פרשת וַיִּשְׁלַח התשפ"ד - הרב דוד איפרגן

״ אני רוצה לסיים את התהליך שהתחלנו בשבת חג שמיני עצרת, כ״א בתשרי, שבעה באוקטובר השנה, כאשר נשלחה לעברנו, דרך 12 הנשיאים של ישמעאל, אנרגיה כל כך אכזרית שהצליחה לשחרר את ההגנה של נשמת האומה במבנים של ״גן המוות״, כל הרציחות האכזריות והנוראיות כולל אתמול בתחנת האוטובוס בירושלים, הפיגוע הנורא שחווינו זעזע אותנו עד היסוד. אבל הפצע התנקה, נשמת האומה השתחררה מהקללה האכזרית. אני מודע ומודה על החטופים שחזרו הבית, ומכין את האנרגיה אחרי חג חנוכה כדי לשמור על החטופים במקום בו הם מתקיימים. ויהי רצון שהקדוש ברוך הוא ימשיך לעזור לנו לפתוח את השער שנסגר ולהחזיר אותם הביתה מהר.

את המאמר האחרון אני מקדיש לחיילי צה״ל השבויים ולחטופים, ושולח להם הרבה כוח.

במעלה השנייה אני שולח הרבה תנחומים למשפחות שאתמול נלקחו מהם יקיריהם בפיגוע הנורא והאכזרי.

חיילים שנלקחו מאיתנו:
סמ"ר תומר יעקב אחימס ז"ל, 20, להבים, נפל בשביעי באוקטובר, גופתו נחטפה לעזה.
סמל קיריל ברודסקי ז"ל, 19, רמת גן, נפל בשביעי באוקטובר, גופתו נחטפה לעזה.
סמל שקד כהן ז"ל, 19, עפולה, נפל בשביעי באוקטובר, גופתו נחטפה לעזה.

אזרחים שנלקח מאיתנו:
מרת חנה איפרגן ז"ל, 67, ירושלים, נרצחה בפיגוע בתחנת אוטובוס בירושלים.
רביד כץ ז"ל, 51, ניר עוז, תחילה הוגדר כחטוף, לאחר כחודש נקבע כי גופתו נחטפה לעזה.
אופיר צרפתי ז"ל, 27, קריית אתא, נחטף במסיבה ברעים לרצועת עזה, ב-30.11 צה"ל עדכן כי זוהתה גופתו.
הרב אלימלך וסרמן ז"ל, 73, ירושלים, נרצח בפיגוע בתחנת אוטובוס בירושלים.
ליביה דיקמן ז"ל, 24, ירושלים, נרצחה בפיגוע בתחנת אוטובוס בירושלים.
יובל דורון קסטלמן, 38,מבשרת ציון, נהרג בפיגוע כשבא לנטרל מחבלים בפיגוע בירושלים.

במעלה השלישית אני שולח תנחומים ליושבת ראש עמותת עולם חסד שעושה ימים ולילות כדי להצליח במשימה שלקחה על עצמה, על מות אמא נעמי שניאור זיכרונה לברכה.

מהמעלה הרביעית אני רוצה לברך את טוביה לביא שלקח על עצמו ללכת לכול הלוויות של נרצחי נשמת האומה.

מהמעלה החמישית אני רוצה לברך את ריני וגיא פלג שלקחו על עצמם לאסוף את כל המיידעים ולתת לי אותם מוכנים.

במעלה השישית אני מברך את כל כוח ההשפעה שיוצא מתוך עמותת עולם חסד, שמאיר ועוזר לכל מי שעוסק בצרכי השעה – מלחמה.

במעלה השביעית אני מברך את משפחתי שנעלמתי להם בלילות, סליחה שאני עושה לכם את זה, אבל ברור שאחרי חג חנוכה אני חוזר לשם.

המעלה השמינית אני מברך קהילת הכוח הפנימי, שלקחו על עצמם להפיץ את כוח ההשפעה דרך התהילים לעם ישראל.

מהמעלה התשיעית אני מברך ושולח כוח רב לכל הצעירים והבוגרים שנחשפו לרציחות הנוראיות בכמה מקומות.

מהמעלה העשירית אני מברך את כל מי שטרח במבצע הקשה הזה, הקפיד לקרוא את התהילים ולצום שעה, שכוח נשמת האומה ירפא אתכם וייתן לכם את הכוח שאתם זקוקים לו.

מהמעלה האחד עשרה אני מברך את כל האנשים, שלקחו על עצמם בלילות, לדווח לי על הצרכים החיוניים וכך יכולתי לעזור. אני מברך את כל מי שעזר לי להקים את המבנה הארגוני הגדול הזה .

המעלה השתים עשרה האחרונה אני רוצה להגיד תודה למאור שמעון על השיעור המאלף, שסוף סוף מתחיל להגיב לכוח ההשפעה שאני שולח לעברו, ולכן אני מברך את מאור שמעון שיתחיל לומר את המילים ״אני אומר תודה ואחר כך נושם״.

חלק ראשון

עימות שמתחולל בתודעתו של יעקב אבינו עם מלאך ה׳

פרשת ״וישלח״ היא המשך פרשת חייו של יעקב אבינו ובה חל המעבר הגדול מיעקב אבינו, שלקח על עצמו ללמד את בית ישראל לא להתנהל בדרכים עֲקַלְקַלּוֹת שיוצרות בחיי האדם מבנה עקמומי, אל השם הנכבד ישראל. מעבר זה מתרחש בשני שלבים:
הראשון הוא מאבקו של יעקב אבינו במלאך ה׳. השני הוא העימות עם עשיו אחיו, ועליו בחלקו השני של המאמר.

תחילה נקרא שמו ישראל בפי אותו איש פלאי עמו נאבק במעבר-יבוק לילה שלם, עד עלות השחר. בסופו של אותו מאבק כופה עליו יעקב אבינו לברכו: ״וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב, לְבַדּוֹ; וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. וַיַּרְא, כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע, בְּכַף-יְרֵכוֹ; וַתֵּקַע כַּף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב, בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ. וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי, כִּי עָלָה הַשָּׁחַר; וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ, כִּי אִם-בֵּרַכְתָּנִי. וַיֹּאמֶר אֵלָיו, מַה-שְּׁמֶךָ; וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב. וַיֹּאמֶר, לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ–כִּי, אִם-יִשְׂרָאֵל: כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל. וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב, וַיֹּאמֶר הַגִּידָה-נָּא שְׁמֶךָ, וַיֹּאמֶר, לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי; וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ, שָׁם. וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם, פְּנִיאֵל: כִּי-רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל-פָּנִים, וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי. וַיִּזְרַח-לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ, כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת-פְּנוּאֵל; וְהוּא צֹלֵעַ, עַל-יְרֵכוֹ. עַל-כֵּן לֹא-יֹאכְלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-גִּיד הַנָּשֶׁה, אֲשֶׁר עַל-כַּף הַיָּרֵךְ, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה: כִּי נָגַע בְּכַף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב, בְּגִיד הַנָּשֶׁה״.(בראשית פרק לב פסוקים כה-לג).

אמונה אינה ודאות, אמונה היא האומץ לחיות עם אי-הודאות.

ובדיוק לשם כך אנו צריכים אותה, כיוון שהחיים אינם ודאיים. ואת זה חווינו במלא העוצמה בחג שמיני עצרת, שבת קודש, בתאריך כ״א בתשרי, בשבעה באוקטובר.

משברים מערערים לפעמים את הרובד העמוק ביותר של עצמיותנו. הם מאיימים על ביטחוננו העצמי, ומשתקים את המערכות של אנרגיית החיים שהיא הַחַיּוּת ושדרכה אנו מתנהלים. ברובד הזה עלינו למקד את המאמצים במאבק שבו אנו מתקיימים. הקדוש ברוך הוא אוהב אותנו, מבין אותנו ובמיוחד סולח לנו כאשר אנו לוקחים אחריות על הטעויות שלנו. הוא מאמין בנו יותר מכפי שאנו מאמינים בעצמנו. כאן נולד הביטחון העצמי האמיתי: האמונה המאירה את הדרך בלב המאפליה: ״יְהוָה לִי, לֹא אִירָא; מַה-יַּעֲשֶׂה לִי אָדָם?״. (תהילים פרק קיח פסוק ו).

נמשיך להסביר את המאבק של יעקב אבינו במלאך ונשייך את המאבק למלחמה האכזרית שהתחוללה בקרבנו תרתי משמע: ״וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ״. יעקב אבינו צלע אחרי המאבק. ישנו חוק שאומר: ״השורד ממשבר עלול לצאת פצוע וצולע״. לעתים אם אנו לא מבינים את השיעור שאנחנו עוברים, נצטרך לשאת את הצלקות-צריבות כל חיינו.

למרות שהצלקות-צריבות הן עיטורי הצטיינות, הן מזכירות לנו ֿשניצחנו בעבר, אבל אותן צלקות-צריבות לא מאפשרות לנו לחיות במציאות האותנטית, זאת למרות המשפט המפורסם ״גדול הנאבק והמנצח מזה שקיפל זנב והרכין ראש״. לכן כל אדם שעובר תהליכים עם הצלקות-צריבות במלחמות, מחוייב לקבל עזרה כדי לחזור למציאות האותנטית.

ואז כל הצלקות-צריבות שמייצגות את ניסיון חיינו, כאשר אירועים שנראו בזמנם מאכזבים, מכאיבים ואפילו משפילים, עשויים להתגלות כאירועים מכוננים. למדנו מהם להתאמץ יותר בפעם הבאה; או שהם לימדונו איזו אמת גדולה על עצמנו; או שהם הסיטו את חיינו לכיוון חדש ופורה. אנו לומדים מכישלונותינו, לא מהצלחותינו.

מטעויותינו אנו יוצאים בשלים וחזקים יותר, מבינים וסולחים. חיים בצמר גפן הינם חיים שבריריים ושטחיים. החוסן בא מהידיעה מה הוא רע ומה הוא הסירוב להיכנע לו, על זה אומר לנו שלמה המלך: ״כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם וּרְשָׁעִים יִכָּשְׁלוּ בְרָעָה״. (משלי פרק כד פסוק טז).

יעקב אבינו הוריש לנו מתנות רבות, אחת הגדולות שבהן היא הנחישות לעמוד לנוכח זמנים קשים ולומר להם ועליהם: ״וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ, כִּי אִם-בֵּרַכְתָּנִי״. לא נשלח אותך כי אם תברכנו. לא נכנע ולא נעזוב עד שנְמַצה ברכה מן הכאב.

עכשיו נוכל לחזור ולהתבונן על המאבק שהתנהל בין יעקב אבינו לאיש הפלאי ממקום גבוה יותר, ונשאל מספר שאלות. ראשית, מיהו האיש? מדוע נאבק עם יעקב אבינו? מדוע היה חייב ללכת בעלות השחר? מדוע מבקש ממנו יעקב אבינו שיברך אותו? ומדוע התוצאה היא שיעקב אבינו צולע על ירכו?

חז״ל נותנים משמעות אחרת למאבק זה ומסבירים שהאיש הוא מלאך, ולא סתם מלאך, אלא מלאך שמייצג את מידת הדין. יעקב אבינו עומד לקראת פגישה מכרעת עם עשיו אחיו, ומבקש מהקדוש ברוך הוא שיציל אותו מהאשמה שרודפת אותו בגלל הבכורה שלקח במרמה מעשיו אחיו: ״קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים, וּמִכָּל-הָאֱמֶת, אֲשֶׁר עָשִׂיתָ, אֶת-עַבְדֶּךָ: כִּי בְמַקְלִי, עָבַרְתִּי אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה, וְעַתָּה הָיִיתִי, לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי, מִיַּד עֵשָׂו: כִּי-יָרֵא אָנֹכִי, אֹתוֹ–פֶּן-יָבוֹא וְהִכַּנִי, אֵם עַל-בָּנִים״.(בראשית פרק לב פסוקים י״א-יב).

יעקב אבינו לא באמת ידע אם הוא זכאי להגנה אלוקית, ולכן המלאך שמייצג את מידת הדין נאבק עמו, כדי להוכיח לו שהוא מעולם לא היה אשם, וכל מה ששחווה נשאר בתוך ההכרה האנושית שמנהלת אותו. כאשר יעקב אבינו קלט את המסר, הוא שינה תדר שעזר לו לנצח את מלאך הדין, הרי הוא שרו של עשיו. כך מקבל יעקב אבינו איתות שאינו צריך לפחד, וכי הוא ראוי להגנה מעשיו, וראוי להמשיך בדרכו ולהיכנס לארץ.

איתות זה חשוב מאד, כי אחד הדברים שעוצרים את האדם מלהצליח הינה התחושה שלא מגיע לו, שאינו ראוי ולא כדאי. ההססנות והפחד מחלישים את האדם, והם עצמם יכולים להביא את האדם לאי-הצלחה. לכן יעקב אבינו מקבל איתות אלוקי שהוא ראוי וכדאי. חלק מהאמונה הנדרשת מהאדם היא האמונה שהוא ראוי לעזר וסיוע אלוקי, הוא ראוי לסייעתא דשמיא, כי הוא רוצה טוב, הוא רוצה לשם שמיים. נכון, הוא אינו מושלם, אבל כוונותיו טובות והוא מכוון לעשות טוב: ״וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי, כִּי עָלָה הַשָּׁחַר״.

כשמגיע הבוקר הוא מבקש מיעקב אבינו רשות ללכת למקומו.

מאבק זה מגיע ללמדנו, גם כשהאדם מנצח, לא לנצח מיד באופן טוטלי, מפני שכל כוח מחפש את הפועל כדי לקבל מקום במציאות האותנטית. ״מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ״. (שמות פרק כג פסוק ח).

גם לכוחות הנאבקים בנו יש מקום. לכן, אחרי הניצחון צריך להניח מקום לכוח המנוצח, לתת לו את המקום שלו, לא להיות קשה כארז. יש מקום להכלה, להקשבה, לתת מקום לכוחות השונים במציאות. מאבק חריף מדי הינו חסרון הגורם לחוסר יציבות ולצליעה. ראוי לשים לב, יש להילחם ברע, אבל גם להבין את מקומו, אין כוח שאין לו מקום.

אפשר לראות את מהות הכוח בשינוי שחל ביעקב אבינו לאחר אותו לילה בו נאבק עם המלאך. הרי הוא שונה ואחר באישיותו ובמהותו מאשר ישראל שלאחר אותו לילה. לאחר שיעקב אבינו, במובן ידוע, פרע את חובו לאחיו עֵשָׂו, מתגלה אליו אלוהים ומאשרר את שאירע באותו ליל מאבק עם האיש שהחליף את שמו מיעקב לישראל, ומודיע ליעקב אבינו ישירות: ״וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל-יַעֲקֹב עוֹד, בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם; וַיְבָרֶךְ, אֹתוֹ.וַיֹּאמֶר-לוֹ אֱלֹהִים, שִׁמְךָ יַעֲקֹב: לֹא-יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב, כִּי אִם-יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ, וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ, יִשְׂרָאֵל. (בראשית פרק לה פסוקים ט-יא).

המהות הרוחנית של המונח מלאך

הרמב"ם, בספר מורה נבוכים, מסביר שהמושג מלאכים, ״השכלים הנבדלים״, הם שרשרת של ישויות רוחניות שחומר הגלם שלהם הוא השכל, הם מתייחדים בהשכלה. על כן מדרגות המלאכים הן מדרגות בידיעת השם. המדרגה הנמוכה ביותר נקראת בשם ״אישים״, היא קרובה לדעתם של בני אדם ודרכה באה הנבואה לבני אדם. ואילו המדרגה היותר עליונה נקראת בשם ״חיות הקודש״. המלאכים הם רצונות הבורא בעולמו. קיימת היררכיה רחבה של מלאכים, כאשר ישנם מלאכים אשר במהותם הם שורשים והם שייכים לאנרגיית הכלל, וישנם מלאכים שבמהותם הם ענפים של רצון כולל.

איסור אכילת גיד הנשה

גיד הַנָּשֶׁה-עֶצֶב השת הוא גיד על כף הירך האחורית של חיה או בהמה ואסור לאכול אותו על פי ההלכה. מִצְוָת איסור אכילת גִּיד הַנָּשֶׁה נקשרת בתורה למאבק שהיה בין יעקב אבינו לאותו ״איש-פלאי-מלאך״ במעבר יבוק. יעקב אבינו אמנם גבר על המלאך, אך נותר צולע עקב פגיעה בגיד הנשה: ״וַיִּזְרַח-לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ, כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת-פְּנוּאֵל; וְהוּא צֹלֵעַ, עַל-יְרֵכוֹ. עַל-כֵּן לֹא-יֹאכְלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-גִּיד הַנָּשֶׁה, אֲשֶׁר עַל-כַּף הַיָּרֵךְ, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה: כִּי נָגַע בְּכַף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב, בְּגִיד הַנָּשֶׁה״.(בראשית פרק לב פסוקים לב-לג)

מעניין הדבר, שהרמב״ם איש ההלכה, מטעים ומדגיש, שלא בגלל מה שאירע ליעקב אבינו, אסורים אנו מאכילת גיד הנשה. לדעת הרמב״ם, מצוות אינן זכר למה שארע, אלא הן חוקים שניתנו לנו ונקבעו בהלכה.

לאחר מתן תורה, חל עלינו החיוב לקיימו בדומה למצוות ברית המילה. אין אנו מקיימים את מצוות המילה לזכר ברית המילה שנכרתה עם אברהם אבינו, אלא מקיימים מצווה המוטלת על כל זכר בישראל, בכל הדורות, בשל אותו פסוק בחומש ויקרא בו נאמר: ״וּבַיּוֹם,הַשְּׁמִינִי, יִמּוֹל, בְּשַׂר עָרְלָתוֹ״. ( ויקרא פרק יב פסוק ג).

מצוות אינן פולקלור, ואינן זכר לעתיקות, מצוות הן ציוויים שהוטלו עלינו כדי לקיים אותם בפועל. יש אמנם למצוות מסוימות אסוציאציות עם אירועים שאירעו, אולם תוקפן של המצוות נובע מעצם היותן חוקים, ולא משום היותן זיכרונות היסטוריים.

חלק שני

העימות בין יעקב אבינו לעשיו אחיו – זיכרון לדורות

השלב השני במעבר מיעקב אבינו לישראל.

וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו, אֶל-עֵשָׂו אָחִיו, אַרְצָה שֵׂעִיר, שְׂדֵה אֱדוֹם. וַיְצַו אֹתָם, לֵאמֹר, כֹּה תֹאמְרוּן, לַאדֹנִי לְעֵשָׂו: כֹּה אָמַר, עַבְדְּךָ יַעֲקֹב, עִם-לָבָן גַּרְתִּי, וָאֵחַר עַד-עָתָּה. וַיְהִי-לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר, צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה; וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי, לִמְצֹא-חֵן בְּעֵינֶיךָ״. (בראשית פרק לב פסוקים ד-ו).

עשרים ושתיים שנה עברו מאז ברח יעקב אבינו מפני עשיו אחיו, בודד וחסר כל. עשרים ושתיים שנה עברו מאז גמר אומר עשיו לנקום על מה שנראה בעיניו כגנֵבת ברכתו. והנה עתה עומדים האחים להיפגש. זהו מפגש טעון. כבר אז נשבע עשיו בתודעתו להרוג את יעקב אבינו. האם יעשה זאת עכשיו, או שהזמן ריפא כבר את הפצע?

יעקב אבינו שולח שליחים לאחיו, להודיע שהוא בא. הם חוזרים ומבשרים שעשיו יבוא לפגוש את יעקב אבינו ועימו ארבע מאות איש. כוח גדול כזה מלמד שפניו של עשיו למלחמה: ״וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וְאֶת הַצֹּאן וְאֶת הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת״.( בראשית פרק לב פסוק ח).

העימות בין יעקב לעשיו אחיו מעלה את רגש הפחד. ברשותכם, אני רוצה לתת לו תוכן אחר לחלוטין ממה שאנו מכירים. פחד זה מצביע על אדם שמאמין בתודעתו שהוא לא ראוי לקבל כלום מהסביבה. כל מה שנותנים לו, לא משנה אם זה רגש או תחושה או דברים גשמיים, ברגע שהוא מקבל, זה הופך אצלו לתודעה שלא מגיע לו כלום בגלל טעויות שהוא מאמין שעשה בעברו.

פחד זה אינו במובן המציאותי-גשמי-פיזי שהוא מייצג, אלא זה פחד הבא מתוך תחושה אישית של ״אינני ראוי״. איך אעמוד מול אחי עשיו בידיעה שאני הממשיך, אני הבכור, ולא הוא? – חששו של יעקב אבינו. לפעמים, דווקא לגדולים מכולנו יש ביטחון עצמי קטן במיוחד, מפני שהם יודעים כמה עצומה היא האחריות ומרגישים קטנים לעומתה. להיות אמיץ, אין פירושו לא לפחֵד, אלא לפחֵד ולהתגבר על הפחד. כך הוא הדבר באומץ פיזי, וכך גם באומץ מוסרי ורוחני. ״הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי, הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור.

האור שבנו, לא האפלה שבתוכנו, הוא שמפחיד אותנו יותר מכול. אנחנו שואלים את עצמנו, איזו זכות יש לי להיות מבריק, יפהפה, מוכשר ואהוב? ראו, נכון שמה שאני אומר כואב, איזו זכות יש לנו לא להיות? האור של הקדוש ברוך הוא מוקרן לעברנו. כאשר אנו בוחרים לא לקחת אחריות על תכונות שיש בהן מסוגלות לעזור לעם ישראל, במיוחד בתקופה זו, כל פעם שנצמצם את מבנה הרוחניות שלנו, כדי שאחרים לא ירגישו חסרי ביטחון, אנו מתחילים לבנות את הערך הנמוך בעצמי שלנו.

יש לזכור שנולדנו כדי לממש את הייעוד האלוהי הגלום בנו. הייעוד האלוהי לא גלום רק בחלק מאיתנו, כל אחד מאיתנו נושא את הקסם הזה בתוכו, כל אחד לפי יכולתו. כאשר אנו נותנים לאור הפנימי שלנו לזרוח, אנו מעניקים, בלי מודע, רשות לאחרים לעשות כמונו. כשאנחנו משתחררים מהפחדים שלנו, הנוכחות שלנו משחררת אחרים.

לכן הפחד הזה הוא שגיאה בתוכנית הכללית שאיתה הגענו לעולם. למרות שהפחד אמיתי בתודעתנו, לתפקוד היום יומי הוא אינו רלוונטי. כשמגיעה משימה גדולה לפתחנו אנו מרגישים מיד לא ראויים לאותה משימה. האומץ לקבל על עצמנו את אותה משימה הוא העושה אותנו לגדולים דיינו. מטפלים צומחים דרך ראקציית הטיפול. מנהיגים צומחים מתוך כך שהם מנהיגים. סופרים צומחים באמצעות הכתיבה. מורים צומחים על-ידי כך שהם מלמדים. רק כשאנו מתגברים על תחושת הקטנות ובלתי ראויות, וקופצים למים הקרים של המשימה, מיד מתחוור לנו שהגדלנו את הכוח הפנימי שטמון בסיטואציה. ברור שהעשייה היא זו שהגדילה אותנו.

״הַרגישו את הפחד, ועֲשו את זה בכל זאת״. בכל פעם שאנחנו משתחררים מהפחד שמנהל אותנו באותה סיטואציה, אני עוזרים לאחרים להשתחרר מהפחדים שלהם. זה הדבר שאנו, בני ישראל, בניו של האיש ששָׂרה עם אלוקים ועם אנשים ויכול להם, נועדנו לעשות: לאזור אומץ להיות שונים; לערער על אלילי הזמן; להיות נאמנים לאמונתנו ובו בזמן לשאוף להיות ברכה לבני כל האומות.

אין זו משימה קלה, אך ממתי משימה ראויה לשמה היא משימה קלה? אנחנו גדולים כגודֶל האתגרים שיש לנו אומץ לקבל על עצמנו. ואם לפעמים אנו מרגישים רצון לברוח, איננו צריכים להרגיש רע, זה קורה גם לגדולים ביותר.

להרגיש פחד – זה בסדר גמור, להיכנע לפחד הזה – לא. כי ה' מאמין בנו, גם אם לפעמים איננו מאמינים בעצמנו. לכן כל חולשה שמתפתחת עקב פחד יש לה את המסוגלות לפתח בתודעתנו צריבות-צלקות בכוח הפנימי. כשאנחנו מתחילים את התיקון המתבקש בתודעתנו, מתחיל בתוכנו שינוי-טרנספורמציה, לכיוון המציאות האותנטית.

עכשיו נוכל להבין יותר את החולשה הנפשית אליה נקלע יעקב אבינו, זאת משום שמצפונו אינו נקי כלפי עשיו אחיו. מה שאירע לפני עשרים שנה בבית הוריו, מוסיף להעיק עליו לקראת פגישתו עם אחיו. ליעקב אבינו, גיבור-הכוח, אין העוז ואומץ-הרוח לעמוד בפני עֵשָׂו אחיו, משום שאינו בטוח בצדקתו. דווקא משום שיעקב אבינו הוא אדם בעל מצפון, אין בו העז להילחם באחיו כלפיו חטא. חולשה שהיא ביטוי לתעצומות נפש. כשמגיע עשיו ועמו ארבע מאות איש לקראת המפגש עם יעקב אבינו, לא עובדה זו היא שמעיקה על יעקב אבינו, שגם מחנהו היה גדול ומסוגל לעמוד על נפשו.

התנהגותו של יעקב אבינו לקראת המפגש עם עשיו אחיו ובמהלכו אינה מעידה כלל על חולשתו, אלא דווקא על רמה אנושית גבוהה מאוד. דרכה אנו רואים שיעקב אבינו מתפתל ומתייסר במצפונו, ואין בו הכוח הנפשי לעמוד נוכח עשיו אחיו כלפיו חָטא, פן יהא הוא יעקב אבינו, המנצח. התנהגותו בפחדנות במפגש זה, אינה חופפת את המושג פחד במובן הפרימיטיבי של מושג זה, שהרי הוכיח לנו יעקב אבינו כי אין הוא פחדן כלל. בנפשו של יעקב אבינו פנימה מקנן פחד ״מפני עצמו ומפני מצפונו הרע״, עקב כך נוצרו בתוכו – עַכָּבוֹת – שגרמו למעצור נפשי בכול הקשור לעשיו אחיו.

על סיטואציה נפשית זו ניתן לומר שאינה בהכרח בגדר חולשה אנושית, או שמא התקף פתאומי של מורך-לב, אלא דווקא התגלמות תהליך נפשי עמוק, באדם בעל תכונות-נפש ורגישות, המבקש לתקן עיוותים ופגמים שיצאו מתחת ידיו.

עשרים שנה עברו מאז עיכב יעקב אבינו את עשיו אחיו פעמיים: ״וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב, וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם–אֶת-בְּכֹרָתִי לָקָח, וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי״. (בראשית פרק כז פסוק לו). ועדיין שמור הדבר בתודעתו, וכנראה יותר מאשר בתודעת עשיו אחיו. מבחינה אנרגטית, כשאדם פוגע בחברו ומעליבו, קל יותר לנעלב לשכוח את הדבר מאשר לעולב. הנעלב יכול תמיד למחול, ואילו העולב אם בעל נפש הוא, הרי הוא מוסיף להתחבט בזיכרון המעשה שעשה והדברים שאמר.

מצפונו של יעקב אבינו מייסר אותן ביחס לעשיו אחיו, והמועקה שלו רבה כל כך, עד שאינו מסוגל להרים את ראשו כנגד עשיו אחיו, ובוודאי שלא יד. וזאת אפילו לצורך עמידה על נפשו ונפש בני ביתו. יעקב אבינו חש צורך להשיג את סליחת עֵשָׂו אחיו.

התנהגותו במפגש עם עשיו אחיו כאמור איננה מעידה על פגם באישיותו, אלא אדרבא, לפנינו כאן ראשית התיקון שיעקב אבינו מתקן את עצמו, במעבר ממה שהיה מסומן בחייו בשם גנאי יעקב אבינו, לקראת מה שעתיד להיות מסומל בשם הנשגב ישראל. אין זה מקרה שפרשת שינוי השם ופרשת ההתפייסות עם עשיו אחיו סמוכות זו לזו.

ומה קורה למחרת? כשיעקב אבינו עמד סוף סוף מול עשיו? במקום לתקוף אותו, רץ עשיו לחבקו. פחדיו של יעקב אבינו התבדו. מקרה? נראה לי שלא.

כפי שהסברנו בתחילת המאמר, כשיעקב אבינו יישב את הסכסוך הפנימי בתודעתו, מיגר את האימה והשיב את הַבִּטחה, הוא סילק את מקור המתח בינו לבין עשיו באמצעות התודעה שלמד מהמלאך בו נאבק ושאמר ליעקב אבינו, זכור כלל ברזל: ככל שאנו חולקים יותר עם אחרים כך יש לנו יותר. אם הרווחתי לא הפסדת, להפך. גם כבודי העצמי איננו צריך להיפדות במחיר כבודך שלך. אם אוהַב אותך לא תחסַר ממני אהבה, ואם אלמד אותך, לימוד זה אינו גורע מדעתי כלום. ידיעה זו לבדה, די בה כדי לסלק חלק נכבד מהסכסוכים הגורמים לאנשים להכאיב זה לזה. ואכן, כשיעקב אבינו ועשיו הבינו שהם יכולים לקבל איש איש את מלוא ברכתו, סרה המתיחות.

״מנחתי״ – בִּרְכָתִי

אף על פי שאין התורה מפרשת לנו את פשר התנהגותו זו של יעקב אבינו, את ההסבר האמיתי לכך אנו למדים מתוך מילה אחת שהיא כעין פליטת-פה שהוא פולט בדבריו אל עשיו אחיו, המעידה עדות חותכת על מה שהתרחש עמוק בתודעתו, ומאפשרת לנו להעמיק ראות בהלוך נפשו ותחושותיו. בהכנה לקראת המפגש וגם במפגש עצמו, שולח יעקב אבינו בידי מלאכיו-שליחיו מנחה לעשיו אחיו. ביטוי זה, מנחה, חוזר בסיפור הדברים ארבע פעמים, כגון בפסוקים: ״וַיָּלֶן שָׁם, בַּלַּיְלָה הַהוּא; וַיִּקַּח מִן-הַבָּא בְיָדוֹ, מִנְחָה-לְעֵשָׂו אָחִיו״.

״וַיְצַו אֶת-הָרִאשׁוֹן, לֵאמֹר: כִּי יִפְגָשְׁךָ עֵשָׂו אָחִי, וּשְׁאֵלְךָ לֵאמֹר, לְמִי-אַתָּה וְאָנָה תֵלֵךְ, וּלְמִי אֵלֶּה לְפָנֶיךָ. וְאָמַרְתָּ, לְעַבְדְּךָ לְיַעֲקֹב–מִנְחָה הִוא שְׁלוּחָה, לַאדֹנִי לְעֵשָׂו; וְהִנֵּה גַם-הוּא, אַחֲרֵינוּ.וַיְצַו גַּם אֶת-הַשֵּׁנִי, גַּם אֶת-הַשְּׁלִישִׁי, גַּם אֶת-כָּל-הַהֹלְכִים, אַחֲרֵי הָעֲדָרִים לֵאמֹר: כַּדָּבָר הַזֶּה תְּדַבְּרוּן אֶל-עֵשָׂו, בְּמֹצַאֲכֶם אֹתוֹ.ואֲמַרְתֶּם-גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַעֲקֹב, אַחֲרֵינוּ: כִּי-אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו, בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי, וְאַחֲרֵי-כֵן אֶרְאֶה פָנָיו, אוּלַי יִשָּׂא פָנָי וַתַּעֲבֹר הַמִּנְחָה, עַל-פָּנָיו; וְהוּא לָן בַּלַּיְלָה-הַהוּא, בַּמַּחֲנֶה . (בראשית פרק לב פסוקים יד יח-יט-כ-כ״א)

אולם למרבה ההפתעה, ברגע פגישתו עם עֵשָׂו אחיו לאחר שהוא משתחווה לו: ״וְהוּא,עָבַר לִפְנֵיהֶם; וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים, עַד-גִּשְׁתּו עַד-אָחִיו״. (בראשית פרק לג פסוק ג)

כאשר חששותיו מתפוגגים ושני האחים מתחבקים מתנשקים ומתפייסים, פולט יעקב אבינו מפיו וכאילו שלא מדעת את משפט רב-משמעות: ״קַח-נָא אֶת-בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ, כִּי-חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ-לִי-כֹל; וַיִּפְצַר-בּוֹ, וַיִּקָּח״. (בראשית פרק לג פסוק יא) במקום לומר כפי שקראנו עד כה: ״קַח-נָא אֶת מִנְחָתִי״.

אין כל ספק כי מלת כשל זו נפלטה מפיו של יעקב אבינו מִבְּלִי מֵשִׂים לב, וזאת מתוך מועקתו הנפשית החונקת, בזוכרו את הברכה שנטל במרמה מעשיו אחיו, ומבקש עתה לפצותו על מעשהו זה. ורק לאחר עשרים שנות הדחקה משתחררת כאן לפתע המועקה, כאשר מפי יעקב אבינו התמים יוצאות המילים: ״קַח-נָא אֶת-בִּרְכָתִי״.

הדואג לימים זורע חיטים, הדואג לשנים נוטע עצים, הדואג לדורות מחנך אנשים (יאנוש קורצ’אק)

חלק שלישי

פרשת דינה ושכם בן חמור

פרשת דינה ושכם היא אחד הדברים הנוקבים ביותר בדברי ימי אבותינו. לכאורה על המעשה שעשו שני האחים הנוקמים, שמעון ולוי, ניתן לומר כי הוא נעשה לא מתוך רשעות והפקרות, ואכן המילים האחרונות באותה פרשה נוראה, הם הדברים המושמים בפי שני אחים אלה, בהם הם מְתָרֵצים באוזני אביהם את המעשה שעשו: ״וַיֹּאמְרוּ הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת-אֲחוֹתֵנוּ?״. (בראשית פרק לג פסוק לא). כאילו אומרים לו, מה לא מובן כאן, דינה הבת היחידה שלך, עברה טראומה מינית: ״וַתֵּצֵא דִינָה בַּת-לֵאָה, אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב, לִרְאוֹת, בִּבְנוֹת הָאָרֶץ. וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן-חֲמוֹר,הַחִוִּי-נְשִׂיא הָאָרֶץ; וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ, וַיְעַנֶּהָ״. (בראשית פרק לד פסוק א-ב).

יעקב אבינו שומע על כך אבל אינו עושה דבר. שמעון ולוי, אחי דינה, מבינים מיד שיש לפעול להצלתה. זוהי משימה כמעט בלתי אפשרית. החוטף אינו אדם מן השורה. הוא בנו של מלך, ואין להתעמת איתו ישירות. גם עם המלך אין מה לדבר. קשה להניח שהוא יורה לבנו לשחרר את השבויה. שמעון ולוי עומדים נגד עיר שלמה: שניים נגד רבים. גם אם יגייסו את כל בני יעקב, עדיין יהיו בודדים מול רבים.

התורה מספרת לנו על התחבולה שהם רקחו: ״וַיְדַבֵּר חֲמוֹר, אִתָּם לֵאמֹר: שְׁכֶם בְּנִי, חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם-תְּנוּ נָא אֹתָהּ לוֹ, לְאִשָּׁה. וְהִתְחַתְּנוּ, אֹתָנוּ: בְּנֹתֵיכֶם, תִּתְּנוּ-לָנוּ, וְאֶת-בְּנֹתֵינוּ, תִּקְחוּ לָכֶם. וְאִתָּנוּ, תֵּשֵׁבוּ; וְהָאָרֶץ, תִּהְיֶה לִפְנֵיכֶם–שְׁבוּ וּסְחָרוּהָ, וְהֵאָחֲזוּ בָּהּ. וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל-אָבִיהָ וְאֶל-אַחֶיהָ, אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינֵיכֶם; וַאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלַי, אֶתֵּן. הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד, מֹהַר וּמַתָּן, וְאֶתְּנָה, כַּאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלָי; וּתְנוּ-לִי אֶת-הַנַּעֲרָ, לְאִשָּׁה. וַיַּעֲנוּ בְנֵי-יַעֲקֹב אֶת-שְׁכֶם וְאֶת-חֲמוֹר אָבִיו, בְּמִרְמָה–וַיְדַבֵּרוּ: אֲשֶׁר טִמֵּא, אֵת דִּינָה אֲחֹתָם. וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם, לֹא נוּכַל לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר הַזֶּה–לָתֵת אֶת-אֲחֹתֵנוּ, לְאִישׁ אֲשֶׁר-לוֹ עָרְלָה: כִּי-חֶרְפָּה הִוא, לָנוּ. אַךְ-בְּזֹאת, נֵאוֹת לָכֶם: אִם תִּהְיוּ כָמֹנוּ, לְהִמֹּל לָכֶם כָּל-זָכָר. וְנָתַנּוּ אֶת-בְּנֹתֵינוּ לָכֶם, וְאֶת-בְּנֹתֵיכֶם נִקַּח-לָנוּ; וְיָשַׁבְנוּ אִתְּכֶם, וְהָיִינוּ לְעַם אֶחָד.וְאִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלֵינוּ, לְהִמּוֹל–וְלָקַחְנוּ אֶת-בִּתֵּנוּ, וְהָלָכְנוּ.וַיִּיטְבוּ דִבְרֵיהֶם, בְּעֵינֵי חֲמוֹר, וּבְעֵינֵי, שְׁכֶם בֶּן-חֲמוֹר״.(בראשית פרק לג פסוקים ח-יח).

שמעון ולוי מטכסים אפוא תחבולה. הם מסכימים שהנסיך ייקח את דינה לאישה, אבל מעמידים תנאי אחד: כל תושבי העיר הזכרים צריכים למול את בשר עורלתם. אנשי שכם, המזהים יתרונות ארוכי טווח בכריתת ברית עם השבט השכן, מסכימים. הניתוח מחליש את כוחם של הגברים בעיר והתורה מספרת לנו את המשך הסיטואציה: ״וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים, וַיִּקְחוּ שְׁנֵי-בְנֵי-יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ, וַיָּבֹאוּ עַל-הָעִיר, בֶּטַח; וַיַּהַרְגוּ, כָּל-זָכָר. וְאֶת-חֲמוֹר וְאֶת-שְׁכֶם בְּנוֹ, הָרְגוּ לְפִי-חָרֶב; וַיִּקְחוּ אֶת-דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם, וַיֵּצֵאוּ״.(בראשית פרק לד פסוקים כה-כו).

יעקב אבינו מבועת לנוכח מעשיהם: ״וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-שִׁמְעוֹן וְאֶל-לֵוִי, עֲכַרְתֶּם אֹתִי, לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ״. ׳מה היינו אמורים לעשות׳ שואלים האחים: ״וַיֹּאמְרוּ: הַכְזוֹנָה, יַעֲשֶׂה אֶת-אֲחוֹתֵנוּ״.(בראשית פרק לד פסוקים ל-לא).

עם השאלה הרטורית הזו בא הסיפור פתע אל קיצו והעלילה המקראית מפליגה למחוז אחר. אבל חרדתו של יעקב לנוכח מעשה בניו איננה פגה כאן. הוא חוזר אליה על ערש דווי, ובברכו את בניו הוא מגנה את הסיטואציה שבה היו מעורבים שמעון ולוי: ״שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אַחִים-כְּלֵי חָמָס, מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל-תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל-תֵּחַד כְּבֹדִי: כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ, וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ-שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה; אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב, וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל״. (בראשית פרק מט פסוקים ה-ז).

וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ, בְּדִינָה בַּת-יַעֲקֹב;

מעשה שכם ודינה הינו מעשה תמוה המצריך עיון רב. במבט ראשון נראה המעשה כמעשה אונס אכזרי, ותו לא. מעט עיון בפרטי הסיפור מבהיר כי אין המעשה כה פשוט, כפי שמשתקף במבט ראשון. אכן, מענה שכם בן חמור את דינה בעינוי אכזרי ונבזי, אך אין הדבר מסתיים כך, שכם מתאהב בדינה ומבקש לקחת אותה לאישה ולבנות עמה בית נאמן בשכם.

בדרך הטבע, אנס אכזרי, אשר נטפל לאישה תמימה כדי לבצע בה את זממו, אין לו שום קשר נפשי אל הנאנסת. כל המעשה נעשה כמעשה בהמה מתוך תאוות בשרים שפלה. רק לאחר המעשה, כאשר מתעורר פן אנושי, ייתכן ותיווצר בקרב הפוגע בחילה, דחייה ועכירות מן המעשה. במעשה שכם מתרחש מעשה שהוא ההפך מהטבע. דווקא לאחר המעשה האכזרי מתעוררים בשכם רגשות אהבה עמוקים ופנימיים לדינה. הוא חפץ בה, דבקה נפשו בה, הוא אוהב אותה, והוא מדבר אל ליבה, כביכול אכפת לו ממנה והוא מבין שהיא צריכה נחמה: ״וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ, בְּדִינָה בַּת-יַעֲקֹב; וַיֶּאֱהַב, אֶת-הַנַּעֲרָ, וַיְדַבֵּר, עַל-לֵב הַנַּעֲרָ״ (בראשית פרק לד פסוק ג). על כך יש לתמוה עוד, שהרי לא שמענו כי בימי קדם, בחור מדבר אל לב הנערה שתתן את הסכמתה לנישואין, אלא הוא היה מדבר עם אביה בדבר הנישואין.

במעשה שכם אף מתרחש מעשה שהוא ההפך מהתורה. במעשה אונס, אומרת התורה כי: ״וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה חֲמִשִּׁים כָּסֶף וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו.(דברים פרק כב פסוק כט). באופן טבעי יש לפוגע נטייה לזנוח את האישה בה פגע, על כן מחייבת התורה את הפוגע להתחתן עם אישה זו. אך כאן, כאמור, אין הדבר כך, ושכם מעוניין בעצמו לקחת את דינה לו לאישה. מה באמת רוצה שכם? הרי הוא היה יכול להמשיך בדרכו האלימה, לצאת למלחמה כנגד יעקב ובניו, ולקחת לעצמו את דינה. מדוע הוא מבקש לקחתה כדת וכדין, מֹהַר וּמַתָּן,? יש גם לשאול לגבי יעקב אבינו, מדוע הוא ממתין ומחריש? האם הוא לא מבין שנעשתה נבלה בישראל? הרי יעקב אבינו עוקב אחרי כל ההתרחשויות, נאבק איתם וגם יכול. וכיצד במעשה זה הוא נאלם דום: ״הֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב, עַד-בֹּאָם?״. בעוד שאחי דינה מגיבים, כצפוי, בעצב ובכעס לדברי חמור, יעקב אבינו, שותק.

עוד יש לשאול לגבי חמור אבי שכם:

כיצד ״חֲמוֹר הַחִוִּי-נְשִׂיא הָאָרֶץ״, משתף פעולה עם השיגעונות של בנו, והולך בעצמו לדבר עם יעקב, במקום לשלוח שליח או בכלל להתעלם מכל העניין? מה בדיוק רוצה חמור?

עיון עמוק ומדוקדק במעשה מצביע על כך שמעשה זה איננו רק סיפור פרטי המתרחש בין שכם לדינה, אלא עניין כללי ולאומי, של רצון להתערות שבט בשבט ולהיות לעם אחד, כפי שאומר חמור ליעקב אבינו: ״וַיְדַבֵּר חֲמוֹר, אִתָּם לֵאמֹר: שְׁכֶם בְּנִי, חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם-תְּנוּ נָא אֹתָהּ לוֹ, לְאִשָּׁה. וְהִתְחַתְּנוּ, אֹתָנוּ: בְּנֹתֵיכֶם, תִּתְּנוּ-לָנוּ, וְאֶת-בְּנֹתֵינוּ, תִּקְחוּ לָכֶם. וְאִתָּנוּ, תֵּשֵׁבוּ; וְהָאָרֶץ, תִּהְיֶה לִפְנֵיכֶם–שְׁבוּ וּסְחָרוּהָ, וְהֵאָחֲזוּ בָּהּ״. (בראשית פרק לד פסוקים ח-י). אל מול דברי חמור, יעקב אבינו ממשיך בשתיקתו ורק בניו הם הדוברים: ״וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם, לֹא נוּכַל לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר הַזֶּה–לָתֵת אֶת-אֲחֹתֵנוּ, לְאִישׁ אֲשֶׁר-לוֹ עָרְלָה: כִּי-חֶרְפָּה הִוא, לָנוּ״. (בראשית פרק לד פסוק יד)

מה עלה בגורלה של דינה?

בפרקי דרבי אליעזר (פרק ל”ה) מסופר כי דינה נכנסה להריון מאותו מעשה של שכם בן חמור, נולדה לה בת שעזבו אותה לגורלה, לימים היא נאספה על ידי המצרים, ולבסוף נמסרה לאימוץ לאשת פוטיפר, עד שלמים נישאה ליוסף מהם נולדו מנשה ואפרים, נפלאות דרכי ההשגחה.״