- בס"ד - י״ח בניסן ה׳תשפ״ה
פרשת וַיְחִי התשפ"ד
״ אני רוצה לשלוח תודה גדולה לשליחים של עולם חסד, הכוח הפנימי, חוסן ישראלי, שהולכים לכל הלוויות של חיילי ואזרחי מדינת ישראל שנרצחו באיבם. בראש ובראשונה: לגיא פלג, לריני פלג, לטוביה לביא, אשר מחרפים את נפשם ומשתדלים להיות בכל לוויה ולאפשר לי להשתתף מרחוק בלוויה. שהקדוש ברוך הוא ישלם שכרם אמן.
אני רוצה לחזק את כל מי שעוסקים במלאכה הגדולה של עזרה לנשמת האומה, את כל אלה שלקחו עליהם לקרוא כל יום את שלושה עשר פרקי תהילים, שהקדוש ברוך הוא ישלם שכרם.
את המאמר האחרון של ספר בראשית אנו מקדישים לרפואה שלמה לפצועים, ולחזרה של כל החטופים והחטופות, וכל השבויים והשבויות, ולעילוי נשמת החיילים והאזרחים שנפלו בלחימה ברצועת עזה ובארץ.
פצועים לרפואה שלמה בע״ה
תבורכנה מנשים, רותי סספורטס ויעל וייס, על שקבצו עבורי את שמות הפצועים: דורון, דניאל, הרניר, יונתן, עופר, יונתן, דניאל, ארי, אמיתי, נועם, אביעד, יאיר, יורם, יעקב, רואי אליהו, אלמוג, דניאל בן מאיה, דוד בן זיוה, נתנאל בן מהרט, מתן בן מיכל, הראל רפאל בן סיגלית, טליה בת דבורה
לוחמים שנפלו בקרב השבוע
- סמ"ר ניר רפאל קנניאן ז"ל, 20, בית קשת, לוחם בגבעתי, נפל בקרב ברצועת עזה
- סמ"ר בירהנו קאסיה ז"ל, 22, בית שמש, לוחם בגבעתי, נפל בקרב ברצועת עזה
- רס"ר (במיל') שי טרמין ז"ל, 26, לוחם בחטיבה 55, נפל בקרב ברצועת עזה
- רס"ב (במיל') אלכסנדר שפיץ ז"ל, 41, כרמיאל, לוחם בחטיבה 55, נפל בקרב ברצועת עזה
- סרן אושרי משה בוצחק ז"ל, 22, חיפה, לוחם בחטיבת הנח"ל, נפל בקרב ברצועת עזה
- רס"ל (במיל') נדב יששכר פרחי ז"ל, 30, הרצליה, לוחם בחטיבה 11, נפל בקרב ברצועת עזה
- רס"ר (במיל') אליהו מאיר אוחנה ז"ל, 28, חיפה, לוחם בחטיבה 11, נפל בקרב ברצועת עזה
- רס"ל (במיל') אליאסף שושן ז"ל, 23, ירושלים, לוחם בחטיבה 646, נפל בקרב ברצועת עזה
- רס"ל (במיל') אוהד אשור ז"ל, 23, כפר יונה, לוחם בחטיבה 646, נפל בקרב ברצועת עזה
- סמ"ר דוד בוגדנובסקי ז"ל, 19, חיפה, לוחם בגדוד הנדסה 603, נפל בקרב ברצועת עזה
- סמ"ר אוראל בשן ז"ל, 20, חיפה, לוחם בגדוד הנדסה 603, נפל בקרב ברצועת עזה
- סמ"ר גל הרשקו ז"ל, 20, יפתח, לוחם בגדוד הנדסה 603, נפל בקרב ברצועת עזה
- סמ"ר איתמר שמן ז"ל, 21, לפיד, פראמדיק באוגדה 36, נפל בקרב ברצועת עזה
- סמ"ר רואי אליאס ז"ל, 21, צופר, לוחם בגדוד 603 בחיל ההנדסה הקרבית, נפל בקרב ברצועת עזה
- רס"ן (מיל') אריה ריין ז"ל, 39, משמרות, לוחם בחיל השיריון, נפל בקרב ברצועת עזה
- סמל רני תמיר ז"ל, 20, גני עם, לוחם בגדוד 50 בחטיבת הנח"ל, נפל בקרב ברצועת עזה
- רס"ר (מיל') ניתאי מייזלס ז"ל, 30, רחובות, לוחם בחיל שיריון, נפל בקרב ברצועת עזה
- סמ"ר (במיל') אלישע יהונתן לובר ז"ל, 24, יצהר, לוחם בעוצבת ראם, נפל בקרב ברצועת עזה
- רס"ל (במיל') יוסף גיטרץ ז"ל, 25, תל אביב, לוחם בחיל שיריון, נפל בקרב ברצועת עזה
- סמ"ר דניאל נחמני ז"ל, 21, כפר סבא, לוחם בעוצבת ברק, נפטר מפצעיו בקרב ברצועת עזה
- רס״ר מאור לביא ז״ל, 33, סוסיא, לוחם גדוד 450 חטיבת ביסל״ח, נפל בקרב ברצועת עזה
- רס״ן שי שמריז ז״ל, 26,מרכז שפירא,מפקד פלוגה 931 חטיבת הנח״ל, נפל בקרב ברצועת עזה
- סרן שאול גרינגליק ז״ל, 26,רעננה,קצין גדוד 931 חטיבת הנח״ל, נפל בקרב ברצועת עזה
- סגן ירון אליעזר צ׳יטיז ז״ל, 23,רעננה,קצין גדוד שקד חטיבת גבעתי, נפל בקרב ברצועת עזה
- סמ״ר איתי בוטון ז״ל ,20,פתח תקווה, לוחם גדוד שקד חטיבת גבעתי נפל בקרב ברצועת עזה
- סמ״ר אפריים יכמן ז״ל, 21,נווה דניאל,לוחם גדוד שקד חטיבת גבעתי, נפל בקרב ברצועת עזה
- רס״ל אסף פנחס טובול ז״ל,22,קריית מוצקין, גדוד 77 עוצבת סער מגולן (7)נפל בקרב ברצועת עזה
- סרן נריה זיסק ז״ל, 24, משואות יצחק,מפל״ג שריון גדוד 52 חטיבה 401, נפל בקרב ברצועת עזה
- רס״ן דביר דוד פימה ז״ל, 32, כפר יונה סגן מפקד גדוד גדוד 198 חטיבה 460 נפל בקרב ברצועת עזה
- סרן הראל שרביט ז״ל,33,כוכב יעקב, נפל בקרב ברצועת עזה
אזרחים
- ג׳ודי ויינשטיין חגי ז״ל, 70, ניר עוז, נחטפה וגופתה מוחזקת בשבי החמאס
בזמנים אלו אני עובד בשלוש עבודות, עובד בבוקר להנאתי, עובד בלילה להנאתי ועובד במקרים דחופים לשמחתי. אז יש לי בקשה פשוטה, כשאמות אנא אל תפריעו את מנוחתי למשך שנה, אני כל כך עייף, אז אשמח לפרטיות. תודה.
עכשיו נתחיל את שיחת השבוע.
ויחי יעקב
אני אוהב את ההומור המבליח לעתים מבעד לשמות שבהן הונצחו פרשות השבוע. כך, למשל, נראה לי ממש נפלא שהפרשה שבה מסופר על עשרת הדיברות, המכוננות את חוקת העם היהודי, נקראת על שם הכהן הגדול של מדיין, יתרו. עוד דוגמה היא פרשת הגעתו של אברהם אבינו ארצה, אשר נקראת על שם הפועל ההפוך לחלוטין להגעה, הליכה: ״לֶךְ-לְךָ״. (בראשית פרק יב פסוק א). אותו הדבר מתרחש בפרשתנו: ״וַיְחִי יַעֲקֹב״. (בראשית פרק מז פסוק כח), בפרשה זו יעקב אבינו נפרד מעולמנו, מחזיר את נשמתו לבורא ונאסף אל אבותיו.
עזיבתו של יעקב אבינו את העולם וחזרתו אל עפר האדמה, מרשימות במיוחד, ומעוררות הרהורים רבים על מוות ופרידה, ועל והדרך הראויה לעשותם. יעקב אבינו קורא ליוסף, בכיר בניו ואהובו, ומשביע אותו לבל יקבור אותו במצרים. כנראה שדי היה לו בגלויות חייו ובנדודים בין מלכויות הצפון לממלכת מצרים. במותו הוא רוצה לנוח מנוחת עולמים במקום בו נחים אבותיו. הוא מברך את יוסף ואת בניו תוך שהוא מנצל את ההזדמנות המרגשת כדי להסביר בדוחק את הקבורה החפוזה והלא מכובדת של רחל על אם הדרך: ״וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם״. (בראשית פרק מח פסוק ז).
לאחר שמברך את נכדיו, הוא אוסף את בניו, מברך את רובם, ומחמיר עם ראובן, שמעון ולוי. לאחר האצלת הברכות, יעקב אבינו נפטר, נחנט ונקבר בהלוויה ממלכתית, שהמשכה הינו מסע מרשים שיצא ממצרים לחברון. ברם, בפרשה זו מה שלא נאמר מעניין הרבה יותר ממה שנאמר, ועליו, על הנסתר, נסובים הדברים הבאים.
שתי שאלות, האחת מיידית ועל פני השטח והשנייה קצת יותר איטית ונחבאת, מרחפות ברקע הסיפור. השאלה הראשונה נוגעת ליוסף, יוסף המבוגר, בשנות העוצמה והשלטון המאוחרות שלו, מצטייר כאדם טוב לב, סלחן ורב חסד. אם אכן כך, והוא כזה סלחן, טוב לב, לא נוטר ולא נוקם, מדוע לא הביא יוסף את אביו ומשפחתו למצרים מיד עם צאתו לחופשי מבית האסורים ועלייתו לגדולה? מדוע לא שלח לפחות אות חיים לאביו המודאג.
השאלה השנייה המעסיקה אותי היא מה התחולל שם בשיחות המפגש של ההכרה האנושית בין יוסף ליעקב אבינו, מי דיבר ומי שתק, מה נאמר ומה לא נאמר בינותם?
כדי לענות על שתי השאלות האלה, שאינן נשאלות במקרא במפורש, ובוודאי שלא נענות במפורש, נעבור לשאלה אחת נוספת. הרי כל בית יעקב ירדו למצרים, ראובן ושמעון וכל השאר ואפילו בנימין הקטן. כולם גם מתו במצרים, כתוב במפורש: ״וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל-אֶחָיו, וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא״. (שמות פרק א פסוק ו). אם כן, למה נשארו כולם קבורים במצרים חוץ מיוסף? בעוד כמה פרשות, בפרשת בשלח, כתוב: ״וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-עַצְמוֹת יוֹסֵף, עִמּוֹ: כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר, פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם, וְהַעֲלִיתֶם אֶת-עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם״. (שמות פרק י״ג פסוק יט).
מאתיים ועשר שנים אחרי ההשבעה החותמת את הפרשה שלנו – ״וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם, וְהַעֲלִתֶם אֶת-עַצְמֹתַי מִזֶּה״ – מקיים משה רבינו בחיפזון את השבועה-צוואה. בני ישראל יוצאים ממצרים בחיפזון בליל פסח עם ארון מתים מצרי כבד ובו גופתו החנוטה של יוסף, הם נודדים במדבר ארבעים שנה. בעצם, נדודי בני ישראל במדבר נעשים תחת כובד משקלם של שני ארונות: ארון עצמות יוסף וארון הברית שבו לוחות הברית. הם נודדים בין הלוחות השבורים לבין העצמות היבשות.
מדוע רק יוסף? האם האחים האחרים לא השביעו את ילדיהם אחיהם ללקט את עצמותיהם? מדוע? מדוע אין לזה כלל הד במקרא? ואם כן השביעו את ילדיהם, מדוע לא העלו את עצמותיהם? במילים אחרות: למה יוסף עלה ממצרים כמת ואחיו נשארו שם למטה, בקברי מצרים?
נחזור אל השאלות הקודמות, אני חושב שיוסף לא גילה ליעקב דבר וחצי דבר ממה שקרה שם בדותן, בבור, ביום מכירתו. הוא הצליח להפוך את הטראומה הגדולה ההיא לברכת אלוהים. אמנם לקח לו הרבה מאוד שנים להתגבר על הכעס, ההלם והשנאה. לקח לו שנים ארוכות כדי לנקות את המערכות שלו משרידי הטראומה שהאחים העבירו אותו בכדי לעלות מדרגה.
הוא יצר את דינמיקת המפגש המחודש רק כשהבין שמה שעוללו לו אחיו זו עליית מדרגה רוחנית אנושית, והיה מסוגל לומר להם: ״וְעַתָּה אַל-תֵּעָצְבוּ, וְאַל-יִחַר בְּעֵינֵיכֶם, כִּי-מְכַרְתֶּם אֹתִי, הֵנָּה:כִּי לְמִחְיָה, שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם.כִּי-זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב, בְּקֶרֶב הָאָרֶץ; וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים, אֲשֶׁר אֵין-חָרִישׁ וְקָצִיר.וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם, לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ, וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם, לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה. וְעַתָּה, לֹא-אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי, הָאֱלֹהִים״. (בראשית פרק מה פסוקים ה-ח).
לו היו יוסף ואחיו נפגשים קודם לכן, כשהוא עדיין כועס ורותח, היה חל על כולנו הפסוק מן הנביא: ״וְהָיָה בֵית-יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה, וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ, וְדָלְקוּ בָהֶם, וַאֲכָלוּם; וְלֹא-יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו, כִּי יְהוָה דִּבֵּר״. (עובדיה פרק א פסוק יח). רק משמצא מחדש את אמונתו החיובית הוא חוזר הביתה, או ליתר דיוק מחזיר את הבית אליו. יש לציין, יוסף הוא בעיני המאמין האולטימטיבי של ספר בראשית כולו, הוא המאמין של אמונת הסליחה. בנו של אב הרחמים ולא חסיד קנאי של אל נקמות. רק אז, כאדם חדש, הוא חזר למשפחתו ולמקורותיו.
בכל השיחות שמתנהלות בינו לבין אביו עולים פרטים אינטימיים, יעקב אבינו מבקש להיאסף לאבותיו בשלווה ומתנצל על קבורת האגב של רחל: ״וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ״, הם מדברים על עתיד הנכדים ועל סידורי ההלוויה: ״וַיִּקְרְבוּ יְמֵי-יִשְׂרָאֵל, לָמוּת, וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ״ שִׂים-נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי; וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת, אַל-נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם״. (בראשית פרק מז פסוק כט).
מרביתה של השיחה באה מיעקב אבינו ומיעוטה, אם בכלל, מיוסף, הוא פשוט לא מגלה לו כלום. קשה, למי שקורא את זה היום, להאמין לאפשרות שכך היה, וגם האחים מתקשים להאמין. הם לא יודעים מה נאמר ומה הושמט בכל השיחות ההן, ועם מותו של יעקב הם חוששים שעתה תבוא הנקמה הגדולה: ״וַיִּרְאוּ אֲחֵי-יוֹסֵף, כִּי-מֵת אֲבִיהֶם, וַיֹּאמְרוּ, לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף; וְהָשֵׁב יָשִׁיב, לָנוּ, אֵת כָּל-הָרָעָה, אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ״. (בראשית פרק נ פסוק טו). שוב הם מרמים, אז הם רימו את יעקב על דברי יוסף, ועתה הם מרמים את יוסף על דברי יעקב.
אבל יוסף כבר נמצא במקום השלמות וההרמוניה, הוא מרגיע אותם: ״וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף, אַל-תִּירָאוּ: כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים, אָנִי. וְאַתֶּם, חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה; אֱלֹהִים, חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה, לְהַחֲיֹת עַם-רָב״. (בראשית פרק נ פסוקים י״ט-כ ). יחד עם הכעס, למד יוסף לכבוש עוד כמה תכונות אופי רעות ילדותיות. יוסף גורש על ידי אחיו כי: ״וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת-דִּבָּתָם רָעָה, אֶל-אֲבִיהֶם״. (בראשית פרק לז פסוק ב). בנעוריו הוא סיפר לאחיו מה יקרה באחרית הימים וכמובן שבחלומותיו הוא צדק, אבל האחים חוו את דבריו כמעשה רכילות, הלשנה ודיבה רעה. הם לא יכלו להשלים עם זה ונפטרו ממנו באלימות משפחתית מזעזעת.
כשגדל יוסף, הוא הבין את אחריותו ואת הגורל המר והעצוב שנפל בחלקו, ועשה הכול כדי לשנות לטובה את מידותיו הרעות. אולי מכאן, מקום המידה המדויקת כנגד המידה המדויקת, נובעות השנים: ״יוֹסֵף בֶּן-שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה״. (בראשית פרק לז פסוק א), בתחילת הסיפור לעומת: ״וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה:״ (בראשית פרק מז פסוק כח), בסופו.
שבע־עשרה שנה הוא גדל עם התודעה שאומרת – אתה אדם לא ישר, אלא עקום, ושבע עשרה שנה לקח לו לנקות את התודעה שהם נטעו בליבו במוחו, ולהוכיח לאביו שהוא מתנקה לחלוטין מתודעה שקרית זו. למרות כל שיאי הרגש הוא לא שיתף את אביו בדיבת האחים האמיתית שהתרחשה שם סביב הבור. עובדה, יוסף הפך למבוגר נטול דיבות, לא משמיץ ולא פוגע בזולת. יוסף הוא: ״סלחן לישראל ומחלן לשבטי ישורון״. (תפילות יוה"כ).
ירידה לשם עליה
בפרשתנו נסגר מעגל לשוני ספרותי נוסף. האחים משליכים את יוסף אל הבור, תוך שהם מבצעים בו פעולת הורדה אל מתחת לפני הקרקע: ״וַיִּקָּחֻהוּ-וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ, הַבֹּרָה״ (בראשית פרק לז פסוק כד), אחר כך הם מוכרים אותו לאורחת סוחרים: ״וְיוֹסֵף, הוּרַד מִצְרָיְמָה״. (בראשית פרק לא פסוק א). כל דרכו מבית אבא ועד ארמון פרעה מתנהלת במגמת ירידה, מטה מטה. אבל כשיוסף מצליח להתגבר על העצמי השלילי שלו, שיוצר את הערך העצמי בתוכו, מתחילה העלייה למעלה: ״וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה״ (בראשית פרק נ פסוק כה), עד לארץ ישראל מקום קבורתו.
הכיסופים וההגעה לארץ ישראל היו תמיד מלשון ״עליה לארץ הקודש״, ולא משנה באיזה גובה גיאוגרפי נמצאת הגלות. ואילו האחים, מעולם לא התגברו על הרוע שבהם, על היצרים הרעים, על השקרנות ואהבת המריבה שלהם. הם ירדו למצרים ונשארו למטה, לא הצליחו לחלץ מעצמם את החור השחור ולכן נשארו קבורים בו, בבור שבתוכם. הם ניסו להוריד להעלימו והוא העלה עצמו והונצח. לעומת יוסף הם נשארו זמנית על פני האדמה בעמק דותן, אבל נעלמו בקברי מצרים בתהום הנשיה הכרויה של נפשם. הבור נמצא תמיד בקרבנו, ואנחנו מחליטים אם להישאר או לעלות ולהיוושע.
ללכת אל מעבר למוכר
פרשת ויחי חותמת את הספר הראשון מתוך חמישה. זהו ספר עם שפע אנקדוטות אישיות, מוזרויות אנוש, והרבה פגמים של בני אדם שונים. הרבה קווים נטויים על פני הספר, ביניהם סאגות של כל משפחות וחולשותיה, מלכים ונתינים, גבירות ושפחות, גירושים וקירובים.
יסוד נוסף שמרחף מעל הספר הוא לידתה של התכונה היהודית הכרונית ביותר: ״זָרוּת״. מצוותו הראשונה של הקב״ה, אשר נגלה לאברהם אביר האמונה: ״כי אב המון גוים נתתיך״ (בראשית פרק י״ז פסוק ה), היתה ללכת: לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ ״. (בראשית פרק יב פסוק א). נקודת הגילוי של הקב״ה, לא יכולה להיות נקודת ההפצה של דברו של קודשא בריך הוא, ועל כן אלוהים מבקש להרחיק את אברהם ממקום גידולו: ״לֶךְ לְךָ״. כך האב וכמוהו הבן יצחק אבינו, שהיה זר לאנשי גרר, וכמוהם גם יעקב אבינו בחרן, ויוסף וכל עלילותיו במצרים.
הלקח ברור: חשוב תמיד ללכת אל מעבר לקיים ולמוכר. לעולם לא להמתין במקום ולהתרפק על ההישגים שכבר הושגו. יש למתוח את המעטפת, להפיץ את האמונה למרחקים, להתסיס את המקום החדש עד להשתנותו ואז להמשיך לנדוד. בספר הבא, ספר שמות, ינסה משה להמשיך את הקסם. עד כלותו הוא יתאמץ למתוח את היכולות האישיות של גדולי האומה ומייסדיה ולהפוך אותן לתכונות אופי של עם שלם. עם שמרגיש שייך רק כשהוא זר.
לישב בשלווה
מעבר לקווים הכלליים של הספר המתחברים בפרשת הסיום הזו ישנה גם הפרשה הפרטית וסיפורה. יעקב יורד מהבמה ההיסטורית וכל בניו סביבו. תיאורי האופי של כל שבט ושבט היוצאים מפיו של האב יעקב אבינו בעת פרידתו מהעולם עולים לכדי קולקטיב משפחתי ולאומי רב גוונים אנפין.
אולם, לכל אלה קדם טקס התייחדות אישי של יעקב אבינו הגווע עם אהובו האמיתי, בכורה של רחל האהובה – יוסף. בתום השיחה האישית האחרונה בינותם, שבה השביע יעקב את יוסף: ״אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם״. (בראשית פרק מז פסוק כט), משתחווה יעקב לבנו: ״וישתחו ישראל על ראש המטה״. (בראשית פרק מז פסוק לא). מוזר, לא? היינו מצפים מיוסף כי יכוף ראשו בכבוד בפני אבא בפעם האחרונה. היה אפשר גם לנחש כי יוסף יפול על צואר אביו ויבכה, לפחות כדרך שבכה בעת התגלותו לאחיו: ״וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו״ (בראשית פרק מה פסוק יד), בעת המפגש המרגש עם אביו הזקן שבא מצרימה. והנה, דווקא ביום הזה, האחרון בהחלט, יבשו דמעותיו של יוסף.
היפוך התפקידים בעת השתחוות הפרידה הוא נעלם המזמין פענוח. על הכבוד האחרון שרוחש האב הגוסס למשנה למלך מלמד אותנו התלמוד הבבלי במסכת מגילה: ״וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה:״ (בראשית מז, לא), ועל כך אמר ר' בנימין בר יפת אמר ר' אלעזר: ״תעלא בעידניה סגיד ליה [שועל, בזמנו השתחווה לו]״, (מסכת מגילה דף טז עמוד ב), שהוצרך האב להשתחוות לבנו שעלה לגדולה.
הפירוש, כל אדם, גם אם אתה מכיר אותו מילדות והוא החבר הכי טוב שלך, ברגע שעלה לגדולה, כגון דוקטור, פרופסור, רב, שופט, או כל נושא תפקיד, אנו מכירים את הגדולה שהוא בחר להתנהל מולה בעולם הייעוד. אז בנושא התיקון הוא עדיין חבר שלך, בנושא הייעוד הוא למעלה ממך, בבחינת: ״דינא דמלכותא דינא״.
התפיסה של הרכנת הראש בפני השלטון מוטמעת עמוק מאוד ברעיונות ערכיים ומדיניים יהודיים. ההבנה כי חברת בני אדם לא יכולה להתקיים בלי שלטון מרכזי אשר מסדר, מארגן ומאפשר, באה לידי ביטוי באמירתם של חכמי פרקי אבות: רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר: הֱוֵי מִתְפַּלֵּל בִשְׁלוֹמָהּ שֶׁל מַלְכוּת, שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ, אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בְּלָעוֹ״. (״פרק ג משנה ב).
האדם כשלעצמו בנוי ברובו מהרצון הבראשיתי-פראי-יצרי, הרצון לקבל לעצמו בלבד. לכן כל עוד הוא מחזיק ברצון הראשון בתודעתו, הוא מקבל תבנית של אדם אגואיסט שרואה רק את עצמו. רק שלטון יכול להסדיר את היחסים שבין האדם האנוכי לרעהו. השלטון על פי תפיסה זו הוא הכרח חברתי ראשון במעלה שבא לידי ביטוי בכל דבר שהאדם עושה או מדבר.
מנגד נמצאת כאן גם התפיסה ההפוכה לחלוטין שאומרת, תזכור, למרות שהאדם מתנהל דרך הרצון לקבל לעצמו ומפתח את ההגנה שלו על ידי אגואיזם, צריך לבנות תודעה חדשה בתוכנו שאומרת האדם בן חורין, לא צריך לעולם לוותר על רוחו העצמאית, אלא אם כן זה משרת מטרה זמנית טקטית.
יחסי יעקב אבינו ויוסף במצרים ברגע המסוים ההוא אינם רק מפגש של הכרה אנושית נוגעת ללב, אלא מפגש בין דורי חוצה יבשות ומצליח לנגוע בשורשי ההתייחסות שלנו אל שלטון באשר הוא.
מצד אחד, חוסר אמון מוחלט באשר ריבונותו של אדם על אדם אחר, כי הרי: ״כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם״. (ויקרא פרק כ״ה פסוק נ״ה). [חז״ל מסבירים ״כי לי בני ישראל עבדים״ ויש בכך הדגשה: ולא עבדים לעבדים״. (מסכת קידושין דף כב עמוד ב). מצד שני, הבנה כי יש צורך לשים גבול לשאיפות האנרכיסטיות המתריסות כנגד כל שלטון אדם באשר הוא.
אפשר לומר שיעקב אבינו הרכין את ראשו בפני יוסף כמקבל את עולו של המלך, כמכיר במנהיגותו וריבונותו של בנו, יוסף. ניתן גם לומר כי יעקב אבינו מרכין את הראש כמו מרדכי היהודי, שלא יכרע ולא ישתחווה. עולם הרוח היהודי מתקיים במתיחות מתמדת בין שני הקטבים הללו, בקוטב האחד, הרצון לערעור מתמיד על יציבות השלטון, כיוון ששלטון יציב משמעו התנוונות איטית של הרוח עד. בקוטב השני, היהדות היא חלום בלתי פוסק על מלכות שתסדיר סוף סוף את אי היציבות המתמדת של העם הדומה לדיונת חול, נודד תמיד כאברהם אבינו, מעוצב ונחרץ על ידי כל רוח חולפת כיעקב אבינו. עם ישראל החולם ״לישב בשלווה״, כיעקב אבינו ההולך לעולמו בפרשת השבוע שלנו.
נפרדנו כך
היתה דממה
לא היה כבר מה לומר
הרחוב רגש
הרחוב המה
כמו לא היה דבר
כל זאת היה אתמול
ונדמה שחלפה לה שנה
מרגעי חלום גדול
נשארה רק מנגינה
(מילים: סמדר שיר לחן: אבנר גדסי)
ובמנגינה זאת אנו נפרדים מהראשית שלנו שמתקיימת בספר בראשית והפוסעים בגדול לעולם הנטישה שמתקיים בספר שמות.
סיכום ספר בראשית
המשפחה קודמת לכל
ספר בראשית מתחיל בסיפורי בריאה ענקיים, תיאולוגיים, ומסתיים בסיפורי אנוש שקטים ומופנמים על משפחות ויחידים: על האהבה והשנאה בצל החיים. את הספר אפשר לבחון דרך שתי הכרות. הראשונה היא ההכרה האנושית, שחוזרת על עצמה כל שנה בדיוק. חז״ל והמפרשים נותנים לה פירושים נרחבים ואנחנו חוזרים וקוראים את אותו הספר.
מזה דורות רבים מבקשים לראות בסיפורים הנפלאים האלה עלילה עובדתית אחת רציפה, מתפתחת ואמיתית לחלוטין. אבות של ממש ובנים ריאליים לחלוטין. אברהם הוליד את יצחק והלה את יעקב, וזה האחרון הביא לעולם את שנים עשר השבטים ואת דינה אחותם. כולם יוצאי חלציו וחלצי ארבע נשותיו.
כשאנו מתכנסים לקרוא את ספר בראשית דרך ההכרה השנייה, השכלית, אנו מקבלים את הדברים, אבל לא כפשוטם. כל הדמויות מקבלות גוון שונה מהכרה האנושית, לדוגמה, אברהם אבינו מסמל את החסד, יצחק אבינו מסמל את הגבול. בספר בראשית אבות טיפוס, המייצגים טיפוסי אדם שונים ומשונים, טובים כרעים, תמימים כזדוניים, ערמומיים וישרי דרך. כולם מעורבבים עם כולם, וכולם יחד יוצרים מרקם אנושי שכל אחד מאיתנו, דור אחר דור, יכול למצוא בו את עצמו ואת ביטויו.
כיצד ניתן, בכל זאת, למשוך קווים המתארים של הספר וסיפוריו? הקו הקל הוא הקן המשפחתי. זהו תיאור אנושי ויומיומי של משפחה פטריארכלית – שלטון האב. באמצעות הסיפורים האלה כמו אומר לנו המספר: ראו את גדולתם למרות קטנוניותם. לכן אנו אמורים ללמוד להתעלות מעל לזוטות היום-יום שלנו. אם רצוננו להבין על מה נסוב ספר בראשית, כדי להבין את סופו, פרשת ויחי. ספר בראשית נגמר בשלוש תמונות בעלות משמעות עמוקה.
הראשונה: יעקב אבינו מברך את נכדיו ״אפרים ומנשה״. הברכה שעד היום מברכים הורי ישראל את בניהם בלילות שבת, ״ישימך אלהים כאפרים וכמנשה״, נקבעה לדורות. מדוע דווקא ברכה זו? הרי, לכאורה היינו מצפים שהברכה לדורות תהיה על שם אחרים, לדוגמא: ״ישימך אלוקים כאברהם יצחק ויעקב״. בנוסף, ברכת הבנות היא ״ישימך אלוקים כשרה רבקה רחל ולאה״, ואם כן, השאלה מתעצמת, מדוע את הבנים דווקא מברכים ״כאפרים וכמנשה״ ולא כאברהם, יצחק ויעקב.
ניתן להסביר עניין זה בצורה נפלאה: הייחודיות של אפרים ומנשה היא חוסר הקנאה ביניהם, (על אף שמקדימים את אפרים לפני מנשה, הוא אינו מתנשא, ומהצד השני, מנשה אינו מתקנא. בניגוד לרוב האחים האחרים בספר בראשית, הם אינם רבים. ברכת יעקב לאפרים ומנשה היא הדוגמה היחידה בתורה לברכת סב לנכד. בין סבים לנכדים אין מתח, רק אהבה טהורה.
התמונה השנייה: יעקב אבינו מברך את שנים עשר בניו, וכאן אכן מוחש המתח. ברכותיו לשלושת בניו הגדולים, ראובן ושמעון ולוי, נשמעות דווקא כקללות. ובכל זאת הוא בירך את כל התריסר יחד, באותו החדר ובאותה העת. עד כה לא ראינו כדבר הזה. התורה אינה מתעדת ברכה של אברהם ליצחק או לישמעאל. יצחק מברך את יעקב ואת עשו בנפרד. עצם יכולתו של יעקב לקבץ את כל בניו היא חסרת תקדים וחשובה. בפרק הבא, הפרק הראשון בספר שמות, בני ישראל מתוארים לראשונה כעַם. כדי להיות מסוגלים לחיות יחד כעם, הם מוכרחים להיות מסוגלים, קודם לכן, לחיות יחד כמשפחה.
התמונה השלישית: לאחר מות יעקב אבינו, מבקשים האחים מיוסף שיסלח להם, וכך הוא עושה. הוא כבר עשה זאת קודם לכן. אך כנראה כרסם בהם החשד שהוא רק מחכה שאביהם ימות, כפי שנאמר על עשו בזמנו. בנים אינם נוקמים בתוך המשפחה בעוד האב חי, זה היה כנראה הכלל בימים ההם. יוסף מתייחס ישירות לפחד זה של אחיו, ומרגיע אותם: ״וְאַתֶּם, חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה; אֱלֹהִים, חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה״הוא אומר להם (בראשית פרק נ, פסוק כ).
התורה משדרת לנו כאן מסר בלתי צפוי: המשפחה קודמת לכל, לארץ, לאומה, לפוליטיקה, לכלכלה, לחתירה לכוח ולצבירת עושר. מנקודת מבט חיצונית, הסיפור המרשים כאן הוא הגעתו של יוסף לפסגת מדרג הכוח במצרים: המצרים עצמם התאבלו על מות אביו, יעקב אבינו, וליוו את המשפחה במסע קבורתו, עד כדי כך שכשהכנענים ראו את הפמליה המפוארת אמרו: ״וַיֹּאמְרוּ, אֵבֶל-כָּבֵד זֶה לְמִצְרָיִם״. (בראשית פרק נ פסוק יא). אבל זו רק חיצוניות. כשאנו הופכים את הדף ומתחילים את ספר שמות אנו מגלים כי מעמדם של בני ישראל במצרים היה פגיע עד מאוד, וכל הכוח שיוסף ריכז בידי פרעה עתיד היה להיות מופנה נגדם.
ספר בראשית אינו ספר על כוח ושלטון. הוא ספר על משפחות. כי החיים יחדיו מתחילים במשפחה.
התורה איננה משמיעתנו שהקמת משפחה וקיומה הם דבר קל. האבות והאמהות ובייחוד שרה, רבקה ורחל, יודעים את צער העקרוּת, הם יודעים מהי ציפייה לפתיחת צוהר של תקווה, ואז לשוב ולחכות לכך מחדש.
יריבות אחים היא נושא חוזר בחומש. משורר תהילים מספר לנו: ״שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, לְדָוִד:
הִנֵּה מַה-טּוֹב, וּמַה-נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם (תהילים פרק קלג פסוק א), הוא רשאי היה להוסיף – ״ומה נדיר״. כבר בשחר סיפורה של האנושות קין הורג את הבל. המתיחות בין שרה להגר גורמת לשילוחם של הגר וישמעאל ולפרידת ישמעאל מיצחק. יש יריבויות בין יעקב לעשו ובין יוסף לאחָיו, ובשני המקרים הדברים מגיעים אל סף רצח.
ובכל זאת אין הדבר מקטין מחשיבותה של המשפחה. נהפוך הוא: המשפחה היא הכלי העיקרי לברכה. הילדים מצטיירים כרכיב מרכזי בברכת ה', ממש כמו הארץ. התורה כמו אומרת לנו בגילוי לב כי אכן כן – המשפחה היא אתגר. היחסים בין בני זוג ובין הורים לילדים הם חלקים רק במקרים נדירים. אבל עלינו לעמול ליישרם. אין שום ערובה שנצליח. גם האבות בספר בראשית לאו דווקא הצליחו, ועדיין, המשפחה היא המוסד האנושי ביותר שיש לנו.
מורי הנערץ ביותר – ג׳ובראן חליל ג׳ובראן
״יַלְדֵיכֶם אֵינָם יַלְדֵיכֶם
כִּי פְּרִי גַּעְגּוּעֵי הַחַיִּים אֶל עַצְמָם:
בָּאִים הֵמָּה דַּרְכְּכֶם אַךְ לֹא מִכֶּם,
חַיִּים עִמָּכֶם אַךְ אֵינָם שַׁיָּכִים לָכֶם.
תְּנוּ לְיַלְדֵיכֶם אֶת אַהֲבַתְכֶם אַךְ לֹא אֶת מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם,
כִּי לָהֶם הֲגִיגֵיהֶם.
גּוּפָם יִשְׁכֹּן בְּבָתֵּיכֶם, אַךְ לֹא נִשְׁמָתָם
כִּי נִשְׁמָתָם מִסְתּוֹפֶפֶת בְּבֵית הַמָּחָר-
שָׁם לֹא תּוּכְלוּ לָבוֹא אַף בַּחֲלוֹמוֹתֵיכֶם.
אֶפְשָׁר לָכֶם לַחְפֹּץ לִהְיוֹת כְּמוֹתָם אַךְ אַל לָכֶם לַעֲשׂוֹתָם כְּמוֹתְכֶם,
כִּי הַחַיִּים פְּנֵיהֶם קָדִימָה לֹא אָחוֹר, וְהֵם לֹא יִתְרַפְּקוּ עַל הָאֶתְמוֹל״.
המשפחה היא המקום שבו האהבה מביאה לעולם חיים חדשים. די בעובדה זו ללמדנו שהמשפחה היא הרוחנית שבכל המוסדות. במשפחה גם ניתן לנו חינוכנו המוסרי החשוב ביותר והממושך ביותר. המשפחה היא ״זירה שבה עימותים מתרחשים ומוכרחים לדעת לחיות איתם״. בני המשפחה ״אוהבים ורבים, חולקים ומתעלקים, מנעימים ומרעימים״. משפחות, הוא אומר, ״הן העולם שבו אנו מעצבים את רגשותינו ומנהלים אותם״.
ה' לא רצה שאברהם יהרוג את יצחק. הוא רצה שאברהם יוותר על הבעלות על בנו. הוא רצה לבטל אחת מן האמונות שרווחו בעולם העתיק, ואשר הוכרה במשפט הרומי כעיקרון, שהילדים הם רכוש הוריהם. כאשר מסולקת התפיסה הזאת, והילדים נחשבים ישויות משפטיות בפני עצמן, לילדים יש מקום משלהם.
על סיפור המאבק בין יעקב למלאך כתבתי שהוא מכוון נגד תופעה שהיא מקורה של יריבות האחים: התשוקה המימטית, דהיינו הרצון שיהיה לך מה שיש לאחיך רק מפני שיש לו. יעקב אבינו נעשה ישראל כשהוא חדל לרצות להיות עשו וזוקף את קומת עצמו.
ספר בראשית, אם כן, איננו שיר תהילה למשפחה. זהו דיווח כן, גלוי ומפורט על ההתמודדות עם כמה מן הדברים הנעימים פחות הקורים במשפחות, גם במשפחות הכי טובות.
שלוש התמונות שבסוף החומש הן שלוש מסקנות חשובות של ההתמודדות. ראשית: סבים הם חלק מן המשפחה, וברכתם לנכדים חשובה. שנית, יעקב אבינו מוכיח שאב יכול לברך את כל ילדיו גם אם יחסיו עם אחדים מהם מקולקלים. שלישית, יוסף מראה שאח יכול לסלוח לאחיו גם אם הכאיבו לו מאוד מאוד.
וזהו, למרבה ההפתעה, נושאו של חומש בראשית. לא בריאת העולם, שרק פרק אחד מוקדש לה, אלא ניהול סכסוכים משפחתיים. משהצליחו צאצאי אברהם להקים להם משפחות חזקות, יכלו לעבור מבראשית לשמות – ולהיוולד כאומה. אני מאמין שהמשפחה היא ערש החופש. כשאנו דואגים לבני משפחתנו, אנו לומדים לדאוג לטוב המשותף של כולם.״
