שַׁבַּת שׁוּבָה

״עִבְדוּ אֶת-יְהוָה בְּשִׂמְחָה; בֹּאוּ לְפָנָיו, בִּרְנָנָה״. (תהילים פרק ק פסוק ב)

״וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם״. (שמות פרק כה פסוק ח)

" בשבת שובה מתכנסות להן שתי אנרגיות שלא מאפשרות חיים בכפיפה אחת. הראשונה היא השבת שמצווה גדולה להיות בה בשמחה ענקית. ומצד שני בתוך שבת יש את התשובה שהיא יוצרת ריאקציה של דכדוך נפש וכל מיני בלאגנים רגשיים כאלו ואחרים.
אולי דרך שבת זו נלמד לחיות עם שני הכוחות הכי קשים שמנהלים אותנו, הראשונה תשובה והשניה עונג. כל אחד שיש בתוכו עצב גדול או דיכאון גדול, מיד הוא אמור לקרוא לחלק השני של השמחה לשכון בתוכו.

יפית היקרה, טוב, בקשת עזרה ואני מושיט לך יד ארוכה, קחי אותה ותכניסי שמחה בתוך המבנה שאת מתקיימת בו יהי רצון שנגיע לחג סוכות ובסוכה שאת תמיד בונה תכיני לי את האספרסו שתמיד הכנת לי.

הנביא הושע אומר לנו: ״שׁוּבָה, יִשְׂרָאֵל, עַד, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ: כִּי כָשַׁלְתָּ, בַּעֲו‍ֹנֶךָ. קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים, וְשׁוּבוּ אֶל-יְהוָה; אִמְרוּ אֵלָיו, כָּל-תִּשָּׂא עָו‍ֹן וְקַח-טוֹב, וּנְשַׁלְּמָה פָרִים, שְׂפָתֵינוּ״. (הושע פרק יד פסוקים ב-ג)

בשבת שובה ישנם שבעה קולות שמגיעים לידי ביטוי דווקא כשאנו מתקיימים בתוך קונפליקט. אני מביא כאן את מה שקיבלתי מטל בן-אור לפי דעתי זה כל כך מדויק שכדאי לכל אחד ואחת להתחבר בשבת שובה לשבעת הקולות הללו.

צריך להבין שעיקר האדם בעולמו הוא להתחיל לפתח תודעות אשר ביכולתם לנקות את הקולות המהדהדים בראשו שאותם שבעה קולות נטמאו והפכו להיות קולות אוטואימוניות כלומר הם תוקפים את האדם עצמו, וכל מי שמגיע לעזור לו הם מספרים לו שהוא אויב שלו. אז עכשיו תראו איך טל מסביר את הניקוי המדהים. רק הערה צדדית, לפעמים ישנם אנשים טובים אבל חסרים את המשמעות של המוסיקה, כמוני, אז טל הכין לנו מילון שנבין את המילים. וכמובן טל, תודה על הידע מדהים שאתה חולק עימנו בכל מה שאתה מסביר אז נעשה מאמץ וניקח ממך קורס מזורז כדי להבין את המתודה של המהות שאתה חיי בתוכה.
אשריך טל ואשרינו שזכינו שאתה בחרת לשנות את חייך במחיצתנו ולהפוך להיות הכי טוב שאתה יכול.

סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור או…מעשה שהיה כך היה:
בבוקר שלפני ראש השנה בעודי מחפש תכנים משלי לחג, חזרתי לשקית שהייתה מונחת כמה שנים בצד ובה כרטיסיות עם ציטוטים שונים להפעלה משפחתית שאני מעביר אצלנו מפעם לפעם. הכרטיסייה הראשונה אותה הרמתי הייתה זו……

"כמו שבגשמיות הקול מגיע למרחוק ממקום למקום, כי שני מקומות הרחוקים זה מזה אין להם קשר וחיבור כי אם על ידי הקול שנשמע ממקום זה למקום רחוק, כן בכלליות העולם שהוא בבחינת מקום וזמן יכולים להגיע על ידי הקול לבחינת למעלה מהמקום, עד שיזכה על ידי זה לצאת מבחינת המקום לבחינת למעלה מהמקום. כי הקול נשמע ומגיע למרחוק מאוד. וזה כל בחינת ראש השנה שעוסקין כל ישראל בקולות שהוא שופרו צועקים הרבה בתפילות ובקשות בקול גדול. כי ראש השנה הוא יום ראשון לעשרת ימי תשובה. ועיקר התשובה היא לשוב מכל המקומות הרעים שנתעה לשם על ידי עוונותיו וישוב משם למקומו של עולם ששם שורש כל המקומות שבעולם ושם יכולים לשוב הכל למקומו בשלום, ולהגיע לשם אי אפשר כי אם על ידי קולות קדושים שצועקין להשם יתברך בתפילה ובתחנונים כל אחד ממקומו שנתעה לשם. והשם יתברך שומע קולו ברחמים ועל ידי זה חוזר ושב ממקומו ועולה לבחינת למעלה מהמקום בחינת מקומו של העולם ששם נתתקן הכל". (לקוטי עצות חדש חלק שלישי תשובת השנה)

שסיימתי לקראו, שלחתי לרב דוד איפרגן את הציטוט הנ"ל כפי שאני נוהג לעשות גם כן מפעם לפעם. במשך החג קראתי את המאמר של הרב באתר האינטרנט הכוח הפנימי ושם הביא הרב את פרק תהילים כ"ט:

א מִזְמוֹר לְדָוִד הָבוּ לַיהוָה בְּנֵי אֵלִים הָבוּ לַיהוָה כָּבוֹד וָעֹז: ב הָבוּ לַיהוָה כְּבוֹד שְׁמוֹ הִשְׁתַּחֲווּ לַיהוָה בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ: ג קוֹל יְהוָה עַל הַמָּיִם אֵל הַכָּבוֹד הִרְעִים יְהוָה עַל מַיִם רַבִּים: ד קוֹל יְהוָה בַּכֹּחַ קוֹל יְהוָה בֶּהָדָר: ה קוֹל יְהוָה שֹׁבֵר אֲרָזִים וַיְשַׁבֵּר יְהוָה אֶת אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן: ו וַיַּרְקִידֵם כְּמוֹ עֵגֶל לְבָנוֹן וְשִׂרְיֹן כְּמוֹ בֶן רְאֵמִים: ז קוֹל יְהוָה חֹצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ: ח קוֹל יְהוָה יָחִיל מִדְבָּר יָחִיל יְהוָה מִדְבַּר קָדֵשׁ: ט קוֹל יְהוָה יְחוֹלֵל אַיָּלוֹת וַיֶּחֱשֹׂף יְעָרוֹת וּבְהֵיכָלוֹ כֻּלּוֹ אֹמֵר כָּבוֹד: י יְהוָה לַמַּבּוּל יָשָׁב וַיֵּשֶׁב יְהוָה מֶלֶךְ לְעוֹלָם: יא יְהוָה עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן יְהוָה יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם:
(תהילים פרק כט)

עצרתי לאחר קריאת פרק זה, והתחברתי באופן אסוציאטיבי לשבעת צלילי הסולם, וליחס שבין צליל היסוד לשאר הצלילים. בהמשך חזרתי וחיברתי את כל החלקים יחד לתוך מאמר זה.

ראשית אקדים ואומר, לצליל בודד אין אלא תדר של עצמו, ואין לו ממשות בעולם מלבד היחס לעצמו. המפגש בין שני צלילים עוקבים או בין שני צלילים בו זמנית יוצר ממשות… מעבר מהוויה לחוויה. הצלילים העוקבים יצרו עבורנו את עולם המנגינה, המלודיה, שזה יסוד ביטוי העצמי בעולם, הזהות של הנפש עם עצמה. החיבור של שני הצלילים בו זמנית מהווה חוויה של כוחות הנפש לתנועה במרחב החיים.

בעולם ישנם סולמות צלילים רבים ושונים שהם בעלי השפעה שונה ומיוחדת על נפש האדם, רוחו וגופו של כל אחד מאיתנו. סולם הצלילים עליו אדבר נקרא סולם מג'ור אך לא בזה עניינינו אלא במערכות היחסים שבין הצלילים, כלומר בין הראשון לשני, הראשון לשלישי וכו…

לקחתי את שבעת "קולות ה' " מתוך פרק תהילים, וכתבתי על המרווח המוזיקלי שנוצר ועל הערך האנרגטי של כל מרווח.
על מנת לתת ממשות למאמר בעולם המוזיקה אנו צרכים כלי נגינה היכול לאפשר שני צלילים בו זמנית. מכיוון שאנו בעולם המילים – יש לנו אפשרות להתנתק מהמוזיקה ולחשוב על כל מרווח כמרווח ביני לבין החיים, ביני לבין הטראומה, ביני לבין אהוב לבי, ביני לבין ה'.

דוֹ – קוֹל יְהוָה עַל הַמָּיִם: דו היינו צליל יסוד (פרימה), מקור התנועה, הצליל איתו מתחילים ואליו שבים "שיר הרוח על המים" – "ורוח אלוהים מנשבת על פני המים" יסוד העומד בפני עצמו וביכולתו לשאת כל כיון עם הרוח.

רֶה –  קוֹל יְהוָה בַּכֹּחַ: רה, (סקונדה) הוא דיסוננס לדו ומהווה היציאה לדרך, המרד מהמקור, יצירת זהות חדשה המאפשרת תנועה, "אנא בכוח גדולת ימינך"  – הו…תן לי כוח… ה-רה זקוק למרידה להשתחררות ולכן תפקידו לצרום ביחס למקור….להוציא את הספינה מהרצף….

מִי – קוֹל יְהוָה בֶּהָדָר: מי מהווה מקום של זהות, גוון וייחוד ביחס לדו, (טרצה) יש בו כצליל שלישי בסולם את ההוד וההדר להיות המשפיע. אם הסולם לכיוון מג'ור או מינור, הוא יודע לתקשר עם דו באופן קונסוננסי (משתלב) ויחודו אינו מצריך מתח.

פָה – קוֹל יְהוָה שֹׁבֵר: פה, ביחס לדו, הוא מרווח ההחלטיות, הנני באשר אני, מרווח זה (קוורטה) היינו מרווח זך, כוח פנימי של החלטה נחושה, שוברת את המגבלה…. יוצרת אמירה ברורה.

סוֹל – קוֹל יְהוָה חֹצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ: סול ביחס לדו (קווינטה) היינו מרווח עליו בנויה כל התאוריה המוסיקאלית של המערב, שהגיע מיוון העתיקה, (פיטגורס) מרווח זה נמצא בזכות של המרווחים, אם דו הוא המים, סול הוא האש, יופי טהור לעין (הלהבה) יופי טהור לאוזן. מרווח הנמצא מעל ליום יום של האנוש אך מהווה את יסוד האנוש.

לָהּ – קוֹל יְהוָה יָחִיל מִדְבָּר: לה היינו מרווח הזיכרון, הגעגוע, המקום של המדבר המקום בו יש שקט המאפשר רגש נקי. מרווח זה (סקסטה) יוצר גוון, (לאחר שני מרווחים זכים) ומאפשר תחושה אנושית, כלומר מגע של רגש האדם.

סִי –  קוֹל יְהוָה יְחוֹלֵל אַיָּלוֹת: סי היינו מרווח דיסוננס (ספטימה) וצריך להחליט לאן פניו… האם חזרה לתוך האוקטבה בו הוא נמצא או להניע את עצמו למעלה ובעצם ליצור אוקטבה חדשה. לצליל סי בסולם האפשרות לחולל…. סי ביחסו לדו, היינו המרווח היחידי ששואף למעלה, אל החדש, ולכן גם הוא דיסוננס על מנת לצאת מהמיצר לארץ חדשה….

לסיכום
לא ברור לי מה ההקשר הרציונלי בין הציטוט של תחילת המאמר לבין תהילים לבין סולם הצלילים… או אולי קצת ברור לי…. קול אדוני, מופלאות האוזן בעולם האמונה, התגלות ה' בממד הקול והשמיעה/ האזנה/ הקשבה.
ביטוי הקול שלנו, הקול האותנטי שאינו רק מילים ואותיות אלא צלילים…. הרי מילים ניתן לקראו ללא קול, הקול של רגש, הקול שבו נוצרת מוזיקה, הקול שלנו בעולם.

טל היקר תבורך. אתה מעשיר אותנו בידע מדהים, אנו נחבר בתודעתנו את הקולות לשבת שובה.

בעצם המונח "שבת תשובה" יש סתירה פנימית מסוימת. עיקרה של השבת הוא אמנם השביתה מעבודה, מעמל, וכן הוא גם למעלה במקורה הראשון של השבת; בעשרת הדיברות הכתובות בחומש שמות קוראים אנו: "זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ״. (שמות פרק כ, פסוק ז) ואילו בעשרת הדברות המופיעות בחומש דברים נאמר: ״שָׁמוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ, כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ״. (דברים פרק ה, פסוק יא)
על כך דרשו חכמינו ז"ל:
שבדיבור אחד נאמרו במתן תורה, כדתניא [כמו ששנויה ברייתא]: "זכור את יום השבת לקדשו" (שמות פרק כ, פסוק ז) ו "שמור את יום השבת לקדשו" (דברים פרק ה, פסוק יב) בדיבור אחד נאמרו, והרי זה מה שאין יכול הפה לדבר שני דברים כאחד, ומה שאין האוזן יכול לשמוע בבת אחת.

ומקשים: בשלמא התם [נניח שם] "זכור" ו- "שמור" בדיבור אחד נאמרו, כדי ללמדנו דבר הלכה, כמו שאמר רב אדא בר אהבה, שאמר רב אדא בר אהבה: נשים חייבות בקידוש היום של שבת מדבר תורה, למרות שהוא מצות עשה שהזמן גרמה, שאמר קרא [הכתוב]: "זכור" ו"שמור", ושני הדברים הריהם כדיבור אחד, ולכן כל מי שישנו (שנכלל) בשמירה כלומר, שמוזהר על שמירת השבת ואסור לחללה, ישנו גם במצווה של זכירה של השבת, מצות עשה שבה. והני נשי [ונשים אלו] הואיל ואיתנהו [וישנן] בשמירה שהן חייבות לשמור את השבת במצוות לא תעשה שיש בה, איתנהו נמי [ישנן גם כן] במצות זכירה, בקידוש. אלא הכא למאי הלכתא מיבעי ליה [כאן לאיזו הלכה נצרך לו] שייאמרו בדיבור אחד?
(מסכת שבועות דף כ, עמוד ב)

"שמור" מייצג את מערכת האיסורים והלווין של שבת, בעוד ש"זכור" מסמל את מערכת המצוות שעלינו לקיים בשבת בקום-ועשה. לא די להימנע בשבת מליצור ולפעול, יש לעשות בה גם מעשים המקדשים את השבת.

אחד החיובים שעלינו לקיים בשבת הוא מצוות "עונג שבת". מצוה זו כוללת חיוב לאכול, לשתות ולשמוח בשבת. לדעת היהדות, אין לשנוא או לדכא את הגוף והחומר. הם נבראו על ידי הקב"ה כדי להוות מכשירי עזר לטיפוח הרוח, ובהתאם לכך יש להשתמש בהם. פסגת שלמות האדם והעולם היא כאשר החומר נרתם לעגלת הרוח. עיקרון גדול זה מיושם הלכה למעשה בשבת, על ידי השילוב המוצלח שבין "זכור" ו"שמור". האדם אוכל, שותה, ישן ושמח, ומתוך כך הוא מגיע לעיסוק מוגבר בתחום הרוח. ההימנעות מכל יצירה בתחום החומר, הרגיעה והשפע המוענקים לגוף, מפנים את כל המשאבים לעבר הנשמה המגיעה בשבת לעילוי גדול.

ההלכה קובעת שיש לערוך קידוש בשבת על כוס יין. זהו כוחה של היהדות! קדושה ויין בכפיפה אחת, ללא כל סתירה ביניהם! היין אינו מוביל אל השכרות ואל ההוללות, אלא הוא מענג את הגוף ומשלבו בחוויות הקדושה של השבת.

עונג שבת הוא מנת חלקו של מי שהוזמן ביום חגו של המלך לבוא לסעוד על שולחן המלוכה. כך מקבלת השבת ממד עמוק יותר לעונג שבה. על כך נאמר בתורה: ״וְשָׁמְרוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶת-הַשַּׁבָּת, לַעֲשׂוֹת אֶת-הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם, בְּרִית עוֹלָם. בֵּינִי, וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–אוֹת הִוא, לְעֹלָם:  כִּי-שֵׁשֶׁת יָמִים, עָשָׂה יְהוָה אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ״. (שמות פרק לא פסוקים טז-יז )
"אות גדולה היא בינינו, שבחרתי בכם, בהנחילי לכם את יום מנוחתי למנוחה".

לסיכום שבת מועדה כדי להשיל מעלינו את טירדת השבוע כלומר אנו נחים ביום מנוחתו של הבורא, ומתקדשים בקדושת היום שהינו "חמדת הימים", ותוך כדי אנו מענגים את השבת.

ועכשיו למהות התשובה בשבת שובה עצמה.

שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲו‍ֹנֶךָ.
(פרק יד פסוק ב)

ואז אנו מגיעים להתבונן במונח תשובה ומיד אנו חווים ריאקציה שיש בה ידיעה וזכירה של חסרונותיו ופגמיו של האדם, בין חטאים שבין אדם לחברו, בין בחטאים שבין אדם למקום ובין בחטאים שבין אדם לעצמו. ההתבוננות והעיון בדברים הללו, מלבד זה שיש בהם צד של ניסיון לשפר ולהשתפר יש בהם גם צד של חרטה, עצבות עמוקה וצער הלב. אמנם לא כל אחד יכול להעיד על עצמו כמו שדוד המלך מעיד על עצמו בתהילים: ״כִּי-פְשָׁעַי, אֲנִי אֵדָע; וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד״. (תהילים פרק נא פסוק ה)

אך ההיזכרות בדברים לא משמחים שהיו מנת חלקנו בשנה הקודמת, ובמיוחד הקרע הנורא שנוצר בעם יש בה צד של צער וכאב, ובוודאי שאין בה כדי להוסיף שלווה לאדם.

איך, אם כן, עושים תשובה בשבת? עניין התשובה הוא עולם שלם בפני עצמו. כפי שמפורש בדברי חכמים ונאמר גם בפיוטים של שבת, התשובה היא בריאה שנבראה לפני היות העולם, היינו, היא יסוד מיסודות העולם. ולכן, על אף שכתבו עליה ספרים רבים ודרשו עליה דרשות מרובות עדיין יש לה לתשובה פנים רבות, חדשות ומתחדשות – כשם שיש לכל בני האדם, לכל אחד באשר הוא, פנים שונות.

נראה אפוא לומר ש"שבת תשובה" היא קריאה לתשובה ממין אחר, תשובה של שבת. שכן מעבר להיותה יום של שביתה ממלאכה יום של עונג יש בשבת צד נוסף, המוזכר גם הוא בתפילות ואף מרומז בכתובים עצמם: השבת היא עצמה תשובה, חזרה. שכן אמרו חכמים שהקדוש ברוך הוא, ביוצרו את עולמו על כל מה שיש בו, כביכול יצא לעסוק במילי דהדיוטא, בדברים של בני אדם, של העולם, בעניינים חומריים, ואילו השבת היא בבחינת "שבת וינפש", הנפש שבה למקומה. ומכאן גם יכול האדם ללמוד מה עליו לעשות. אם עניינה של התשובה הוא חזרה, חזרה למקור, הרי שמדובר בתשובה של שבת נראה שאין בה מקום לעיסוק בחטאים ובעונות, אלא זוהי תשובה במובן של חזרה.

יום הכיפורים, על אף שאנו אומרים בו הרבה מאוד וידויים, איננו יום של תשובה, אלא הוא יום של כפרה. ביום הכיפורים אנחנו מונים את העוונות על מנת שהקדוש ברוך הוא יעבירם: ״קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים, וְשׁוּבוּ אֶל-יְהוָה; אִמְרוּ אֵלָיו, כָּל-תִּשָּׂא עָו‍ֹן וְקַח-טוֹב, וּנְשַׁלְּמָה פָרִים, שְׂפָתֵינוּ". (הושע פרק יד פסוק ג)

"שהקדוש ברוך הוא יישא כל עוון ועוון ויגביה אותו מעלה-מעלה בכוחו הבלתי מוגבל. בשבת תשובה הכוח הזה של כפרה וסליחה אינו נמצא, אבל יש בה כוח אחר: הכוח לחזור בתשובה אל המקור, אל אותם הדברים שצד הקדושה שבאדם – בכל אדם ואדם – שייך אליהם.

יש אנשים שיש להם זיכרון של שנים שבהן הם היו בדרגה אחרת, גבוהה יותר, ויש אנשים שהיו להם כמה ימים כאלה, אבל אין אדם שאין לו רגעים, או צדדים מסוימים בנפשו, שבהם הוא רוצה ומרגיש צורך לשוב אל ה'. ברגעים כאלה האדם אומר לקדוש ברוך הוא: אבי שבשמים, אני רוצה לחזור אליך! יצאתי, נדדתי, הלכתי, בימות החול ובימים אחרים, תעיתי ותעתעתי, עכשיו אני מנסה לחזור אליך. ויותר מזה: התשובה היא הניסיון לחזור אל מה שאני צריך להיות. זוהי התשובה של שבת. בתשובה של שבת אדם מתמקד לא במה שחטא ופשע אלא בשאלה: במה אני יכול להתעלות, מה אני יכול לשפר. ומכוח זה – לא מפני שאנו נלחמים בפשעים, אלא מפני שאנו מנסים, גם על סמך זיכרון העבר, להתחזק ולחזור אל ה' – ימחה הקדוש ברוך הוא את פשעינו כעב וכענן.

בשבת תשובה עלינו להקדיש את הזמן ואת הלב להתבוננות בכל אותם דברים של טובה, של ברכה, של קדושה, שיש לנו, ולראות שיש גם כאלה שנגענו בהם. אולי לא נגעתי בהם מספיק, אבל הנה, אני יכול לעשות את זה אפילו עכשיו, בשבת זו, ביתר שאת וביתר עוז. תמצית הדברים היא – לחזור אל ה', לחזור הביתה, אל המקור הראשון, בבחינת "אלוקי נשמה שנתת בי טהורה היא". אני לא חושב איפה נפלתי ואיפה כשלתי ואיפה התלכלכתי; אני זורק את כל הדברים האלה מעליי ואומר לקדוש ברוך הוא: אני רוצה לחזור אל הקדושה והטהרה.

זה מה שאנחנו יכולים לעשות בשבת תשובה כדי שנוכל ביום הזה לזכות להארה של הרצון הטוב, של הרצון להתעלות, ומכוחה – להתעלות. ההארה הזאת, שהיא חלק מהותי גם של השבת בכללותה וגם של עשרת ימי תשובה, היא עיקר הנקודה של שבת תשובה. בשבת הזו אדם חושב בעיקר לא איפה אני נמצא כעת אלא על איפה אני רוצה להיות, מה אני רוצה לעשות בבחינת הטובה והברכה. השבת הזו כוללת בתוכה עונג ממין אחר מן העונג של השבתות האחרות, אך גם זה הוא עונג שלם של שבת.

ואז כאשר חברי קהילת הכוח הפנימי מגיעים ליום כיפור, אם זה במעלה החמישה- בגת רימון- בקיבוץ דביר הקדוש- בקיבוץ רבדים אנו כבר אחרי כמעט ארבעים לילות של תשובה והכלי שלנו יכול להכיל את מהות הכפרה של יום הכיפור. "