עַם יָחִיד וּמְיוֹחָד

" את המאמר אני מקדיש לעם יחיד ומיוחד עם ישראל.

נתחיל את המאמר מהסוף.

על ספירת המלכות אנו למדים דרך שני פסוקים, הראשון לקוח מתהילים: ״מָצָאתִי, דָּוִד עַבְדִּי; בְּשֶׁמֶן קָדְשִׁי מְשַׁחְתִּיו״. (תהילים פרק פט פסוק כא)

הפסוק השני לקוח מישעיה הנביא: ״אַתֶּם עֵדַי נְאֻם יְהוָה וְעַבְדִּי אֲשֶׁר בָּחָרְתִּי לְמַעַן תֵּדְעוּ וְתַאֲמִינוּ לִי וְתָבִינוּ כִּי אֲנִי הוּא לְפָנַי לֹא נוֹצַר אֵל וְאַחֲרַי לֹא יִהְיֶה״. (ישעיה פרק מ״ג פסוק י) (הזוהר הקדוש פרשת קדושים דף פו, עא)

ספירת המלכות נבנית דרך שני פסוקים בלבד בתורה הפסוק הראשון שייך לאהבת השם. כלומר תפילה ומדיטציה: ״וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ״. (דברים פרק ו פסוק  ה)

הפסוק השני שייך לעולם האנושיות: ״לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ: אֲנִי, יְהוָה״. (ויקרא פרק יט פסוק יח)

הינה אחת הספירות המיוחדות ביותר, אם לא המיוחדת שבכולן. כדי להבין את ייחודיותה, נתמקד לרגע בתכונה המקבילה בנפש האדם לספירת המלכות האלוקית הוא חוש הדיבור, חוש הדיבור נועד אך ורק עבור הזולת. אדם שגר באי בודד, לא יעשה כל שימוש ביכולתו לדבר. יתר על כן, הדיבור הינו בסך הכל טכניקה להעברת ידע. לדיבור אין תוכן פנימי ועצמי, האדם המדבר מכניס בתוך דיבורו תוכן שכלי או רגשי. זהו הסבר המשפט, למלכות אין כלום מעצמה-מלכות לית לה מגרמה כלום. אכן המלכות נועדה להעביר את השפעת הספירות שמעליה (שעניינם שכל ומידות), ואין לה תוכן עצמאי.

מאידך גיסא, לא נתעלם ממעלות המלכות. מעבר לכך שבלעדיה אין לעולם כולו תועלת מכשרונות האדם, (הגאון הגדול ביותר, אם לא ידבר ויאמר את רעיונותיו, יקח את כשרונותיו עמו אל הקבר. רק הדיבור מאפשר ל’זולת’ ליהנות מהתוכן שבאדם), היא גם משפיעה על הספירות שמעליה. גם לאחר פיתוח השכל ע"י המחשבה, הדיבור בנושא יתן לממציא כיוונים חדשים. הוא יראה דברים שעליהם לא חשב קודם, וגם ימצא דרכים להסביר את השכל בצורה טובה יותר. תופעה דומה קיימת גם בתחום הרגש, אדם כעוס שלא ידבר על מה שהכעיסו, יגרום לכעסו לדעוך. לאידך, הדיבור על הנושא, יגרום לתחיית הכעס מחדש. זו כמובן רק דוגמא, גם בתכונות ורגשות טובים ונעימים יותר, הדיבור יחזק את הרגש. כח הדיבור (מלכות) להשפיע על הספירות שמעליו, נובע משרשו. שורש המלכות הוא מהכתר. (זו הסיבה שה’כתר’ וה’מלכות’ קשורים וקרובים בתוכנם). והכתר נעלה יותר משאר הספירות. דבר נוסף שמייחד את ספירת המלכות, היא הקירבה אלינו. זו הספירה הנמוכה ביותר, ולכן אנו מקבלים ממנה את השפע האלוקי. במבט רחב יותר, בעולם העשיה שבו אנו נמצאים, מאירה ספירת המלכות. לכן עולמנו מתאפיין ביכולת הבנה והרגשה מוגבלים (יחסית לעולמות גבוהים יותר). עיקר התחום בו אנו מצטיינים, זהו הביצוע. (ספירת המלכות מקבילה אמנם בעיקר ליכולת הדיבור, אך באופן כללי יותר שלשת רובדי הנפש החיצוניים, מחשבה, דיבור, ומעשה, מקבילים ל’מלכות’). אולי זו הסיבה שספירת המלכות זוכה ליחס כה רב. המצוות הינם מעשיות ברובן, ולכן חשוב להבין את מעלת העשיה ואת שרשה הנעלה.

התחלנו את התהליך בראש חודש אלול. שם התחלנו לשחרר את התודעה שלא אפשרה לנו אחיזה בתודעת זמן אותנטי. ואז הגיע ראש השנה שם ביקשנו מהבורא שימלוך על כל העולם, על כל היצורים שבעולמו. ומתוקף שאנחנו מבקשים מהקדוש ברוך הוא למלוך עלינו, אנו יכולים לבקש  מהעולם הרוחני בתודעתנו למלוך על כל החלקים העכורים. בשביל, ואז אנו מגיעים ליום הכיפורים שם נזכרנו, בחטאים האישיים שחטאנו. בסוכות שוב אנחנו מרחיבים מבט מאקרו על הגויים כולם, המהות של חג הסוכות התחילה עוד מאברהם אבינו חג הסוכות.

מכיוון שחג סוכות הוא החג שמחזיר את הגויים אלינו: ״וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים״. (ישעיה פרק נו פסוק ז)

אז נוצרה בתודעתנו הזדמנות עבורנו לעצור לרגע ולשאול שאלה אחת גדולה: מה יש היום לעם ישראל, ליהדות ולתורה להציע לעולם הגדול? מכל העיסוק הפנימי של יהודים היום בינם לבין עצמם יכול להגיע גם מחוץ לגבולותיהם ולתפקד כמענה למצוקות האתגרים העכשוויים של החיים הזהותיים היום?

היהדות הרוחנית כל הזמן לוקחת יוזמות ועושה טרנספורמציה. תורה טרנספורמציה לעולם הנבואה, נביאים טרנספורמציה לעולם ההלכה. ״וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ״. (בראשית פרק יב פסוק א) מאז המסע שאליו יצאו אברהם ושרה, העם היהודי גילה בכל שלב בתולדותיו צורות חדשות של רוחניות וחולל מהפכה בעולם כולו

לפני כארבעת אלפים שנה, בשחר דברי ימי עמנו, יצאו שני אנשים למסע. הם לא ידעו לאן תוליך הדרך. כל שידעו הוא ששמעו קול קורא: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך, ואעשך לגוי גדול, ואברכך ואגדלה שמך, והיה ברכה. ואברכה מברכיך ומקללך אאֹר, ונברכו בך כל משפחת האדמה". (בראשית פרק יב, פסוקים א-ג)

אלה היו המילים, ודי היה בהן כדי לשכנע את אברהם ושרה לצאת למסע שישנה, בסופו של דבר, את העולם.

המיוחד בבני הזוג היה האומץ להיות שונים. הם לא עבדו את האלילים של תקופתם, וביכרו להבטיח את נאמנותם לא–ל יחיד, בורא שמים וארץ. כאשר נשקפה סכנה לשכניהם, הם התפללו עבורם ונלחמו למענם. אך השניים ניהלו חיים שונים משל אותם שכנים. היו להם ערכים משלהם. כך הם "שמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט": ״כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת־בָּנָיו וְאֶת־בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא יְהוָה עַל־אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר־דִּבֶּר עָלָיו״. (בראשית פרק יח, פסוק יט) בניגוד לסובבים אותם, הם לא סגדו לטבע או לכוח, הם לא האמינו כי העולם הוא זירה פשוטה של התנגשות בין כוחות לא מודעים, ודחו את המנהגים האליליים שרווחו בתקופת שבה הם התקיימו. היו פעמים שבהן הועמדה אמונתם במבחן, אך הם דבקו בה, נשארים נאמנים לקול ששמעו בעבר.

עם קטן, תרומות גדולות

היהודים היו תמיד עם זעיר מבחינה מספרית; אבותינו שרדו מתוך שהאמינו כי הנצח טמון בחיים הפשוטים של בני אדם רגילים. הם מצאו את הא–ל בבתים, במשפחות ביחסים עם הזולת. הם התפללו לאלוהים בבתי כנסיות, המקומות הראשונים מאז ומעולם שנעשו מקודשים רק בשל העובדה שאנשים נאספו שם כדי להתפלל. הם גילו את השכינה בתוך הלב האנושי וביכולת שלנו לחולל בעולם שינויים בכוח מעשינו. הם נפגשו עם א–לוהים לאו דווקא ברוח, ברעם או ברעש אדמה, אלא במילים, מילות התורה – כתובַּת הנישואין בין א–לוהים לעם שבו בחר להיות עמו שלו. הם למדו את אותן מילים עד אין–קץ, והשתדלו להוציא מן הכוח אל הפועל. הם הורידו את השמים אל הארץ, משום שהאמינו כי הא–ל מצוי בכל מקום שבו אנו מקדישים את חיינו למענו.

ואיכשהו הצליח העם הקטן הזה לעשות דברים גדולים. מתוכו יצאו כמה מאנשי החזון הדגולים שידעה תבל מאז ומעולם. הוא חולל תמורה בציביליזציה של המערב, בלמדו אותה לזנוח את המיתוס ואת הכישוף, ולראות את דברי ימי האנושות כמסע ארוך ואיטי אל החופש ואל הצדק. בניגוד לעמים אחרים, העם הזה לא פרח ושגשג לתקופה מסוימת, ואחר כך שקע לתהום הנשייה. בכל שלב בתולדותיו הוא גילה צורות חדשות של רוחניות. בעקבותיהם של נביאים וכוהנים באו סופרים וחכמים, ואחריהם הגיעו פרשנים, משפטנים, משוררים, פילוסופים ומקובלים, ובחלוף הדורות קמו בגולה חלוצים ושבו לציון.

לאחר גירוש ספרד היהודים החלו לתפוס עמדות מפתח. בתחום הכלכלה והפילוסופיה. וכאשר נפתחו בפניהם שעריה של התרבות הרחבה יותר, הוציאו היהודים מתוכם, כבר בפרק זמן של דור אחד או שניים, אנשי מדע, מדינאים, אנשי כספים, אנשי עסקים, מלומדים ואנשי רוח. הם עשו זאת בספרד של ימי הביניים; הם עשו זאת שוב עם הפצעת תקופת הנאורות. הם תרמו מספר מעורר השתאות של מעצבי המחשבה המודרנית. וכאשר נסגרו השערים החיצוניים, והמחשבה היהודית פנתה אל תוכה הפנימה, הדופק היצירתי שלה לא החמיץ כמעט שום פעימה שעה שהיא הפנתה את מעייניה לדת ולמשפט ולהגות המיסטית של היהדות. מוקפים בדלוּת, בבורוּת ובאמונות תפלות, קיימו היהודים חיים המושתתים על ידיעת קרוא וכתוב ועל בקיאות בתורה ובמצוות.

מאז ימי משה רבנו ידע עם ישראל אל נכון שכוחו לא יהיה טמון בריבוי מספרי: ״לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל-הָעַמִּים, חָשַׁק יְהוָה בָּכֶם–וַיִּבְחַר בָּכֶם: כִּי-אַתֶּם הַמְעַט, מִכָּל-הָעַמִּים״. (דברים פרק  ז פסוק ז) חרף זאת דבקו הם באמונה שא–לוהים חותר לתכלית מסוימת לאנושות, ושל העם היהודי נועד תפקיד ייחודי בהגשמתה. בני העם הזה היו, בדרך כלשהי שהיא מעורפלת אך אין לטעות בה, עדים  של ה'.

חייהם ישקפו את רצונו שלו. תולדותיהם ישקפו את התוכנית שלו. היחסים שבין ישראל לאלוהיו היו לעיתים סוערים, פעמים רבות מתוחים, אך מעולם לא נותקו. בני העם היהודי עתידים להיות נושאי נוכחותו של הא–ל בעולם שהייתה בו לעיתים כפירה, ותפשו בו תכופות אי–צדק ואלימות. בעידנים של סגידה לקולקטיב- אומה, מדינה, אימפריה- דיבר העם היהודי על כבודו וקדושתו של היחיד. בתרבויות שהתברכו כבר בזכותו של היחיד לעשות כאוות נפשו, דיבר עם זה על משפט, על חובה ועל אחריות הדדית.

היה זה העם הראשון בהיסטוריה שיצק בשלטון כללי מוסר, שעמד על עליונות הזכות על פני הכוחנות ועל סמכותו של נביא למתוח ביקורת על מלך. העם הזה האמין שחרף המרחק העצום המפריד בין האינסופיות של הא–ל לסופיות האדם, יש מן המאחד בין אדם לא–לוהיו – המפעל המוסרי לשיפור העולם, ומבחינה זו אנו בבחינת "שותף לקדוש ברוך הוא במעשה בראשית". (מסכי שבת דף י) לא היה עם שהתעקש, בעקביות ובמאמצים כאלה, על ריבונותו הגורפת של הצו המוסרי. היהודים עומדים, לפיכך, במרכזה המדויק של החתירה הנצחית להעניק לחיים האנושיים את הכבוד הטמון בתכלית מסוימת.

האמונה היהודית, שהחלה עם אברהם אבינו, שהגיעה לכלל ביטוי באופן המפורט ביותר בברית שנכרתה בהר סיני, שנחזתה בעיני הנביאים ונוסחה בידי החכמים, פירושה כי להיענות לקריאת האל אנו מסוגלים קולקטיבית לשנות את העולם. להבות חוסר הצדק, האלימות והדיכוי אינן בלתי נמנעות. ניצחון החזק על החלש, הרבים על המעטים, התחבולנים על אלה הנוהגים ביושר – כל הניצחונות הללו, גם אם התרחשו רוב הזמנים וברוב המקומות, אינם חקוקים במבנה היקום. היהדות היא הרגע המהפכני שבו האנושות מסרבת לקבל את העולם כמות שהוא.

וכל התהליך הזה לוקח שמונה ימים. ואז אנו היום בערב לכנסים להיכל, שרק עם ישראל יכול להיכנס.

ובחג בשמיני עצרת מפנים מבט חוזר אל הבית פנימה, אל עם ישראל. בניגוד ל שבעים הקורבנות, המייצגים את שבעים האומות ושבעים הלשונות, הפר היחידי של שמיני עצרת מייצג את האומה העברית לבדה.

המעבר החד מחג סוכות לשמיני עצרת

בסיומו הנשגב של חג הסוכות, כאשר מצוותיו הרבות המקיפות את כל מערכות חיינו מגיעות במידה מסוימת לשיאן ביום הושענא רבא, אנו עוברים בבת אחת אל שמיני עצרת – שמחת תורה. נאמר בתורה: ״בַּיּוֹם, הַשְּׁמִינִי-עֲצֶרֶת, תִּהְיֶה לָכֶם: כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ״. (במדבר פרק כט פסוק לה)

המעבר מהושענא רבא אל חג שמיני עצרת הוא שינוי עצום, שנראה, לכאורה, פלאי.

חג הסוכות עם כל מצוותיו הרבות מקיף בעוצמה ובשמחה מיוחדת את כל מציאות החיים – לולב וארבעת המינים, ישיבה ואכילה בסוכה, ועמן המצוות השייכות למקדש: ניסוך המים, ושמחת בית השואבה הקפת המזבח עם לולב וערבה. כל המצוות הללו מגיעות לשיא מרומם במיוחד ביום הושענא רבא, שבו אנו עושים שבע הקפות סביב המזבח ומקיימים את מצוות ערבה, זכר למקדש. ומן היום הזה אנו עוברים במעבר חד, אחרי פרידה "ברגש צער" (עולת ראיה) מן הסוכה, המצווה החביבה והמיוחדת, אל חג שמחת תורה, שבו אין ולו אחת מכל המצוות הללו.

יש מקום להבין, מהו הקשר של חג הסוכות לחג שמיני עצרת, ומהי הקומה המתווספת לנו ביום זה.

שמיני עצרת – שורש כל החגים

שמיני עצרת הוא רק תוספת על עיקר, תוספת על חג הסוכות. נראה, כביכול, כי עיקר המפגש עם השכינה הסתיים, ואך מפני שקשה להיפרד, מתעכבים יום נוסף. אמנם עדיין אומרים הלל ושמחים, אך נראה, שמן השמחה הראשונה לא נשאר דבר.

אולם, מן המקורות הבאים נראה, לכאורה, אחרת.

אנו מודעים לזה שבימי בית המקדש הראשון ,בחג הסוכות היו מקריבים שבעים פרים כנגד מי? כנגד שבעים אומות, ושמיני עצרת ,היו מקריבים רק פר יחידי למה? כנגד אומה יחידה, משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו עשו לי סעודה גדולה, ליום אחרון אמר לאוהבו עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך".

האהבה העצומה בין כנסת ישראל לקב"ה עמוקה יותר מכל ריבוי הקרבנות הבאים כנגד אומות העולם.

משמעות צמצום השפע המצוותי בשמיני עצרת

אלא, שעלינו להבין, מהי המעלה הגדולה בכך ששבעים האומות אינן שייכות לשמיני עצרת?

לכאורה, הקרבת שבעים פרים כנגד אומות העולם אינה עניין של דיעבד – ההפך הוא הנכון, המעלה הגדולה של חג הסוכות היא, שכח הקדושה של עם ישראל אינו מקרין על עצמו בלבד, אלא גם על אומות העולם. חג הסוכות מקרב את התורה אל הטבע ואל החיים, וכאשר המצוות מטביעות את חותמן בשמחה המורגשת בחיים, או אז הן יכולות להיפגש גם עם אומות העולם, עם אלו שאינם יכולים להישען על כך שהקב"ה ציווה, וממילא צריך לקיים – אלא צריכים להרגיש שהמצוות משנות אותם. ולכאורה, כל שפע המצוות המיוחד שבחג הסוכות נובע ממעלתו המיוחדת של החג, המסוגלת לרומם את חלקי החיים כולם בשפע מיוחד.

לאור זאת, שבה ועולה ביתר שאת השאלה, האם בכך שבשמיני עצרת אנו עוברים למדרגה שבה מקריבים רק פר אחד, ומבטאים בכך את הקשר הפנימי היחיד והמיוחד שלנו עם רבונו של עולם – מתבטלת אותה מעלה של השפעה על הטבע, על החיים ועל רבונו של עולם?

מוכרחים להבין, שאותו "חדר יחוד" יחיד ומיוחד של שמחת תורה מושג דווקא כתוצאה של העבודה כולה, שנבנתה בחג הסוכות, ויחד עם זאת הוא ריכוז פנימי עילאי המכיל בתוכו את כל המעלות הללו שהושגו בחג, וכפי שעלינו עוד לבאר.

מחג הסוכות אל שמיני עצרת

בחג הסוכות הפנמנו, שהקב"ה איתנו בכל בחינות החיים. כל מצוות החג מדגישות את האפשרות לקדש ולהעלות את החיוּת שבכל, וכך אנחנו מחוברים לקב"ה בשמחה עליונה, וכפי שמסביר הרב, שהארעיות שבסוכה נובעת דווקא מתוך רוב עוצמתה של הסוכה, הסוכה אינה מציאות רגילה, והחיים בה אינם חיים רגילים, דבר זה מקרין על כל מציאות החיים של עם ישראל, מציאות שאינה שקועה בתוך הטבע, אלא עליונה רוחנית.

אחרי שלמדנו והפנמנו את תכניו של חג הסוכות, דרך כל מצוותיו המיוחדות, אנו ראויים להיכנס אל שמיני עצרת. ביום זה אנו מבינים, שקשר החיים המוחלט שלנו לקב"ה, איתו קשרנו גם את כל הטבע, את כל אומות העולם ואת כל החוכמות, אינו דבר חיצוני לנו, אלא שייך למהותנו, ועל כן איננו זקוק לשום אמצעים.

שמיני עצרת הוא מחד, קומה חדשה, אבל מאידך, כל ענינה של הקומה החדשה הזו הוא להפנים את הקומות הקודמות לה, וכך להגיע אל השורש. 'עצרת' אין לפרשו, אפוא, רק כתוספת של יום אחד כדי להקל את הפרידה, שהרי אם קשה להיפרד עתה, אחר יום נוסף תהיה הפרידה קשה עוד יותר. היום הזה הוא, כפי שמתרגם אונקלוס, "כנישין", מלשון לעצור, לכנוס. יום של הפנמה ערכית של הכל. ונברר יותר את משמעות הדברים הללו. "