פָּרָשַׁת וַיֵּצֵא התשפ"ד - הרב דוד איפרגן

״מאמרים אלו קודדו בשלוש פעימות. הראשונים: לכבוד הנופלים שמסרו את עצמם, כדי להילחם למען אזרחי ישראל וארץ ישראל. השניים: כל אלו, שבניגוד לרצונם, חוו את הרציחות הנוראיות שטלטלו את התודעה שלהם. השלישי: מיועד לשבויים והחטופים, שלאט לאט יחזרו אלנו. בעזרת השם אם יהיה לי כוח, בחג החנוכה, תעשה העבודה, כדי לטהר את התודעה של הילדים – נערים שחוו את הטראומה הקולקטיבית.

״אַחֵינוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל, הַנְּתוּנִים בְּצָרָה וּבַשִּׁבְיָה״. ונִתְפַּלֵּל כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגָנָה לְיִשְׂרָאֵל, כּוֹחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הַמִּשְׁטָרָה וְהַהַצָּלָה הַפּוֹעֲלִים בַּשֶּׁטַח, מִכָּל צָרָה וְצוּקָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם! וּבְנוֹסָף אָנוּ שׁוֹלְחִים תַּנְחוּמִים לַמִּשְׁפָּחוֹת שֶׁאִבְּדוּ אֶת יַקִּירֵיהֶם. וּרְפוּאָה שְׁלֵמָה בִּמְהֵרָה לַפְּצוּעִים. וּמִתְפַּלְּלִים עַל כָּל הַשְּׁבוּיִים וְהַחֲטוּפִים בְּעַם יִשְׂרָאֵל שֶׁיַּחְזְרוּ בִּמְהֵרָה בְּרִיאִים וּשְׁלֵמִים בְּגוּפָם וּבְנַפְשָׁם. אָמֵן, כֵּן יְהִי רָצוֹן.

ראשית אני רוצה לברך את ריני וגיא פלג, אשר לקחו על עצמם את המשימה, לשלוח לי כל סוף שבוע באופן מסודר, את רשימות כל הנופלים והנרצחים על קידוש השם.

שנית אני רוצה לברך את טוביה לביא שעושה מאמצים ללכת לכל ההלוויות, לא משנה היכן זה מתקיים, במשאבי שדה או באזור ביתו.

אני רוצה לברך את משפחתי שאפשרה לי להעלם לה מיום חג שמיני עצרת בתאריך כ״א בתשרי, 7 באוקטובר, למשך 10 לילות.

אני מברך את כל עולם הטיפול שלי, את המטופלים שלי, את העולם העסקי שלי ואת אנשי העסקים שלי, שממתינים בסבלנות שאחזור לעולם התודעתי הטיפולי של עשרת הגנים.

אזרחים שמסרו את עצמם על קידוש השם:

אולג ליפשיץ ז"ל, 61, אשדוד.

שני גבאי ז״ל, 26, יקנעם, נרצחה במסיבה ברעים.

לימור חדד, 57, גדרה.

אנולה רטאניקה ז"ל, 49, סרי לנקה, נרצחה בבארי.

קלמנס פליקס מטנגה ז"ל, 22, טנזניה, נרצח בקיבוץ ניר עוז, תחילה מוגדר כנעדר, לאחר כחודש אותרה גופתו.

חיילים שמסרו את עצמם על קידוש השם:

רס"ר (מיל') דוד (דודי) דגמי ז"ל, 43, ראשון לציון, נהרג בהתהפכות רכב ברצועת עזה.

סמ"ר שלמה גורטובניק ז"ל, 21, מודיעין-מכבים-רעות, חובש קרבי בגדוד 46, נפל בקרב ברצועת עזה.

סרן עדן פרוביזור ז"ל, 21, אלפי מנשה, מ"מ בגדוד 52, נפל בקרב ברצועת עזה.

סמ"ר עדי מלאכ חרב ז"ל, 19, בית ג'ן, לוחם בסיירת נח"ל, נפל בקרב ברצועת עזה.

סמ"ר שחר פרידמן ז"ל, 21, ירושלים, לוחם גדוד 101 בחטיבת הצנחנים, נפל בקרב ברצועת עזה.

רס"ן ג'מאל עבאס ז"ל, 23, פקיעין, מ"פ בגדוד 101 בחטיבת הצנחנים, נפל בקרב ברצועת עזה.

סרן (מיל') רועי ביבר ז"ל, 28, צור משה, מפקד צוות ביחידת יהל"ם, נפל בקרב ברצועת עזה.

סמל בנימין מאיר ארלי ז"ל, 21, לוחם גדוד 101 בחטיבת הצנחנים, נפל בקרב ברצועת עזה.

רס"ר (מיל') יקיר ביטון ז"ל, 34, ירושלים, לוחם גדוד 8717, נפל בקרב ברצועת עזה.

רס"ם (מיל') רני טחן ז"ל, 40, שדה נחמיה, סמב"ץ גדוד 8717, נפל בקרב ברצועת עזה.

רס"ן (מיל') חן יהלום ז"ל, 35, כפר אז"ר, קצין גדוד 8159 של חיל התותחנים.

סמ"ר גל מישאלוף ז"ל, 21, מודיעין, לוחם בחטיבת גבעתי, נפל בקרב ברצועת עזה.

סרן (מיל') אדיר פורטוגל ז"ל, 23, מזכרת בתיה, קצין בחטיבת גבעתי, נפל בקרב ברצועת עזה.

סמל ינון תמיר ז"ל, 20, פרדס חנה-כרכור, לוחם בחטיבת צנחנים, נפל בקרב ברצועת עזה.

סמ"ר דביר ברזני ז"ל, 20, ירושלים, לוחם בחטיבת צנחנים, נפל בקרב ברצועת עזה.

סמ"ר איתן דישון ז"ל, 21, ירושלים, לוחם בחטיבת גבעתי, נפל בקרב ברצועת עזה.

סמ"ר איליה סנקין ז"ל, 20, נוף הגליל, לוחם בחטיבת גבעתי, נפל בקרב ברצועת עזה.

סרן (מיל') ארנון משה אברהם בנבניסטי וספי ז"ל, 26, יסוד המעלה, קצין בחטיבת גבעתי, נפל בקרב ברצועת עזה.

סרן לירון שניר ז"ל, 25, עפרה, מפק"ץ בסיירת גולני, נפל בקרב ברצועת עזה.

סמ״ר איתן דב רוזנצוויג 21,אלון שבות,לוחם גדוד שקד

נפל בקרב ברצועת עזה״

חֲלוֹם לעומת עֵרוּת

ספר בראשית עוסק ברובד הקיום האנושי, שהרבה מן הדברים באותו עולם הם בתחום החלומות, בנות תפיסת מציאות בנבכי תודעתו, עליהם לאדם אין שליטה. עניינו של ספר ״בראשית״, החל מסיפור בריאת העולם והדורות הראשונים של עם-ישראל, בא לבטא דבר מה עמוק מן התפיסה הערה של האדם לגבי המציאות האותנטית, ויש בה הרבה סמליות, שאולי לא ניתן כלל לבטאה במונחים אשר מתייחסים למציאות היומיומית של התפיסה הערה והמודעת של האדם.

יש בספר בראשית דברים רבים המתייחסים לחלק הלא-מודע או לתת-מודע של המציאות, הוי אומר, הדברים שהאדם מתקרב אליהם, כדוגמת החלומות המתקיימים בחומש ״בראשית״ שהוא כידוע חומש החלומות, וממנו והלאה מתרחש הכל בעולם הערות. שהרי זהו גם החומש שלפני מתן תורה. ואילו לאחר מתן תורה, ההכרה שהאדם מכיר את אלוקים היא ההכרה המעוגנת בתורה, ואותה צריך האדם ללמוד להכיר בשכלו ובתבונתו הערה, שלא כפי שהיה לפני מתן תורה, מציאות בה הכרת ה’ של האדם היתה בהכרח מעוגנת באינטואיציה שלו, בדברים שאינם ניתנים להבהרה רציונלית, ולכן הם קשורים בחלום.

ידיעת ה’, ללא ידיעת התורה, ללא עבודה על הערכים והמידות וללא עשיית צדקה וחסד, היא ידיעה שבחלום. אולם באמצעות הכרת מציאות ה’, שהמכלול כולל: ״ידיעת ה’-ידיעת חלקים בתורה ומצוותיה, כל אחד לפי כוחו ושכלו, עבודה על ערכים ומידות ועשיית צדקה וחסד, כל אחד על פי כוחו. הכרת מערכת חוקים הופכת למכלול שנהיה חלק מתודעתו של האדם.

מתוך שתים עשרה פרשות של חומש בראשית, שבע מהן מספרות לנו את פרשת חיי יעקב אבינו, המהוות השלמת שרשרת אבות האומה ואבות היהדות. מכאן ניתן לומר, שאם אברהם אבינו מתגלה ומוצג בחומש בראשית כאבי היהדות, הוי אומר אבי הכרת ה’ – יחוד ה' – ואהבת ה’, במסורת שהוא מוסר ומעביר לבניו אחריו, הרי יעקב אבינו הנכד הוא למעשה אבי עם ישראל בפועל ואת זה נחווה בפרשת השבוע שבפתחה שלה נאמר:

״וַיֵּצֵא יַעֲקֹב, מִבְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּלֶךְ, חָרָנָה. וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם, כִּי-בָא הַשֶּׁמֶשׁ, וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם, וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו; וַיִּשְׁכַּב, בַּמָּקוֹם הַהוּא. וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ, מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה; וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים, עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ״. (בראשית פרק כח פסוקים י-כב)

״וַיֵּצֵא יַעֲקֹב״ – יצא והלך הוא צרוף המבטא עקירה ממקום והעתקה למקום אחר.

״וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם״ – נזדמן לו להגיע למקום. מקום יש לו גם משמעות של מקדש, העובדה שמלה זו חוזרת שלש פעמים בפסוק עשויה אף היא לרמז על משמעותה המיוחדת.

מפרשת וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מתחילה ראשית התהוותו של עם ישראל לדורותיו. יעקב אבינו, יוצא מן החממה הביתית, מחסות הוריו הצדיקים, במקלו, בעוני ובחוסר כל, כגולה ופליט מבית אביו. לא תאמינו, אבל מאותו רגע, עם ישראל לדורותיו, יוצאים עמו לגלות מרה וכפויית טובה. והנה, עם כל הקושי והאכזבות הסדרתיות, מיום עזיבתו את בית הוריו ועד הגיעו אל בית לבן הארמי, הרחק מבית אבא ואמא ומארץ כנען, הולכת ונרקמת ״קהילת הקדש״ היהודית הראשונה בגולה, שבהמשך תהיה לעם ישראל.

לאחר עשרים ושתים שנה חוזר יעקב אבינו לארץ כנען, כראש בית אב, עם נשיו – רחל אמנו, ולאה אמנו, אשר בנו שתיהן את בית ישראל. כאן נולדים אחד עשר מתוך שנים עשר השבטים של יעקב אבינו ונוצר הבסיס המוחלט לעם ישראל ההיסטורי, מאז ועד עולם, ללא כל פגם ושינוי. פלא! הסוד הוא החלום: מלאכי אלוקים, המשימות האלוהיות של עם ישראל, עולים ויורדים בו -ביעקב אבינו. עם ישראל הוא הסולם שמוצב מן השמיים אל הארץ, שנועד לחבר את כל רובדי המציאות הרחוקים ביותר זה מזה, לכאורה, למקשה אחת: ״שמע ישראל, ה’ אלוקינו ה’ אחד״. החלום הפנימי היסודי והנבואי הזה חוזר ומפענח לנו בכל דור ותקופה את סוד קיומנו ותפקידנו על במת ההיסטוריה, ולעולם לא נרצה ולא נצליח להתכחש לו. זהו מקור הכוח והחיים המתחדשים שאנו חגים עליהם מסביבם ובתוכם.

סולם התפילה

את המפגש התודעתי בין אדם לאלוהיו אנו למדים מהפסוק שיעקב אבינו אומר בהתעוררו:״וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ יְהוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי״. (בראשית פרק כח פסוק טז) המפגש ״בבית אלוהים-בית אל״, יקבל את המשמעות החדשה ויקרא תפילה על ידי הנביא ישעיה: ״וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים״.(ישעיה פרק נו פסוק ז).

מושג שעתיד להתממש בדורות הבאים במקדש ובבית הכנסת.

ספר הזוהר מזהה את מבנה הסולם בחלומו של יעקב אבינו, עם התפילה, המתפלל נמצא בארץ, אך תפילותיו נשמעות בשמים. במאמר שלמה בתפילתו בחנוכת המקדש: ״וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ, וְסָלַחְתָּ וְעָשִׂיתָ, וְנָתַתָּ לָאִישׁ כְּכָל-דְּרָכָיו, אֲשֶׁר תֵּדַע אֶת-לְבָבוֹ: כִּי-אַתָּה יָדַעְתָּ לְבַדְּךָ, אֶת-לְבַב כָּל-בְּנֵי הָאָדָם״. (מלכים א' פרק ח פסוק לט). חזון מכונן זה של יעקב אבינו הוא לא רק גרעינו של רעיון התפילה, אלא – גם מקור השפעה על תבניתה וצורתה של התפילה היהודית, אשר משקפת את מודל הסולם, שמלאכים עולים ויורדים בו. התפילה בנויה כך ששלושת חלקיה מסונכרנים בדיוק רב ביניהם.

השבח הוא הכנה-פרוזדור לפני הטרקלין. ההודיה היא הפרידה והיציאה, ובאמצע, בטרקלין עצמו, אנו עומדים לפני המלך ומְחַלים את פניו בבקשות. התפילה היא סולם הנפרש מן הארץ לשמים, סולם של מילים-מחשבות-רגשות. אנו משתחררים בהדרגה בתודעתנו משדה הכבידה של הארץ. אנו נעים מן העולם שסביבנו, עולם שנתפס בחושים, לעבר המודעות לבוראו הנשגב.

כפי שהגדיר הרמב"ם בהלכות תפילה:״כיצד היא הכוונה שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה לפיכך צריך לישב מעט קודם התפלה כדי לכוין את לבו ואח"כ יתפלל בנחת ובתחנונים ולא יעשה תפילתו כמי שהיה נושא עליו את משאו,ומיד מַשִּׁילו מעליו והולך לו לפיכך צריך לישב מעט אחר התפלה ואחר כך ילך לעיסוקיו (הלכות תפילה פרק ד, הלכה טז). ניקח לדוגמא את תפילת שחרית. השלב הראשוני של התפילה מתבצע ברגע שקוראים את פסוקי דזמרה, שהם דברי תהילה לה', הם החלקים המאפשרים להיות בתנועת עלייה תודעתית למקום רוחני. השלב השני, מגיע לתפילת המקור, שהיא קריאה שמע וברכותיה ותפילת עמידה, המאפשרים להיות בנוכחות מול השכינה. השלב השלישי מסתיים בשורה של דברי תהילה לה', ירידה חזרה למקום הגשמי. השלב הראשון הוא הטיפוס, השלב השני הוא העמידה בשמים, והשלב השלישי בסיום התפילה, הוא הורדתו של המבנה השמימי למבנה הגשמי שמאפשר לתעל את האנרגיה שלנו, בהתפתחות מתמדת, כדי שנוכל להיות מושפעים מאורו של יעקב אבינו.

לאחר סיום התפילה, אט אט, אנו שבים אל הארץ, אל טרדות היום יום שלנו, אל זירת המעשים והמגעים שאנו חיים בה. יש לנו היכולת להתפלל. העוז לחלום והפתיחות להשתנות במרווחים המפחידים שבין ודאות לוודאות. עכשיו הגיע הרגע שבו ננסה לקחת מחלום יעקב את התהליכים הטמונים בתוכו להאיר עליהם כדי שנוכל לתעל אותם לטובתנו.

״וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם״.(בראשית פרק כה פסוק ו)

אויבים קרובי משפחה

הקב"ה זימן ליעקב אבינו אויבים מזן מיוחד. אויביו של יעקב באו ממשפחתו הקרובה, אחיו עשיו וחותנו לבן.

אחד האתגרים הקשים ביותר הינו התמודדות עם אויבים שאינם באים מרחוק, אלא דווקא מן המעגל הקרוב. אלו מאבקים בעלי אופי ייחודי וחריג, והמטרות של כל אחד מן הצדדים הנאבק בקרוב משפחתו – אף הן ייחודיות. הקושי הגדול במלחמה מסוג זה היא שמעורבים בה צדדים שונים: רגשות אמיתיים של הערכה ואף חיבה, לצד איבה ושנאה. לעתים קשה מאד להבדיל ביניהם ולהבחין מתי קרוב המשפחה פועל כאוהב ומתי כאויב.

ואכן אצל עשיו מצאנו שמצד אחד הוא צועד עם ארבע מאות איש כדי להרוג את יעקב, ומצד שני כשהוא פוגש אותו הוא אינו נלחם בו כאויב, אלא מחבק אותו, נופל על פניו, מנשק אותו ובוכה: ״וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ, וַיִּפֹּל עַל-צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ; וַיִּבְכּוּ״. (בראשית פרק לג, פסוק ד). הוא גם פונה אל יעקב ואומר: ״וַיֹּאמֶר עֵשָׂו, יֶשׁ-לִי רָב; אָחִי, יְהִי לְךָ אֲשֶׁר-לָךְ״. (בראשית פרק לג פסוק ט). תופעות אלו מבלבלות מאד ומקשות להבין את מערכת היחסים בין האחים.

בשורות הקרובות נתמקד בלבן הארמי. במבט ראשון, קשה לזהות בפסוקים שלבן היה אויב גדול של יעקב, שהרי בסופו של דבר הוא אירח את יעקב בביתו במשך עשרים שנה. הוא נתן ליעקב אבינו את בנותיו לנשים ואת שפחותיו לשפחות. אם כן, האם לבן הוא אויב או ידיד? מפשט הפסוקים עשויים היינו להבין כי לבן היה תאב בצע ובעל מידות לא טובות אך לא צורר גדול. ומצד שני בעלי אוזן רגישה יכולים לזהות בין השורות כי לבן הסתיר בקרבו רוע ורשעות גדולים. אכן דווקא על אויב ״תמים״ זה נאמר בהגדה של פסח כי הוא היריב הגדול ביותר של האבות בכך שרצה ״לעקור את הכל״, כלומר לאבד את בית יעקב באופן מוחלט. נראה שמחמת הקושי לזהות את השנאה הזאת, נאמר בהגדה של פסח: ״צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב״. כלומר יש צורך לעמול וללמוד את איבתו של לבן ליעקב כדי להבין אותה לאשורה.

מטרתו של לבן

אם נסכם את מערכת היחסים בין לבן ליעקב, נמצא שלבן ביקש לבלוע את עולמו של יעקב. המטרה העליונה שלו לא הייתה להרוג את יעקב כמו אויב רגיל, אלא להגיע למצב שיעקב וביתו יתפתחו רק כחלק מבית לבן, ולא יהפכו לישות נפרדת. כך לבן יוכל לקחת את כל הכוחות הפלאיים של סגולת ישראל, ולהפוך אותם לרעה תחת כנפיו. למען מטרה זו פיתח לבן מאד את קשרי הידידות והמשפחתיות. הוא הוביל למצב של חיבור גמור ובלתי ניתן להפרדה בינו לבין יעקב אבינו. דווקא כך, בתוך מערכת כזאת, המטרה היא ״להשמיד את הכל״: כלומר כל ההבטחות והשבועות שנערכו לשלושת האבות התפוגגו ויתבטלו כאשר לבן יאסוף את יעקב אבינו אל תחת כנפיו בחיבוק דוב. אפשר לראות זאת בפגישה הראשונה של לבן עם יעקב, לבן מחבק ומנשק אותו: ״וַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן אֶת-שֵׁמַע יַעֲקֹב בֶּן-אֲחֹתוֹ, וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַיְחַבֶּק-לוֹ וַיְנַשֶּׁק-לוֹ, וַיְבִיאֵהוּ, אֶל-בֵּיתוֹ; וַיְסַפֵּר לְלָבָן, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה״.(בראשית פרק כט, פסוק יג).

המהר"ל מסביר לנו, שמטרת לבן הייתה להשיג דריסת רגל בתוך עולמו של יעקב אבינו ולהגיע אל הרבדים הנסתרים ביותר של אישיותו. כלומר יש חיבוק ונישוק כאלה שכל ייעודם הוא ליצור מגע וקירבה, אולם הרצון האמיתי שמסתתר מאחורי הקירבה, מורכב ביסודו מהרס וחורבן והשתלטות על עולם הרוח של עם ישראל. לבן רצה לכלוא בעולמו את כל ההבטחות הגדולות איתם בא יעקב אבינו מחיי האבות.

מטרתו של יעקב אבינו

אולם כאן רואים גם את הצד השני, דרכו של יעקב אבינו מול לבן. בפועל יעקב אבינו הצליח לעשות ללבן בדיוק את מה שלבן תכנן לעשות לו. השכר שיעקב אבינו קיבל מלבן היה בנותיו ושפחותיו שהולידו את כל ילדיו. גם את כל רכושו ״הלאים״ יעקב אבינו מלבן. כלומר שממנו הוא שאב את משפחתו והמשכיות שלו.

באופן כללי יותר, דרכו של יעקב אבינו הייתה דרך הסיבוכים. ככלל, במצבים המורכבים השונים, יעקב אבינו לא פעל כדי לצאת מהם באופן ישיר, אלא הוא שהה בתוכם והצליח לצאת מהם כאשר הוא גדל וזכה לשפע טובה. זו הייתה התשובה הטובה ביותר לשנאה של לבן. אם לבן הוא אויב האורב בתוך החיים התמימים, שם – באותה הדרך עצמה, יעקב אבינו ינצח אותו לבסוף. בתוך כל המערכה יעקב אבינו לא נלחם חזיתית אלא הוריד את הראש, אך לבסוף התגלה איך הכל בעצם פעל לטובתו.

וכך גם ביחס ללבן, בסופו של דבר את כל אבני הבניין של חיי יעקב אבינו הוא שאב מלבן. בלי לבן לא היה ליעקב אבינו כלום. זוהי הסיבה שבני לבן התלוננו ואמרו: ״וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן לֵאמֹר לָקַח יַעֲקֹב אֵת כָּל אֲשֶׁר לְאָבִינוּ וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה אֵת כָּל הַכָּבֹד הַזֶּה״.(בראשית פרק ח״א פסוק א)

צומת מרכזית במאבקי הקרבה-איבה בין לבן ויעקב אבינו נסובה סביב לאה. מדוע באמת היה חשוב ללבן לרמות את יעקב אבינו ולתת לו את לאה במקום רחל? מה הרוויח בכך? היה חשוב ללבן להביא למצב שאפילו בגורם החיים היסודי ביותר – לבן הוא שיעצב את חיי יעקב אבינו. הוא רצה לתת לו דוקא את לאה, משום שכולם הבינו שהיא מתאימה לעשיו ולא ליעקב: ״וְעֵינֵי לֵאָה, רַכּוֹת; וְרָחֵל, הייתה, יְפַת-תֹּאַר, וִיפַת מַרְאֶה״. ״שהייתה סבורה לעלות בגורלו של עשו ובכתה שהיו הכל אומרים שני בנים לרבקה ושתי בנות ללבן הגדולה לגדול והקטנה לקטן״ ( רש"י פרק כט פסוק יז). כלומר לבן רצה להגיע למצב שתהיה לו ולעשיו שגרירה קרובה בבית יעקב אבינו, שלא תאפשר לייעוד של עם ישראל לבוא לידי ביטוי. הכוחות הרוחניים של עם ישראל, יישארו אצל לבן, ועשיו. כלומר לא רק החותן של יעקב אבינו ילך נגד דרכו, אלא גם אשתו. וגם כאן קרה בפועל ההיפך: התגלה כיצד לאה הצטרפה לקדושתו של יעקב והולידה מחצית מן השבטים.

כשלבן הבין לבסוף שיעקב אבינו תמיד ינצח אותו מבפנים, הוא הציע פתרון שהיווה למעשה כניעה ביחס לגישה שלו עד אז: הוא ביקש מיעקב אבינו שיעשו מצבה אשר תפריד ביניהם באופן רשמי וקבוע. כלומר, הוא הבין שכל נסיון להמשיך ולנכס את חיי יעקב אבינו אליו לא יצלח, אלא להפך, יעניק עוד חיים וברכה ליעקב.

אוהל ומשכן — תנועה ומנוחה

בעולם נשמעים שני קולות מרכזיים, מצד אחד ישנה שאיפה לאחידות, למנוע פיזור ואיבוד המכנה המשותף. מצד שני ישנו קול אישי החפץ לבטא אמירה ייחודית, חופשיה, שאינה כבולה ואינה עדרית. בין שני צדדים אלו, מצוי כל רועה צאן.

כל רועה מעוניין לשמור על העדר כדבוקה, קבוצה אחידה שקל להוביל ממרעה למרעה. אך רועה טוב חייב גם לאפשר תנועה משוחררת וטבעית של צאנו המורכב מפרטים שונים, בעלי צרכים נבדלים.

שואפת היא הנשמה, מצד אחד אל המנוחה, אל השלוה הפנימית… ומצד אחר היא שואפת אל החיים… שבם יש תנועה, קול, תשואות חן, שירה אדירה, וזמרת אל… והחיים והשלום יחדיו ממקור האמת יצאו. היצירה מתבארת מיסוד העקוד, המילוי ההרמוני, הכל בכלי אחד, ויוצאת בסוד הניקוד, הנקודים-אין תכלית, הכוחות תמיד ימצאו בפירוד מתמיד. האינדיבידואליות תפקידה להתאחד עם החיים האנושיים. (אורות הקודש ח"א, קפט)

הממד ה"עקוד" שבנו, מחפש את האחד, ואילו הצד הנקוד שואף לריבוי. יעקב אבינו רוצה לאחד בין נקודים ועקודים, לחבר את ההרמוניה לאינדיווידואליות. המיזוג אליו שואף יעקב אבינו, שהוא ״בחיר שבאבות.״ הרועה המיומן, יזכה להקים משפחה רבת כוחות ופנים, בנים שונים זה מזה, אשר כולם כלולים בבית יעקב.

״אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף״.(תהילים פרק פה פסוק יב). באמצעות יעקב אבינו, אנו זוכים לחוות את הצדק האלוקי המסתתר בתודעות ״גן האחר וגן הנטישה״, שטרם הגיע זמנו להתגלות בעולמנו.

״צֶדֶק, מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף״

הקדוש ברוך הוא, מראשית העולם, בחר אנשים בעלי תכונות שמימיות – רוח העולם. לאחר מספר כישלונות הוא שינה את התודעות ברוח העולם, שיאפשרו לתודעות שמתקיימות באדם עצמו, לחפש את אלוהיו. והראשון שהגיע דקה אחרי התובנה הזאת, היה אברהם אבינו. לאחר שאברהם אבינו התחיל להבין את התכנים הרוחניים, הקדוש ברוך הוא, בחר בו, להיות מייסדה של אמונת ה’, כפי שאנו למדים מהפסוק בתורה :״כִּי יְדַעְתִּיו, לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה, לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט–לְמַעַן, הָבִיא יְהוָה עַל-אַבְרָהָם, אֵת אֲשֶׁר-דִּבֶּר, עָלָיו״. (בראשית פרק יח פסוק יט).

השילוב בין אהבה וצדק, מתאפשר רק על ידי ״משברים יזומים״. דוד המלך מלמד אותנו את המונח משבר יזום: "תְּהוֹם-אֶל-תְּהוֹם קוֹרֵא,לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ; צכָּל-מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ,עָלַי עָבָרוּ". (תהילים פרק מב פסוק ח)

יעקב אבינו, לאה אמנו ורחל אמנו מלמדים אותנו דרך החוויות שהם עברו, להכניס חמלה בכל תהליך שאנו עושים בחיינו.

החיבור בין אהבה לצדק יוצר משבר שמביא עימו חמלה לאירוע הרגשי שאנו מתהלכים בתוכו. בפרשתנו אנו רואים את המשבר שיעקב אבינו עובר במסע הטרנסצנדנטלי לאחר שלבן רימה אותו, כשנתן לו את לאה אמנו במקום רחל אמנו. בעקבות זאת, נאלץ יעקב אבינו לעבוד בשביל רחל אמנו שבע שנים נוספות, ולבסוף קיבל את רחל אמנו לאישה. כפי שהתורה מעידה : ״וַיָּבֹא גַּם אֶל-רָחֵל, וַיֶּאֱהַב גַּם-אֶת-רָחֵל מִלֵּאָה״.(בראשית פרק כט פסוק ל). משמעו כאן ״יותר מכפי שאהב את לאה״. אלא שמשפט במתכונת “א- אהב גם את ב- יותר מאת ג-” איננו מן האפשר. המילים “גם” ו”מ” (במובן ״יותר מ-״) סותרות זו את זו. זהו אחד מאותם מקרים נדירים ואדירים, שהתורה משתמשת במתכוון בתחביר שבור כדי לבטא מערכת יחסים שבורה.

הדוגמה הקלאסית לכך היא הפסוק המקוטע ״וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ״ (בראשית פרק ד פסוק ח). שבירת המשפט (מה אמר קין אל הבל אחיו?) מבטאת את שבירת היחסים שהובילה לשבירת המוסר – אחריות מוסרית, שהביאה לרצח הראשון.

ואז מגיע הפסוק הבא וטורף את הקלפים: ״וַיַּרְא יְהוָה כִּי-שְׂנוּאָה לֵאָה, וַיִּפְתַּח אֶת-רַחְמָהּ; וְרָחֵל, עֲקָרָה״. (בראשית פרק כט פסוק לא). האם לאה הייתה שנואה? לא. הרי בפסוק הקודם נאמר לנו שיעקב אבינו אהב אותה. למה מתכוונת אפוא התורה באומרה: ״שְׂנוּאָה״? התורה מנסה לאפשר לנו לחוות את ההרגשה שלאה הרגישה. נכון שהיא הייתה אהובה, אבל אהובה פחות מאחותה. מבחינתה זה אומר שהיא שנואה. לאה יודעת – וידעה לכל אורך שבע השנים שהייתה אשתו היחידה של יעקב אבינו – שיעקב אבינו מאוהב עד כלות באחותה הצעירה רחל. התורה מספרת ששבע השנים שעבד בשביל רחל היו בעיניו: ״וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל, שֶׁבַע שָׁנִים; וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים, בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ״. (בראשית פרק כט פסוק כ).

לאה לא הייתה שנואה. היא הייתה אהובה פחות. אבל אדם הנתון במצב כזה אינו יכול שלא להרגיש דחוי. התורה נותנת לנו לטעום קצת מכאבה של לאה בשמות שהיא נותנת לילדיה. לבכור היא קוראת ראובן, ״וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן: כִּי אָמְרָה, כִּי-רָאָה יְהוָה בְּעָנְיִי–כִּי עַתָּה, יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי״.

לשני היא קוראת שמעון ״וַתַּהַר עוֹד, וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֹּאמֶר כִּי-שָׁמַע יְהוָה כִּי-שְׂנוּאָה אָנֹכִי, וַיִּתֶּן-לִי גַּם-אֶת-זֶה; וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, שִׁמְעוֹן״

לשלישי היא נותנת את השם לוי, ״וַתַּהַר עוֹד, וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי, כִּי-יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים; עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ, לֵוִי״.

לרביעי היא נותנת את השם יהודה ״וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת-יְהוָה–עַל-כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ, יְהוּדָה; וַתַּעֲמֹד, מִלֶּדֶת״. (בראשית פרק כט פסוקים לב-לה).

יגון רב שנים נסוך על הפסוקים הללו. כך גם בפרק הבא, כאשר ראובן מביא ללאה דודאים מעוררי אהבה, שתמשוך בעזרתם את יעקב אבינו אליה. מנגד לרחל אמנו יש חוויה שבתוכה מתקיים, כאב מסוג אחר, צער העקרוּת-אין המשכיות של הדורת, רחל אמנו מבקשת מלאה כמה מן הדודאים. לאה אומרת לה: ״וַתֹּאמֶר לָהּ, הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת-אִישִׁי, וְלָקַחַת, גַּם אֶת-דּוּדָאֵי בְּנִי; וַתֹּאמֶר רָחֵל, לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה, תַּחַת, דּוּדָאֵי בְנֵךְ״.(בראשית פרק ל פסוק טו). אומללותה משוועת. יעקב אבינו אהב את רחל אמנו. הוא אהב אותה ממבט ראשון. אין עוד סיפור אהבה כזה בתורה כולה. כשאנחנו מתוודעים לראשונה לאברהם אבינו ולשרה, הם כבר נשואים. אשתו של יצחק אבינו נבחרת לו בידי עבד אביו. אבל יעקב אבינו אוהב. הוא רגשי יותר מהאבות האחרים. (ברור לכולם שאין לי מושג מה יעקב אבינו הרגיש, מערכת הרגשית שלו כנראה הייתה מפותחת מאוד) וזו הבעיה. האהבה מאחדת, אבל גם מפלגת. היא גורמת לזה שאינו אהוב, או אפילו לזה האהוב פחות, להרגיש דחוי, נטוש, נשכח, בודד. משום כך אי אפשר לבנות חברה, קהילה או אפילו משפחה על תשתית של האהבה לבד, נדרשת גם תשתית של צדק, של הוגנות.

שורש האהבה מופיע בספר בראשית, אם נתבונן היטב נגלה תופעה יוצאת דופן. בכל פעם שהאהבה נזכרת, היא מחוללת עימות. יצחק אבינו אוהב את עשו אבל רבקה אוהבת את יעקב אבינו. יעקב אבינו אוהב את יוסף, בנה הבכור של רחל, יותר משהוא אוהב את שאר בניו. כך נוצרו שתיים מיריבויות האחים הגורליות ביותר בתולדות עמנו.

אחת הדרכים המרכזיות שהקדוש ברוך הוא מחובר לנשמת האומה-יהדות, היא דרך אנרגיית האהבה, ואפשר לראות זאת באמצעות התפילות: הברכה שלפני קריאת שמע, המדברת על ״אהבת עולם״ או ׳אהבה רבה״; קריאת שמע עצמה, המצווה לאהוב את ה’; ברכת הכוהנים, שהברכה המקדימה אותה היא ״אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה״; שיר השירים, שירת האהבה הגדולה; ״לכה דודי לקראת כלה״ של רבי שלמה אלקבץ;

רבים מן הטקסטים המרכזיים שלנו מבטאים את האהבה הזו: אנחנו כאן מפני שהקדוש ברוך הוא, ברא אותנו באהבה ובסליחה, ביקש מאיתנו שכמוהו נאהב את הזולת ונסלח לו. האהבה יונקת את כוחה מאהבת ה’, והיא מובלעת בעצם הווייתנו. אבל אהבה אינה מספיקה. אי אפשר לבנות משפחה, ועל אחת כמה וכמה חברה, על אהבה לבדה. נדרש גם צדק. האהבה משוחדת, הצדק נקי כפיים. האהבה פרטיקולרית, הצדק אוניברסלי. האהבה מופנית לאדם זה ולא לאחר, ואילו הצדק שווה לכל. על המתח הזה שבין אהבה וצדק מושתתים עיקר חיינו המוסריים. הצדק בלי אהבה הוא צחיח. האהבה שאין עמה צדק עושה עוול, או כך לפחות נראה לזה האהוב-פחות. אלא שכמעט אי אפשר לחוות את האהבה ואת הצדק בעת ובעונה אחת. בלב חיי המוסר שלנו נמצא עימות שאין לו פתרון פשוט. אין חוק אצבע שיאמר לנו מתי התגובה הנכונה היא אהבה, ומתי היא צדק. לכן כל פעם שרוצים לפתח אהבה חדשה, אל לנו לשכוח את אלה שמרגישים פחות אהובים ופחות רצויים, גם הם בני אדם. גם להם יש רגשות. גם הם עשויים בצלם אלוהים. זאת אחת הסיבות המרכזיות שחז״ל תיקנו לנו בתפילה, בקשה מהקדוש ברוך הוא, שיתן בליבנו את אנרגית החמלה, שאנו בכוחות עצמנו נהפוך אותה לחוויה ונספוג אותה בתודעתנו. ברגע שההשפעה של אנרגיית החמלה מאירה עלינו, מתחילים להבין את חווית החמלה שיודעת לעבוד תחת משברים ולחבר את האהבה לצדק.

עכשיו ננסה להבין את האנרגיה המאחדת בין אהבה לצדק = חמלה.

פיוט זה, נאמר בבתי הכנסת האשכנזיים לאחר קדושה במוסף של ראש השנה וכן מוסף, במנחה ובנעילה של יום הכיפורים.
מבקשים מהקדוש ברוך הוא חמלה על עם ישראל:
״חמול על מעשיך-ותשמח במעשיך ויאמרו לך חוסיך-בצדקך עמוסיך
תוקדש אדון-על כל מעשיך-כי מקדישך
לקדושתך קידשת-נאה לקדוש-פאר מקדושים״.

מהי חמלה עצמית, ומהם מרכיביה?

חמלה מוגדרת כ״מודעות לסבל, של אחרים ושל עצמנו, מלווה רצון להקל על הסבל״ חמלה עצמית היא ״חמלה מופנית פנימה״. לחמלה עצמית ישנם שלושה מרכיבים:

1. גישה מיטיבה כלפי עצמנו: גישה סובלנית ביחס למצוקות, חולשות ופגמים שלנו. מרכיב זה כולל את הנכונות לקבל את רגשותינו, לדאוג ולטפל בעצמי, במקום ״להיתקע״ בהאשמה עצמית מופרזת או ״פיחות״ עצמי במצבים של כאב, חולשה או כישלון.

2. חיבור לאנושיות משותפת: הכרה בכך ש״כולנו בני אדם״, שכוחותינו אינם אינסופיים אלא מוגבלים, וחוויות קשות הינן חלק בלתי נמנע מהיותנו אנושיים, המרכיב הזה של חמלה עצמית כולל תחושת מחוברות (connectedness) ליתר האנושיות. בשונה מחוויה של נבדלות, בידוד ונתק מיתר העולם.

3. קשיבות: המרכיב השלישי של התייחסות חומלת של אדם ביחס לעצמו כרוכה בשימת לב, מודעות קשובה לתחושות, למחשבות ולרגשות שמתקיימות בתוכנו עקב ערך עצמי נמוך מאוד כגון: פחד, חרדה, כעס, תסכול, קנאת הפרט, ערך עצמי נמוך, אשמה ובושה. מבלי להזדהות יתר על המידה איתם, מחד-גיסא, ומבלי להתעלם מהם, מאידך-גיסא.

אנרגיית החמלה נעה תמיד בשלושה מישורים:
המישור הראשון מתבטא כשהחמלה שלנו מופנית כלפי הזולת.
המישור השני מתבטא כשהחמלה של הזולת מופנית כלפינו.
המישור השלישי מתבטא כשהחמלה שלנו מופנית כלפי עצמנו.

חמלה כלפי אחרים וכלפי עצמנו שזורים אלה באלה, מעמיקים אלה את אלה ותורמים לבריאות נפשית ורווחה. חמלה שאנו מפנים כלפי עצמנו. באיזו מידה אנחנו נוהגים בצורה ידידותית כלפי עצמנו כשאנחנו במצוקה? באיזו מידה אנחנו סבלניים ביחס לצדדים באישיותנו שאינינו אוהבים? כשדברים הולכים בכיוון רע עבורנו, האם אנחנו מסוגלים לראות את הקשיים כחלק מהחיים שכולם חווים? זוגות רבים נקלעים למשברים המביאים אותם לכדי ייאוש ועצב. כל אחד מבני הזוג מרגיש שלשותפו לא אכפת ממנו, כי הוא רואה אך ורק את צרכיו שלו. תחושה זו עלולה להוביל למצב בו בני הזוג פועלים אחד כנגד השני, במקום אחד עבור השני. מצב זה, המעודד מריבות וכעסים, בו כל צד מסרב להביט על המציאות מנקודת מבט מעט שונה משלו, מוליך את הזוג למעגל קסמים שבו מתפתחים טינה, ריחוק ואשמה. זוגות המצויים במעגל כזה נוטים לאבד את החמלה האחד כלפי רעהו, ופרידה עתידית היא כמעט בלתי נמנעת. קיימים ארבעה רעלים המפריעים לפתח זוגיות בריאה ומיטיבה: ציניות, ביקורתיות, בושה, ואשמה.

שימוש במרכיבים אלו – יש בו כדי לזרוע הרס ואסון במרחב הזוגי. חמלה, לעומת זאת, היא רגש המבטא תחושה של השתתפות בצער ובסבל של האחר. רגש המלווה ברצון להקל ולהפחית מן התחושות הללו אצל בן הזוג. חמלה נובעת מתוך אמפתיה ומאופיינת בדרך כלל במעשים שיש בהם כדי לסייע. במסגרת רגש זה קיימת דאגה לבן הזוג ורצון עז לפעול לרווחתו. חמלה אמיתית גם באה לידי ביטוי בתגובה רגשית ומעשית. היא מאפשרת לאדם להכיר בכאבו הפרטי ובכאבו של האחר, לגלות פתיחות למגוון רחב של רגשות. תנאי ראשוני לפיתוח חמלה הינו חמלה עצמית.

לפני שאדם נכנס לעשות מדיטציה עליו להטמיע את התכונה הבסיסית של הרוח, שאומרת לנו: ״אם אין בתודעתך חמלה על עצמך אז אין שום אפשרות שתפתח חמלה לכיוון האדם האחר״. ככל שהפרט-הפרסונל זכה בילדותו להתנסות מעודדת, סבלנית ורגועה מצד דמויות משמעותיות בחייו, הוא יוכל להפעיל ביתר קלות את רגש החמלה, שיש ביכולתו לעזור לו לתפקד באופן מיטיב במצבי לחץ וחרדה. חמלה עצמית מכילה סובלנות לפגמים ולמצוקות, ומכירה בכך שכל בני האדם חווים קשיים. יישום של חמלה עצמית מהווה סימן לבריאות נפשית תקינה. היא מאפשרת עלייה בתחושות כגון: אופטימיות, שמחה וקבלה עצמית, מגבירה את תחושת החמלה כלפי האחר ומאפשרת זוגיות קשובה, כזו המאפשרת נוכחות מלאה באינטראקציות הזוגיות, וסובלנות כלפי חסרונותיו של בן הזוג.

מי שמתקשה בחמלה עצמית נוטה להחמיר עם עצמו, ובוודאי שאינו מסוגל לפתח חמלה כלפי האחר. מי שניחן בחמלה עצמית נהנה מרווחה המאפשרת לו הסתגלות טובה יותר למציאות המשתנה. חמלה עצמית מאפשרת ליחיד לקחת אחריות רבה יותר על חייו ומטפחת גישה מיטיבה כלפי גורלו: ״היכן שיש חמלה, אפילו הדחפים הרעילים ביותר – נותרים בלתי מזיקים״. היכרות מעמיקה שלנו עם פצעינו, הבנת טיבם, הן המפתח להבנה שלנו את עצמנו, את התנהגותנו ובחירותינו. לא פעם נגלה שאדם אשר פגע בנו, מוּנע מכאב והפגיעה שלו בנו, מקורה בכאב. תובנה זו יכולה לסייע לנו בהמרת הכעס בחמלה כלפיו. המרה זו ממיסה את המרירות של הכועס, מקלה על מושא הכעס ומשרה אווירה נעימה.

חמלה היא התבוננות בזולת בגובה העיניים, ממקום של הכרה ורצון כן להיות עמו ולסייע לו. אותו רטט בגוף למפגש עם הכאב של האחר, אותה רכות שמילאה אותנו עד גדותינו. הרכות הזו, הרטט הזה, התזוזות בלב מדרבנים את החומל לעבר פעולה במטרה להקל – זוהי החמלה. ומכאן שחמלה היא מוטיבציה אלטרואיסטית, היא לא רק רגש, היא תחושה שמעודדת עשיה, יש לה ערך נוסף לזו שיש לאהבה, אהבה לאחר ממלאת אותו בהרגשה נעימה, חמלה מתורגמת לפעולה אשר מרככת את הסבל. ״פצעי ילדות״ – כל אדם נושא עמו משקעי ילדות הקשורים ביחסיו עם הסביבה ואלו יוצרים מצבים של תסכול, פחד, כאב, דחיה ועוד. לאורך כל חיינו כבני אנוש אנו זקוקים לתחושה שרואים אותנו, מכירים בנו, מאשרים את קיומנו מבינים אותנו כדי שנחוש חיוניים ומגובשים, כדי שיהיה בכוחנו להביע את עצמנו במלא החיוניות שלנו.

בתחילת דרכנו היו אלו הורינו שעשו זאת, שיקפו לנו את צרכינו ורגשותינו והעניקו לנו תוקף רגשי. הבחירה האולטימטיבית של בן/בת הזוג יוצרת אשליה של שלמות, של חוויה מתקנת. סביר להניח שכולנו עברנו במסע שלנו בילדות דחיה נוקבת וזכינו לביקורת נוקבת על מעשינו בחיי חברה, מעשינו בחיי הלימודים, התנהגותנו בכל תחום שבאנו עמו במגע חוויתי ובעיקר ביקורת בסביבה הקרובה. ואז כשמגיעים לגיל שאפשר לתת ביטוי לאהבה ומרגישים בה תחושת שלמות. כאן, בשלב ההתאהבות וביסוס הזוגיות, קיימת ציפייה למימוש האשליה שבן/בת הזוג יפצו באורח פלא את תחושת החסך וירפאו את פצענו. זוגיות היא מקור תמיכה שיכול לספק את הצורך בהזנה רגשית זו. דפוס זה הופך את היחסים הזוגיים להזדמנות לתקן רשמים אישיים, לצמיחה והתפתחות אישית.

הקשר שלנו עם הורינו מאופיין כאמור כקשר מיטיב ועם זאת, גם באכזבות ובפגיעות. זוגיות מאפשרת לכל אחד מבני הזוג לפתח אזורים נפשיים שנזנחו עקב דרישות וציפיות החברה. הזוגיות מאפשרת לפרט לבוא במגע עם אותן תכונות שאיתן צריך להתעמת כדי להגיע לריפוי וצמיחה ומסיבה זו היא מאפשרת החזרת תחושת השלמות. זה מתאפשר רק כשבני הזוג מתחילים לעבד את התהליך עד להבאתו למודעות שעוזרת להכניס תכנים בעלי יכולת ריפוי.

אז איך בתכלס מפתחים חמלה בין בני זוג? מתחילים בצעד קטן של נתינה ללא תנאי, ממקום לא מתחשבן, נתינה נקייה, ללא מחשבה על התוצאה. נתינה זו מבטאת התחייבות רגשית שממיסה את תחושת הנפרדות והניכור ופותחת פתח לקרבה. משלבים בה גם ביטויים של דאגה ואכפתיות, רוך וסבלנות – ביטויים אלו יוצרים משוב הדדי ורצון כן מצד בן/בת הזוג שקיבל התייחסות זו להחזיר מחווה דומה – בדרך זו מתפתח מעגל של ביטויי נתינה, פעולות חומלות, מעגל שהולך וגדל. לעיתים בני הזוג מרגישים שהם חיים במעגל הפוך, מעגל של פגיעות הדדית, מעגל שיש בו ניכור, אכזריות והתעלמות. האם בדינמיקה בין בני הזוג היו הם עוגן זה עבור זה? מה קרה להם בדרך? איך התנפץ החלום של החוויה של השלמות? לעיתים יהיה צורך בחשיפת הכאבים והאכזבות מצד כל אחד מבני הזוג, כאשר האחר יקשיב, יכיל, יפתח את ידיו וליבו וינסה לתמוך ולהקל. זה מאפשר אינטימיות בין בני הזוג ומרחב להקשבה נקייה המעודדת פיתוח חמלה.

זוגות שהקשר שלהם נשחק עקב מאבקי כוחות וקונפליקטים מתמשכים, מצבי ניכור וריחוק. כאן נכנס המושג: ״משבר יזום״. אשר נלקח מפרק בתהילים שאומר: ״תְּהוֹם-אֶל-תְּהוֹם קוֹרֵא, לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ; כָּל-מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ, עָלַי עָבָרוּ״. (תהילים פרק מה פסוק ח) הכוונה להפיכת המאבקים לגורם מניע ומקדם, באמצעותה ניתן לתת ביטוי ומרחב לחלקים הילדים והבוגרים של כל אחד מבני הזוג. האתגר הוא לנקות את המרחב הזוגי וליצור ערוץ שאפשר לבטא בו כאב ותסכול בדרך מכילה, מתוך הכרת הטוב ובפעולות אשר יש בהן תודעת חמלה. למעשה מרחב בטוח, נקי מעלבונות וכעסים מסייע לבני הזוג לנקות את המרחב, להרחיב חריצים של טוב ולצקת לתוכם ביטויי חמלה מתוך דיאלוג התכוונותי.

המרחב הזוגי שנוצר במהלך תרגול והקשר בין בני הזוג יכולים להיות אמצעי לרכוש את מה שמערכת היחסים זקוקה לו כדי להתקיים בבטחה, באינטימיות ולהירפא. בני הזוג לומדים להתנהל באופן מפחית את התגובות האוטומטיות ובונים יחד גשר מבוסס מודעות, אשר מהווה מנוף לאינטימיות חדשה מתוך הבנת הצרכים, הרגשות הדינמיקה שנוצרה מתוך הבנתם.

אסור לנו לשכוח שבאנו לעולם מתוך קשר, אנו נפצעים בקשר, אבל יש תקווה, תקוות ריפוי באמצעות החמלה, ריפוי שמתרחש בתוך קשר חומל. את התהליך הזה יעקב אבינו עבר כדי שהוא יוכל ללמד אותנו דרך החוויה שלו בנישואים שלו, נישואיו ללאה אמנו, שאותה קיבל בניגוד לרצונו – מחויב המציאות, ונישואיו לרחל אמנו, שהייתה כל רצונו – אפשרי המציאות, להכניס לחיינו את אנרגיית האחריות – אהבה – רצון – תשוקה – משבר יזום בחיי הנישואין, ולאחריו לאפשר לחמלה כניסה לחיינו.״