ט״ו באב התשפ״ד

נקודת מפנה רוחנית בט״ו באב

״חגים שונים יש לנו לאורך השנה, לכל חג משמעות רוחנית משלו, תוכן מיוחד שהוא בא להוסיף לנו הן במהות הפרטית, והן במהות הכללית-ציבורית. האדם המודע ער לאותם כוחות ההשפעה ויודע איך להשתמש בהם כדי לאחות את השברים שהרחיקו אותו מהמסע שלו, ולנתב אותם לצמיחה והתפתחות בתהליך שהוא עובר במסע שלו.

אנו ניצבים כעת, כבכל שנה, בסיומה של תקופה לא פשוטה, תקופת ״בֵּין הַמְּצָרִים״, שיאה של התקופה היה כמובן – תִּשְׁעָה בְּאָב, שאותו שחווינו ביום שלישי שעבר. אובדן  בית מקדשנו, שהוא מקור האור של העולם כולו הרחיק את האחדות וההרמוניה, את האהבה והדאגה ההדדית, והעצים את הפירוד שגורם לניתוק בין האדם והעולם.  מתוך החושך הזה עולה ומאיר אורו של ט״וּ בְּאָב נקודת מפנה רוחנית בזמן, יציאה מ-״בֵּין הַמְּצָרִים״ אל תקופה חדשה של נחמה והתפתחות קולקטיבית בפרט ובכלל.

ט״ו בְּאָב הוא חג המשפחה שמעצים את כוחו על ידי אור האהבה. האהבה אינה מטרה, היא אמצעי להגיע להקמת משפחה שיש בה הזדמנות לנדיבות ונתינה ומחויבות. לקשר משמעותי שיש בו נדיבות ונתינה לזולת ומחויבות לקשר. אהבה מביאה עמה השראה והזדמנות לבדוק אם בן או בת הזוג ראויים שנתקשר איתם בהסכם של מחויבות, ונרצה להעניק לזולת תהליכים בעלי רגש של אהבה ולא רק לקבל ממנו רגש של אהבה. החג הוא גם שיר הלל לערכה של האישה לא כמושא לאהבה בלבד, אלא מושא לערך עצמי. 

מובא במשנה בסוף מסכת תענית:
״אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ. כָּל הַכֵּלִים טְעוּנִין טְבִילָה. וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת? בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה אַתָּה בּוֹרֵר לְךָ. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַּנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה.

הדרך בה נלך כדי להכיר את מהותו של היום, תהיה מתוך השוואתו וקישורו ליום כיפור. 

חמישה עשר באב ויום הכיפורים

רבן שמעון בן גמליאל מכנה את הימים ככאלו ש״לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים״ כמותם. הגמרא שואלת מה כל כך מיוחד בזמנים חֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּיוֹם הַכִּפּוּרִים, ומסבירה כי זה מאוד פשוט. את חשיבותו הרבה של יום הכיפורים אנו מכירים, ומובנת לנו גם השמחה הגדולה ביום בו נכנס כהן גדול לבית הקודש הקודשים לפנַי ולפנים ובו מתכפרים עוונותיהם של ישראל. וגם שביום זה ניתנו בו הלוחות השניות המבטאות את מחילת הקב"ה על חטא העגל, ולכן הוא יום שבמהותו מסמל התחלות חדשות.

אבל מה קרה בט"ו באב שהופך אותו ליום טוב? שרבן שמעון בן גמליאל אומר עליו ׳לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים׳, על מה השמחה הגדולה? או כפי שמנסחת הגמרא את השאלה: ״בשלמא [נניח] יום הכפורים שהוא יום שמחה – משום דאית ביה [שיש בו] סליחה ומחילה, ועוד שהוא יום שנתנו בו לוחות האחרונות לישראל. אלא חמשה עשר באב מאי היא [מה הוא], מה השמחה ביום זה? 

הגמרא מביאה חמישה דברים אשר אירעו בט״ו באב ,שהפכו אותו ליום טוב:

1) יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה.
2) יום שכלו בו מתי מדבר וחזר הדיבור למשה.
3) יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים, שלא יעלו לרגל.
4) יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה.
5) יום שפסקו מלכרות עצים למערכה.

אם נחפש את המכנה המשותף בין כל האירועים הנזכרים כאן נוכל לראות שמעבר לעובדה שכולם אירעו ביום ט”ו באב, חוט השני המקשר ביניהם הוא לא אחר מאשר האהבה – אהבה של הקב”ה לעמו, כפי שבא לידי ביטוי במחילה ובחיזוק הקשר, אהבה של העם לקב”ה, כפי שבא לידי ביטוי במאמצים לעבדו במקדש ולזכות במחילה ובכפרה, אהבה בין חלקי העם ובין איש וזולתו, כפי שבא לידי ביטוי בחיפוש אחר האחדות ואחר המשותף במקום אחר המבדיל, וכמובן באהבה בין גבר ואישה, כפי שבא לידי ביטוי בריבוי ההיכרויות ומהפתיחות שאפשרה לזוגות להיפגש ולהתחיל לבנות את ביתם.

המכנה המשותף לארועים השונים הוא התיקון שבהם – תופעה בעייתית שהייתה קיימת, באה לקיצה. כל האירועים הבאים על רקע מציאות כלשהי שהינה חסרה או פגומה, ומהוים את הסיום והפתרון שלה. אותם תופעות שהרחיקו את עם ישראל ממהותו ועצם ההתקרבות המתרחשת לאחר ריחוק, החזרה המחודשת למצב התקין. אלו הם כוחות ההשפעה שמאפשרים לנו לחזור לעצמנו למהותנו גם אם ממש התרחקנו מאוד.

יוצא אם כן, שכוחות ההשפעה של ט"ו באב יש ביכולתם לעזור לנו להתקרב לעצמנו מחדש. לכן מובן, מדוע רבן שמעון בן גמליאל שם אותו בכפיפה אחת יחד עם יום הכיפורים. בעוד יום הכיפורים הוא יום הכפרה על העוונות של עם ישראל כנגד המהות האלוהית. ט"ו באב הוא יום הכפרה על העוונות הלאומיים של עם ישראל. לכן מובן מדוע הקדים רשב"ג וסידר את ט"ו באב לפני יום הכיפורים.

התיקון האחרון

כוחות ההשפעה של ט"ו באב תפקידם להחזיר לנו את האהבה שבעקבות תהליכים לא נכונים, גרמנו לה לעזוב אותנו והשארנו את השנאה בתוכנו, ט״ו באב הוא נקודת הציון הרוחנית שמסמלת את האהבה החשובה האחרונה לפני יום כיפור ומכוון שאנו עוסקים סביב כוחות ההשפעה של מעגל השנה וכתבנו לעיל שהשנה היא מעגל של תיקונים, יוצא כך הדבר כי התיקון האחרון של השנה הוא תיקון של אהבה, אהבת חינם אמיתית. תיקון לאותה תנועה של שנאת חינם שהחריבה את ביתנו.
בעזרת השם אנו נכנסים לשבתות של שבעת השבועות בין תשעה באב לראש השנה, אשר בם אנו קוראים שבע הפטרות של נחמה. נחמה לעם ישראל על אובדן מקור החיבור, מקור האחדות ומקור האהבה. הנחמה בדברי הנביאים היא מקור העידוד והכוח לקיים את התיקון האחרון של השנה, להשפיע אהבת חינם, להתאחד זה עם זה, כולנו ביחד ולהגיע ליום כיפור "כאיש אחד בלב אחד", מוכנים להיוולד מחדש ולהתחיל שנה טובה ומיטיבה.

לכן יום ט״ו באב איננו רק יום של חיבור פרטי בין איש ואישה – אלא יום שכולו אהבה ופיוס בין כל חלקי המציאות: בין האדם והטבע, בין עם ישראל לארצו ובין הקב"ה לישראל – וכלשון המשנה: ״צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ״ (שיר השירים פרק ג׳ פסוק י״א). בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, זוֹ מַתַּן תּוֹרָה. וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ, אָמֵן (סדר מועד מסכת תענית פרק ד׳ משנה ח׳).״