׁמְרֶךָ-יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ-יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם-וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם.״

ממעלה השניה אנו מברכים ומחזקים את החטופים-חטופות-שבויים ושבויות הַנְּתוּנִים בַּצָּרָה וּבַשִּׁבְיָה הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶם וְיוֹצִיאֵם מִצָּרָה לִרְוָחָה וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה הָשָׁתָא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְנֹאמַר אָמֵן.

מהמעלה שלישית אנו שולחים כוחות השפעה ומזל טוב לתאומות אגם ולי ים ברגר שהיום י״ט באב מלאו להם 20 ב״ה🙌🏻.

אנו מברכים במזל טוב ענק את ארז ושמחה רן להולדת הבן.

מהפרשה אנו שולחים אורות ריפוי לנועם כהן.

מהפרשה אנו שולחים רפואה שלמה מהקב״ה לנדב. 

לאפרת אמסטרדם הרבה מזל טוב ליום ההולדת שלך.

וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה

״ישנם שני דברים שאין לנו יכולת לראות אותם אלא רק לנסות להתבונן ולאחוז בהם. הראשון, הוא הקב״ה, שהוא בורא העולם ויוצר האדם ועליו נאמר בתורה: ״וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ״. השניה, זאת השבת, שרק הקב״ה יצר אותה ולאדם לא הייתה נגיעה בדבר: ״וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת״.

במעמד הר סיני עם ישראל למד את השורש הכי חזק של האמונה בקב״ה, מכיוון שנפש האדם צריכה לראות ולהרגיש בחושים מי נמצא מולה, ובמעמד הר סיני משה רבינו מסביר שרק אמונה נטולת אחיזה יכולה להתקיים במציאות הרוחנית, מכיוון שאין לנו את היכולת  לראות את הקב״ה איננו יכולים להוכיח את הקב״ה באופן לוגי, הקב״ה אינו אובייקט אלא סובייקט (קיום מערכת ערכים, מוסר ומצוות שבין אדם לחברו ובין אדם למקום).

ההתייחסות היהודית לקב״ה היא אינטימיות ואהבה, ולצידן יִרְאָה והערצה, כפי שנאמר במעמד הר סיני: ״וַיְדַבֵּר יְהוָה אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל״. התורה בנויה מתוך השמיעה: ״שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ,יְהוָה אֶחָד״. הקב״ה מתַקשר בקולות, לא במראות. הוא מדבר. הוא מצַווה. הוא קורא. משום כך המעשה הדתי העילאי הוא השמיעה והראיה. כשהקב״ה מדבר, אנחנו כורים אוזן. כשהוא מצווה, אנחנו שומעים בקולו. כשאנו מקיימים את מה שנאמר בתורה: ״וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְו‍ֹת יְהוָה״, זאת ראיה דרך חומרים מקודשים כדוגמת ציצית. 

החיבור שלנו לקב״ה אמור להגיע מתוך התבוננות פנימית, אסור שיהיה כרוך בניתוק מהעצמי שלנו. לכן אנו משתמשים בראיה, דיבור והקשבה שהם אינם צורות של ניתוק, הם צורות של מעורבות. הם מחוללים יחסי גומלין. במילה העברית ״דעת״ מובלעות גם מעורבות, קרבה ואינטימיות. ״וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן״, זוהי ידיעה במובן האינטימי.

אנחנו יכולים להיכנס למערכת יחסים עם הקב״ה אף כי הוא אינסופי ואנחנו סופיים, משום שהמילים מקשרות בינינו. כשישנה התגלות, הקב״ה מדבר אלינו. לעומת זאת בתפילה, אנחנו מדברים אליו. אם רצוננו להבין מערכת יחסים כלשהי – בין בעל לאשתו, בין הורה לילד, בין מעסיק למועסק – כדי לנו להתמקד בדיבור וההקשבה שביניהם, ולהתעלם מכל השאר.

פרשת עקב מהווה המשך לנאומו של משה רבינו שהחל בפרשת דברים. נאום המסכם את קורות בני ישראל במדבר ומכין אותם לקראת כניסתם לארץ. בדבריו מתייחס משה רבינו לאחד המצבים אליהם עלול להיגרר עם ישראל, מצב של הצלחה כלכלית ושגשוג מחד, לצד שכחת האל מאידך: ״פֶּן-תֹּאכַל, וְשָׂבָעְתָּ; וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה, וְיָשָׁבְתָּ. וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן, וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה-לָּךְ; וְכֹל אֲשֶׁר-לְךָ, יִרְבֶּה. וְאָמַרְתָּ, בִּלְבָבֶךָ:  כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה. וְזָכַרְתָּ, אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ–כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ, לַעֲשׂוֹת חָיִל״

מפסוקים אלו ניקח שני דברים חשובים, הראשון עוסק בהכרת הטוב, והשני מאפשר לנו לתעל את האנרגיה שהקב״ה נותן לנו לעשייה כלכלית שמביאה לרווחה, הן בפרט ובכלל.

כוחה של הכרת הטוב

הכרת הטוב, בין היתר, היא ההבנה כי איננו יוצריו הבלעדיים של הטוב שבחיינו. ברצון הראשיתי ישנה תכונה אגואיסטית שמנהלת אותנו והיא במידה מסוימת כפויית טובה מפני שאין היא מכירה בחובה לאחרים. כשתכונה זו מנהלת את חיינו, והחלקים (תכונות אופי שהתפתחו עקב טראומה שחווינו) לא מאפשרים התפתחות חברתית ורוחנית, ומחזיקים ברצון הראשיתי, בתכונה האגוצנטרית, אנו חיים את חיינו לשווא. לא נוכל להיות שבעי רצון או מאושרים, והכי כואב, אף פעם לא נגשים את המימוש העצמי שכולנו מחפשים אותו משחר ילדותנו. איננו באמת חיים את החיים בחלקים אלו, אלא רק מתכוננים לחיות. 

בהכרת הטוב יש זיקה פנימית לענווה. היא מודה כי מה שהשגנו, מה שהביא אותנו להיות מה שאנחנו ומה שיש לנו הם הודות לעזרה שקיבלנו מאחרים, ומעל לכל, הודות לעזרה שאנו מקבלים תמיד מהקב״ה. לכן ברגע שאנו מתחילים לעבד את החלקים שעדיין נשארו מאחור ולהחזיר אותם לתוכנו, למעשה אנו משיבים את מימוש החיים לחיינו.

תיעול אנרגיות גן החומר

הדבר החשוב השני הוא תיעול אנרגיות גן החומר שאנו מקבלים מהקב״ה לעשייה בפרט ובכלל. ישנו פירוש מעניין על פסוקים אלו: ״פֶּן-תֹּאכַל, וְשָׂבָעְתָּ; וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה, וְיָשָׁבְתָּ. וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן, וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה-לָּךְ; וְכֹל אֲשֶׁר-לְךָ, יִרְבֶּה. וְאָמַרְתָּ, בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה. וְזָכַרְתָּ, אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ–כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ, לַעֲשׂוֹת חָיִל״ (הר״ן רבי נסים בן ר' ראובן גִירוֹנְדִי, אחד הפוסקים שרבי יוסף קארו נעזר בהם בעת כתיבת שולחן ערוך שהוא ספר ההלכה של עם ישראל).

כולנו נולדים עם רצון ראשוני שיוצר בתוכנו את הכוח לעשות חַיִל, לכבוש יעדים בכל דבר שאנו מתעמתים עמו. הוא זה שמביא את ההתפתחות האמיתית בכל תחום שנשאף להתפתח בו. בפסוקים אלו נתמקד במהות החומרית שאליה אנו נחשפים שאני מכנה אותה ״גן החומר״, שתפקידו לבנות בתוכנו תכונה הנרכשת מהסביבה בזמן שאנו מתפתחים במבנה החומר, שתביא אותנו להצלחה הן ברמה הפרקטית ותאפשר להרגשת ההצלחה  לחדור לנבכי נפשנו, לנקות אותה מכישלונות העבר, וליהנות מכל שלב בתהליך התפתחות  ״גן החומר״, ולהרגיש אותה גם בגוף וגם בחומר עצמו. זה לא משנה אם הביטוי מגיע בצורת נכסים (מכוניות, אהבת חיי) בכסף ועוד. 

אנו צריכים להבין שכל המבנה החומרי מגיע אלינו בזכות ״כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי״. לא לפחד מהצלחה זו, ולהבין שהקב״ה חונן את האדם בכוחות וכישרונות שונים והוא מצפה שבזכותם הוא יצליח להגשים את שאיפותיו. המונח ״כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי״, הוא מהות פוטנציאלית שאותה יש להביא לידי מימוש. עלינו להפעיל את הכוחות שהקב״ה העניק לנו להשגת היעדים, וכשאנו מצליחים, בהחלט ראוי ואף מתבקש שנאמר בתודעתנו: ״כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי״. כלומר, ניצלתי את הכישרונות שניתנו לי בצורה הטובה ביותר. יחד עם זאת, באותה הזדמנות, אל לנו לשכוח כלל ברזל חשוב ביותר באמונה בקב״ה: ״וְזָכַרְתָּ, אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ–כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ, לַעֲשׂוֹת חָיִל״. אל לנו לשכוח לרגע שהכוח הנטוע בנו לעשות דברים מגיע תמיד מהקב״ה.״