הָאֹמֶץ לַהֲפֹךְ אֶת הַקְּשָׁיִים

מאמר רביעי – ט"ו בתשרי, ערב 02 לאוקטובר 2023

" את המאמר אני מקדיש לכל האנשים שהמדבר – תודעת הנטישה, לא מאפשרת להם תנועה במרחב.

נפתח את המאמר מפסוק מהתורה שהוא קצת תמוה: ״תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל״. (דברים פרק כח פסוק מז) אף פעם לא הצלחתי להבין את המשפט המוזר הזה. עם ישראל שרוי-מצוי, בלב המדבר שמסמל את תודעת הנטישה, שהביטוי שלה הוא חוויה בעלת מרקם של חוסר וודאות של עם ישראל בתקופת המדבר ובכל זאת – המסע התנהל תוך כדי הבעת רגש של שמחה וקבלת המציאות אשר משתנה כל שעה. הנביא ירמיה שחווה את חורבן בית ראשון. משבח את עם ישראל על האומץ להיות במדבר הלא שפוי ולחיות בו דרך השמחה: ״הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלַ͏ִם לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְהוָה זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה״. (ירמיה פרק ב פסוק ב) בנוסף לחוסר ודאות ואי החלטיות, מגיע הנביא יחזקאל ואומר לנו את המשפט ההזוי לחלוטין, אבל זה המשפט הכי אהוב עלי: ״וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי״. (יחזקאל פרק טז פסוק ו)

עכשיו נקשר את מה שאמרנו לחג הסוכות ששם אנחנו מתבקשים ממש לשחרר את הקיבעון שנצרב בתודעתנו במשך השנה. בחג הסוכות השבריריות החשופות לפגעי הטבע, רכשו בני ישראל את העוז לחיות עם אי-ודאות. כפי שהסברנו בתחילה. שהמהות של חג הסוכות היא תודעת נטישה וחוסר החלטיות, מככבים בו. והוא מסמל את הלא קבוע, דרך ארעיות ונדודים, שם בכאב הכי גדול של האדם מופיעה הבקשה לשמוח: ״וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים״. (ויקרא פרק כג פסוק מ)

צִילָא דִּמְהֵימְנוּתָא – צל האמונה

אמונה זה דבר אבסטרקטי – אזוטרי לחלוטין. ולכן אמונה איננה ודאות. תפקידה של האמונה הוא לפתח בנו את המסוגלות לחיות עם אי ודאות. יש דבר מעניין בסוכה, שאין במצוות אחרות, כאשר אדם מתפלל או עושה חסד עם הזולת, ישנו סיכוי שיהיה פגם בעשייה שלו – יתכן שאדם מתכוון להשיג כבוד. יכול להיות שאדם ינסה שיראו אותו מתפלל בכוונה, או עוזר לחלשים ממנו כדי לקבל כבוד והערכה. זו מלכודת מסוכנת, אפשר לאבד רווחים רוחניים עצומים עם כוונות שליליות שכאלה. בסוכה אין הדבר כך. בסוכה אין אפשרות לזכות בכבוד ובהערכה, משום שבסוכה אנו אוכלים, שותים וישנים, ואין כל כך מה להתגאות בזה.

דבר משונה מאוד בחג הסוכות, ספר ויקרא פרק כג, הוא המקור העיקרי לו. מצד אחד, חג זה, יותר מכל חג אחר בתורה, מזוהה עם שמחה. בפרק המועדים בפרשה, זהו החג היחיד שנזכרת בעניינו שמחה: "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה’ אֱ-לֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים". (ויקרא פרק כג, פסוק מ) בכל התורה כולה השמחה אינה נזכרת בקשר לראש השנה, ליום כיפור או לפסח. היא נזכרת פעם אחת בקשר לשבועות – ושלוש פעמים באשר לסוכות. מכאן שמו "זמן שמחתנו".

אך למרבה התמיהה, שמחה זו שורה בחג המציין דווקא אחד מן היסודות השליליים בשנות המדבר: "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים; כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת, לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. אֲנִי ה’ אֱ-לֹהֵיכֶם". (ויקרא פרק כג פסוקים מב-מג)

במשך ארבעים שנה חיו בני ישראל בלי בתים קבועים, נוסעים וחונים. הם היו בישימון, באדמת הפקר, במקום שאין לדעת למה לצפות בו ואילו סכנות אורבות בהמשך הדרך. כמובן, העם נהנה מהגנתו של האל. ועדיין, אף פעם לא יכול היה לדעת מראש איזו צרה תבוא עליו ואיך יגן עליו האל מפניה. זו הייתה תקופה ממושכת של חוסר ודאות.

מדוע אם כן דווקא החג המזכיר מציאות זאת קרוי "זמן שמחתנו"? לפסח, חג היציאה לחירות, הגיוני יותר היה לקרוא זמן שמחתנו. או לשבועות, חג מתן תורה. מדוע לתת כותרת כזאת דווקא לחג המציין ארבעים שנות חשיפה לחום, לקור, לרוח ולגשם? האם זיכרון התלאות אמור למלא את לבנו שמחה?

ועוד – מה היה הנס בסוכות? פסח ושבועות מציינים ניסים. אבל המסע במדבר תוך השתכנות בבתי עראי לא היה פלאי ולא היה מיוחד. כך עושים אנשים שעוברים במדבר. אין להם ברירה. הם במסע. הם חייבים להסתפק במגורים זמניים. היו הרבה פלאים במסע במדבר, אבל לא זה!

תהייָה זו גרמה לרבי  אליעזר להציע שהסוכות שבפסוק היו ענני הכבוד שליוו את בני ישראל בנדודים, הגנו עליהם מפני חום וקור, שמרו עליהם מפני אויביהם, והראו להם את הדרך. זהו פתרון יפה ויצירתי לבעיה. הוא מזהה את חג הסוכות עם נס, ומסביר למה ראוי לציין נס זה באמצעות חג ושמחה. זהו המובן הפשוט של הכתוב "כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל": הושבָתם תחת ענן הכבוד.

ובכל זאת הפירוש קשה. סוכה אינה דומה לענן כבוד. היא שונה ממנו בתכלית השוני. הקישור בין סוכה לבין ענני כבוד מקורו לא בתורה אלא בספר ישעיהו, ולא במבט לעבר אלא בחזון לעתיד: "וּבָרָא ה’ עַל כָּל מְכוֹן הַר צִיּוֹן וְעַל מִקְרָאֶהָ עָנָן יוֹמָם וְעָשָׁן וְנֹגַהּ אֵשׁ לֶהָבָה לָיְלָה, כִּי עַל כָּל כָּבוֹד חֻפָּה. וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹרֶב, וּלְמַחְסֶה וּלְמִסְתּוֹר מִזֶּרֶם וּמִמָּטָר". (ישעיהו ד, ה-ו)

ואכן, רבי עקיבא חולק על רבי אליעזר אומר הסוכות המוזכרות בתורה בעניין חג הסוכות כשמן כן הן: סוכות. בקתות, צריפים מסוככים, מגורים זמניים. מהו הנס על פי רבי עקיבא, אין לדעת. אבל אפשר לנחש.

אם הסוכה מייצגת את ענני הכבוד, כדעת רבי אליעזר, כי אז היא מציינת נס אלוהי. אבל אם היא אינה אלא סוכה פשוטה, כדעת רבי עקיבא, הנס שהיא מציינת הוא נס מעשה ידי אדם. זהו הנס שאליו נבואת ירמיהו מכוונת: ״הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלַ͏ִם לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְהוָה זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה״. (ירמיה פרק ב פסוק ב) בני ישראל הרבו להתלונן ואף התמרדו, אבל במבט כולל הם הלכו אחר הקדוש ברוך הוא. הם לא עצרו ולא חזרו. כמו אברהם אבינו  ושרה אימנו, גם הם היו נכונים ללכת אל הלא-נודע.

משיטתו של רבי עקיבא אנו יכולים לגזור תובנה עמוקה על האמונה עצמה: ״אמונה זה דבר אבסטרקטי -אזוטרי לחלוטין. ולכן אמונה איננה ודאות. תפקידה של האמונה הוא לפתח בנו את  המסוגלות  לחיות עם אי ודאות״. כמעט כל שלב ביציאת מצרים היה רווי קשיים, אמיתיים או מדומים. זה אחד ממקורות עוצמתה של התורה: היא אינה מעמידה פנים שהחיים קלים. הדרך מפותלת והמסע ארוך. דברים בלתי-צפויים קורים. משברים מופיעים לפתע. חשוב לפיכך להטמיע בזיכרונו של עם את הידיעה שאפשר לנהל את הלא-נודע. הקדוש ברוך הוא תמיד איתנו והוא נוסך בנו את האומץ שאנו צריכים.

חג הסוכות הוא מעין תזכורת שנתית מאת השם: אל תחשבו שקירות איתנים הם המפתח להרגשת ביטחון. הובלתי את אבותיכם במדבר כך שלא ישכחו אף פעם שכדי להיכנס לארץ הם נדרשו להתגבר על תלאות ומכשולים: ״לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם״. (ויקרא פרק כג פסוק מג) בסוכות השבריריות הללו, החשופות לפגעי הטבע, רכשו בני ישראל את העוז לחיות עם אי-ודאות.

חג הסוכות הוא עדות לשרידותו של עם ישראל. גם אם יאבד את אדמתו ויוטל שוב אל הישימון, הוא לא יאבד לא את השמחה ולא את התקווה. הוא יזכור כי את שנות ילדותו הלאומית בילה בסוכה רעועה. הוא יידע כי במדבר שום חניה אינה קבועה. הוא ימשיך לנסוע עד ששוב יגיע אל הארץ המובטחת, אל ישראל ביתו. אין זה מקרה שעם ישראל הוא היחיד ששמר על זהותו לאורך אלפיים שנות גלות ופיזור. הוא העם היחיד המסוגל לגור בצריפון שגגו עשוי עלים אך להרגיש שהוא מוקף ענני כבוד. הוא העם היחיד היכול לשכון במגורי עראי ובכל זאת לשמוח.

וזה בדיוק עניינו של חג הסוכות. זהו סיפור על אי-ודאות. הוא מלמד אותנו שגם אם רכשנו דעת לאין קץ, לעולם איננו יודעים מה יביא עמו המחר. חיינו בַּזמן הם מסע במדבר. בראש השנה וביום כיפור אנחנו מתפללים להיכתב בספר החיים. בסוכות אנו שמחים כי אנו מאמינים שתפילתנו נענתה בחיוב. אבל בהביטנו אל השנה הנכנסת אנו מודים, כבר מן ההתחלה, כי החיים שבריריים חשופים למפגעים שונים. איננו יודעים מה יהיו מצב הבריאות, העבודה והפרנסה שלנו השנה, ומה יקרה בארצנו כגון הפילוג הנורה בעם וכן גל הפיגועים המחריד. איננו יכולים לנוס מן חשיפה לסכנה. אלה הם החיים. הסוכה מסמלת את החיים עם היעדר יכולת החיזוי. סוכות הוא חג האי-ודאות היסודית, הרדיקלית. אבל הוא ממקם אותה בתוך מסגרת תורנית המתקיימת במדבר. ולמרות שאנחנו הולכים במדבר, הנה, כעם, נגיע ליעדנו. אם נראה את חיינו בעדשות של אמונה, נדע שאנו מוקפים ענני כבוד. בלב האי-ודאות נגלה שאנו מסוגלים לשמוח. איננו צריכים טירות לשם הגנה, ולא ארמונות לשם ולתהילה. די לנו בסוכה צנועה, כי כאשר אנו יושבים בה אנו יושבים ב"צל האמונה", כפי שמכנה זאת ספר הזוהר. צילא דמהימנותא – אמונה זה דבר אבסטרקטי – אזוטרי לחלוטין. ולכן אמונה איננה ודאות. אני מאמין כי חוויית היציאה מהבית והכניסה לסוכה החשופה היא דרך לביית את פחדנו מפני הלא-נודע. היא אומרת: כבר היינו כאן פעם. כולנו נתונים במסע. השכינה שורה בקרבנו. אל לנו לפחד. זהו מצבר של חוסן שאנו זקוקים לו בעולמנו המתוקשר, המסוכן, נטול-הוודאות.

מי הם האושפיזין?

האושפיזין – בכל יום של חג הסוכות באים שבעה אורחים מיוחדים לסוכות של כל אחד ואחת. הכוונה היא הן לאורחים "פיזיים" שמזמינים לסוכה והן לאורחים הרוחניים – שבעת הרועים. בעזרת החיבור לכל אחד מהאושפיזין, כל אחד ביומו אנחנו יכולים להעמיק את האמונה ולהתחבר לאותן המידות שכל אחד מהאושפיזין מייצג.

מהו המקור למסורת האושפיזין?

בספר הזוהר (פרשת אמור, קג-קד) נאמר כי כאשר בני ישראל יוצאים מבתיהם אל הסוכות, הם זוכים לקבל את פניה של השכינה, ושבעה צדיקים יורדים מגן-העדן ובאים לבקר בסוכה. שבעת הצדיקים הם שבעת מנהיגי ישראל, והם מבקרים לפי הסדר הבא: ביום הראשון אברהם אבינו  – ביום השני יצחק אבינו  – ביום השלישי יעקב אבינו  – ביום הרביעי משה רבינו  – ביום החמישי אהרון הכהן  – ביום השישי יוסף הצדיק  – ביום השביעי דוד המלך.

מהן שבע המידות?

המידה בנויה מערך מוסר מידה, והיא חלק בלתי נפרד ממהות האדם. מידה אינה תכונה נרכשת, ועם זאת עבודת המידות מחזקת את כוחן ואת תוקפן של המידות. השאלה אינה איך נרכוש מידות טובות, אלא איך נוציא את המידות הטובות, המצויות בנפשנו, מהכוח אל הפועל. עלינו להכיר בגודל הזכות שזכינו לה, אנו, צאצאי אברהם יצחק ויעקב, כי הודות להם נשמת היהודי כוללת את מידות שבעת הרועים כאשר האדם נוהג על פי אותן מידות, הוא דומה ליוצרו, המנהיג את העולם במידות אלו, ועל ידי כך הוא נעשה שלם במעלתו. תפקידנו לזהות את שבע התכונות הללו בתוכנו ולחיות על פיהן. לכל אחד מהאושפיזין מיוחסת מידה. בכל יום מיוחסת חשיבות מיוחדת למידה הקשורה באורח של אותו היום: אברהם אבינו – חסד. יצחק אבינו – גבורה. יעקב אבינו – תפארת. משה רבינו – נצח. אהרון הכהן – הוד. יוסף הצדיק – יסוד. דוד המלך – מלכות. בכל יום אנו מוארים ומושפעים מהמידה-ספירה, של אחד משבעת הרועים.

המידה של יום שני בערב עד יום שלישי בערב היא מידת הנצח של האיש הכי קשוח והכי שכלי שאני מכיר בכל העולם. ספירה זו מקושרת לדמותו של משה רבינו.

ספירת הנצח מקושרת לפיקוד העליות כלומר לכתר חכמה דעת ובינה בספירה זו השפע האלוהי מודרך על מנת להעלות את המציאות ולקדם אותה אל עבר האינסוף, התובנה האולטימטיבית.

בנפש האדם ספירה זו מקושרת לביטחון עצמי חיובי ופעיל. יכולת להציב מטרות גבוהות ולהשיגן תוך התגברות על קשיים ומיני כוחות מנוגדים, ליכולת ניהול והיכולת האישית הקיבולת, או החירות הפנימית לכוון לשאוף למעלה. כמו כן גם להשפעה באופן אקטיבי על האחר. מבחינה אנרגטית ספירת הנצח – מציינת את האופן בו השפע האלוקי יורד למטה על מנת להעלות את המציאות ולרומם אותה ללא גבול. ״