מַאֲמָר מְיוֹחָד לְיוֹם הַכִּפּוּרִים: "זֶה הַזְּמַן לִסְלֹחַ לְעַצְמְךָ עַל פִּגְעֵי הֶעָבָר."

״ לכל אנשי קהילת הכוח הפנימי היקרה, באמת רציתי להודות לכם מעומק הלב על ארבעים לילות מרתקים ללא שינה, ללא אוכל, שעברנו דרך כל עשרת תודעות הגנים.
עברנו גם את שבת תשובה שהיא השער ליום כיפור ואנחנו נמצאים במרחק של כמה שעות מיום כיפור אז לכם קהילה מדהימה אשרי חלקי שזכיתי לכך שאתם בחרתם להיות במחיצתי המטאפיזית ועברתם דרכי כל כך הרבה קשיים עליות ומורדות כדי שנכנס ליום כיפור נקיים מאשמה ומלאים בצמיחה פנימית ורוחנית.

ביום הכיפורים מתאפשרת לנו כניסה פנימית לתודעות שלא מאפשרות זרימה בהווה האותנטי, ואז האדם לא יכול לטפס לגבהים השייכים לעולמות הסליחה והכפרה והמחילה העולמות שיום כיפור פותח בפנינו. לשם כך נועדו הארבעים לילות שהם מראש חודש אלול עד היום, לאחר שברוך השם התחלנו לשחרר חלקים עכורים מתודעות החסר השוכנות בתוכנו, אנו מטפסים אנרגטית לגבהים. העליה המטאפיזית מתבצעת  בשלושה שלבים.

השלב הראשון בתפילת כל נדרי שם אנו משתחררים מכל המחויבויות שלקחנו על עצמנו.
השלב השני מתקיים בתפילת מוסף שם אנו מכניסים את כל האירועים הטראומטיים, ומחלקים אותם לשני מבנים. באחד חוזר אלינו לאחר שלקחנו אחריות על מעשינו שמנקים אותנו מכל אשמה, והמבנה השני שלא פתרנו הולך למדבר כלומר לשנה הבאה, להמשך העבודה על הערך.
השלב השלישי מתקיים בתפילת מנחה, שם באמת שהשם יעזור לנו, כי זה הכי קשה. מדובר על תודעת גן המין, עם כל האפשרויות הקיימות בתוכנו ומחוצה לנו.

ואז בתפילת נעילה הכל עולה למעלה עם התיקון והיעוד של יום כיפור.

כל בוקר בתפילת שחרית אנו מתפללים לקדוש ברוך הוא, שיעזור לנו להשתחרר מטבע הרגלי שנצרב בתוכנו: ״מָרוֹם וְקָדושׁ פּוֹעֵל גְּבוּרוֹת. עוֹשֶׂה חֲדָשׁות. בַּעַל מִלְחָמות. זוֹרֵעַ צְדָקוֹת. מַצְמִיחַ יְשׁוּעוֹת. בּוֹרֵא רְפוּאוֹת. נוֹרָא תְהִלּוֹת. אֲדוֹן הַנִּפְלָאוֹת״.

ליום כיפור יש שלושה תפקידים בחיינו:
הראשון – מתקיים על המונח: ״מָרוֹם וְקָדוש פּוֹעֵל גְּבוּרוֹת" – הוא יום כיפור.
השני – "עוֹשֶׂה חֲדָשׁות. בַּעַל מִלְחָמות" – תחושה שמציפה האשמה, נחיתות וכישלון.
השלישי – "זוֹרֵעַ צְדָקוֹת. מַצְמִיחַ יְשׁוּעוֹת. בּוֹרֵא רְפוּאוֹת. נוֹרָא תְהִלּוֹת" – התשובה היהודית לחיי מוסר ובניית ערך גבוהה.

אֵל נוֹרָא עֲלִילָה, הַמְצִיא לָנוּ מְחִילָה בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה:

יום כיפור הוא קודש הקודשים של הזמן ומקום היהודי, המועד שצוין במקדש בטקט אדיר, שהוצל לאחר החורבן כמעט באורח פלא, שנשמר מאז ועד היום ביראה שאין דומה לה. הוא התשובה היהודית לאחת השאלות הקשות ביותר שבני אדם שואלים את עצמם: איך אפשר לחיות את חיי המוסר בלי תחושה שמציפה האשמה, נחיתות וכישלון? המרחק בין מי שאנחנו לבין מי שראוי שנהיה הוא, אצל רוב רובנו, עצום. אנחנו כושלים. אנחנו נופלים. אנחנו נכנעים ליצר. אנחנו נגררים להרגלים רעים. בשעת כעס אנחנו אומרים ועושים דברים שאחר כך אנו מצטערים עליהם מעומק ליבנו. אנחנו משיבים ריקם אנשים שהאמינו בנו. אנחנו בוגדים באלה שבטחו בנו. אנחנו מאבדים חברים. לפעמים העמוקות שבמערכות היחסים שלנו עלולות להתמוטט. אנחנו חווים תסכול, בושה, השפלה, חרטה. אנחנו מאכזבים אחרים. אנחנו מאכזבים את עצמנו.

יש להבין שאלו אינם מקרים נדרים. הם קורים לכולנו, גם לגדולי הגדולים. אחת מתכונותיהם המיוחדות של סיפורי המקרא, הנותנות להם את כוחם המיוחד, היא שאין בהם: ״אִידֵאָלִיזַצְיָה – (נטייה לראות את הטוב המושלם תוך התעלמות מהמציאות האמיתית בשטח). של הדמויות. אנו חווים בתודעתנו גיבורים אנושיים. גם להם יש רגעים של חשדנות עצמית. גם הם חוטאים.

היהדות מציבה רף גבוה. היא מצפה מאיתנו לגדולות, בדברים ובמעשים. ה' מבקש מאיתנו במובנים מסוימים להידמות למעשיו: ״דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם״. (ויקרא פרק יט פסוק ב) והרי אנחנו בני אדם – אנושיים, אנושיים מדי – ואיך נוכל להיענות לאתגר כזה? איך לא נאכזב את ה'? כלום לא מוטב שנשלים עם מה שאנחנו, ולא נשאף להיות מה שאיננו, לדמות למעשי האלוהים? לא.
זהו מרשם המתאים לאנשים שלא מוכנים להסתכל לאמת בעיניים ומעדיפים לחיות בזרם ולא לעשות עבודה על הערך הנמוך שהם מתקיימים דרכו. צריך להיות ברור לכל בר דעת שהיהדות לא הסתפקה בו אף פעם. מוטב לשאוף לגדולות ולהיכשל, מלא לשאוף כלל. הפתרון שמציעה היהדות למתח הזה רדיקלי כל כך, שהוא החליף את האופק המוסרי של האנושות כולה. זה אומר שהקדוש ברוך הוא שהוא הבעלים של האהבה והסליחה ברא אותנו באהבה ובסליחה, ומתוך תקווה שגם אנו נאהב אחרים ונסלח להם. אלוהים איננו מבקש מאיתנו שלא ניכשל. בקשתו היא שנכיר בכישלונותינו, שנתקן מה שקלקלנו, ונצמח מתוך מה שלמדנו מטעויותינו. חיי האדם בראייה זו אינם טרגיים ואינם שקועים בחטא, אבל הם תובעניים. תובעניים מאוד. על כן, בתוך הגרעין צריך להימצא מבנה אנרגטי המסוגל להתמיר את האשמה לצמיחה מוסרית, ואת הניכור כלפי אלוהים או כלפי הזולה – להתפייסות. מבנה אנרגטי זה הוא יום כיפור, יום שבו, מתוך יושר פנימי מוחלט, שבו  צמים ומתענים, מודים בכישלונותינו ורק אז אנו נפגשים ביום  הכיפורים שזה  כפרה מלמעלה.

יום הכיפורים, כשמו כן הוא יום אשר בו מתכפרים עוונותיהם של עם ישראל, והוא מרוכז סביב רעיון יסודי אחד הכפרה. ואת זה אנו למדים דרך פסוק במקרא: ״כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְהוָה תִּטְהָרוּ״. (ויקרא פרק טז פסוק ל)

אין לערב את רעיון הכפרה ברעיון התשובה, על אף שיש ביניהן מן המשותף: גם בתשובה וגם בכפרה ישנו צד מסוים של הזכרת החטא ועזיבתו. ואולם, קיים הבדל עצום בין השניים, הן מצד תוכנם והן מצד היחס של האדם כלפיהם.

עיקרה של התשובה הוא המאמץ של האדם השב מדרכו הרעה, ומנסה לחזור ולמצוא קשר עם ה'. לכן, תשובה היא פארו של האדם, וימי תשובה הנם ימיו הגדולים והמקודשים של האדם. הכפרה, לעומתה, היא מעשה שמים. אין האדם משמש אלא כלי מדיד, שמסגל עצמו בתשובה ומעשים טובים כדי שתוכל לחול עליו הכפרה. אך גופה של כפרה היא תמיד ובכל מקרה חסד ה' הבא ממרום. ניתן לחוש בהבדל גם במצב רוחו של האדם, בשני המקרים. בעל התשובה נתון בעצב, וזכרון החטא נמצא לפניו, כפי שדוד המלך בתהילים אומר: ״הרבה (הֶרֶב), כַּבְּסֵנִי מֵעֲו‍ֹנִי; וּמֵחַטָּאתִי טַהֲרֵנִי. כִּי-פְשָׁעַי, אֲנִי אֵדָע; וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד״. (תהילים פרק נא פסוקים ד-ה) ועל כן התשובה היא בבכי ובמרירות. לעומת זאת  הכפרה מכל צדדיה היא מאורע של שמחה, אשר אף שהיה קשור בשעתו בעבירה, עתה בשעת הכפרה אין בו אלא שמחה, שמחת היטהרות והזדככות.

גם אם כפרת יום הכיפורים תלויה בתשובה הקודמת לה: הרמב״ם מסביר את תהליך התשובה ותהליך הכפרה, שאין יום הכיפורים מכפר אלא לשבים: ״בִּזְמַן שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם וְאֵין לָנוּ מִזְבַּח כַּפָּרָה – אֵין שָׁם אֶלָּא תְּשׁוּבָה. הַתְּשׁוּבָה מְכַפֶּרֶת עַל כָּל הָעֲבֵרוֹת. אֲפִלּוּ רָשַׁע כָּל יָמָיו וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה בָּאַחֲרוֹנָה – אֵין מַזְכִּירִין לוֹ שֵׁם רִשְׁעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא יִכָּשֶׁל בָּהּ בְּיוֹם שׁוּבוֹ מֵרִשְׁעוֹ". (יחזקאל פרק לג פסוק יב) (ספר המדע הלכות תשובה פרק א הלכה ג) נאמר במקרא: ״כִּי-בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם, לְטַהֵר אֶתְכֶם: מִכֹּל, חַטֹּאתֵיכֶם, לִפְנֵי יְהוָה, תִּטְהָרוּ״. (ויקרא פרק טז פסוק יא) ביום הזה הכוונה ליום כיפור. ביום הזה הקב"ה מכפר על כל עוונותינו. הסליחה והכפרה של היום הזה נראות, כמו שאומר הנביא ישעיה: ״מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ, וְכֶעָנָן חַטֹּאותֶיךָ; שׁוּבָה אֵלַי, כִּי גְאַלְתִּיךָ". (ישעיה פרק מד פסוק כב) ״מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ", כאשר אדם מוחה לכלוך נשארים סימנים, כאשר אדם מוחק את הכתוב נשאר נייר מחוק, כאשר נרפא פצע בעור נשארת צלקת, אבל הקב"ה מוחה ״מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ״. השמים שחורים וקודרים, ולפתע: ״כִּי רוּחַ עָבְרָה-בּוֹ וְאֵינֶנּוּ; וְלֹא-יַכִּירֶנּוּ עוֹד מְקוֹמוֹ״. (תהילים פרק קג פסוק טז) ולפתע רוּחַ עָבְרָה-בּוֹ ולא נשאר כלום, לא סימן לא זכר. השמיים נקיים כל כך, כאילו מעולם היו נקיים ולעולם יהיו כך. שינוי של המציאות שהייתה, והוצאתה לחלוטין מהעולם המקום, הזמן וההוויה אינה בכוח האדם הנברא, אלא רק בכוח הבורא. רק הקב"ה יכול לקבוע למפרע, שדבר מסוים לא התרחש, כמו שרק הוא יכול לקבוע שדבר מסוים יהיה שדבר מסוים קיים. זוהי מהות היום הזה, האחד והמיוחד, היום שאינו בתחומי הזמן והמקום, היום של פתיחת שערים אל לפני ולפנים. ומה מוטל על האדם לעשות ביום זה? לא להכניס רגשות פסימיים ליום הזה או בלשון שלנו ,תעשה טובה לעצמך ואל תפריע לתהליך שמגיע לעזור לך להשתחרר מכבלי העבר. לפחות שלא להפריע.

כל נדרי להתנתק מכבלי העבר

המשמעות בעברית של המילים בארמית של כל נדרי: ״כָּל נִדְרֵי וֶאֱסָרֵי וְכִנּוּיֵי וּשְׁבוּעֵי וְנִדּוּיֵי וַחֲרָמֵי וְקוּנָמֵי וְקוּנָחֵי וְקוּנָסֵי״.
אלה סוגים שונים של נדרים והתחייבויות. הפרת נדר היא עבירה חמורה, ובתפילת "כל נדרי" מבקשים להתיר את הנדרים וההתחייבויות השונים שלקחנו על עצמנו, כדי להיכנס ליום הקדוש נקיים בתודעתנו  ומשוחררים מהתחייבויות שלא פרענו.

מסיבה זו, בתפילת "כל נדרי" מפרטים את סוגי ההתחייבויות השונים:
נִדְרֵי – נדר. אדם מחייב את עצמו לעשות משהו או להימנע ממשהו. למשל: "אני מתחייב לתת סכום כסף לצדקה לבית הכנסת".
אֱסָרֵי – איסור. אדם מחיל על עצמו מרצונו איסור לעשות משהו. למשל: "אני אוסר על עצמי לקבל מהחבר שום דבר".
שְׁבוּעֵי – שבועה. אדם נשבע (בשם השם) שאמירה כלשהי היא אמיתית. למשל: "אני נשבע שאפילו שאני מרוקאי מעולם לא הייתי במרוקו".
חֲרָמֵי – חרם. אדם מקדיש מרצונו נכס או רכוש אישי שלו לקופה הציבורית של בית המקדש או של הכוהנים. למשל: "הבית שלי הוא חרם לכהנים".
קונָמֵי, קִנּוּסֵי, כִנּוּיֵי – ביטויים נרדפים למושג "קרבן". בעבר, הקדשת קורבנות בבית המקדש הייתה דבר נפוץ מאוד בחיים היהודיים. בעקבות זאת, אחת הצורות הנפוצות להתחייבות חמורה הייתה לדמות משהו לקרבן, כדי לבטא שהוא אסור או שהשימוש בו מוגבל – ממש כמו קרבן. למשל, אם אדם אומר: "המאכל הזה הוא קרבן בשבילי", אסור לו לאכול אותו או להשתמש בו.

נושא הנדרים וההתחייבויות הוא חמור מאוד ואסור להתייחס אליו בקלות דעת. גם תפילת "כל נדרי" לא מבטלת באופן אוטומטי את כל ההתחייבויות שלקחנו על עצמנו במהלך השנה החולפת, עד שהאדם ישחרר מההתחייבויות שלו את הרצון ואת האהבה. (תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף י, עמוד א)

לפני חשיכה, סמוך ליום הכיפורים, אומרים תפילת  כָּל נִדְרֵי:
בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה עַל דַּעַת הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא
וְעַל דַּעַת הַקָּהָל הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה אֲנַחְנוּ מַתִּירִין לְהִתְפַּלֵּל אֶת הָעֲבַרְיָנִין
כָּל נִדְרֵי וֶאֱסָרֵי וְכִנּוּיֵי וּשְׁבוּעֵי וְנִדּוּיֵי וַחֲרָמֵי וְקוּנָמֵי וְקוּנָחֵי וְקוּנָסֵי
דִּי נְדַרְנָא וְדִי נִנְדַּר וְדִי אִשְׁתְּבַעְנָא וְדִי נִשְׁתְּבַע וְדִי נַדֵּינָא וְדִי נְנַדֵּי
וְדִי חֲרַמְנָא וְדִי נַחֲרִים וְדִי אֲסָרְנָא עַל נַפְשָׁתָנָא וְדִי נֶאְסַר
מִיּוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁעָבַר עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים הַזֶּה שֶׁבָּא עָלֵינוּ לְשָׁלוֹם
וּמִיּוֹם הַכִּפּוּרִים הַזֶּה עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁיָּבֹא עָלֵינוּ לְשָׁלוֹם
נִדְרָנָא לָא נִדְרֵי וּשְׁבוּעָנָא לָא שְׁבוּעֵי וְנִדּוּיָנָא לָא נִדּוּיֵי וַחֲרָמָנָא לָא חֲרָמֵי
וֶאֱסָרָנָא לָא אֱסָרֵי כֻּלְּהוֹן אִתְחָרַטְנָא בְהוֹן יְהֵא רַעֲוָא דִי יְהוֹן שְׁבִיתִין וּשְׁבִיקִין
לָא שְׁרִירִין וְלָא קַיָּמִין וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם
כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה

מהות כל נדרי

כפי שהסברנו שיום כיפור יום הקדוש ויש ביכולתו לחולל שינוי בעצמי שלנו שאנו מגיעים ליום כיפור ובמיוחד לתפילת כל נדרי, ונכון לכולנו להתכוון בתפילת כל נדרי .על כל ההסכמים-ההתקשרויות הכינויים- השתייכויות- התוויות- וההגדרות שלקחנו על עצמנו בין שעברנו דרך הרצון המודע שלנו ובין שעברנו דרך הרצון הלא מודע שלנו -שגרמו לנו לקחת אחריות על תהליכים שלנו שהם שייכים לעבר, או שייכים לאנשים מהעבר שלנו. אנו משחררים את העצמי שלנו, מכל מחויבות שאין עמה הווה אותנטי.  כולם יהיו מותרים, בטלים ומבוטלים. מעתה אנו משחררים את העצמי שלנו מכל אלה; מהעבר וגם מהעתיד, מיום כיפורים זה ועד ליום הכיפורים הבא עלינו לטובה.

בדרך כלל  אנו תמיד נחיה לצד בכל מיני כינויים: אנחנו מחזיקים מעצמנו אנשים אינטלקטואלים- אנשים רגישים- אנשים ספורטאים- אנשים שדבקים בעולם ההלכתית- אנחנו חסדים- אנחנו לוקחים כל דבר בקלות ולא מתרגשים מכל דבר- אנחנו אנשים חרדתיים ומכל שמועה אנחנו מתרגשים- ועוד הרבה סטיגמות וכינויים. למעשה אנחנו כובלים את עצמנו במו ידנו: שדבר מסוים אין לנו את המסוגלות לקיים בתודעתנו, ולכן אותם נושאים לא מדברים ולא חושבים, דרך עניינים כאלו ואחרים, ואנחנו בונים מסך סביבנו, אנו בונים מלבושים-קליפות, אז ברור שאין שום תהליך שיוכל להשפיע עליו. רק כדי לסבר את האוזן, כדי שאדם יתכסה בקליפות, לא מוכרח שיהיה מבוגר, מכובד, אדם פשוט, כי אפילו נער בן ארבע עשרה יכול להתכסות בקליפה שכזו, ששום דבר כבר לא חודר אותה.

ביטול  האני

בני אדם חוששים לעזוב את כל המחויבות שלהם לאירועים הקשורים בעבר, ולכן הם לא באמת מתחברים ל: ״כָּל נִדְרֵי וֶאֱסָרֵי וּשְׁבוּעֵי וְנִדּוּיֵי וַחֲרָמֵי וְקוּנָמֵי וְקוּנָחֵי וְקוּנָסֵי״. לא רק משום שאין הדבר נוח, ושקשה לאדם להניח תאווה והֶרגל שיש בידו, אלא בעיקר משום שלרוב האחיזה בדברים אלה היא כל האחיזה שיש לאדם במציאות. הכינוי: ״כָּל נִדְרֵי וֶאֱסָרֵי״ זה ה"אני" שלנו. ככל שאנחנו מוסיפים: ״וֶאֱסָרֵי״ אנו מקבלים יותר חיות, וככל שאנחנו מוסיפים: ״וְכִנּוּיֵי״ אנו גדלים ומקבלים יותר כוח. מפני שאלו השורשים העכורים, שאנו נאחזים בעולם המציאותי שלנו ודרכם אנחנו יונקים את אירועי חיינו. כדי שיהיו בטלין ומבוטלין, צריך להרפות לרגע את האחיזה במציאות באופן זה, להשליך את עצמנו  אל החלל הריק, וממש למסור  את נפשנו.

אולי אסביר את זה בדרך יותר פשוט ועמוקה: ״ידוע כבר, שאחת הבעיות של בני אדם הוא כוחו של הרגל. רובנו שבויים בהרגל שכולא אותנו בתחום מאוד צר של מה שאנו כבר רגילים לעשות. ואם רוצים לחרוג ממנו לתחום חדש, אנו מצליחים רק לכאורה, עד לקצה גבול מרחב השליטה של ההרגל. ואז, כשהגענו לקצה, הוא מושך אותנו חזרה, בכוח כזה, שאנו מתבססים בהרגל יותר חזק מאשר קודם. הדוגמא הטובה לכך היא ברמה המטאפיזית אלו המחשבות שלנו שלא מניחים לנו ואז אנו בורחים לעישון סיגריות ומתחילים להשמין ואז אנו כבולים בכל הנושא המעצבן שאנו מכנים אותו בשם דיאטה. ניסיון לחרוג מהרגלי אכילה ועישון וגם מהרגלי חוסר פעילות גופנית בדרך כלל עולה בתוהו. אנו אמנם מצליחים במשך כמה ימים, אבל חוזרים להרגל במשנה כוח. היוזמה החדשה, בסופו של דבר, רק מחזקת את ההרגל. אנשים כלואים ברמה בה הם מוצאים עצמם, וההרגל מתפקד כסוהר. בדרך כלל אנו מנסים לחרוג ממנו, לרוחב, באותה הרמה, כלומר לעבור מקוטב של הרגל לקוטב של יוזמה. אך זה רק מוליד מאבק כוח פנימי, שבו זה המבוסס יותר (ההרגל) מנצח. ככל שאדם מנסה יותר לחרוג ימינה או שמאלה, לכיוון יוזמה חדשה, כך הוא יחזור ביתר כוח לקוטב השולט של ההרגל. ואם זה כך ברמה הפיזית (התעמלות, הפסקת עישון, דיאטה) על אחת כמה וכמה כשמדובר ברמה הפסיכולוגית, האמוציונלית והמנטלית(מחשבות שגויות אמונות שגויות).
וכאן מגיע  לעזרתנו יום כיפור. מכיוון שהמפלט מן המלכוד הדו-קוטבי הזה מצוי ברמה שמעל. אי אפשר לברוח לצדדים, רק למעלה, לרמה פחות חומרית ויותר רוחנית. כלומר, שיש בה יותר חופש לנפש ויותר מרחב לתודעה. והדרך לברוח כלפי מעלה היא ליצור וקטור נייטרלי שיאזן את הקונפליקט בין הפלוס (הרגל) לבין המינוס (יוזמה חדשה). וקטור ניטרלי נקרא: הקצאה חדשה, אשר מביאה עימה תודעה חדשה שמביא עימו ידע חדש, אשר מתחברת לתודעה של האדם. אך זה לא סתם ידע של משהו שלא ידענו קודם. כי זה רק יכול לפעול שוב, ולעגן אותנו יותר במה שאנו כבר יודעים. זה חייב להיות ידע מאיכות אחרת. ידע המתייחס אל תודעה אחרת. כזו המציגה את המציאות בצורה הפוכה למה שמקובל. ששוברת את כל התוויות ותפיסות הנוחיות הקיימות. רק ידע שיש בו איכות מהפכנית, יכול להפוך את היוצרות ברמה שבה אנו כלואים ולשחרר אותנו לממד חדש של קיום. מרחב שבו להרגל אין שליטה. חייבים לברוח מן הרמה הקיימת, אל רמה חדשה, שבה אנו, מעפילים למציאות חדשה שטרם הכרנו. וברור שאנו לא מוצאים את הידיים והרגליים. כי כאן מתחילים הכל מחדש, נולדים לרמה זו בדיוק כשם שהתינוק מגיח לעולם. ורק ידע שבא מרמת תודעה אחרת יכול לעשות זאת. וכדי להשיג את הידע הזה אנחנו צריכים להתפשט כליל כלומר לצום ביום הכיפורים לא לדבר  ביום הכיפורים, וכדאי לקרוא במשך כל יום הכיפורים שעולות מחשבות או תחושות של אשמה את הפרק בתהילים:

א לְדָוִד אֵלֶיךָ יְהוָה נַפְשִׁי אֶשָּׂא: ב אֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי: ג גַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם: ד דְּרָכֶיךָ יְהוָה הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי: ה הַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם: ו זְכֹר רַחֲמֶיךָ יְהוָה וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה: ז חַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יְהוָה: ח טוֹב וְיָשָׁר יְהוָה עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ: ט יַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ: י כָּל אָרְחוֹת יְהוָה חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו: יא לְמַעַן שִׁמְךָ יְהוָה וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא: יב מִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יְהוָה יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר: יג נַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ: יד סוֹד יְהוָה לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם: טו עֵינַי תָּמִיד אֶל יְהוָה כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי: טז פְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי: יז צָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי: יח רְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי: יט רְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי: כ שָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ: כא תֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ: כב פְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
(תהילים פרק כה)

אל תהי רשע, בעיני עצמך

״רַבִּי שִׁמְעוֹן (בֶּן נְתַנְאֵל) אוֹמֵר: הֱוֵי זָהִיר בִּקְרִיאַת שְׁמַע (וּבִתְפִלָּה). וּכְשֶׁאַתָּה מִתְפַּלֵּל, אַל תַּעַשׂ תְּפִלָּתְךָ קֶבַע, אֶלָּא רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (יואל ב) כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה. וְאַל תְּהִי רָשָׁע בִּפְנֵי עַצְמָךְ״

( פרק ב משנה יג)

מיקומה של משנה זו במסכת אבות מעוררת תמיהה מסויימת, שכן אזהרה זו על קיום מצוות קריאת שמע ותפילה נראה לא טבעי במסכת שכל כלה עיסוק במידות ודרך ארץ. גם הסיום ואל תהי רשע, בפני עצמך נראה חסר כל אינטגרציה לתחילתה של המשנה.

מה הפירוש של אימרה זו? הרמב״ם כהרגלו בקודש מביא רעיון מבריק; ״הוראת ״אל תהי רשע״ הגיונית כמובן, אך מהו ״בפני עצמך״? כלומר אל תכניס אמונות שגויות שגורמות לך להחזיק את עצמך כרשע, מכיוון שאם אתה מאמין שאתה רשע, אז מתוך האמונה השגויה הזאת אתה יוצא לתרבות רעה לגמרי. לפי הרמב"ם, רבי שמעון בא להעניק לנו עצה פסיכולוגית או ליתר דיוק הכוונה קוגניטיבית: אל תחזיק את עצמך כאדם רשע כאדם לא טוב, אל תיצור לעצמך דימוי עצמי שלילי. שמביא את האדם לחוות סוגי דיכאון וחוסר יעילות עצמית = ערך עצמי נמוך. כמובן שדימוי או זהות עצמית שלילית נתפסים בעינינו כדבר שלילי ללא צורך בהסבר נוסף. אך הרמב"ם לא מסתפק בכך ומוסיף: אל תחזיק מעצמך רשע – "שמתוך כך אתה יוצא לתרבות רעה לגמרי", כלומר הרמב"ם רואה גם את התוצאות האופרטיביות הנלוות לזהות עצמית שלילית. כאשר האדם יוצר לעצמו זהות עצמית שלילית הוא באופן טבעי גם לא מאמין בעצמו, הוא לא רואה כל צורך לנסות ולהשתדל שהרי ״בין כך הוא רשע ולא יוצלח״, הוא גם לא ניגש ולא יוצר לעצמו משימות כיוון שהוא לא מצפה להצלחה והוא לא רואה תועלת ותקווה בביצוען, וכך הוא מתדרדר לתרבות רעה שהמשמעות היא חוסר כל התנהגות עם מטרה ונפילה לדיכאון.

תפילה בכוונה

מפני סכנה זו בא רבי שמעון להזהיר, ולא רק באקורד הסיום שלו, אלא כל המשנה מכוונת למטרה זו. הוי זהיר בקריאת שמע ובתפילה התנא מבקש מהאדם: צור לעצמך מצוות יומיומיות ״תחנות רוחניות״ במשך היום. השימוש בתחנות כאלה לא יתן לך להישאב אל המקום המסוכן של ״רשע בעיני עצמך״ אדם שאינו שווה, אינו עושה כלום.

רבי שמעון יודע עם זאת כי השיגרה וההסתגלות עלולים להפוך גם כל מעשה נאצל לפעולה סיסטמתית אוטומטית ושוב עשוי האדם למעוד אל מחוזות חוסר היצירה והדיכאון, לכך הוא מבקש: וכשאתה מתפלל, אל תעש תפילתך קבע – אלא תחנונים לפני המקום ברוך הוא, ובמלים אחרות את התפילה תיצור אתה מהמקום הפרטי שלך תעניק לה את החוויה והרגש האישי שלך.

אז אכן, אתה לא מסתכן בתופעה המסוכנת של ״רשע בעיני עצמך״.

לא נכון לנו ובמיוחד לקהילת הכוח הפנימי להיות קשים עם עצמנו. מנגד אדם שכל פעם חוזר לעשות חטאים למרות שהוא מבין בעיני רוחו שזה מחייב אותו להתקיים תחת הערך הנמוך שמגיע עקב חטאים, עליו אומרת המשנה: האומר ״אֶחֱטָא וְאָשׁוּב, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב", אֵין מַסְפִּיקִים בְּיָדוֹ לַעֲשׁוֹת תְּשׁוּבָה."אֶחֱטָא, וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר", אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר; וְשֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ. אֶת זוֹ דָרַשׁ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: "מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יי תִּטְהָרוּ" (ויקרא פרק טז, פסוק ל)
עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר; עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל! לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִטַּהֲרִין, וּמִי מְטַהֵר אֶתְכֶם? אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל פרק  לו פסוק כה): "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶם"; וְאוֹמֵר (ירמיהו פרק יז פסוק יג): "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל יי". מָה מִקְוֶה מְטַהֵר אֶת הַטְּמֵאִים, אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְטַהֵר אֶת יִשְׂרָאֵל״. (משנה סדר מועד מסכת יומא פרק ח משנה ט)

השדה האנרגטי שאנו למדים כאן יש ביכולתו לחבר אותנו יחד דרך, השורשים של הכאב, המגע איתם והבחירה בסליחה כמהות, לצמיחה שלמה והרמונית יותר, זה למעשה משנה את האופן שבו אנו רואים וחיים עם עצמנו ועם הסובב אותנו, באופן שלם ויותר אוהב ומביאה אותנו לפרק פט בתהילים ״כִּי-אָמַרְתִּי–עוֹלָם, חֶסֶד יִבָּנֶה״. (תהילים פרק פט פסוק ג)

כפי שהסברנו רוב המהות של יום כיפור היא סליחה וכפרה.

לסלוח – הכוח המרפא של הסליחה. אנחנו אמורים לסלוח לעצמנו ,על כל אותם הפעמים בחיים שלנו שאנו מופיעים בפני עצמנו- פרט, ובפני העצמי הכוללני- הכלל. בדרך כלל שאנחנו מופיעים בפני כלל העצמי האנושי, אנו מופיעים פחות ממה שאנו באמת שווים. ואנו צריכים באותו סיטואציה לסלוח לעצמי הכוללני, שמופיעים במצבים דומים להפליא למצבנו.

האובדן אם כן הוא חלק מהחיים הוא תופעה אוניברסלית וכל תהליך הצמיחה וההתפתחות הוא תוך כדי כך שאנו מאבדים, עוזבים ומרפים.

האובדן מתקיים בתוכנו  מרגע שנולדים כולנו מתמודדים עם בעיות של אובדן. אובדן לא רק במונחים של מוות אלא כתופעה חובקת כל בחיים שלנו, כאשר בני אדם עוזבים וגם נעזבים, מתנתקים מהאנשים האהובים עליהם, מאבדים חלומות רומנטיים, ציפיות בלתי אפשריות, אשליות של חופש וכוח, אשליות של ביטחון –”אובדן העצמי הצעיר שלנו, העצמי שחשב שיישאר בלתי פגיע ונצחי”.

כאשר אנו מגיעים דרך סיטואציה לבחון את האבדות שדיברנו אודותיה יש לראות אותם כאבדות הכרחיות- "אבידות הנובעות מהכרה בעובדה המרה, שאמא שלנו תעזוב אותנו כשאנו נעזוב אותה. שלעולם לא נהיה המושאים הבלעדיים לאהבתה, של חיבוק מאמא או מאבא לא תמיד עוזרת לרפא כל כאב, ברגע שנפלטנו אל העולם ועלינו להתמודד איתו לבדנו, שיהיה עלינו לקבל אצל הזולת ובתוך עצמנו, עירוב של רגשות אהבה ושנאה, את הטוב יחד עם הרע, שהאפשרויות הפתוחות בפנינו מוגבלות על ידי אנטומיה ורגשי אשמה, שיש פגמים בכל קשר אנושי, נוכחותנו על כדור הארץ היא בת-חלוף שאין בכוחנו להציע לעצמנו או לאוהבים עלינו הגנה – הגנה מסכנה ומכאב, במרוצת הזמן, מן הזקנה והמוות – הגנה מפני אבידות הכרחיות בקיומנו”.

האמנם אנו עוזבים ומרפים?

אחד החוויות הכי לא נעימות שבה אנו מתרחקים מהמוטיבים עימנו, ואחד הדברים שמביאים אותנו לסיטואציה כזאת, היא היעדרה של הסליחה בחיינו שגרמה לנו להישאר מחוברים וקשורים לאירועים שהתרחשו בעבר הרחוק שלנו, וכל עוד אנו אוחזים בסיטואציה מהעבר דרך הכעסים במכאובים של האתמול חיינו נמצאים באפלה והם נידונים להתקיים באפלה. בהמשך אנו ניווכח לדעת, שהסליחה יכולה לשים קץ למאבקים פנימיים של אדם עם עצמו ומאפשרת לאנשים להפסיק למחזר כעס ואשמה. אנו למדנו את מהות הסליחה מראש חודש אלול עד היום בבוקר על ידי הכוח הפנימי, ולמדנו גם איך לסלוח לעצמנו, על כל אותם הפעמים בחיים בהם אנו מופיעים פחות ממי שאנחנו באמת תוך כדי הסיטואציה לסלוח לאחרים במקרים דומים. החלטה זו מאפשרת לנו לרפא את עצמנו ואת האחרים.

הסליחה היא הנכונות להרפות מעבר מכאיב. זאת היכולת לבחור ולרפא את הלב והנשמה שלנו. הסליחה היא שינוי של עמדה פנימית מול מציאות שהייתה וישנה, שיש בה סבל. היא נטישת התשוקה להכאיב לאחרים או לעצמנו בגלל אירועים שקרו בעבר. זוהי הנכונות שהופכת ליכולת שלנו לפקוח את העיניים ולראות גם את האור שמצוי אצל אחרים ולא לשפוט אותם לנצח לכף חובה.

ובמסע לעבר הסליחה, אנו פוגשים בתחילת הדרך, את התודעה שאינה סולחת, אותם המחסומים המעכבי סליחה, כמו מערכת אמונות שגויות ועמדות פנימיות שלנו, זכרונות טעונים ברגשות קשים שלנו שלא עוזבים ולא מרפים מאתנו, ובהקשר – את מידת הנכונות שלנו בתהליך הלמידה הזה, כי מילת המפתח היא הרצון לסלוח. יותר קל לדבר סליחה מאשר לממש אותה או להתכוון אליה באמת.

עכשיו אני אומר בזהירות מרבית כאחד שדרך קהילת הכוח הפנימי עוברים לא מעט אנשים שחולים במחלות אוטואימונית או אנשים הסובלים ממחישים גופניים ורגשיים כגון  – לחץ דם גבוה, כאבי גב עד כיב קיבה. כאשר אם נעשה עבודה על הסליחה ונלמד לסלוח, רבים מהתסמינים שמהם הם סבלו יתפרקו וזה רק כאשר הם למדו לסלוח. היעדר סליחה היא בהחלט בעיה רפואית, כאשר היאחזות בכעס, ובפחד, בכאב יש לה השפעה מדידה על הגוף. אותם הדברים שנאחזים בהם יוצרים מתחים הפוגעים ביעילות המערכת החיסונית שלנו, משפיעים על מחזור הדם בגוף, מעיקים על הלב ולמעשה על כל איברי הגוף. לדעת לסלוח, עבורנו הוא תהליך למידה מתמשך, אמצעי ליצירת בריאות אמיתית וריפוי. לעולם לא מוקדם מדי או מאוחר מדי לסלוח. היכולת לראות אותנו כבני אנוש, יצורים שלמים, אך לא מושלמים, זאת דרך או מסע, שיותר מכל יש בו את החופש לבחור לעצב דרך חיים, שיש בה יותר שמחה, שלווה והרמוניה בתוכנו ובחיי כל האנשים הסובבים אותנו.

״מהות הסליחה -עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר; וְשֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ״.

סליחה שלמה היא תהליך דיאלוגי שהפוגע והנפגע נושאים בו את זיכרון העוול ביחד ומשקעים אותו במרקם החיים שלהם, מבלי האפשרות והיכולת לטשטש את אשמתו של האחד ואת הצלקות שהותיר בנפשו של האחר. פרדוקס הסליחה –  סליחה אפשרית במקום שקיים עוול, אך ככל שהעוול גדול יותר יש על מה לסלוח אולם ככל שיש יותר על מה סלוח כך לסליחה יש פחות הצדקה משום שהעוול גדול יותר. הפוגע פוגע יותר והנפגע נפגע יותר. מאחר ונשמר הקשר בין עושה העול למעשה שלו הוא מוטמע הן בביוגרפיה של הפוגע והן של הנפגע, ורק בצוותא הם יכולים לבצע את ה”סליחה הדיאלוגית”. מן העובדה שהם שניים – פוגע ונפגע – משתמע שסליחה עצמית אינה אפשרית. הפוגע תלוי בנפגע שיסלח לו ואיננו יכול ״לסלוח לעצמו”. כאשר הנפגע סולח לפוגע זה מתבצע מתוך קשר איתו, וגם אם זה נעשה במסתרי הלב. קשר זה אינו מושלם מכיוון שהוא בדמיון ולא במציאות, כאשר הסולח מייצג לעצמו את הפוגע בתודעתו אולם הפוגע עצמו אינו נוכח.

הקשר הבין אישי הוא המכונן של הפגיעה ואותו קשר בין אישי הוא גם המכונן של הסליחה. הוא מציג את המורכבות של התהליך מתוך אמוץ העמדה של פרדוקס הסליחה, שאתה סולח לזולת תחת תיאורו כפוגע מבלי להשכיח את העוול. הקשר בין הסולח לנסלח נבנה על הרגשות הללו ואז עולה השאלה האם ניתן לסלוח בסיטואציה הזאת ועד כמה אנשים כולאים את עצמם ברגשות אשם אלה עם אלה, משתמשים ומנצלים אחד את הרגשות של השני. מכאן  ההחלטה לסלוח אינה סוף פסוק. היא  תחילת דרך של נשיאה משותפת של העוול. נשיאה משותפת כי מי שסולח מחליט להשתתף בנטל האשמה, מתחלק עם נשיאת העוול עם הפוגע, ובמובן המסוים הסליחה מגבירה את פגיעותו של הנפגע, מבחינה מסוימת גדל הנטל כאשר נושאים אותו במשותף ובמובן אחר הוא קטן – כי מתחלקים בצוותא. עם זאת יש לדעת שישנם סוגים של רוע שהסליחה עליהם היא בלתי מוסרית, שמגיעים מקרים כאלו לעמותה אז לצערי מחוללי העוולות אלו אינם ראויים בשום תנאי לסליחה. הם יישארו בחוץ עד שהם יצליחו להוציא את הרצון ואת התשוקה לפגוע באנשים אחרים. ומשום כך הסליחה מחייבת מאמץ מודע, בחירה, החלטה, והתמודדות. יש כאלה שמדברים על החלטה לסלוח שפירושו של דבר מאבק להתגבר על טינה. מה שהופך את הסליחה לקשה כל כך היא בדיוק העובדה שהיא מחייבת להכיר במלוא הזוועה של מה שנעשה, ואז לסלוח על הפעולות עצמן. התעלמות, הכחשה או שכחה פירושן התחמקות ולא סליחה. יוצא מכך שהיא נתפסת כמעט כמידה בלתי אפשרית ואז אם כך הדבר מה עושה אותה לאפשרית?

הפתרון לפתח בתוכנו את היכולת  לראות בסליחה היסט של נקודת המבט שממנה אנחנו משקיפים על העוול.

במקום להביט על המעשה מביטים על האדם שעשה אותו, וכאשר מחליטים לסלוח מסתכלים בראייה יותר כוללת, זהו עקרון ה”חסד” שמביט על מכלול האישיות ולא על ראיה אטומיסטית שמבליטה את ההתנהגות הפוגעת כשלעצמה. כאשר מחליטים לסלוח, רואים את האדם באור אחר.
שלכל אחד ישנו הפוטנציאל לחטוא, להתמרק ולחזור בתשובה ואם כל אחד חוטא על כן איש מאתנו אינו רשאי לשפוט את רעהו- עקרון השווים.

ברשותכם בקשתי מד״ר מעיין פסיכולוגית קלינית שעושה חייל כאחת שעברה תהליכים לא פשוטים אצל המטפלת הגדולה אריאלה וקצת אצלי שהיא מכירה ברמה הכי ברורה את המבנה שאנו עובדים דרכו, ובקשתי אם היא תוכל לתת לנו מאורה ולספר לנו מה זה בשבילה יום כיפור: ״אני כותבת לך את מה שעלה לי באופן אוטומטי אבל שלחתי לכמה חברים פסיכולוגים את השאלה ואני אראה אם נותנים לי תשובות טובות יותר. אני חושבת שאנשים שפחות בריאים בנפשם לא מסוגלים לשאת שום טעות. הם חייבים להרגיש כל הזמן שהם מאה אחוז טובים ושמי שרע, מאה אחוז רע. קוראים לזה מנגנון הגנה של פיצול, ככה יותר קל לשאת את העולם, יש טובים ורעים. ככל שיש יותר בריאות נפשית אפשר לראות יותר מורכבות, בעצמי ובאחר. אפשר לראות שגם אני טועה, וזה בסדר, זה לא הופך אותי לרעה או שמגיע לי עונש. וגם מי שהכעיס אותי, יש לו כל מיני סיבות או שהוא יכול גם להיות אדם טוב ולעזור לאחרים. ואז מגיע יום בשנה המאפשר לנו  לכפר על החטאים. ואני חושבת שיש לזה משמעות גם קודם כל בידיעה הכללית שאפשר לתקן, כלומר שאם אני טועה או חטאתי, זה לא אבוד וילך איתי לנצח, אני יכולה לתקן, מול יום  כיפור, מול אחרים בבקשת סליחה וכפרה, אז זה מרגיע לדעת (כל השנה) שאם טועים אפשר לתקן. והדבר השני זה מול עצמי, כי גם אם אני מרגישה בסדר יחסית עם הטעויות שלי יש הרגשה טובה של זיכוך, של להרגיש טובה ונקייה ללא טעויות, לכמה רגעים בשנה. ואולי אולי יש לזה משמעות גם כלפי איך זה מאפשר לי להבין אחרים, לקוות שגם אנשים אחרים יעשו חשבון נפש ומי שפגע בי אולי ירצה לתקן הנה חברה שלי כתבה לי- שזה גם מנכיח שיש עוד מישהו בעולם איתנו שיכול לסלוח לנו והוא רחמן ומקבל אותנו, ושאם אני לא לבד, אז אני יכולה לתקן. כלומר החוויה שאפשר לתקן קשורה גם בנוכחות של עוד מישהו שיכול לסלוח ולהאמין בנו שנהיה טובים

ועוד תוספת- זה לא תיקון ש"מוחק" את מה שהיה, אלא מכיר בטעות ועובד עבורו״.
תבורכי מעיין ויבורך בעלך המדהים.

התהליך להשתחרר מהאירוע שגרם לנו לפגוע באחרים ובנו. מתחלק לשלושה מבנים. הראשון הוא עשיית תשובה וקבלת חרטה על המעשה. השני הוא ללמוד לבקש סליחה, השלישי הוא ללמוד להתנצל ולקחת אחריות על מעשינו.
אולי כדאי כאן ללמוד איך מתנצלים בצורה יעילה, כנה, שגם מצליחה לעורר אמפתיה?

התנצלות בנויה משישה רכיבים שמביאים את האדם לסליחה אפקטיבית:

הראשון: הבעת חרטה על המעשה.
השני: מתן הסברים על מה הוביל לאירוע.
שלישי: לקיחת אחריות תוך הכרה בחלקנו בעניין.
רביעי: הבטחה לא לחזור על המעשים.
חמישי: הצעה לתיקון הפגיעה.
שישי: בקשת סליחה על המעשה.

ישנם רכיבים בהתנצלות שהם חשובים מאחרים, ואלה הופכים את בקשת הסליחה מוצלחת יותר.

הרכיב החשוב: קבלת אחריות. כשאנו מבקשים את סליחתו של אדם אחר, אנחנו לוקחים אחריות על האירוע ורק שאנו משחררים את הרצון מהאירוע, ההתנצלות מתקבלת בשני הכיוונים.

לסיכום המאמר אנו יכולים לראות את יום כיפור שמבנה כל כך חזק, וכל כך חשוב עד כדי כך שהתורה חוזרת על יום כיפור בצורות אחרות. ארבע פעמים אומרת התורה כי ביום הזה עלינו לענות את נפשותינו:

1) ״כִּי-בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם, לְטַהֵר אֶתְכֶם: מִכֹּל, חַטֹּאתֵיכֶם, לִפְנֵי יְהוָה, תִּטְהָרוּ״. (ויקרא פרק טז פסוק ל)

2) ״וְכָל־מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם״. (ויקרא פרק כג פסוק כח)

3) ״וּבֶעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה, מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, וְעִנִּיתֶם, אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם; כָּל-מְלָאכָה, לֹא תַעֲשׂוּ״. (במדבר פרק כט פסוק ז)

4) ״אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה״. (ויקרא פרק כג פסוק כז).

חז״ל הגדירו חמישה דברים האסורים ביום כיפור  אכילה ושתייה, רחיצה, סיכה, תשמיש המיטה, ונעילת הסנדל. התורה מצווה כי הכהן הגדול יהיה לבדו בכניסתו אל הקודש: ״וְכָל-אָדָם לֹא-יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד, בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ-עַד-צֵאתוֹ״. (ויקרא פרק טז פסוק יז) כמוהו גם אנו עומדים ביום הזה לפני האלוהים לבדנו. אנו מזומנים לעימות עם המוסריות שלנו – לבדנו. כלפי חוץ אנו נמצאים בחברת אחרים, אך בלב פנימה אנו שוקעים במחשבה על חיינו הפרטיים, היחידים והמיוחדים. אלמלא נמצאנו בין אנשים אחרים שעושים זאת, אולי היה המשא הזה רב מכוחנו. בגרון ניחר ובלב מתחרט אני עומד ביום הכיפורים בין שני עצמיים – כשם שהכהן הגדול עמד בזמן שבית המקדש היה קיים, בין שני השעירים שסימלו את טבעו הכפול של האדם. ישנו העצמי שאני רואה בראי בשעות של תוגה וספק. אני יודע כמה קצרים החיים וכמה מעט השגתי בהם. אני זוכר, בבושה אשר הזמן החולף אינו מקהה את עוקצה כמלוא הנימה, את האנשים שהעלבתי, שפצעתי, שאכזבתי; את ההבטחות שלא קיימתי; את המילים הרעות שאמרתי ואת המילים המרפאות שהשארתי בלתי אמורות. אני יודע כמה זניח אני בחשבון הגדול של הדברים, בעולמו של הקדוש ברוך הוא שאני אחד מקרב מיליארדים שיחיו, וימותו וסופם שיתפוגגו מזיכרונם של החיים. אני ציץ נובל, ענן כלה, אבק פורח: ״כִּי-עָפָר אַתָּה, וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב״. (בראשית פרק ג פסוק יט)

אך ישנו גם עצמי שני, זה הניבט בי כהשתקפות של אהבת ה’ אליי. לא תמיד קל להרגיש אהבה זו, אבל היא ישנה, אוחזת בנו בעדנה, אומרת לנו שכל חטא שחטאנו נסלח לנו אם אנו עושים תשובה, שכל מעשה חסד שעשינו לא יישכח לעולם, שאנחנו כאן מפני שאלוהים רוצה שנהיה כאן ומפני שישנה עבודה שהוא רוצה שנעשה. הוא אוהב אותנו כמו שהורה אוהב את ילדו, ומאמין בנו אמונה ששום כישלון שלנו לא יערערה. כדבריו בפי הנביא ישעיהו: ״כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ, וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה-וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא-יָמוּשׁ, וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט, אָמַר מְרַחֲמֵךְ, יְהוָה״. (ישעיה פרק נד פסוק י).
אלוהים, אשר: ״מוֹנֶה מִסְפָּר, לַכּוֹכָבִים; לְכֻלָּם, שֵׁמוֹת יִקְרָא״. (תהילים פרק  קמז פסוק ד), מכיר כל אחד מאיתנו בשמו, ומתוקף היכרות זו מאציל עלינו הוד בל יימחה ואהבה בלתי מותנית. התשובה היא חזרה אל העצמי הזה, אל הצד המואר שלנו.

לסיכום, כאשר רבי יצחק מתפלל את מוסף של יום כיפור אפשר לראות שם את עבודת הכהן הגדול בבית המקדש ואת הכפרה והסליחה שעולה מתוך עבודת הכהן הגדול. אנו חווים לאורך ההיסטוריה של עם ישראל שאחד החידושים הגדולים ביותר של היהדות – הלוא הוא עצם רעיון הסליחה.

עוד לסיכום, בתוך הגרעין צריך להימצא מבנה אנרגטי המסוגל להתמיר את האשמה לצמיחה מוסרית, ואת הניכור כלפי אלוהים או כלפי הזולת – להתפייסות. מבנה אנרגטי זה הוא יום כיפור, יום שבו, מתוך יושר פנימי מוחלט, שבו צמים ומתענים, מודים בכישלונותינו ורק אז אנו נפגשים ביום הכיפורים שזה כפרה מלמעלה.

אז תודה לכולם על התהליך ואם מישהו נפגע בתהליך, אז זה בגלל שני דברים הראשון דברי לא הובנו כראוי, השני אדם זה מחזיק בתוך הכלים שלו אירועים טראומטיים וכל שיחה עוברת דרך אירועים אלו, אז למרות הכל אני מבקש סליחה אם פגעתי בכל אדם באשר הוא, אבל ברור כשמש שהמפגש הבא שיהיה בתאריך כ"ד בכסלו אמשיך לפגוע עד שהרצון שלכם יעזוב את האירוע. תודה. ״