הָרֵאשִׁית שֶׁל הָרֵאשִׁית

״ את המאמר אני מקדיש לכוח רוחני-אנרגטי. החזק שירד ועוזר לסיים את תודעת המוות – גן המוות, השפיכות דמים הנוראית. ואת החזרת כל החטופים והשבויים הביתה. ושולח הרבה כוח לפצועים, ויבורך הזמר חנן בן ארי שלקח יוזמה והגיע לבית החולים איכילוב לשמח את הפצועים. והרבה הרבה הרבה כוח לכלל כוחות הביטחון בחזית ובעורף.

סיפור שהיה כך היה, לפני שבועיים ארז ושמחה קבעו להתחתן באולם. ביום ראשון שהוא אחרי שמחת תורה, ואז פרצה המלחמה הנוראית. ואני בקשתי מהם לחכות לדחות את החתונה. יום חמישי החתונה התקיימה במושב חרב-לאת. והיה קידוש שם שמיים ברבים. אז ארז ושמחה היקרים וכל המשפחות המדהימות מזל טוב גדול.

אני מקדם בברכה את הנפטרים שביום ראשון יש להם אזכרה את רמי מדר את משה גואטה את יצחק מאיר וביום שני למרים ורובל.

לפני שנתחיל את המאמר נסביר את המהות של ״חומר היולי״ (הדבר הראשון שיצא בבריאת העולם מן האצילות-האין. לתחום הבריאה-היש. הוא חומר היולי, הכולל בתוכו את כל הצורות של היסודות שעתידות להיווצר. למרות שהוא כבר יצא אל תחום היש-הבריאה. הוא עדיין שומר על קשר עם האין-אצילות, שיצא ממנו. מה זה האין האמיתי? זה כוח עצום, עצום במובן של דבר שמושלל גלוי. אפילו הגלוי הראשון שנקרא אור אין סוף. אור אין סוף זה כמו לתת צורה ליכולת הפשטה שהייתה נעלמת בתוך העצמות ומשוללת כל ביטוי. לכן מתאים לומר על האין האמיתי את הביטוי היולי – חומר משולל כל צורה. שוב, יש חומר מוחלט ויש צורה מוחלטת (חומר מוחלט הוא האין האמיתי וצורה מוחלטת זה היש האמיתי).

״בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם״. (בראשית פרק א פסוקים א-ב) אנו נתעכב כאן על שלוש מילים: ״בָּרָא, תֹהוּ, וָבֹהוּ״

הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּרָא כָּל נבְרָאִים מֵאֲפִיסָה מַחְלֶטֶת, וְאֵין וְעוֹד אֶצְלֵנוּ בִּלְשׁוֹן הַקְדֶשׁ בְּהוֹצָאַת הַיֵּשׁ מֵאַיִן אֶלָּא לְשׁוֹן בָּרָא". וְאֵין כָּל הַנַּעֲשָׂה תַּחַת  הַשֶׁמֶשׁ אוֹ לְמַעְלָה, הוֹוה מִן הָאַיִן הַתְחָלָה מַשְׁמַע רִאשׁוֹנָה. אֲבָל הוֹצִיא מִן הָאֶפֶס הַגְמוּר הַמַּחְלָט יְסוֹד דַּק מְאֹד, אֵין בּוֹ מַמָּשׁ, אֲבָל  הוּא כֹּחַ מַמְצִיא, מוּכָן לְקַבֵּל הַצוּרָה, וְלָצֵאת מִן הַכֹּחַ אֶל הַפַּעַל, וְהוּא הַחֹמֶר הָרִאשׁוֹן, נִקְרָא לַיְוָנִים "הִיּוּלִי" וְאַחַר הַהִיּוּלִי לֹא בָּרָא דָּבָר, אֲבָל יָצַר וְעָשָׂה, כִּי מִמֶּנוּ הִמְצִיא הַכֹּל וְהִלְבִּישׁ הַצוּרוֹת וְתִקן אוֹתָן, וְדַע, כִּי הַשָּׁמַיִם וְכָל אֲשֶׁר בָּהֶם חמֶר אֶחָד, וְהָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בָּה חמר אֶחָד. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּרָא אֶלוּ שְׁנֵיהֶם מֵאַיִן, וּשְׁנֵיהֶם לְבַדָּם נִבְרָאִים, וְהַכֹּל נַעֲשִׂים מֵהֶם: וְהַחֹמֶר הַזֶּה, שֶׁקְרָאוֹ היולי, נִקְרָא בִּלְשׁוֹן הקודש: ״תֹהוּ וָבֹהוּ״.

הסבר: יש שני מערכות קבועות ביקום, הראשונה מכונה ״תֹהוּ – חומר אין בו ממש – חסר משמעות, וכדי שיבוא לידי ביטוי הוא צריך את הבן זוג שלו שזה ״בֹהוּ״. ואם הוא מתקיים לבד, אז הוא מקבע את האין תנועה בתוכנו. ואז כל תנועה שמגיעה מבחוץ, מתחילה להניע את מערכת האמונות השגויות, שמניעות את המחשבות השגויות, שמניעות את מערכת הרגשית שמתחילה להאמין לצורה השקרית, ומשם הדרך סלולה את ההמשך אנחנו כבר מכירים. וכאן שמואל הנביא מזהיר עם ישראל, מפני האמונות השגויות וכך הוא אומר להם: ״ולֹא תָּסוּרוּ כִּי אַחֲרֵי הַתֹּהוּ אֲשֶׁר לֹא יוֹעִילוּ וְלֹא יַצִּילוּ כִּי תֹהוּ הֵמָּה״. (שמואל א פרק יב פסוק כא)
וְהַצוּרָה הנלְבֶּשֶׁת לַחֹמֶר הַזֶּה נִקְראת בִּלְשׁוֹן הַקדֶשׁ "בהוּ", וְהַמֶּלָה מִרְכֶּבֶת, כְּלוֹמַר בּוֹ הוּא: ״נָבֹל תִּבֹּל–גַּם-אַתָּה, גַּם-הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ: כִּי-כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר, לֹא-תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ. כלומר אתה משה רבינו תתחיל להכניס את החלק השני  את המבנה של ״הבוהו״. והביטוי כאן, יתרו מציע למשה רבינו לקחת ארבעה מבנים של שרים. שרי אלפים- שרי מאות- שרי חמישים- ושרי עשרות, כְּמִילַת ״לֹא-תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ״. (שמות פרק יח פסוק יח)

סדר הבריאה

תְּפִיסַת הַמְּצִיאוּת שֶׁעָלֶיהָ גָּדַלְנוּ נִטְעֶה בְּנוֹ אֱמוּנָה שְׁגוּיָה הַמִּתְקַיֶּמֶת בִּתְחִלַּת פָּרָשַׁת בְּרֵאשִׁית הַגּוֹרֶסֶת כִּי הַמִּשְׁפָּט בּוֹ פּוֹתַחַת הַתּוֹרָה: "בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֶת הַשָּׁמַיִם, וְאֶת הָאָרֶץ". מִשְׁפָּט זֶה בָּא לְלַמְּדֵנוּ שֶׁאֱלֹהִים בָּרָא אֶת הָעוֹלָם וּמַעֲשֵׂה הַבְּרִיאָה נַעֲשָׂה בְּסֵדֶר מְסֻיָּם. רָשִׁ"י בִּפְתִיחַת הַתּוֹרָה דּוֹחָה מִכֹּל וָכֹל אֶת הַגִּישָׁה הַזּוֹ:  " בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֶת הַשָּׁמַיִם, וְאֶת הָאָרֶץ" " – "אֵין הַמִּקְרָא הַזֶּה אוֹמֵר אֶלָּא דָּרְשֵׁנִי… עַל כָּרְחֲךָ לֹא לוֹמֵד הַמִּקְרָא בַּסֵּדֶר הַמֻּקְדָּמִים וְהַמְּאֻחָרִים כְּלוּם!" (רָשִׁ"י בְּרֵאשִׁית פֶּרֶק א' פָּסוּק א ד"ה "בְּרֵאשִׁית בָּרָא"). לְפִי רָשִׁ"י, אֵין הַמִּקְרָא בִּכְלָלוֹ בָּא לְלַמְּדֵנוּ שֶׁאֱלוֹהִים בָּרָא אֶת הָעוֹלָם; יְדִיעָה זוֹ אֲמוּרָה לִהְיוֹת נְטוּעָה בְּלֵב הַקּוֹרֵא עוֹד קֹדֶם הַקְּרִיאָה. כָּל מַטְּרַת הַמִּקְרָא הִיא לְלַמֵּד אֶת הָאָדָם בַּעֲבוּר מָה הוּא נִבְרָא:

בְּרֵאשִׁית – בַּעֲבוּר רֵאשִׁית (וּכְפִי שֶׁמֵּבִיא רָשִׁ"י בְּשֵׁם הַמִּדְרָשׁ – בַּעֲבוּר יִשְׂרָאֵל וּבַעֲבוּר הַתּוֹרָה שֶׁשְּׁנֵיהֶם קְרוּיִים "רֵאשִׁית").

הַגִּישָׁה הַזּוֹ אֵלֶיהָ רָשִׁ"י מְחַנֵּךְ אוֹתָנוּ הִיא גִּישָׁה מַהְפְּכָנִית. אִם אָנוּ רוֹצִים לָדַעַת מָה יֵשׁ בִּמְצִיאוּת, כֵּיצַד הָעוֹלָם מְתַפְקֵד, כֵּיצַד הִתְפַּתְּחוּ הַחַיִּים – לְשֵׁם כָּךְ יֵשׁ מַעְבָּדוֹת. הקב"ה לֹא טָרַח לְהוֹצִיא עַם שָׁלֵם מִמִּצְרַיִם וּלְהִתְגַּלּוֹת אֵלָיו בְּסִינַי כְּדֵי לְהַעֲבִיר לוֹ יֶדַע שֶׁהוּא יָכוֹל לְהַשִּׂיג בְּעַצְמוֹ ע"י חֲקִירָה שִׂכְלִית כָּזוֹ אוֹ אַחֶרֶת. הַתּוֹרָה וְהַמַּדָּע מְדַבְּרִים עַל נוֹשְׂאִים שׁוֹנִים מַקְבִּילִים זֶה לָזֶה – וְלָכֵן כְּשֵׁם שֶׁלֹּא תִּתָּכֵן סְתִירָה בֵּינֵיהֶם, כָּךְ לֹא תִּתָּכֵן הַתְאָמָה בֵּינֵיהֶם. הַתּוֹרָה הִיא דָּבָר ה' אֶל הָאָדָם וּבָאָה לְהַסְבִּיר לוֹ בִּשְׁבִיל מָה הוּא בָּא לְעוֹלָם, וְאִלּוּ הַמַּדָּע בָּא לְסַיֵּעַ לָאָדָם לְהָבִין מָה יֵשׁ בָּעוֹלָם.

עכשיו נכניס כאן את התנועה ואת העדר תנועה

מַהִי הַמַּשְׁמָעוּת שֶׁל סֵדֶר תֵּאוּר הַבְּרִיאָה?

לְאַחַר שֶׁשִּׁחְרַרְנוּ  אֶת תְּפִיסַת הַמְּצִיאוּת הַשְּׁגוּיָה שֶׁזֹּאת תְּפִיסָה כְרוֹנוֹלוֹגִית-מַדָּעִיּוֹת וְאָנוּ עוֹבְרִים לִתְפִיסַת מְצִיאוּת עֶרְכִּית. אָז אֶפְשָׁר לְדַבֵּר עַל בְּרִיאַת הָעוֹלָם:

כעת נתבונן קצת יותר לעומק, באופן קצת שונה, והוא סדר הופעת הנבראים בפרשת בראשית. אלו הם דברים שצריכים הסבר. ביום הראשון נברא האור. אור הוא דבר אצילי, בלתי מדיד. אור הוא האינסוף, והוא גם אינו מוחשי הוא נעלם ומסתורי. ביום השני נברא הרקיע שהוא נברא גשמי יותר מהאור. הרקיע אינו דבר ברור מאליו (אין הכוונה לשמיים הכחולים שאנו רואים, שהם אוויר רגיל), אבל הרקיע קצת פחות מופשט מהאור, ויותר קל לתפיסה. ביום השני נברא גם הים שהוא יותר גשמי מן השמיים. ביום השלישי נבראו היבשה והצמחים, שהם שוב גשמיים יותר מן הנבראים שקדמו להם. ניתן לראות כי יש סדר בתהליך הופעת הנבראים בעולם. סדר הבריאה הוא מן האצילי והמופשט אל המגושם יותר.

ביום הרביעי נבראו המאורות: השמש, הירח והכוכבים. בריאה זו אינה מובנת, כיוון שהיא אינה לפי הסדר המופיע בשלושת ימי הראשונים. שכן ודאי השמש הירח והכוכבים יותר אצילים ומופשטים מהצמחים ואף מהיבשה והים, אם כן מדוע הם נבראו רק ביום הרביעי ולא לפני כן ביום הראשון או השני. שאלה נוספת המתעוררת מהנבראים של יום רביעי היא לשם מה הם נבראו בנפרד. הרי תפקידם של המאורות הוא להביא את האור שכבר נברא ביום הראשון, אם כן מהו ההבדל בין האור של היום הראשון לבין האור של היום הרביעי?

שתי שאלות אלה ישנה תשובה אחת. ההבדל בין האור של היום הראשון לאור של היום הרביעי הוא, שביום הרביעי נוסף לאור מימד של תנועה. ביום הראשון נברא האור בפני עצמו, אור שפשוט קיים במקום. ביום הרביעי נבראו המאורות שהם (מבחינת האדם) מקור אור שנע סביבו. ההבדל היחיד בין היום הראשון ליום הרביעי הוא תוספת התנועה.

באופן דומה ניתן לראות גם את ההבדלים בין הימים האחרים. ביום השני נבראו השמיים והמים, ולעומתם ביום החמישי נבראו העופות והדגים. שוב ביום שני נבראו הדברים הדוממים, וביום החמישי נוסף מימד התנועה. הציפורים הם רקיע בתנועה, והדגים הם ים בתנועה. היום החמישי הוא בדיוק כמו היום השני, אלא שנוספה בו התנועה, זרימת חיים, דחף חיוני שמתקיים במציאות.

אותו הבדל קיים גם בין היום השלישי ליום השישי. ביום השלישי נבראו היבשה והצמחים ואילו ביום השישי נבראו בעלי החיים. הצמחים נבראו ביום השלישי אינם יכולים לנוע ממקומם. בעלי החיים הם למעשה צמחים שיכולים לנוע. כפי שלצמחים יש שורשים באמצעותם הם אוכלים וגדלים, כך גם לבעלי החיים יש שורשים – השיניים, שבאמצעותם הם אוכלים וגדלים. ביום השלישי נבראה גם האדמה, ולעומתה ביום השישי נבראה אדמה מתנועעת – האדם. כמו שנאמר: ״וייצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה״. (בראשית פרק ב פסוק ז) לפי הסבר זה רואים שלמעשה העולם נברא בשלושת הימים הראשונים חוזר על עצמו בשלושת הימים האחרונים בתוספת מימד התנועה. העולם של שלושת ימי הבריאה הראשונים הוא עולם סטטי, ואילו העולם של שלושת ימי הבריאה האחרונים הוא עולם דינמי.

בסוף שלושת ימי הבריאה הראשונים לא קורה שום דבר בעולם (מבחינת העולם הסטטי, בריאתו הסתיימה). לעומת זאת עם סיום שלושת ימי בריאת העולם הדינמי כן מתרחש משהו חדש בעולם – שבת. לעולם הדינמי יש תכלית, יש מטרה בסוף הדרך ולשם מתקדמים כל הזמן. אך המטרה היא שבת, ומה עושים בשבת? שום דבר, נחים ממלאכה. כלומר המטרה של העולם הדינמי היא למעשה מה שכבר היה קיים מלכתחילה בעולם הסטטי, עולם ללא תנועה שאין צורך לעבוד.

התורה מתארת לפנינו את תפקידו של עם ישראל בתוך כלל התרבות האנושית, את היכולת לשלב בין שני העולמות הסטטי והדינמי, ובאופן זה ללכת בדרך שיש לה גם מטרה, תיקון העולם.

לאחר שהסברנו את מהות התנועה נסביר את שבעת הימים דרך התפיסה הערכית. נאמר בראשית התורה: ״בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ.  וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר, כִּי-טוֹב; וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם אֶחָד״ (בראשית פרק א פסוקים א-ה)

ביום הראשון: נברא האור. אור הוא דבר אצילי, בלתי מדיד, ואינו מוחשי הוא נעלם ומסתורי.
כל קיום העולם נתון בין היש ובין האין, בין האור (הקיום) לבין החושך (האין), וזוהי המסגרת בה נתון האדם (החיים אל מול המוות). בסופו של דבר הקיום צריך לגבור על ההעדר, שנאמר: ״וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר, כִּי-טוֹב״. (בראשית פרק א פסוק ד) וההעדר נברא על מנת שניתן יהיה לגבור עליו.

ביום השני נאמר: ״וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם, וִיהִי מַבְדִּיל, בֵּין מַיִם לָמָיִם. וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים, אֶת-הָרָקִיעַ, וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ, וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ; וַיְהִי-כֵן. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ, שָׁמָיִם; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם שֵׁנִי״. (בראשית פרק א פסוקים ז-ח)
ביום השני נברא הרקיע שהוא גשמי יותר מהאור. הרקיע קצת פחות מופשט מהאור, ויותר קל לתפיסה. והים שהוא יותר גשמי מן השמיים. ומצד שני אנו למדים שיש גם ערך למחלוקת וריבוי – זהו הרקיע שמבדיל בין מים למים. אם כן ניתנת הלגיטימיות לריבוי הנמצאים.

ביום השלישי: ״וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל-מָקוֹם אֶחָד, וְתֵרָאֶה, הַיַּבָּשָׁה; וַיְהִי-כֵן. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ, וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ, אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ עַל-הָאָרֶץ; וַיְהִי-כֵן.  וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, לְמִינֵהוּ, וְעֵץ עֹשֶׂה-פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ, לְמִינֵהוּ; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב. וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם שְׁלִישִׁי״. (בראשית פרק א פסוקים ט-יג)
ביום השלישי נבראו היבשה והצמחים, שהם שוב גשמיים יותר מן הנבראים שקדמו להם. ניתן לראות כי יש סדר בתהליך הופעת הנבראים בעולם. סדר הבריאה הוא מן האצילי והמופשט אל המגושם יותר.
מכאן אנו למדים על ההתפתחות והצמיחה של הנמצאים – ישנו העץ (אמצעי) וישנו הפרי (מטרה). לא תמיד אנו טועמים מיד את טעם המטרה, יש גם תהליכים.

ביום הרביעי: ״וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהַבְדִּיל, בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה; וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים, וּלְיָמִים וְשָׁנִים. וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהָאִיר עַל-הָאָרֶץ; וַיְהִי-כֵן. וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים, אֶת-שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים: אֶת-הַמָּאוֹר הַגָּדֹל, לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם, וְאֶת-הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה, וְאֵת הַכּוֹכָבִים. וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים, בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם, לְהָאִיר, עַל-הָאָרֶץ. וְלִמְשֹׁל, בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, וּלְהַבְדִּיל, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב. וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם רְבִיעִי״. (בראשית פרק א יד-יט)
ביום הרביעי נבראו המאורות: השמש, הירח והכוכבים. בריאה זו אינה מובנת, כיוון שהיא אינה לפי הסדר המופיע בשלושת ימי הראשונים. שכן ודאי השמש הירח והכוכבים יותר אצילים ומופשטים מהצמחים ואף מהיבשה והים, אם כן מדוע הם נבראו רק ביום הרביעי ולא לפני כן ביום הראשון או השני. שאלה נוספת המתעוררת מהנבראים של יום רביעי היא לשם מה הם נבראו בנפרד. הרי תפקידם של המאורות הוא להביא את האור שכבר נברא ביום הראשון, אם כן מהו ההבדל בין האור של היום הראשון לבין האור של היום הרביעי?

לשתי השאלות ישנה תשובה אחת. ההבדל בין האור של היום הראשון לאור של היום הרביעי הוא, שביום הרביעי נוסף לאור מימד של תנועה. ביום הראשון נברא האור בפני עצמו, אור שפשוט קיים במקום. ביום הרביעי נבראו המאורות שהם (מבחינת האדם) מקור אור שנע סביבו. ההבדל היחיד בין היום הראשון ליום הרביעי הוא תוספת התנועה.

באופן דומה ניתן לראות גם את ההבדלים בין הימים האחרים. ביום השני נבראו השמיים והמים, ולעומתם ביום החמישי נבראו העופות והדגים. שוב ביום שני נבראו הדברים הדוממים, ביום הרביעי אנו למדים שכל תהליך יש גם כיוון. וכפי שלמאורות יש כיוון כללי ממזרח למערב, כך גם יש כיוון לצמיחת החיים. הכיוון הוא דבר הנותן תקווה לאדם – שהתהליכים אינם סטטיים אלא מתפתחים עם הזמן.

ביום החמישי: ״וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים-יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם, שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה; וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל-הָאָרֶץ, עַל-פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם. וַיִּבְרָא אֱלֹהִים, אֶת-הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים; וְאֵת כָּל-נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם, וְאֵת כָּל-עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ, וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב. וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים, לֵאמֹר: פְּרוּ וּרְבוּ, וּמִלְאוּ אֶת-הַמַּיִם בַּיַּמִּים, וְהָעוֹף, יִרֶב בָּאָרֶץ. וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם חֲמִישִׁי״. (בראשית פרק א פסוקים כא-כג)
ביום החמישי נוסף מימד התנועה. הציפורים הם רקיע בתנועה, והדגים הם ים בתנועה. היום החמישי הוא בדיוק כמו היום השני, אלא שנוספה בו התנועה, זרימת חיים, דחף חיוני שמתקיים במציאות.
אותו הבדל קיים גם בין היום השלישי ליום השישי. ביום השלישי נבראו היבשה והצמחים ואילו ביום השישי נבראו בעלי החיים. הצמחים נבראו ביום השלישי אינם יכולים לנוע ממקומם. בעלי החיים הם למעשה צמחים שיכולים לנוע. כפי שלצמחים יש שורשים באמצעותם הם אוכלים וגדלים, כך גם לבעלי החיים יש שורשים – השיניים, שבאמצעותם הם אוכלים וגדלים. ביום השלישי נבראה גם האדמה, ולעומתה ביום החמישי מגיעה החיוּת הביולוגית (בעלי החיים) וכאן רואים שאיפה לַחֲיוּת המוסרית של האדם – ״יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם, שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה״ (פרק א פסוק כ) אלו ניצנים של המגמה המוסרית כבר בתוך הטבע.

ביום השישי: ״וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ, בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ-אֶרֶץ, לְמִינָהּ; וַיְהִי-כֵן. וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת-חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ, וְאֶת-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, וְאֵת כָּל-רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה, לְמִינֵהוּ; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ; וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ, וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ, הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ.  וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם. וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל-חַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כָּל-עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ, וְאֶת-כָּל-הָעֵץ אֲשֶׁר-בּוֹ פְרִי-עֵץ, זֹרֵעַ זָרַע: לָכֶם יִהְיֶה, לְאָכְלָה. וּלְכָל-חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה, אֶת-כָּל-יֶרֶק עֵשֶׂב, לְאָכְלָה; וַיְהִי-כֵן. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם הַשִּׁשִּׁי״. (בראשית פרק א פסוקים כד-לא)

ביום השלישי נבראה גם האדמה, ולעומתה ביום השישי נבראה אדמה מתנועעת – האדם, כמו שנאמר (בראשית ב, ז): "וייצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה". לפי ההסבר זה רואים שלמעשה העולם נברא בשלושת הימים הראשונים חוזר על עצמו בשלושת הימים האחרונים בתוספת מימד התנועה. העולם של שלושת ימי הבריאה הראשונים הוא עולם סטטי, ואילו העולם של שלושת ימי הבריאה האחרונים הוא עולם דינמי. ולאחר שאלוהים ברא את האדם, הוא נטע בוא תכנים אלוקים- נשמה שיש ביכולתה לנהל את הבקרה ולהיות  הישות הערכית מוסרית. שיכול  לגבור על הטבע .שלמה המלך מסביר את זה הכי יפה שיש במשלי: ״כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם וּרְשָׁעִים יִכָּשְׁלוּ בְרָעָה״. (משלי פרק כד פסוק טז)

שלמה המלך מסביר לנו – תדעו שכולם נופלים נקודה, גם צדיקים וגם רשעים.-אז מה  ההבדל בין צדיקים לרשעים? שצדיקים יש להם מערכת ערכית ומוסרית, שלא מאפשרת להם ליפול לתהום, כי הם מבינים שהנפילה לתהום, זה החלק העכור שלא מגיע לידי ביטוי למעלה ונשאר באמונות השגויות, כגון אני לא יצליח – כגון אין שום סיכוי שאני אמצא את הבחור שאני מחפשת, אין שום סיכוי שיקבלו את הבן שלי ללמוד היכן שהוא רוצה, ועוד הרבה דברים. וברגע שצדיקים מבינים שכל נפילה לתהום, יש לה תפקיד להעלות ולהבריא את כל האמונות השגויות. זה חלק מהתוכנית האלוהית. לכן הם קמים מנפילתם, ומצליחים לבסוף לשפר את דרכם.

והרשעים אלו שלא זכו לקבל את ההארה של מערכת הערכים התודעתית. שיש בה הידיעה שהכל מכוון מלמעלה, שאומרת שאלוהים היא ברא את העולם והוא משגיח על העולם, ולכן אין להם את הכוח לקום מנפילות שהם חווים. ובסוף הם מתייאשים ולא קמים, כלומר חיים את העולם דרך התודעות בעלות אמונות שגויות, שאומרת יהי רצון שהיום הזה יעבור, וככה הם מבזבזים את המצרך הכי חשוב שזה חַיּוּת, של החיים.

והנה מגיע לו היום השביעי: ״וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְכָל-צְבָאָם. וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ: כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת״. (בראשית פרק ב פסוקים א-ג)

ביום השביעי אנו רואים מהי מטרת הבריאה כולה – הקדושה, הלא היא המפגש הבלתי אמצעי בין הנברא לבין הבורא, מפגש שצריך להתרחש במהלך התפתחות המודעות של עולם האנושות לעבר עולם האלוהות עולם .

מהות עֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע

״וַיַּצְמַח יְהוָה אֱלֹהִים, מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה, וְטוֹב לְמַאֲכָל–וְעֵץ הַחַיִּים, בְּתוֹךְ הַגָּן, וְעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע״. (בראשית פרק ב פסוק ט)

בספר בראשית מתחילה להיבנות המהות של האדם, היא נחלקת לשלוש קומות. זכר ונקבה- איש ואישה- ואדם וחווה. כל אדם שיורד לעולם מקבל שלוש קומות בפוטנציאל בלבד, והכלים שעוזרים לאדם לבנות את שלושת הקומות ולסנכרן אותן. אלו הם ארבעת הרצונות שלושת סוגי האהבות ארבעה סוגי אחריות ובסוף שלושת סוגי שייכות. בעזרת השם במשך הזמן אנו כל פעם נפתח מנגנון של אחד מהכלים ונסביר אותו דרך הפרשה של אותה השבוע.

אנו נפתח את פרשת בראשית במהות האדם דרך שלוש הקומות אשר מופקדות אצל האדם בפוטנציאל, ורק הוא בעזרת ידע תודעתי כמובן הוא ידע להפוך את הפוטנציאל למימוש

אנחנו נתמקד במישור העליון שדרכו האדם מובדל מכל תהליך אחר בעולם. כפי שהסברנו הכלים שניתנו לנו כדי לבנות את המהות שלנו. אלה הם: אהבה- רצון- שייכות- אחריות.

אנו רואים שלאדם ולבעלי החיים יש צד משותף, בהמי, הבא לידי ביטוי בעניין הפריה והרבייה. אם כל הקשר בין איש לאשתו היה הדבר המשותף הזה, אז מיותרים שני הקומות העליונות- המנטלי -והרגשי. ואז לא היה אמור להיות קושי גדול לבני אדם למצוא בן או בת זוג. בכל הצורות. ולי כרב בישראל היה את הזמן ללכת לדוג דגים או לעשות מדיטציה.

התבוננות בבריאת האדם

על מנת להבין את החלק התודעתי ואת החלק הרגשי בתוכנו, נצטרך להתבונן, בפרשת בריאת אדם ואשתו בספר בראשית: ״וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם. וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל-חַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ״. (בראשית פרק א פסוקים כז-כח)
ישנם שלושה זוגות שונים ושלוש מערכות יחסים שונות בין הזוגות. הביטוי "זכר ונקבה" מופיע גם אצל בעלי החיים האחרים. בפרשה הבאה ,שהיא פרשת נח, ה׳ מבקש מנח להכניס את החיות ואת הבהמות לתיבה איתו: ״וּמִכָּל-הָחַי מִכָּל-בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל, תָּבִיא אֶל-הַתֵּבָה–לְהַחֲיֹת אִתָּךְ: זָכָר וּנְקֵבָה, יִהְיוּ״. (בראשית פרק ו פסוק יט)

זכר ונקבה – תהליך הריבוי עובר דרך הדעת, שכן יש ציווי שכלי של האלוקים לפרות ולרבות: ״וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ״. וברגע שהפוטנציאל של ההכרה השכלית מתממשת אז בשלב זה התרחש המעבר מאנרגיית ״זכר ונקבה״ לאנרגיית ״איש ואישה״. כפי שנאמר בתורה: ״וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה־זֹּאת״. (בראשית פרק ב פסוק כג)

את תיאור בריאת האדם, התורה מחלקת בשלושת הפרקים הראשונים של ספר בראשית . בפרק א' הקב"ה מופיע רק בשם ״א-לוהים״, בתור מי שמתגלה בטבע. לעומת זאת, בפרק ב' הקב"ה מופיע בשם ״ה׳״ ו״א-לוהים״ , כמי שמתגלה לנפש האדם. בהתאם לכך, בפרק ב' המין האנושי מתחיל לקבל את הקומה האנושית רגשית. (וכנראה בשלב הזה דילגו עלי, אולי זה לטובה ,אולי זה לרעה); ״וַיֹּאמֶר, הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת״. (בראשית פרק ב פסוק כג)

יש כאן הופעה חדשה לגמרי: חוץ מהמישור של ״זכר ונקבה״ מופיע עוד קומה של ״איש ואישה״. ורק לאחר ששתי המבנים קיבלו את המהות שלהם. רק אז הם יכולים לקבל את הקומה השלישית שמתקיימת בפרק ג' שזה כבר עולם המנטל-התודעה. שאני כל הזמן מדבר עליהם, שאלו כבר מחייבים אותנו לקבע את השייכות לעצמנו .שזה השמות שלנו. השמות הפרטיים, וזו קומה שלא קיימת  בכלל אצל בעלי החיים: ״וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ, חַוָּה: כִּי הִוא הָיְתָה, אֵם כָּל-חָי״. (בראשית פרק ג פסוק כ)
נמצא שיש שלושה קומות: זכר ונקבה, איש ואישה, אדם וחוה. יש עבודה גדולה לאדם כדי לעבור את שלושת המישורים האלה אל המישור האחרון. כנראה כאן טמון הקושי המיוחד שיש במין האנושי להינשא, לעומת שאר בעלי החיים. ולכן אני עדיין ממשיך לכהן כרב בישראל.

לאחר שהסברנו את בניית האדם דרך שלושת הקומות ,ניכנס לאט ובזהירות לתוך מהות האחריות ונראה איך לפעמים אנחנו מרכז העניינים, ולפעמים אנחנו מוסטים נזרקים החוצה בבושת פנים מהמרכז. ואת זה נראה לאורך שלושת הפרקים הראשונים .

אז ככה, צריך להבין שברגע שאדם קיבל את שלושת הקומות ,הוא הפך להיות מאוד מורכב בלשון המעטה. ושלושת הפרקים פשוט מביאים את התהליך של המורכבות שבמציאות כלומר ברוכים הבאים לתודעת החיים האותנטים. ששם באמת קשה ההבחנה מתי האדם עומד במרכז הבריאה, ומתי הוא עומד כצופה מהצד. עכשיו ננסה לתת היבט יותר עמוק למהות האדם. בתחילת ספר בראשית פרק א' האדם מופיע במסגרת הטבע, הוא חלק נוסף מן הבריאה. כלומר עוד אחד בעולם בלי שום מהות אמיתית . ואז איך שהוא מתחיל לקבל את המהות השניה ,שמתקיימת בפרק ב', אז כבר יש מהות, הדגשה של האדם בתור הדמות אליה פונים, בתור מי שהאחריות על הקוסמוס מוטלת עליו. מצד האמת, זוהי מורכבות שכל אחד מאיתנו חש – לפעמים אנו מרגישים שאנו מרכז העולם, בתור כפי שמעשינו משפיעים על הזולת – ובעקבות כך יש לנו אחריות עצומה מבחינה מוסרית, ולפעמים אנו מרגישים קטנות המפתחת בקרבנו ענוה ויראת חטא. זאת  הדואליות שנמצאת בזהותו של כל אדם באשר הוא.

מהות עץ הדעת לדורותיה 

נפתח בפסוק מהתורה, שהוא בעצמו מהווה סתירה פנימית: מצד אחד נאמר: ״וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל״. (בראשית פרק ב פסוק טז) מכאן משתמע שגם עץ הדעת בכלל הציווי של האכילה מעצי הגן. ומצד שני נאמר מיד לאחר מכן: ״וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע-לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ: כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ–מוֹת תָּמוּת״. (בראשית פרק ב פסוק טז)

אפשר לראות את שני הצווים הללו גם יחד כשמציבים מעין תנאי לאדם: אם אתה מרגיש שאם לא תגיע על סיפוקך, על ידי אכילת עץ הדעת, אז מוטב שתדחה אותה. עליך למצוא תחילה תרופה לתאווה, ואז לא רק שמותר יהיה לך לאכול מעץ הדעת – אתה תהיה מחויב לעשות כן, שהרי נאמר במפורש: מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל״. תרופה זו היתה עץ החיים – ממנו היה על האדם לאכול לפני שאכל מעץ הדעת. כאן נמצאנו למדים שקודם דרישת האדם את הדעת, או – את הכלים הקונספטואליים לידיעות שונות, עליו לבנות את תוכן החיים הפנימי שלו – את הפן הערכי המוסרי שבו. אפשר לומר שהאדם הראשון הלך ללמוד איך למלא את השכל, לפני שבנה בתוכו את הקומה הערכית -מוסרית. אם היה הוא מקדים ובונה תחילה קומה מוסרית פנימית, מתוך כך לא רק הכלים התודעתיים, לא היו אסורים עליו, להפך – הם היו מחויבים.

״עֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע״. (מורה נבוכים חלק ראשון פרק ב)

חלק ראשון פרק-ב עוסק בפרשנות פרשת גן-עדן’ בה נצטווה האדם: ״מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל״ (בראשית פרק ב פסוק טז). הרמב״ם מלמד אותנו לאורך כל הדרך. שמהות ״האכילה והשתיה״. משמשות מליצות לקניית הדעת, וכפי שהרמב״ם מציין בספר – ״להשגת השכליות אשר יתמיד בהם הישארות הצורה האנושית״, הביטוי ״הישארות הצורה האנושית״. מרמז על הישארות הנפש, ובהמשך מרמז על תחיית-המתים. נמשיך את ההסבר: ״וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל״ (בראשית פרק ב פסוק טז) וכאן לא נאמר ״וַיֹּאמֶר״, אלא יש כאן צו מפורש  ״וַיְצַו״ ובתוספת הכינוי הכפול – ״יְהוָה אֱלֹהִים״. כדי להביא אדם לסתם אכילה אין כל צורך בצו, שהרי הוא עושה זאת. בגלל הכרח הקיום שלו. אלא כאן מדובר על אכילה במשמעות של קניית דעת והכרת האמת, שהן חובתו של האדם כיצור בעל תבונה.

במסגרת ״עצי גן העדן״. מתקיימים בפסוק אחד שני עצים בזו הלשון: ״וַיַּצְמַח יְהוָה אֱלֹהִים, מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה, וְטוֹב לְמַאֲכָל–וְעֵץ הַחַיִּים, בְּתוֹךְ הַגָּן, וְעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע״. (בראשית פרק ב פסוק ט)

מעניין שעץ אחד מתואר בשתי מילים ואילו השני מתואר בארבע מילים. על האדם לא נאסרה אכילה מעץ הדעת, אלא נאסרה עליו האכילה ״מעץ הדעת טוב וָרָע״. זוהי הנקודה המכרעת בדיון העמוק והמשמעותי שעורך הרמב״ם, ״חלק ראשון בפרק-ב בפתח מורה נבוכים”. באמצעות הדעת מסוגל האדם להבחין בין אמת לבין שקר, ואילו ההבחנה בין ״טוב ורע״ היא הבחנה ערכית שאין מקורה בכוח השכלי אלא בכוח- המדמה שהוא אַנְטִיתֶטִי- ניגודי, לכוח-השכלי. התייחסות ערכית איננה חד-משמעית, ומה שטוב לראובן יכול להֵחָשֵׁב רע-מאוד בעיני שמעון, ומה שרע בעיני פלוני ואלמוני, יכול להראות טוב מאד בעיני אדם שלישי.

״וַיַּצְמַח יְהוָה אֱלֹהִים, מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה, וְטוֹב לְמַאֲכָל–וְעֵץ הַחַיִּים, בְּתוֹךְ הַגָּן, וְעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע״. (בראשית פרק ב פסוק ט)

״וְעֵץ הַחַיִּים, בְּתוֹךְ הַגָּן״ עליו התורה אומרת את המשפט: ״וְאַתֶּם, הַדְּבֵקִים, בַּיהוָה, אֱלֹהֵיכֶם–חַיִּים כֻּלְּכֶם, הַיּוֹם״. (דברים פרק ד פסוק ד)
זוהי גם ההבחנה שעושים חז״ל בין צדיקים לבין רשעים. על זה אנו מוצאים בגמרא: "רשעים אפילו בחייהם קרויים מתים, צדיקים אפילו במיתתן קרויים חיים": (ברכות, דף יח)

סיום

סיפור בריאת העולם בתורה הוא מדריך להבנת מגמת הבריאה, התורה אינה מעבירה אוסף של עובדות מדעיות. התורה באה להראות לנו את התכלית – תיקון השלמת המין האנושי. המטרה היא השלמת מעשה בראשית כשותפות בין בני האדם לאלוהים. אין תחרות בין האדם לאלוהים אלא להיפך, המטרה היא ליצור שיתוף פעולה בדרך להשגת המטרה, וזה מה שנותן את התוכן והמשמעות לכלל מעשה הבריאה. ״