פרשת חֻקַּת התשפ"ד

אנחנו מברכים את חיילי צה"ל וכלל כוחות הביטחון, העושים לֵילוֹת כַּיָּמִים כדי שהשקט יחזור לארצנו, שהקדוש ברוך הוא ישמור אותם מכל צרה וצוקה וישלח ברכה והצלחה בכל מעשי ידיהם ויקיים בהם את הברכה שכתובה בפרשה: ״יְבָרֶכְךָ יְהוָה וְיִשְׁמְרֶךָ- יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ-יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם-וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם.״

אנו  מקדמים בברכה את מורנו ורבנו ועטרת ראשונה אבי מורי האדמו״ר הרב שלום איפרגן שבעזרת השם, ביום ראשון, ח׳ בתמוז, יום ההילולא שלו, עליו אומר הכתוב: ״צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה״.

השבוע הלכה לבית עולמה אשת חסד, שרה קרוסהר זכרונה לברכה, סבתא של גיא פלג, אישה שכל חייה התנהלו בעזרה לזולת, ולעולם לא הסכימה לקבל הכרה על מעשיה, עליה אומר הכתוב: ״מִקּוֹל מְחַצֲצִים בֵּין מַשְׁאַבִּים שָׁם יְתַנּוּ צִדְקוֹת יְהוָה צִדְקֹת פִּרְזוֹנוֹ בְּיִשְׂרָאֵל״. במילים פשוטות, ״יותר משהנתינה באה בעקבות האהבה, האהבה באה בעקבות הנתינה – כשאתה נותן ומתרוקן זו הקרבה, כשאתה נותן ומתמלא זו אהבה״ -הרב דסלר.

פרשת חוקת

״פרשתנו נפתחת במצוות פרה אדומה ובתמצית דיני טומאה וטהרה הקשורים במת: ״זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה-וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה״. מצוות פרה אדומה נקראת ״חוקה״. הכוונה שזו מצווה שאין אנו מבינים את הטעם שלה. מלבד עצם המצווה שטעמה אינו ברור לנו, אף בפרטי המצווה קיימת מעין סתירה פנימית שאינה מובנת – עיקר עניינה של פרה אדומה הוא לטהר את הטמאים. את אפר הפרה האדומה אנו מזים על אנשים שבאו במגע עם המת כדי לטהרם. אך עם זאת, בפסוקים המתארים את עניין פרה אדומה אנו מגלים כי האנשים הטהורים שמתעסקים איתה – נטמאים! 

יוצא מכאן שאפר הפרה האדומה מטהר את הטמאים, ומטמא את הטהורים, ולא ברור, אם כן, מה עניינה – לטמא ולטהר? איך מתיישבת הסתירה הזו? מה עניינה ומהותה? את זה ניסה שלמה המלך, החכם באדם, להבין אך הדבר היה רחוק ממנו: ״כָּל זֹה נִסִּיתִי בַחָכְמָה אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי״ – הכוונה לדין שהגיונו עמום ואין יכולת לשכל האנושי להבינו.

קושי ההבנה נובע מהטקס לטהרת אדם שבא במגע עם המת, שהוא מקור הטומאה הראשי בתורה. אדם שנטמא לא יכול היה להיכנס לתחומי המשכן והמקדש עד שטָהַר בתהליך שארך שבעה ימים. בתהליך זה, רכיב מרכזי הוא הַזָּאַת ״מֵי נידה״ , הכוהן מתיז על המיטהר נוזל שחלקים מאופן הכנתו מגיעים מאפר הפרה שנועד לטהר את האדם שבה במגע עם המת. כדי שתהליך זה יצלח יש למצוא פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם, אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל, כלומר לא שימשה לעבודה. את הפרה שוחטים, ושורפים מחוץ למחנה. לתוך אפר השריפה מוסיפים עץ ארז, ואזוב ושנִי תולעת, צמר שנצבע בתולעת השני. האפר נשמר, וכדי להכין מי נידה, הושם קומץ ממנו בכלי עם מים חיים, להזכירנו כי מותו של האדם אינו סופו המוחלט שכן הוא מתחדש בחיי צאצאיו, וברוח שאינה מתה עם הגוף. דור מת ודור נולד. חייו של אדם נגמרים, אך לא החיים בכללותם. מי שיחיו אחרינו ימשיכו את מה שהתחלנו, ואנו נחיה בהם. החיים הם זרימה שאין לה סוף. 

התורה מבקשת להטמיע בתודעה היהודית רעיון שאולי נראה מובן מאליו, אבל בזמנו היה מהפכני: המוות מטמא נקודה.

את הקב״ה יש לחפש בחיים ולא במוות. כפי שמלמד אותנו דוד המלך בתהילים: ״לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ״. ודוד המלך מסביר: ״כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֶךָ, בִּשְׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָּךְ?״. אלו הן הכרזות רדיקליות. הקב״ה שוכן בחיים. כדי להתקרב אליו יש להתנקות מכל נגיעה של מוות. אם ננסה לפרוט את הטומאה והטהרה, ניווכח שרוב מצוות התורה המתקיימות בין אדם למקום-לקב״ה ובין אדם לחברו, מתקיימות במונחים של אמצעי ותכלית המביאים אותנו לעשות תיקון בכלל-החברה, ובפרט. לכן תפקידן של רוב המצוות לפתח בתודעתנו מערכת שמגשימה את אותם ערכים או מקדמת אותנו אליהם. 

מצוַת המעשר, שהעמותה אוחזת בה, היא מצווה שבאמצעותה אנו מקיימים חברה צודקת ומכירים בטובו של הקב״ה ובחסדו עלינו. הרעיון הוא לחזק את השליטה העצמית בפרט, ובכך מכוננת תשתית של מערכת חוקים שיש בתוכם ערכים ומוסריות שמאפשרים שליטה איתנה בחיינו.

בנוסף, מערכת חוקי הטומאה והטהרה אינם מקדמים שום ערך המוכר לנו, ואינם חלק מהמערכת הנורמטיבית הרגילה מבחינה מושגית: אין הם עוסקים במותר ואסור, במצווה ובעבירה, אלא בקביעת מצבם של גופים וחפצים (קביעת הסטטוס שלהם). משום כך, לכאורה, אין שום אפשרות לתת הסברים רציונליים לתחום זה, שהרי מה שאינו בשליטת האדם – אינו יכול להיות טוב או רע, ואינו יכול לקדם תכליות חיוביות או למנוע פגיעה בהן. עצם החדרתו של תחום הטומאה והטהרה אל התחום הנורמטיבי מכניסה מרכיב לא רציונלי לשדה ההלכה.

כדי להבין את מהותם אנו צריכים להבין שחוקי הטומאה והטהרה, עם כל המסתורין והמורכבות שבהם, מושתתים על היגיון פשוט. הם קיימים בגלל הפרדוקס הקיצוני של המשכן והמקדש. המצווה לבנות את המשכן הייתה היענות של הקב״ה לתפילתו של משה רבינו, לאחר חטא העגל, שבה ביקש בעצם שהקב״ה יהיה קרוב יותר לעם. המשכן נבנה כדי לקלוט לתוכו את השְׁכִינָה (ההתגלות האלוקית בעולם). והפרדוקס ברור: איזה בית יכול להכיל בתוכו את הקב״ה, שאינו תָחום לא במרחב ולא בזמן? הקב״ה הוא  אינסופי, ואילו אנו והמשכן (והמקדש, לימים) סופיים. הקב״ה נצחי, ואנחנו בני תמותה. זה שורש ההקפדה הקיצונית של ההלכה על כך שהקו המבדיל בין האנושי לאלוקי לא מטושטש – בייחוד לא במשכן ובמקדש. המשותף לכל צורות הטומאה הוא שהן קשורות במציאות המוות, בעובדה שאנו יצורים בעלי גוף בעולם גשמי הנתונים לפגעי הטבע . כדי להיכנס לחלל מקודש, שאנו מרגישים בו קרובים אל האינסוף ואל הנצח, עלינו להרחיק את עצמנו מכל מודעות למוות. וזה עניינו של טקס פרה אדומה.

ועתה, בעוונותינו, חרב בית המקדש ואין לנו כהן בעבודתו, ולא לוי בדוכנו, אין לנו פרה אדומה, ולכן הליך היטהרות בן שבעת הימים אינו נהוג עוד, אך נוהג בימינו מנהג שבעת ימי האבלות, שבו אנשים אחרים, שלא באו במגע עם המוות, מנחמים אותנו וכך מחדשים את חיבורנו לחיים. יגוננו מתמוסס אט-אט בזכות מגע עם החברים והמשפחה, ואפשר להסביר כפי שהיה בזמן בית המקדש, אפר הפרה ועוד רכיבים מסוימים מתמוססים במים החיים. בתום השבעה עודנו שַׁכּוּלִים, אך במידת-מה טָהַרנו, התנקינו, אנו מסוגלים לחזור להתמודד עם החיים.

חלקה השני של פרשת חוקת עוסק בנפרדות

בפרשה זו אנו נפרדים משני מנהגים דגולים שסייעו  למשה רבינו להוציא את בני ישראל מכוך הברזל – ארץ מצרים, ולהנהיג את בני ישראל במדבר. הראשונה שאנחנו נפרדים ממנה היא מרים הנביאה, שהלכה לבית עולמה בי׳ בניסן בשנת הארבעים לצאת בני ישראל מארץ מצרים. השני שאנו נפרדים ממנו הוא אהרון הכהן שהלך לבית עולמו בא׳ באב בשנת הארבעים לצאת בני ישראל מארץ מצרים.

המסר ששני המנהיגים הדגולים השאירו לנו הוא שתמיד עלינו לזכור שאנחנו בני אדם לכן אנו סופיים, אנו נשמות מגולמות בגוף, למרות היותנו רוחניים אנחנו בשר ודם ועלינו נאמר בתחילת בריאת העולם: ״כִּי-עָפָר אַתָּה, וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב״. תמיד נזכור שהחיים נמשכים, ואת מה שאנו התחלנו ישלימו אחרים, הקב״ה הוא נצחי ואנחנו מוגבלים ובני חלוף. 

בהמשך הפרשה אנו נחשפים לאחת מהמריבות הנדושות של עם ישראל עם משה רבינו ואהרון הכהן, ולמרבה הפלא, דווקא רגע לפני סיום תהליך כניסת בני ישראל לארץ ישראל,  הקב״ה מודיע למשה רבינו שבגיל מאה ועשרים שנה הוא ימות במדבר ולא יזכה להכניס את בני ישראל לארץ ישראל. הכל התחיל מבקשתם של בני ישראל לשתות מים, נאמר במקרא: ״וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם״. מיד לאחר מכן כתוב: ״וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן. וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי יְהוָה.וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל יְהוָה אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ״.

לאחר תלונות בני ישראל הקב״ה מבקש ממשה רבינו להקהיל את העם, לקחת את מטה אהרון הכהן, ולדבר עם הסלע. מיד יראו בני ישראל את הנס בעיניהם, כיצד בוקעים מים מן הסלע, כולם שותים מהמים, ותתחזק האמונה בקב״ה.

לפני שמשה רבינו לוקח את המטה הוא אומר לבני ישראל: ״וַיֹּאמֶר לָהֶם, שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים–הֲמִן-הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם. וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, וַיַּךְ אֶת-הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ–פַּעֲמָיִם; וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם״. במקום לדבר עם הסלע כפי שהוא צווה מהקב״ה, הוא מרים את ידו ומכה במטהו את הסלע. מיד מגיעה תגובה לא קשורה לכלום מהקב״ה: ״וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם״. המסר הראשוני הוא – זכרו, לכל אחד יש את הארץ המובטחת שאין לו את היכולת ליישם ולהיכנס אליה, על זה נאמר בפרקי אבות: ״לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמֹר״. 

התורה משרטטת כאן רעיון חשוב מאין כמוהו – אף על פי שאנחנו טועים ומתים, הקיום האנושי איננו טראגי. משה רבינו ואהרן הכהן עשו טעויות, אך הדבר לא מנע מהם להיות המובילים של עם ישראל עד היום ולעצב את שני ממדיהם הגדולים של החיים היהודיים עד ימינו, הממד הנבואי והממסד הכוהני. והעובדה שמשה רבינו מת בלי שיזכה לראות את עמו עובר את הירדן אינה גורעת מהמורשת הנצחית שלו, כאדם שהפך המון-עבדים לעם חופשי, והביאם אל מִפתן הארץ היעודה, כפי שנאמר במקרא: ״וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת יְהוָה וַיַּאֲמִינוּ בַּיהוָה וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ״.

משה רבינו קורץ מחומר שיש בו הון אנושי שהיה מתאים בשעתו להוצאת בני ישראל שהיו קבוצת עבדים שנזרקה אל החופש ללא הכנה רגשית ומנטלית, מגיעה להגשמה בברית יוצאת הדופן עם הקב״ה, ויצאה למסע כומתה מפָרֵך הן ברמה גופנית, הן ברמה נפשית והן ברמה הרוחנית. לצורך זה נדרש להם מנהיג חזק, היודע לִשְׂרוֹת עם אלוהים ועם אנשים. העובדה שלא ניתן למשה רבינו להנהיג את הדור הבא ולהכניסו לארץ לא הייתה כישלון כי אם כורח המציאות. אך עתה, כשהם עומדים להיות בַּנָאֶיהָ של חברה חדשה, דרוש להם מנהיג שלא יעשה את המלאכה במקומם, אלא ייטע בהם את הרצון לעשות למענם בעצמם. ועל זה אני אומר קח אחריות על מעשיך והחיים יתחילו לחייך לעברך.

זה אם כן הרעיון, המשנה חיים, הטמון בפרשת חוקת: אנחנו כעפר האדמה, אך נשמת אלוהים באפינו. אנחנו שוגים, ועדיין מסוגלים לגדולות. אנחנו מתים, אך המיטב שבנו ממשיך לחיות אחרינו.״