פרשת בְּמִדְבַּר התשפ"ד

״לנעמה, אגם, דניאלה, קרינה ולירי.

לחיילי צה"ל ולכוחות הביטחון העושים ימים כלילות כדי שהשקט יחזור לארצנו, שהקדוש ברוך הוא ישמור אותם מכל צרה וצוקה וישלח ברכה והצלחה בכל מעשי ידיהם.

נפתח בפסוק שמסכם את כל פרשת במדבר: ״וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם״. 

הפרשה  פותחת את חומש המסעות הגדול, בו עוזב עם ישראל את מקומו למרגלות הר סיני, ומתחיל במסע לארץ ישראל, שהיה אמור להיות קצר וממוקד, אך לבסוף הסתבך והפך לארבעים שנות נדודים.

בתפילת שחרית אנו אומרים כל בוקר: ״עוֹשֶׂה חֲדָשׁות. בַּעַל מִלְחָמות״, ממילים אלו אנו מבינים שכל שינוי מצב הוא פתח לבעיות, והשהייה בדרך מאתגרת ומהווה מבחן לא קל לאדם ולעם. אך לפני כל אלו, הדרך היא המקום בו מתגלה הפנימיות, והיציאה מן החממה העוטפת מאפשרת את הצמיחה.

עם ישראל זוכה לדגלים ייחודיים לכל שבט, ונערך למסע באמצעות מפקד אוכלוסין מלא עוצמה בהנהגת משה רבינו, אהרון הכהן ונשיאי ישראל: ״עַל פִּי יְהוָה בְּיַד מֹשֶׁה״, כאשר כל אחד יודע את מקומו בתוך המערך השבטי והלאומי, את תפקידו בכוח, ואת המטרה אליה הוא צועד. 

ידוע שבכל כלל ישנה קבוצה שלא מאפשרת זרימה, מפני שהיא חייה את זיכרון העבר. עבור אותה קבוצה יש את שבט לוי, שבט דומיננטי, וביכולתו לטפל במצבים של תהייה ומשבר. היכולת של שבט לוי להתחבר עם כל גווני הקשת של בני ישראל נובעת מחוסר האחיזה שלו בכל דבר חומרי, לכן שבט לוי הוא גורם ביניים שיכול לאחד את כולם ובזכותו באמת יש סיכוי מצוין להצלחת המסע, להתבגרות העם והגעתו בשל ומוכן לארץ ישראל ולגאולה השלמה.

העובדה שהחוויה המעצבת של עם ישראל התחוללה במדבר מתגלה כבעלת משמעות רבה. שכן במדבר חווה העם את אחד מן הרעיונות המהפכניים ביותר בתורה: שחברה אידיאלית היא חברה אשר המורה הרוחני שלה, משה רבינו, מלמד שצריך לתת כבוד שווה לכל אדם. למרות זאת נצטרך לקחת בחשבון את מבנה התחושות הקיימות, למרות שבני ישראל יצאו משעבוד מצרים ניווכח, לצערי, שתחושת השעבוד עדיין מתקיימת בתודעת בני ישראל. זה אומר שאפשר לצאת ממצרים אבל אדם שמחזיק בתחושת השעבוד לא ניתן יהיה להוציא את מצרים ממנו.

כדי לצאת מתחושת השעבוד עלינו להתחיל להעיז ולשחרר את תחושת רגש האשמה המחזיק בשעבוד מצרים, זאת תוך כדי תנועה הבנויה משלושה שלבים שעוזרת לנו לבנות מעבר מסודר ממצב אחד בחיים למצב הבא מבלי להותיר את תחושת השעבוד, רגש אשמה, שלא מאפשר תנועה.

השלב הראשון הוא המקור – פרידה: יציאה סמלית מן המצב הישן. השלב האחרון הוא המטרה – השתלבות: כניסה מחודשת לַחֶברה בזהות החדשה. בין שניהם יש את השלב המכריע, המעבר עצמו, בו האדם כבר השיל את זהותו הישנה אך טרם עטה את זו החדשה. זהו שלב של לידה מחודשת, שלב של תמורה, שלב של הימצאות במין שטח הפקר בין הישן לחדש. את החוויה הזו בתולדות עם ישראל מסמל בבירור המדבר, שהוא המרחב התודעתי בין מצרים לארץ ישראל, שם נולדה האומה, שהפכה מציבור משועבד במצרים ל״מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ״. המדבר, ארץ הפקר ללא תושבי קבע, אין בו ערים ואין בו סדר ציוויליזציוני, הוא המקום שבו עמדו בני ישראל לבדם עם הקב״ה, השליכו את זהותם הישנה מאחורי גוום ולבשו זהות חדשה.

המדבר, אם כן, לא היה רק מקום. הוא היה מצב של הוויה, רגע של סולידריות, חוליית אמצע בין השעבוד במצרים לבין החיכוכים והאי-שוויון החברתי העתידים להופיע עם ההתיישבות בארץ, אידיאל שלא ישכח אף כי לא ישוב עוד להתממש במלואו במרחב ובזמן ממשיים״.