רֹאשׁ חוֹדֶשׁ אֱלוּל התשפ"ג - הרב דוד איפרגן

" חגים שונים יש לנו לאורך השנה. לכל חג משמעות רוחנית משלו.[1]

תוכן מיוחד שהוא בא להוסיף לנו הן במהות הפרטית, והן במהות הכללית. בני האדם המודעים ערים לאותם כוחות ההשפעה שיש ביכולתם וּלְתַקֵּן אֶת הָעִוותִים, וּלְסַלֵּק אֶת הָעִכּוּבִים, שֶׁהֵם הָרֹשֶׁם שֶׁהוֹתִירוּ הָעֲווֹנוֹת בָּהם. לְשֵׁם כָּךְ יֵשׁ לְהַעֲלוֹת אֶת כּוֹחוֹת הַחַיִּים וְלַעֲרֹךְ הַפְרָדָה בֵּין כּוֹחוֹת הַנֶּפֶשׁ הַסּוֹעֲרִים, הָרְאוּיִים לְהִצְטָרֵף אֶל העצמי האותנטי.[2] וְכָךְ לַהֲפֹךְ אֶת הַזְּדוֹנוֹת לִזְכוּיוֹת וּבֵין הַחֲלָקִים שֶׁל אוֹתָם כּוֹחוֹת שֶׁיֵּשׁ לְהַשְׁלִיךְ מֵהַנֶּפֶשׁ-עצמי כוזב.[3] וכך אנו מאחים את השברים שהרחיקו אותנו מעצמנו, ולנתב אותם לצמיחה והתפתחות בתהליך שאנו עוברים במסענו בעולם האנושות.

הרב קוק בכתביו מסביר לנו: ״כל זמן מאיר בתכונתו״. כלומר, כל מה שאירע בעבר חוזר ומתרחש לדורות, ונותן את משמעותו מחדש בכל דור ודור. למשל בראש השנה שהוא יום בריאת העולם אנו חוזרים ומקבלים על עצמנו את מלכותו של הקדוש ברוך הוא כמלך על כל הארץ. וכדי להכיל את ההארה-השפעה המיוחדת שמתקיימת בראש השנה, אנו צריכים כלים להכיל אותה, אחד הכלים למשל היא מצוות תקיעת שופר.[4]

לִפְנֵי שֶׁנַּרְחִיב אוֹדוֹת רֹאשׁ הַחֹדֶשׁ וּמַשְׁמָעוּתוֹ, נִתְבּוֹנֵן בְּמֵמַד הַזְּמַן שֶׁעַל פִּיו אָנוּ חוֹשְׁבִים וּמִתְנַהֲלִים: עָבָר – הוֹוֶה – עָתִיד מוּבָנִים בַּתּוֹדָעָה הָאִישִׁית וְהַקּוֹלֶקְטִיבִית שֶׁלָּנוּ, וְכָל אֶחָד מֵאִתָּנוּ, מְנַהֵל אִתָּם מַעֲרֶכֶת יְחָסִים.[5]

מהות החודש

סֵפֶר בְּרֵאשִׁית פותח בְּתֵאוּר הַבְּרִיאָה שָׁם אָנוּ פּוֹגְשִׁים לָרִאשׁוֹנָה זְמַנִּים וּמְקוֹמוֹת: ״וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם אֶחָד״. (בראשית פרק א פסוק ה)

ואז מגיע הַמַּבּוּל ומְשַׁבֵּשׁ אֶת הַטֶּבַע אֶלָּא שֶׁאַחֲרָיו מַחֲזִיר ה' אֶת הַסֵּדֶר אֶל כַּנּוֹ, וְכָךְ נֶאֱמַר: ״עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ״. (בראשית פרק ח פסוק כב) נוֹצַר עוֹלָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רִיתְמוּס מַעְגָּלִי: זֶרַע וְקָצִיר, קֹר וְחֹם, וְקַיִץ וְחֹרֶף יוֹם וָלַיְלָה – לְכָל עֵת, כָּל דָּבָר בִּזְמַנּוֹ. וְזוֹהִי הַמְּצִיאוּת הַטִּבְעִית שֶׁל הָעוֹלָם.

מְחֻמָּשׁ בְּרֵאשִׁית אָנוּ חוֹזְרִים לְחֻמַּשׁ שְׁמוֹת וּבוֹ הַתֵּאוּר עַל הַשִּׁעְבּוּד שֶׁעִם יִשְׂרָאֵל חַוָּה בְּמִצְרַיִם. הַשִּׁעְבּוּד מְחַדֵּד אֶת הַתּוֹדָעָה שֶׁל עַם יִשְׂרָאֵל שֶׁאֵין רְצוֹנָם בְּגַן תּוֹדַעַת הָאַחֵר שֶׁמְּקוֹרוֹ מֵהָעַמִּים כְּדֻגְמַת מִצְרַיִם. תּוֹדָעָה חֲדָשָׁה זוֹ הִיא הַמּוֹצִיאָה אֶת עַם יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם: ״וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה״. (שְׁמוֹת פרק ב פסוק כג)

מִתּוֹךְ כָּךְ מִתְגַּלֶּה ה' לְמֹשֶׁה רבינו וּמְצַוֶּה אוֹתוֹ דָּבָר יִחוּדִי לְעַם יִשְׂרָאֵל: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה". (שְׁמוֹת פֶּרֶק יב פְּסוּקִים א-ב)

"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" הוּא הַמַּפְתֵּחַ לִקְבִיעַת הַמּוֹעֲדִים. "מוֹעֵד" בְּלָשׁוֹן אַחֵר הוּא "מִפְגָּשׁ". אַךְ שׁוֹנֶה מִמַּלְאָכִי שָׂרַת הַקְּבוּעִים בִּמְלָאַכְתָּם, נוֹתֶנֶת הַתּוֹרָה לעם יִשְׂרָאֵל אֶת הָאַחְרָיוּת לִקְבִיעַת הַמּוֹעֵד שֶׁל הַמִּפְגָּשׁ: "אֲשֶׁר תִּקְבְּעוּ אוֹתָם". וכן מועברת הָאַחְרָיוּת מִגּוֹרָל שֶׁמִּיֵּמִי לְאַחְרָיוּת אִישִׁית וּלְאֻמִּית. מֵאָז וְעַד הַיּוֹם אָנוּ מְצַיְּנִים אֶת הַלּוּחַ הָעִבְרִי, הַמְּשַׁמֵּשׁ מַרְכִּיב לְזַהוֹת יְהוּדִית.

חֵרוּת דֶּרֶךְ רֹאשׁ חֹדֶשׁ

הַחֵרוּת בְּאֹפֶן מְאוֹד מְאוֹד עָמֹק מַתְחִילָה בְּעֶצֶם כְּבָר בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ בְּמוּבָן הַזֶּה שֶׁקֹּדֶם כֹּל לִזְמַן יֵשׁ מַשְׁמָעוּת, הָאָדָם הוּא לֹא רַק מִתְבּוֹנֵן בַּטֶּבַע, כֵּן מָתַי זוֹרְעִים וּמָתַי קוֹצְרִים. שֶׁזֶּה כְּאִלּוּ הַטִּבְעִיּוּת שֶׁל הָעוֹלָם, אֶלָּא יֵשׁ פֹּה בְּעֶצֶם אֵיזֶה שֶׁהִיא מִצְוָה שֶׁמִּצְוָה עָלֵינוּ לָקַחַת אֶת הַזְּמַן וְלָתֵת בּוֹ מַשְׁמָעוּת ע"י קְדֻשָּׁה. וְעֶצֶם הַדָּבָר הַזֶּה שֶׁאָדָם יָכוֹל לַהֲפֹךְ אֶת הַזְּמַן לִהְיוֹת בַּעַל מַשְׁמָעוּת- זֶה דָּבָר שֶׁל חֵרוּת. הַיְּכֹלֶת לָקַחַת כְּאִלּוּ אֶת הַמְּצִיאוּת, הַמְּצִיאוּת הִיא נָתוּן, כֵּן, יוֹם וָלַיְלָה זֶה נָתוּן, וְהַשָּׁנָה הִיא נְתוּנָה, וּבְתוֹךְ הַנְּתוּנִים הָאֵלֶּה לִיצֹר מַשֶּׁהוּ חָדָשׁ וּמַשְׁמָעוּתִי, מַחֲזוֹרֵי, לִזְמַן הַזֶּה יֵשׁ מַשְׁמָעוּת לְעֻמַּת זְמַנִּים אֲחֵרִים. בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ נוֹרָא קַל לְהַרְגִּישׁ אֶת זֶה, אֲנַחְנוּ מַכְנִיסִים אֶת רֹאשׁ חֹדֶשׁ אֱלוּל, שֶׁזֶּה זְמַן עִם אֵיכוּת מְסֻיֶּמֶת וְזֶה דָּבָר שֶׁהוּא מְאוֹד מַשְׁמָעוּתִי. שֶׁאֲנִי קוֹבֵעַ לְעַצְמִי אֵיזֶה שֶׁהִיא נְקֻדָּה וַאֲנִי אוֹמֵר הֵנָּה רֹאשׁ חֹדֶשׁ, אֲנִי רוֹאֶה אֶת הַטֶּבַע דֶּרֶךְ הַהִתְגַּלּוּת שֶׁל הַלְּבָנָה. פִּתְאוֹם זְמַן שֶׁהוּא לֹא נוֹכֵחַ בַּטֶּבַע אִם אֲנִי לֹא מַנְכִּיחַ אוֹתוֹ, אִם אֲנִי לֹא סוֹפֵר אֶת הַחֹדֶשׁ הוּא לְעוֹלָם לֹא יִהְיֶה חֹדֶשׁ. בִּגְלַל זֶה הַמֻּשָּׂג הַזֶּה אֲפִלּוּ בַּשָּׂפָה הַיְּהוּדִית יִקְרְאוּ לְזֶה קִדּוּשׁ חֹדֶשׁ. שזאת הַמִּצְוָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁעַם יִשְׂרָאֵל נִצְטַוָּה בָּהּ כְּעַם. וְהִיא מְהַוָּה אֶת שָׁרְשָׁם שֶׁל כָּל הַיָּמִים טוֹבִים לְאֹרֶךְ הַשָּׁנָה. ולכן זֶה זְמַן שֶׁהוּא לֹא מְקֻדָּשׁ מִתּוֹךְ עַצְמוֹ אִם אַתָּה לֹא קִדַּשְׁתָּ אוֹתוֹ. הַמְּעֹרָבוּת הָאַקְטִיבִית שֶׁלִּי כְּאָדָם בְּתוֹךְ מְצִיאוּת קוֹסְמִית, הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ הָאָדָם הוּא הַפּוֹעֵל וְהָאָדָם הוּא זֶה שֶׁעוֹשֶׂה אֶת הַקְּבִיעָה, אֶת הַקִּדּוּשׁ שֶׁל הַזְּמַן, הָאָדָם מִתְקַיֵּם בְּתוֹךְ הַקְּדֻשָּׁה שֶׁל הַזְּמַן שֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ קִדֵּשׁ.

חודש אלול הוא החודש השישי במנין החודשים המתחיל בחודש ניסן. הוא החודש האחרון לפי מניין החודשים המתחיל בחודש תשרי. אבל במסורת היהודית הוא תמיד נתפס כחודש המבוא לשנה החדשה, חודש של הכנה, התבוננות פנימה, פשפוש במעשים והתחייבות אישית מחודשת לתיקון עצמי להתרוממות רוחנית.

בימים עברו בנסיבות אחרות, כשלא היתה תקשורת מיידית וזמינות מתמדת, חודש אלול באמת יכול היה להתאפיין באווירה של ציפייה ורצינות. אך בחברה שלנו היום, נדמה שנגזר על חודש אלול לאבד את ייחודו ללבוש צביון של עוד חודש בשנה.

עניינים פוליטיים, מבית ומחוץ, ובמיוחד בזמנים אלו של הקיטוב הנוראי שמתחולל בעם ישראל בגלל כל מיני סיבות שהדגל הוא הרפורמה המשפטית המאיימת להחריב את השלווה בעם ישראל. איומים על ביטחוננו ובמיוחד גל הטרור הנוראי שפקד אותנו במשך השנה. והתגובות שלנו לכל האתגרים הנקרים בדרכנו מבית ומחוץ. תחילתה של שנת הלימודים עם כל ההסתגלות שמשפחות רבות עוברות בתקופה זו וגם הטרדות הרגילות והקבועות של חיי היומיום – כל אלה קושרים קשר לדחוק את הרוחניות של חודש אלול לנבכי התודעה וההתנהגות, וחבל שכך.

ראוי היה שחודש אלול יוביל אותנו לבחינה משמעותית ולהערכה ראויה של הימים הנוראים והגדולים של חודש תשרי. אלול משמש כאחד המטענים של הסוללה של החיים שלנו שמאפשר לנו לתפקד באופן מלא בחודש תשרי ובחודשים שאחריו. כולנו מכירים את תחושת התסכול כאשר סוללה בטלפון או באייפד מפסיקה לפעול ברגע שאנחנו זקוקים למכשירים האלה יותר מכל. כך אנו נרגיש לגבי המהות הרוחנית השוכנת בתוכנו- נשמה. ובנוסף המהות הרוחנית של כלל האומה- נשמת האומה, השוכנת בקרב עם ישראל לדורותיו. ואם לא נטעין אותם במשמעות בחודש אלול. אותן מהויות מקבלות את האנרגיה שלהם מן הרגעים המכריעים בחיינו, וזאת התקופה שבה אנחנו זקוקים לה יותר מכל.

אלול איננו חודש נעים וקל. הוא תובעני ובמיוחד שאנו בעזרת השם נקום מוקדם מהרגיל ונגיע לסליחות ולהרצאות על מהות ראש השנה ומהות אלול. ולקחת עלינו תוספות קטנות ושיפורים הדרגתיים במעשה ובדיבור. חשוב להבין שישנן אמונות שגויות בתוכנו שמאתגרות אותנו לעשות מעשה פתאומי, חד, גישה שאומרת הכול או לא כלום, כמו דיאטות כאסח והחלטות נואשות ופזיזות מולידים כמעט תמיד רק עוד תסכולים ואכזבה עצמית.

ההארה של חודש אלול, שבהמשך לכלל "כל זמן מאיר בתכונתו"

התבוננות והשתקפות הם הכלים שישמשו אותנו בתהליך שאנו מקיימים בחודש אלול, והן מאפשרות לנו לראות כיצד, ואם, סטינו מדרכנו הרוחנית. לא רק אם נפגענו מאחרים, אלא גם אם היינו הסיבה לכאב של אחרים. כאשר אנו מזהים את העברות שלנו ומכירים בהן, אנו מוציאים אותן החוצה ומביאים אותן אל האור. ברגע שהם מחוץ לחושך, הם יכולים להשתנות. וזאת הסיבה העיקרית שבאלול אנחנו נדרשים לשינוי ב- מחויבות, במחשבה ובאורח החיים, אבל שינוי המתרחש באופן הדרגתי, בריא ונורמלי. למעשה, חודש אלול הוא שיא הנורמליות, התגלמות הדרך שבה עלינו להתנהג כבני אדם הגונים בבית, בעבודה, ברחוב, בכביש, בבית הכנסת ובשוק. הביטוי הנעלה ביותר לנאמנות לאלוקים ולתורה נמצא בדברים הפשוטים של החיים

נאמר בדברים: ״וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ״. (דברים פרק ז פסוק יב) רש"י הקדוש מפרש "מצוות שאדם דש בעקביו". חודש אלול מלמד אותנו שרק עם תשומת לב לפרטים הקטנים יכול אדם להכין את חייו כראוי לקראת האתגרים הגדולים והשנה החדשה הבאה עלינו לטובה. אדם בחודש אלול אמור לקיים בדיקה עצמית, היכן הוא עומד במערך הכללי של אני רוצה? איפה אני מונח? האם אני קרוב למקום שממנו יצאתי? או שמא אני קרוב יותר למקום שאליו אני הולך? מה המרחק? מהי הדרך? זאת העבודה בחודש אלול, התבוננות ותשובה. התבוננות פותחת אותנו למציאות חדשה של תשובה.

אני מביא כאן רעיון ממסכת יומא שיחזק אותנו בעבודה שאנו נעשה מראש חודש אלול עד יום כיפור. ומיד נסביר אותו במילים שכל אדם יכול להבין את המדרש המושלם.

אמר ריש לקיש: מאי דכתיב בספר משלי [מהו שנאמר]: ״אִם-לַלֵּצִים הוּא-יָלִיץ; ולעניים (וְלַעֲנָוִים), יִתֶּן-חֵן״. (משלי פרק ג פסוק לד) – כוונתו: בא אדם לטמא ("ללצים") – פותחין לו פתח (אפשרות) שנוכל לעשות כרצונו, שהרי יש בחירה חופשית. ואם בא לטהר ("לענווים") – אף מסייעין אותו. (יומא דף לח עמוד ב)
לפעמים הבחירות השליליות שאדם מקיים בתוך עצמו, הן מנוגדות לרצונו של האדם עצמו, מפני שהם מגיעות מהערך הנמוך שהאדם מתקיים בו, ומנוגדות לעולם האלוקות. אך בכל זאת עולם האלוקות לא ימנע ממנו להמשיך בדרך שלו כי "בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו". ויש פעמים שהבחירות שאדם מקיים בתוך עצמו הן חיוביות מסונכרנות לרצונו של האדם המגיע מערך גבוהה, וכאן עולם האלוהות מסייע לו.

אתערותא דלתתא – התעוררות שמגיעה מהאדם עצמו.

אתערותא דלעילא – התעוררות שמגיעה מעולם האלוהות.

״פִּתְחוּ לִי פֶּתַח כְּפִתְחוֹ שֶׁל מַחַט וַאֲנִי אֶפְתַּח לָכֶם כְּפִתְחוֹ שֶׁל אוּלָם"

הקדוש ברוך הוא חקק חוק ברצונו, שכל הפעולות והמעשים יעשו תמיד על ידי אתערותא דלתתא, דהיינו שכל שפע שמושפע מלמעלה מוכרח שתבוא איזו התעוררות של הרצון מלמטה כדי שישפיע השפע.

העולם הזה הוא עולם של מעשה. כל הרוחניות האדירה של עם ישראל חייבת תמיד להשתלשל עד הקצה התחתון של העשיה, והעשיה חייבת תמיד להיות מחוברת אל שורשיה הרוחניים. כמו שכתוב בחלום יעקב, ״וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה״. (בראשית פרק כח פסוק יב)

אדם עושה השתדלות באיזשהו עניין, אותה השתדלות דרכה הקדוש ברוך הוא, מתחיל להשפיע עליו שפע של ברכה מלמעלה, אותו שפע יורד בצינורות של המהות הערכית שבה הוא מתקיים, ולכן חשוב לעשות עבודה על מערכת הערכים שלנו במיוחד בימי חודש אלול הנפלאים. הרבה אנשים שרוצים לעשות איזה שינוי בחיים שלהם מפחדים לעשות את השינוי כי מה יהיה? אלה אנשים שעקב פגיעה, שנשארה בתודעה המודעת, או נזרקה לתודעה הלא מודעת. סומכים רק על עצמם ולא מאפשרים כניסה לתודעות שהם מתקיימים דרכם לאף אדם. ואיך שהם מתחילים לעשות עבודה על תנועת הערך שבתוכם להעלות את הערך הנמוך לערך גבוה, אפילו צעד קטן מלמטה, מקבלים הרבה עזרה מלמעלה.

לפני שבוע שמעתי והאזנתי בקפידה לשיר של הרבנית הזמרת עדי אברהם בשיר: ״זה מתחיל בצעד״. הזמרת המדהימה הזאת הגדירה את תנועת העשייה הרבה יותר טוב ממני: ״וזה מתחיל בצעד-זה מתחיל בחלום- זה מתחיל ממני וממשיך אליך גם- זה מתחיל בדיוק בפחד שניצחתי לא מזמן זה מתחיל מדמיון וממשיך למציאות- זה האומץ להפוך את הקשיים להזדמנות״. זה מה שאנו מכנים ‘אתערותא דלתתא’ – התעוררות מלמטה שמביאה את ’אתערותא דלעילא’ – והתעוררות המגיעה מלמעלה.

שולחן ערוך- ספר ההלכות של עם ישראל לדורותיו, מביא שני טעמים עיקריים מדוע אנו נדרשים לתקוע בשופר?

א. בראש חודש אלול עלה משה רבינו להר סיני כדי לקבל את הלוחות השניים; בעקבות העלייה של משה רבינו להר סיני שנית, ימי אלול ועשרת ימי תשובה הפכו להיות מתאימים במיוחד לחזרה בתשובה, שכן מצינו שבימים אלו התרצה ה' למחול לישראל על חטא העגל. ארבעים יום לאחר מתן תורה, כאשר משה רבנו בושש לרדת מההר, קבוצת חוטאים השפיעה על העם, עד שיצרו את ״עגל זהב״ כדי להחליף את ההנהגה האלוקית.

בעקבות חטא העגל שהתרחש בי"ז בתמוז, התפלל משה רבינו 40 יום וביקש מהבורא שאנשים לא ימותו. הבורא שמע את תפילותיו הסכים לסלוח להם. למרות שנסלח להם, האנרגיה שנלקחה בגלל המעשה שלהם לא הוחזרה, והאחדות ששררה בין הבורא לאנשים לא חזרה לקדמותה. התפילות של משה רבינו הצילו את העם מעונש, אבל לא תקנו את הניתוק ולא חידשו את הקשר.

מראש חודש אלול ועד יום כיפור, המשיך משה רבינו להתפלל, אבל לא עבור הסליחה, אלא עבור השבת המצב לקדמותו. הבורא הסכים ובזמן הזה חידש את אהבתו, והעניק שוב לעם את כל נוכחותו. אלול הוא זמן הקרבה הזו, שנולדה מחדש. משה רבינו עורר בתפילותיו בחודש הזה את אנרגית החרטה והחזרה בתשובה שפתחה את הערוץ לתיקון כל האנושות בכל הזמנים. מה שבא אחרי הסליחה על חטא העגל היו יחסים עם הבורא שהתבססו על פחד, אבל בחודש אלול, הפחד הפך שוב לאהבה.

ב. השופר מעורר אותנו לחזור בתשובה. כפי שנאמר בספר עמוס: ״אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ ״. (עמוס פרק ג פסוק ו)
״תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ״. (תהילים פרק פא פסוק ד)

למה בכלל עם ישראל תוקעים בשופר בחודש אלול עד יום כיפור?

קול השופר בחודש אלול מעניק לזמן הזה תחושה של דחיפות ודרמה. דברים קטנים לעולם אינם עניין גדול, אך חז״ל בחכמתם האדירה בחרו לעשות מחודש אלול עניין גדול. הדברים הקטנים בחיים, כאמור, מעצבים את גורלנו, את היחס שלנו לדברים, את היעדים שאנחנו קובעים לעצמנו.

הרמב"ם, כידוע, מדמה את קול השופר באלול לקריאת השכמה, אך הוא גם יותר מזה. זה הקול שמטלטל וגם מרגיע, מנחם וגם מאתגר. קול השופר משקף בדייקנות את התחושות שחודש אלול צריך לעורר בנו – אתגר, בחירת כיוון וצמיחה רוחנית. הוא מתחיל בקולות קצרים שהולכים ומתגברים עד שהם מגיעים לתקיעה ארוכה של שלווה ושביעות רצון.

חודש אלול משקף גם את הרעיון שצפויים לנו ניצחון וגאולה בסופו של דבר. תחושת השלווה בסוף סדרת תקיעות השופר מבשרת על הגאולה אשר מצפה לנו באחרית הימים הן כאנשים יחידים והן כעם יהודי. אין קיצורי דרך לקול האחרון הזה – לתקיעה הגדולה. הקולות הקצרים והקשים חייבים להקדים אותה. אלול הוא הקדמה חיונית לאתגר הגדול הזה שהקב"ה מציב בפנינו. רק הכנה מתאימה תוביל להישגים אמיתיים. אלול הוא מבוא, פרוזדור לארמון היהודי הגדול שהוא התכלית, הקדושה וחיי נצח. כדי להגיע אליהם עלינו להתכונן תחילה, כמו שנאמר במסכת אבות: ״רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר: הָעוֹלָם הַזֶּה דּוֹמֶה לַפְּרוֹזְדוֹר בִּפְנֵי הָעוֹלָם הַבָּא. הַתְקֵן עַצְמְךָ בַפְּרוֹזְדוֹר, כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס לַטְּרַקְלִין״. (פרק ד משנה טז)

הרצון כעיקרון מתקיים בשני רבדים שונים אך מאוחדים.

רובד ראשון: מתקיים בתוך הנשמה שלנו, שאף פעם לא התקלקלה ועם כל מה שנעשה היא תישאר טהורה: ״אֱלֹהַי נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהוֹרָה הִיא״.
רובד שני: המתבטא בשאיפות ומעשים חיצוניים. אנו יכולים לחיות את חיינו במנותק מן הרובד הראשון .

לפי דעתי העונש הגדול ביותר של האדם החוטא, שאני במיוחד מפחד ממנו יותר מכל העונשים שהוא עלול להיענש בהם, היא העובדה שהוא מתרחק מהקב"ה.

ככל שאנחנו חוטאים, הולך ונערם על הנשמה 'אבק' של אמונות שגויות הגורמות לנו לחיות במנותק ממנה. לחיות במנותק מן הנשמה, פירושו של דבר לחיות במנותק מהקב"ה; וככל שהאבק עבה יותר, באופן אוטומטי אנחנו מקבלים פחות חיוּת. כך מגיע האדם לחודש אלול ושכבה עבה מכסה אותו, ונשמתו לא מאירה – ואם כן מדוע שהוא יחזור פתאום בתשובה? איך הוא יתחיל את התהליך, וכבר אמרנו שנחוצה כאן התערבותו של האדם בתהליך – אתערותא דלתתא, כדי לעורר רחמי שמים – אתערותא דלעילא.

לעזרתנו מגיע הוד קדושת אדמו"ר הזקן, רבי שניאור זלמן מליאדי, אשר ממשיל את ההתגלות האלוקית בחודש אלול למלך היוצא אל השדה. משל למלך שהוא נמצא בהיכל מלכותו אין המוני העם יכולים להיכנס אליו ולדבר עמו; רק יחידי-סגולה ומובחרים זוכים להיכנס אל המלך. אבל כשהמלך יצא מעיר הבירה אל השדה, אל העם, יכול ורשאי כל אדם לגשת אליו ולשוחח עמו; והמלך, מצידו, מקבל את כל הבאים בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם.

בחודש אלול הקב"ה הוא בבחינת מלך היוצא אל השדה. כל השנה כולה אין זה פשוט כל-כך להגיע אל הקב"ה. אדם הרוצה לעלות בהר ה' נדרש לזכך את עצמו, לקדש את גופו ונפשו, לעסוק בחסד עבודה על הערכים בתורה ובתפילה, ורק אם הוא מגיע למדרגה גבוהה, הוא זוכה להתקרב מעט אל הקב"ה. הקב"ה דומה אז למלך הנמצא בארמונו, אשר לא כל אדם יכול להגיע אליו. אבל בחודש אלול הקב"ה יוצא אל "השדה", הוא יוצא אל העם. הוא מסיר את כל המחיצות וההגבלות ומאפשר לכל מי שרק רוצה בכך לגשת אליו, להתקרב אליו, לדבוק בו. והוא מקבל את כל הבאים בסבר פנים יפות ובפנים שוחקות. (לקוטי תורה פרשת ראה לב, א)

בחודש אלול הקב"ה עוקף את כל ׳האבק׳ הזה, פוגש את הנשמה ישירות, מצית אותה, וכל שכבות האבק נשרפות. וזה מאפשר לנו את החוויה המחודשת שנעלמה מאיתנו ,שזה מפגש ישיר עם נשמתנו; לא בגלל שהקב"ה סלח לנו על חטאינו, אלא מפני שמשהו הדליק את הרצון הפנימי שהיה מוסתר עמוק בתוכנו.

חודש אלול הוא זְמַן שֶׁל אִחוּד. שִׁקּוּם וְתִקּוּן הַיְּחָסִים שֶׁבֵּינֵינוּ וּבֵין הַבּוֹרֵא. הַמִּלָּה אֱלוּל עַצְמָהּ הִיא רָאשֵׁי תֵּבוֹת שֶׁל הַמִּשְׁפָּט "אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי", הַמְּתָאֵר אֶת הָאַהֲבָה הַגְּדוֹלָה שֶׁבֵּין הַבּוֹרֵא לְנִבְרָאָיו, וְאֶת הָאַהֲבָה הַגְּדוֹלָה שֶׁאֲנַחְנוּ מַחֲזִירִים לוֹ.

כְּשֶׁאָנוּ בּוֹחֲנִים מֵחָדָשׁ אֶת הָרָצוֹן הָאִישִׁי שֶׁלָּנוּ לְקַבֵּל, זֶה מְאַפְשֵׁר לָנוּ לִזְרֹעַ זֶרַע חָדָשׁ שֶׁיָּבִיא עָתִיד בְּלִי תּוֹצְאַת הַכְּאֵב שֶׁגָּרַמְנוּ. בְּדֶרֶךְ זוֹ, אָנוּ מְשַׁנִּים אֶת הַתּוֹדָעָה שֶׁלָּנוּ, וְנַעֲשִׂים אָדָם חָדָשׁ לְגַמְרֵי.

בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, כַּאֲשֶׁר יֵשׁ מִפְגָּשׁ בֵּינֵינוּ לְבֵין עוֹלַם הָאֱלוֹקוּת בְּיוֹם הַדִּין, אֵין כָּל צֹרֶךְ בְּהִתְנַצְּלוּת אוֹ סְלִיחָה. מִכֵּיוָן שֶׁכַּאֲשֶׁר אָנוּ מְתַקְּנִים אֶת הַכְּלִי שֶׁלָּנוּ, אָנוּ יְכוֹלִים לוֹמַר בְּבִטְחָה: "זֶה לֹא הָיִיתִי אֲנִי".

כַּמּוּבָן שֶׁכְּדֵי לְקַבֵּל אֶת הַמַּתָּנָה הַזּוֹ יֵשׁ צֹרֶךְ בִּתְנַאי: שֶׁהַתּוֹדָעָה הַחֲדָשָׁה שֶׁרָכַשְׁנוּ לֹא תְּאַפְשֵׁר לְעַצְמִי הָכוזב לַחֲזֹר שׁוּב עַל הַמַּעֲשִׂים שֶׁנִּתְּקוּ אֶת הַחִבּוּר שֶׁלִּי, וּלְבַסּוֹף שֶׁגַּם אֲנִי, כְּמוֹ הַבּוֹרֵא, אֲאַפְשֵׁר לַאֲחֵרִים לִהְיוֹת חֲדָשִׁים בְּעֵינַי.

מִעוּט הַלְּבָנָה : אֵיכוּת מוּל כַּמּוּת

במסכת חולין מִתְקַיֵּם לוֹ דִּיאָלוֹג רַעְיוֹנִי מְעַנְיֵן בַּנּוֹשֵׂא הַאִם הַגֹּדֶל מַשְׁמָעוּתִי אוֹ הָאֵיכוּת הִיא הַמַּשְׁמָעוּתִית: "רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי רָמֵי, הֶרְאָה סְתִירָה בַּתּוֹרָה הַמְּתָאֶרֶת אֶת מַהוּת הַשֶּׁמֶשׁ וּמַהוּת הַיָּרֵחַ. נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה: "וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים", וְנֶאֱמַר: "אֶת-הַמָּאוֹר הַגָּדֹל… וְאֶת-הַמָּאוֹר הַקָּטֹן". (בְּרֵאשִׁית פֶּרֶק א פָּסוּק טז) הֲרֵי שֶׁאֶחָד מֵהֶם קָטָן! אֶלָּא כָּךְ הָיָה הַמַּעֲשֶׂה: בַּתְּחִלָּה נַעֲשׂוּ הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ שְׁנֵיהֶם גְּדוֹלִים, אָמְרָה יָרֵחַ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֶפְשָׁר לִשְׁנֵי מְלָכִים שֶׁיִּשְׁתַּמְּשׁוּ בְּכֶתֶר אֶחָד הֶכְרַח הַמְּצִיאוּת שֶׁיִּהְיֶה רִאשׁוֹן וְרַק לְאַחַר מִכֵּן יָבֹא הַשֵּׁנִי! אָמַר לָהּ: לְכִי וּמַעֲטִי אֶת עַצְמֵךְ.

אָמְרָה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הוֹאִיל וְאָמַרְתִּי לְפָנֶיךָ דָּבָר הָגוּן אֲמַעֵט אֶת עַצְמִי? אָמַר לָהּ כְּדֵי לְפַיְּסָהּ לְכִי וּמִשְׁלִי בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, שֶׁתָּאִירִי לֹא רַק בַּלַּיְלָה אֶלָּא גַּם בַּיּוֹם, כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ מְאִירָה. אָמְרָה לוֹ מָה גְּדֻלָּתוֹ שֶׁל דָּבָר זֶה? זֶה בְּדִיּוּק כְּמִי שֶׁמַּדְלִיק נֵר בַּצָּהֳרַיִם מָה מוֹעִיל? אָמַר לָהּ: אֲנִי נוֹתֵן לְךָ אֶת הַמְתָּנָה שֶׁכָּל הַמּוֹעֲדִים שֶׁעִם יִשְׂרָאֵל חוֹגֵג יַעַבְרוּ דְּרָכֶיךָ כְּפִי שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהַבְדִּיל, בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה; וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים, וּלְיָמִים וְשָׁנִים". (בְּרֵאשִׁית פֶּרֶק א פָּסוּק יד) וּבְכָךְ תַּגִּיעִי לְמִמּוּשׁ. אָמְרָה לוֹ: אֵין כָּאן מִמּוּשׁ שֶׁלִּי מִכֵּיוָן שֶׁגַּם דֶּרֶךְ הַשֶּׁמֶשׁ מוֹנִים תְּקוּפוֹת שֶׁל שָׁנִים שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהַבְדִּיל, בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה; וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים, וּלְיָמִים וְשָׁנִים".

מֵהַמִּדְרָשׁ: רוֹאִים שהקב"ה מְנַסֶּה לְפַיֵּס אֶת הַיָּרֵחַ בְּכָךְ שֶׁהוּא אוֹמֵר לָהּ שֶׁגַּם הוּא מִעֵט אֶת עַצְמוֹ עַל מְנַת לְפַנּוֹת מָקוֹם לַבְּרִיאָה שֶׁהֲרֵי "לֵית אֲתָר פָּנוּי מִינֶיהָ-אֵין מָקוֹם פָּנוּי מהקב"ה ", והקב"ה הָיָה מֻכְרָח לְצַמְצֵם אֶת עַצְמוֹ עַל מְנַת לִבְרֹא אֶת הָעוֹלָם. אֲבָל הַיָּרֵחַ לֹא הִתְפַּיֵּס, רָאָה אוֹתָהּ שֶׁאֵין דַּעְתָּהּ מִתְיַשֶּׁבֶת, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הֵבִיאוּ כַּפָּרָה עָלַי שֶׁמִּעַטְתִּי אֶת הַיָּרֵחַ! (מַסֶּכֶת חֻלִּין דַּף ס עַמּוּד ב)

וְאָכֵן בְּשָׂעִיר הַחַטָּאת שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ: ״שֶׁואל רֵישׁ לָקִישׁ, מה נִשְׁתַּנָּה שָׂעִיר שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ מכל הקורבנות? שֶׁנֶּאֱמַר בו "ושעיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת לַה' עַל עֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה וְנִסְכּוֹ"? (בְּמִדְבַּר פרק כֹּחַ פסוק טו) אוֹמֶרֶת עַל כָּךְ הַגְּמָרָא אָמַר הקב"ה: שָׂעִיר זֶה יְהֵא כַּפָּרָה עַל שֶׁמִּעַטְתִּי אֶת הַיָּרֵחַ! (מסכת שבועות דף ט עמוד א)

כמובן, מימרה זו אומרת דרשני: הרי מושג החטא אינו שייך בקדוש ברוך הוא, ומה עניין כפרה לכאן? המיעוט שמדובר בו אינו קוטנהּ של הלבנה ביחס לחמה, אלא התמעטותה במחצית השנייה של החודש עד העלמה.

ולכך בכל יום שיש בו קדושה ומעלה כמו החגים הקדושים וראש חודש, יש בו קרבן חטאת, כי הימים האלו יש בהם קדושה, לכך הם מיוחדים לסלק החיסרון ולהתקרב ולשוב אל הקדוש ברוך הוא, כי הירח מצד קטנותו הוא מוכן להתקרב אל הקדוש ברוך הוא, ודבר זה מסלק החטא מה שהיה מקטין הירח. כי קטנות הירח הוא העדר האור והיה כאן חסרון, וכאשר היה כאן התקרבות על ידי קטנות זה וזה מסלק החיסרון. וזהו שכתוב 'חטאת לה", כלומר כי הקורבן הוא סילוק החיסרון שנמצא בעולם הוא העדר האור מצד הקטנות אשר יש לירח, וזהו בתחילת החדש שהירח הוא בקטנותה ביותר, ומצד הקטנות הזה יש לירח התעלות, לכך יש סילוק החטא אשר החטא הוא ההעדר כאשר הוקטן הירח, וכאשר אמרה תורה להביא בראש חודש שעיר לחטאת וזה הוא הדביקות למעלה, ובזה יש הסרה לחטא שהוא הריחוק שנוצר מהקדוש ברוך הוא בשביל זה יש קירוב גמור אל הקדוש ברוך הוא, והקירוב הזה עצמו הוא סילוק ההעדר. הרעיון הזה נכתב על ידי רבנו יצחק פסי המכונה הרי"ף.

מָה מַהוּת הַחֵטְא?

הַחֵטְא לִכְאוֹרָה הוּא שֶׁיֶּשְׁנָן מַדְרֵגוֹת שׁוֹנוֹת בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּבְרֹאשׁ חֹדֶשׁ מִתַּגְלִית הַשְּׁאִיפָה לְתִקּוּן הַמִּעוּט הַזֶּה.

וְעִנְיָן זֶה עָמֹק מְאוֹד. וּבְפַשְׁטוּת אֶפְשָׁר לוֹמַר כִּי מִעוּט הַלְּבָנָה מְבַטֵּא אֶת הַחִסָּרוֹן שֶׁיֶּשְׁנוֹ בַּבְּרִיאָה; אֶת הַיְּרִידָה שֶׁיּוֹרֶדֶת הַנְּשָׁמָה בְּהֶגֵּעָהּ לְעוֹלָם הַזֶּה, וְאֶת כָּל הַנְּפִילוֹת שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם בָּעוֹלָם. וְכָל הַיְּרִידוֹת וְהַחֶסְרוֹנוֹת הַלָּלוּ הֵם לְצֹרֶךְ עֲלִיָּה, שֶׁמִּתּוֹךְ הַהִתְמוֹדְדוּת עִם הַקְּשָׁיִים, נִזְכֶּה לְהַגִּיעַ לְבַסּוֹף לְמַדְרֵגָה גְּבוֹהָה יוֹתֵר. וּכְדִבְרֵי רַבִּי אֶבְהוֹ: "מָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה עוֹמְדִים, צַדִּיקִים גְּמוּרִים אֵינָם עוֹמְדִים". (בְּרָכוֹת דף לד עמוד ב) אוּלָם בֵּינְתַיִם יֵשׁ חֲטָאִים שֶׁגּוֹרְמִים צַעַר רַב בָּעוֹלָם, כְּדֵי לְהָפִיג אֶת הַכְּאֵב וּלְתַקֵּן אֶת הַחִסָּרוֹן, צִווָּה הקב"ה לְהַקְרִיב אֶת שָׂעִיר הַחַטָּאת. וְזֶה עִנְיָנוֹ שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ, לְהַרְאוֹת אֵיךְ מִתּוֹךְ הִתְמַעֲטוּת הַלְּבָנָה, שֶׁנִּגְרְמָה בְּעֶטְיוֹ שֶׁל הַחֵטְא וְהַקִּטְרוּג, צוֹמַחַת הַתְחָלָה חֲדָשָׁה. וְלָכֵן רֹאשׁ חֹדֶשׁ הוּא זְמַן טוֹב לְהַתְחָלוֹת חֲדָשׁוֹת וּתְשׁוּבָה, וְיֵשׁ בּוֹ שִׂמְחָה עֲמֻקָּה, אוּלָם עַד שֶׁהָעוֹלָם יִגְאָל מִכָּל הַחֶסְרוֹנוֹת, עֲדַיִן שִׂמְחַת רֹאשׁ חֹדֶשׁ נִסְתֶּרֶת קִמְעָה וְאֵינָהּ מִתְגַּלָּה בִּשְׁלֵמוּת.

מָה מַצְדִּיק הֶבְדֵּלִים בֵּין גָּדוֹל לְקָטָן?

הַסִּפּוּר שֶׁלְּפָנֵינוּ מְנַסֶּה לְהַסְבִּיר אֶת הַפַּעַר שֶׁקַּיָּם לִכְאוֹרָה בֵּין תְּחִלַּת הַפָּסוּק, הַמִּדְבָּר עַל בְּרִיאַת הַמְּאוֹרוֹת, לְבֵין סוֹפוֹ שֶׁיּוֹצֵר בִּדּוּל בֵּינֵיהֶם "וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים": אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים". (בְּרֵאשִׁית פֶּרֶק א פָּסוּק טז)

כְּפִי שֶׁאָמַרְנוּ בִּתְחִלַּת הַפָּסוּק יֵשׁ פְּתִיחָה כְּלָלִית, הַמְּתָאֶרֶת אֶת בְּרִיאַת "שְׁנֵי הַמְּאוֹרוֹת הַגְּדוֹלִים", וּבְסוֹפוֹ פֵּרוּט שֶׁבּוֹ הָאֶחָד (הַשֶּׁמֶשׁ) מְתֹאֶרֶת בְּתוֹר "הַמָּאוֹר הַגָּדוֹל" וְאִלּוּ הָאַחֵר (הַיָּרֵחַ) מְתֹאָר בַּתּוֹר "הַמָּאוֹר הַקָּטָן". הַסִּפּוּר מְפָרֵשׁ אֵפוֹא אֶת שְׁנֵי הַתֵּאוּרִים בַּתּוֹר תֵּאוּר שֶׁל שִׁנּוּי: בִּתְחִילַּת הַסִּפּוּר הָיוּ שְׁנֵי הַמְּאוֹרוֹת גְּדוֹלִים, וּבְסוֹפוֹ הָיָה אֶחָד מֵהֶם קָטָן.

אָנוּ צְרִיכִים לְהָבִין שֶׁהַדִּיאָלוֹג כָּאן מֵאִיר וְאוֹמֵר לָנוּ מַשֶּׁהוּ עַל אֲנָשִׁים, הוּא לֹא בֶּאֱמֶת אוֹמֵר מַשֶּׁהוּ עַל הַמְּאוֹרוֹת, הַלְּבָנָה מַתְרִיעָה בְּעֶצֶם עַל הַשִּׁוְיוֹן, כְּלוֹמַר הִיא אוֹמֶרֶת נוֹרָא נוֹרָא קָשֶׁה לִפְעֹל בְּשִׁוְיוֹן, לִפְעֹל בְּדוּ כָּזֶה שֶׁהַדּוּ הַזֶּה הוּא שָׁוֶה אָז בּוֹא נַעֲשֶׂה מַשֶּׁהוּ. עַכְשָׁו הַפִּתְרוֹן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָתַן זֶה שֶׁאֶחָד הִתְמַעֵט. כְּלוֹמַר שֶׁתִּהְיֶה הִיֵּרַרְכִיָּה בֵּינֵיהֶם, זֶה הִיֵּרַרְכִיָּה שֶׁהִיא מֻבְנֵית בָּעוֹלָם, אֲנַחְנוּ מַרְגִּישִׁים אוֹתָהּ עַל כָּל צַעַד וְשַׁעַל. וְהַהִיֵּרַרְכִיָּה הַזֹּאת הִיא מְאוֹד מְאוֹד קָשָׁה, לָמָּה שֶׁמִּישֶׁהוּ יִהְיֶה שָׁוֶה יוֹתֵר וּמִישֶׁהוּ שָׁוֶה פָּחוֹת? זֶה מְאוֹד מְאוֹד מַסְעִיר אוֹתָהּ. אָז מִצַּד אֶחָד הַסְּעָרָה שֶׁלָּהּ הִיא מְאוֹד רִגְשִׁית שֶׁמְּלַוָּה עִם תְּחוּשָׁה שֶׁל עָוֶל,

וְלַמְרוֹת שֶׁבְּוַדָּאוּת הַלְּבָנָה בֶּאֱמֶת אַחֶרֶת מֵהַחַמָּה וְאִם מְשַׁחְרְרִים רַק אֶת הַמְּרִירוּת שֶׁהִיא מוּבֶנֶת לָנוּ זֹאת מְצִיאוּת שֶׁהִיא בֶּאֱמֶת מְצִיאוּת מְסֻבֶּכֶת מְאוֹד לִחְיוֹת אִתָּהּ, עֲדַיִן בְּתוֹךְ הַקְּטַנּוֹת הַזֹּאת נוֹצָרוֹת אֵיזֶה שֶׁהֵן אֵיכוּיוֹת שֶׁהֵן אֵיכוּיוֹת הַקְּשׁוּרוֹת לְרֹאשׁ חֹדֶשׁ. הַדָּבָר אוּלַי הֲכִי מַשְׁמָעוּתִי פֹּה זֶה שֶׁאֲנַחְנוּ יוֹדְעִים שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ הִיא מְאוֹד סְטָטִית. הַשֶּׁמֶשׁ שׁוֹלֶטֶת בַּיּוֹם, הִיא תָּמִיד בְּאוֹתוֹ גֹּדֶל, כְּאִלּוּ לְעֵינֵינוּ כַּמּוּבָן, זֶה בְּעֵינֵינוּ. יֵשׁ בָּהּ מַשֶּׁהוּ מְאוֹד בָּרוּר בְּנוֹכְחוּת שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ. הַנּוֹכְחוּת שֶׁל הַיָּרֵחַ בְּעוֹלָם הִיא דָּבָר הַרְבֵּה הַרְבֵּה יוֹתֵר דִּינָמִי, רֶגַע זֶה מִן בָּנָנָה כָּזֹאת קְטַנְטֹנֶת אִם בִּכְלָל וְרֶגַע אַחַר כָּךְ אוֹ שְׁבוּעַיִם אַחַר כָּךְ הלבנה מאירה בִּמְלוֹאוֹ הדרה. וְהַדָּבָר הַזֶּה, הַדִּינָמִיּוֹת הַזֹּאת כְּשֶׁלִּפְעָמִים הִיא קְטַנָּה וְלִפְעָמִים הִיא גְּדוֹלָה הִיא דָּבָר מְאוֹד מְאוֹד מַשְׁמָעוּתִי לְאֵיכוּת שֶׁהִיא מְיַצֶּרֶת. זֶה בְּעִקָּר, הַרְבֵּה פְּעָמִים הַגְּדוֹלִים אֵין לָהֶם הָמוֹן דִּינָמִיּוֹת בְּתוֹכָם, אָדָם נִמְצָא בַּתַּפְקִיד מְאוֹד מְאוֹד גָּבוֹהַּ אָז הוּא כְּבָר כָּלוּא בְּתוֹךְ אֵיזֶה שֶׁהִיא מְצִיאוּת, "מֶלֶךְ אָסוּר בִּרְהָטִים", זֶה דָּבָר שֶׁהוּא כּוֹלֵא אוֹתָנוּ, יֵשׁ לָנוּ אַחְרָיוּת אָז אֲנַחְנוּ כָּל הַזְּמַן מִתְבַּקְּשִׁים לִהְיוֹת אַחְרָאִים לַמְרוֹת שֶׁלִּפְעָמִים אֲנַחְנוּ רוֹצִים לְהַשִּׁיל מֵעָלֵינוּ אֶת מָסַךְ הָאַחְרָיוּת כְּדֵי לֵהָנוֹת מזמן הווה שֶׁאָנוּ מִתְקַיְּמִים בְּתוֹכוֹ. הָעֶמְדָּה הַכְּאִלּוּ הַיּוֹתֵר קְטַנָּה הִיא עָמְדָה הַרְבֵּה הַרְבֵּה יוֹתֵר דִּינָמִית, הִיא עֶמְדָּה שֶׁיְּכוֹלָה לָקַחַת אַחְרָיוּת אֲבָל הִיא יְכוֹלָה לִהְיוֹת גַּם נַגִּיד בְּנוֹכְחוּת שֶׁל קֶשֶׁב, נוֹכְחוּת פָּחוֹת אַקְטִיבִית יוֹתֵר פָּסִיבִית אֲבָל גַּם כָּזֹאת שֶׁמְּאַפְשֶׁרֶת לְמָשָׁל שִׂיחַ. כִּי שֶׁיֵּשׁ שִׂיחַ אָז אֶחָד מִדְבָּר וְהַשֵּׁנִי שׁוֹתֵק אַחֶרֶת לֹא יִהְיֶה שִׂיחַ.

אֶפְשָׁר לִרְאוֹת אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ כְּדֻגְמַת הָאוֹר וְהֶחְזֵר אוֹר. הָאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ הוּא הָאוֹר, הַיָּרֵחַ זֶה מְקַבֵּל הָאוֹר, וְאֶפְשָׁר לְדַמּוֹת אֶת הָרַעְיוֹן שֶׁל לִהְיוֹת אָדָם שֶׁחַיֵּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם״. וְשֶׁהָאָדָם חַי בַּתּוֹדָעָה שֶׁהוּא לְעוֹלָם לֹא הָאוֹר עַצְמוֹ אֶלָּא שֶׁהוּא רַק אֵיזֶה שֶׁהוּא הֶחְזֵר אוֹר הַשִּׂמְחָה מְמַלֵּאת אוֹתוֹ מִכֵּיוָן שֶׁהוּא מֵבִין שֶׁיֵּשׁ לוֹ דֶּרֶךְ בָּעוֹלָם שֶׁהוּא מִתְקַיֵּם בּוֹ. לָכֵן אָנוּ תָּמִיד מִתְפַּלְּלִים לְהֶאָרַת פָּנִים,כְּפִי שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוּא מְקוֹר הָאוֹר מָקוֹר הַטּוֹב, לָכֵן אֲנַחְנוּ מְבַקְּשִׁים אֶת פְּנֵי הַשֵּׁם,״יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם״. הָאָדָם הוּא הֶחְזֵר הָאוֹר שֶׁמְּקַבֵּל מִמְּקוֹר הָאוֹר. הַדִּיאָלוֹג הָרַעְיוֹנִי הַזֶּה שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ, הַיָּרֵחַ, אֱלֹהִים וְהָאָדָם. נוֹתֵן לָנוּ אֶת הָרָצוֹן הָעַז שֶׁאֲנַחְנוּ רוֹצִים לָשֵׂאת אֶת פְּנֵי צֶלֶם אֱלֹהִים שֶׁמִּתְקַיֵּם בָּנוּ בִּמְלוֹא עָצְמָתוֹ, זֶה מִן הָרָצוֹן לִהְיוֹת מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ, וְעַכְשָׁיו אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים בְּכָל חֹדֶשׁ שֶׁהַלְּבָנָה מַרְאָה אֶת עַצְמָהּ לְיַצֵּר אֶת הַתַּהֲלִיךְ הַזֶּה שֶׁל נוֹכְחוּת הַשֵּׁם בָּעוֹלָם דֶּרֶךְ בִּרְכַּת הַלְּבָנָה, דֶּרֶךְ הַנּוֹכְחוּת הַזֹּאת, אֲבָל אָז אֲנו מדברים עַל הַלְּבָנָה כַּמָּקוֹר שֶׁהוּא בְּהַגְדָּרָה מָאוֹר הַקָּטָן לֹא בְּמוּבָן שֶׁל מִדָּה -שֶׁל גֹּדֶל, אֶלָּא שֶׁל אוֹר וְהֶחְזֵר אוֹר. פִּתְאוֹם הַמִּדְרָשׁ מְדַבֵּר בְּעֶצֶם שֶׁהַבְּרִיאָה שֶׁל שְׁנֵי הַמְּאוֹרוֹת הַלָּלוּ הִיא שִׁוְיוֹנִית, שְׁנֵיהֶם אוֹרוֹת, שְׁנֵיהֶם מָקוֹר שֶׁל אוֹרוֹת, וְשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לַלְּבָנָה אִם אַתְּ חוֹשֶׁבֶת שֶׁשְּׁנֵי מְלָכִים לֹא יְכוֹלִים לְשַׁמֵּשׁ בַּחֶדֶר אָז תִּקְּחִי אַחְרָיוּת וּמֵעֵטֵי אֶת עַצְמְךָ. אָז זֶה צִמְצוּם אֲבָל זֶה לֹא הֶחְזֵר שֶׁל אוֹר, הָאוֹר שֶׁל הַיָּרֵחַ לֹא יוֹנֵק מֵהָאוֹר שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ, נָכוֹן. גַּם אַחֲרֵי הַצִּמְצוּם הָאוֹר שֶׁל הַלְּבָנָה הוּא אוֹר שֶׁעוֹמֵד בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְזֶה לוֹקֵחַ אוֹתָנוּ לְאֵיזֶה מַעֲרֶכֶת יְחָסִים אַחֶרֶת לְגַמְרֵי.

יֵשׁ אֵיכוּת שֶׁל אוֹר, אֵיכוּת שֶׁל לְהֵיטִיב גַּם בְּלִהְיוֹת מָאוֹר קָטָן וְזֶה חִדּוּשׁ. כִּי בָּעוֹלָם שֶׁלָּנוּ כֻּלָּנוּ רוֹצִים לִהְיוֹת גְּדוֹלִים, נוֹכְחִים, אַקְטִיבִים, כֵּן זֶה הַשֶּׁדֶר שֶׁל הָעוֹלָם אֲבָל בְּאֹפֶן מְאוֹד מְאוֹד עָמֹק כְּאִלּוּ אִם אֲנַחְנוּ נִחְיֶה רַק עִם אֲנָשִׁים נוֹכְחִים – לֹא יִהְיֶה שִׂיחַ לְמָשָׁל. כְּלוֹמַר בִּכְלָל אָדָם שֶׁמָּלֵא מֵעַצְמוֹ, אוֹ מְצִיאוּת שֶׁהִיא מְלֵאָה מֵעַצְמָהּ וְלֹא חֲסֵרָה דָּבָר הִיא בִּכְלָל לֹא יְכוֹלָה לִהְיוֹת קַשּׁוּבָה. עַכְשָׁיו אִם אֲנַחְנוּ לוֹקְחִים אֶת הַתְּכוּנוֹת הָאֵלֶּה שֶׁל הַקֶּשֶׁב, שֶׁל הַפְּנִיּוֹת דַּווְקָא, שֶׁל הַנּוֹכְחוּת הָאַחֶרֶת, לְמַעֲשֶׂה זֶהוּ אוֹרוֹ שֶׁל עוֹלָם.

בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ, נוֹהֲגוֹת הַנָּשִׁים שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה קָשָׁה. בַּתְּפִלָּה מוֹסִיפִים 'יַעֲלֶה וְיָבוֹא', הִלֵּל, וּמוּסָף וְאַף מַרְבִּים בִּסְעוּדָה. כְּשֶׁאָנוּ בְּתוֹדַעַת רֹאשׁ חֹדֶשׁ וּבַהִתְנַהֲגוּיוֹת הַקְּשׁוּרוֹת אֵלָיו, אָנוּ יוֹצְרִים תְּנוּעָה חֲדָשָׁה הַמְּבִיאָה לְשִׁנּוּי בְּעַצְמִי הַקָּפוּא וּבַזְּמַן הַקָּפוּא.

הלל בראש חודש

מנהג ישראל לומר הלל בראש חודש. כדי לבטא את קדושתו, שמתוך קדושתו אפשר להתרומם בו למדרגה של אמירת הלל לה'. וכדי שיהיה ברור ברכת הלל נאמר בראש חודש מצד המנהג ולא כחובה, מדלגים על שני חלקים מתוך הלל השלם:

ראש חודש הוא זמן כפרה לעם ישראל כפי שאנו מתפללים בתפילת מוסף של ראש חודש: ״אֱלהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבותֵינוּ. חַדֵּשׁ עָלֵינוּ אֶת הַחדֶשׁ הַזֶּה לְטובָה וְלִבְרָכָה. לְששון וּלְשמְחָה. לִישׁוּעָה וּלְנֶחָמָה. לְפַרְנָסָה וּלְכַלְכָּלָה. לְחַיִּים טובִים וּלְשָׁלום. לִמְחִילַת חֵטְא וְלִסְלִיחַת עָוון. (בשנת העיבור עד חודש ניסן וּלְכַפָּרַת פָּשַׁע). וִיהִי הַחדֶשׁ הַזֶה סוף וְקֵץ לְכָל צָרותֵינוּ. תְּחִלָּה וָראשׁ לְפִדְיון נַפְשֵׁנוּ. כִּי בְעַמְּךָ יִשרָאֵל בָּחַרְתָּ מִכָּל הָאֻמּות. וְחֻקֵּי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים לָהֶם קָבָעְתָּ״.[6]

קורבן ראש חודש

בפרשת פנחס מתוארים הקורבנות אותם היו מקריבים בראש חודש (במדבר פרק כח פסוקים יא-טו)

"ובראשי חדשיכם תקריבו עולה לה' פרים בני בקר שנים ואיל אחד כבשים בני שנה שבעה תמימים. ושלושה עשרונים סולת מנחה בלולה בשמן לפר האחד ושני עשרונים סולת מנחה בלולה בשמן לאיל האחד. עשרון עשרון סולת מנחה בלולה בשמן לכבש האחד עולה ריח ניחוח אישה לה'. ונסכיהם חצי ההין יהיה לפר ושלישית ההין לאיל ורביעית ההין לכבש יין זאת עולת חודש בחודשו לחודשי השנה. ושעיר עזים אחד לחטאת לה' על עולת התמיד יעשה ונסכו".

בראש החודש אנו מגלים את הקדושה העליונה הנמצאת כאן, תחת הזמן. וכאשר עושים זאת יש להעלות הכל לה'. השבת הינה קדושה אלוקית מוחלטת, שלאדם אין יכולת לקבוע אותה. הקדושה של ראש חודש היא קדושה המתחברת לעולם המעשה, ולכן יש לשמור שקדושה זו לא תיפול לשפלות. לשם כך בא קורבן ראש החודש – לשמור על הקדושה. מהות הקורבנות השונים המוקרבים בראש חודש.[7]

סיום

בראש חודש קיים יסוד של ציפייה לגאולה. שמות החודשים כיום אינם עבריים, הם עלו מבבל. מקורם של שמות החודשים הוא בשמות של אלים בבליים. בתורה שנים עשר החודשים מכונים: הראשון, שני וכו' ליציאת מצרים. הרמב"ן מסביר שהסיבה ששינו את שמות החודשים היא על מנת לקיים את הפסוק. ירמיהו שאומר לנו: ״לָכֵן הִנֵּה-יָמִים בָּאִים, נְאֻם-יְהוָה; וְלֹא-יֹאמְרוּ עוֹד חַי-יְהוָה, אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. כִּי אִם-חַי-יְהוָה, אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת-זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה, וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת, אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם; וְיָשְׁבוּ, עַל-אַדְמָתָם״. (ירמיהו פרק כג פסוקים ז-ח)

כלומר השמות של החודשים שונו לשמות בבליים, כיוון שנשאר רק הזיכרון של הגאולה מבבל, ואילו הזיכרון של גאולת מצרים נשכח. ומכאן יש ללמוד קל וחומר לגאולה שלנו שגם בעקבותיה ישכח זכר הגאולות הקודמות.

ביאורים

[1] ״וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם, וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם–וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם, וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם; וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם״. (במדבר פרק י פסוק י)

[2] בתורה ראש השנה מכונה "יום תרועה": "וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם״. (במדבר פרק כט פסוק א)

[3] עַצְמִי אוֹתֶנְטִי: מתייחס לאדם המפתח זהות סובייקטיבית ואותנטית, העומדת בבסיס היכולת להתקיים באופן ספונטני, יצירתי וחיוני, הבונה את האישיות הבריאה.

[4] עַצְמִי כּוֹזֵב: מתייחס לאדם המפתח זהות בדויה שתתאים את עצמה לסביבה ,על ידי כך שהאדם מתאים את צרכיו אל הסביבה, במקום שהסביבה תתאים עצמה לצרכיו, על מנת לא להיקלע לקונפליקטים ומתחים עם הסביבה.

[5] לִפְנֵי שֶׁנַּרְחִיב אוֹדוֹת רֹאשׁ הַחֹדֶשׁ וּמַשְׁמָעוּתוֹ, נִתְבּוֹנֵן בְּמֵמַד הַזְּמַן שֶׁעַל פִּיו אָנוּ חוֹשְׁבִים וּמִתְנַהֲלִים: הזמן לעולם לא עוצר, ואין מושג כזה בזמן הווה קפוא, ולכן בכל פעם שאנו מדברים על ההווה הקפוא הכוונה שזה מתקיים בתודעתנו בלבד. אותו הווה מכיל בתוכו אירוע שלא מאפשר לנו להתקדם באותו מקטע של הזמן שמכיל את האירוע בלבד. אנו מכנים אותו הווה קפוא.

עָבָר – הוֹוֶה – עָתִיד מוּבָנִים בַּתּוֹדָעָה הָאִישִׁית וְהַקּוֹלֶקְטִיבִית שֶׁלָּנוּ, וְכָל אֶחָד מֵאִתָּנוּ, מְנַהֵל אִתָּם מַעֲרֶכֶת יְחָסִים.

אדם שמתקיים בסטגנציה – עיכובים דרך הזמן

הווה- יש אנשים הנתונים אך ורק בהווה, ואין לחייהם משמעות כוללנית. הם מגיבים, לא פועלים. הם נמצאים בנסיעה שאין לה יעד סופי: ״הם כַּמֹּץ, אֲשֶׁר-תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ״. (תהילים פרק פרק א פסוק ד) צריך להבין שאם רוצים לחיות את משמעות החיים, אנו צריכים להימצא תמיד במודעות לעבר ולעתיד של חיינו האישיים, ושל עמנו העתיק ועדין צעיר לנצחו של האנושות כולה גם יחד.

עתיד- אָנוּ סַקְרְנִים לִקְרַאת הֶעָתִיד וְהַמִּשְׁאָלוֹת וְהַתִּקְווֹת שֶׁלָּנוּ נְעוּצוֹת בּוֹ. יַחַד עִם זֹאת מִתְעוֹרֵר בָּנוּ חֲשָׁשׁ מִפְּנֵי הַבִּלְתִּי יָדוּעַ.

עבר- אָנוּ מִתְרַפְּקִים עַל הֶעָבָר וּמִתְנַחֲמִים בּוֹ וּמֵאִידָךְ הוּא יָכוֹל לְתַעְתֵּעַ וְלִתְקֹעַ אוֹתָנוּ בַּהוֹוֶה הַקָּפוּא בתודעתנו עקב אירוע שעברנו.

אֵיךְ אָנוּ אֲמוּרִים לְהִתְנַהֵל בִּזְמַן הַמֵּכִיל בתוכו תדרים בעלי שני אירועים שונים?
הראשון אירוע שעברנו שמחזק את התנועה הרגשית שלנו, ומאפשר תנועה במרחב התודעתי- הווה אותנטי.
והשני אירוע שעברנו שמחליש את התנועה הרגשית שלנו, שלא מאפשר תנועה, ומשאיר אותנו בתודעתנו בהווה קפוא. ושניהם נעים תוך כדי תנועה על אותו ציר הזמן, שבתוכו מתנהלים אירועים משמחים שמחזקים את התנועה הרגשית שלנו, ומנגד אירועים שמחלישים את התנועה הרגשית שלנו.

הַתַּרְבּוּת בָּהּ אָנוּ חַיִּים מַעֲנִיקָה מַשְׁמָעוּת וּמִשְׁקָל לַמֵּמַד הַזְּמַן אַךְ לָנוּ יֵשׁ אֶת הַזְּכוּת לֹא לִהְיוֹת כְּבוּלִים אֵלָיו. לְאַפְשֵׁר לְעַצְמֵנוּ חֵרוּת וְלָתֵת מַשְׁמָעוּת לִזְמַן, מִתּוֹךְ שִׁחְרוּר שֶׁל הַהֲגַנּוֹת שֶׁיָּצַרְנוּ סְבִיבוֹ.

לָמָּה כָּל כָּךְ חָשׁוּב לִהְיוֹת חָפְשִׁיִּים מִתַּכְתִּיב הַזְּמַן?

זמן = ״זרימה-תנועה״ ו- ״שינוי״.

אין דבר שקורה בחיינו שאינו נוגע במושג הזמן; אין שניה בחיינו שאינה קשורה לזמן, כל פעולה, כל מחשבה, כל חלום וכל נשימה.

אנחנו חושבים בכל רגע ורגע בזמן, מקבלים החלטות, מאחרים, ממהרים, ממתינים, מתכננים לעתיד ומתענגים על זיכרונות העבר.

באופן אינטואיטיבי, ברור לכולנו מהו זמן, קשה לנו לתת לו הסבר ברור ומובן. לכן אנו נעזר בשתי הגדרות שיאירו לנו את מושג הזמן: "זרימה" (תנועה) ו"שינוי". הזמן זורם, עובר מרגע לרגע, מאירוע לאירוע והוא השינוי שאנו רואים סביבנו. ״התנועה והשינוי הם המהות הבסיסית של המציאות המשתנה כל הזמן ועל כן, הכל קורה על ציר הזמן״.

הזמן מושג על ידי התודעה באמצעות שלושה גורמים:
עבר- שהוא יכולת התודעה להשיג את התהליכים באופן מוחלט, כלומר – להגיע לוודאות בדבר קיומם של תהליכים מסוימים בפועל.
הווה– שהוא היכולת של התודעה לציין את מצבה-עצמה, בלא שיעבור שינוי בין הידיעה לבין ההתרחשות בפועל.
עתיד– שהוא היכולת של התודעה להשיג על ידי דימוי תהליכים שאין ודאות לגבי קיומם בפועל, וודאות שכזו אינה קיימת גם עבור תודעה תיאורטית אחרת.

במובן אחר, עבר הוא סך מה שלא ניתן להשפיע עליו, עתיד סך הדברים הנתונים להשפעה אך אינם קיימים, והווה קיום ההתרחשות בפועל עבור התודעה המשיגה.

הזמן נע בתודעתנו תמיד בשני זרמים אובייקטיבי וסובייקטיבי:
זמן אובייקטיבי – הוא מונח שמגדיר את תפיסות של זמן למושג של זמן קווי, שהפך להיות יותר ויותר אובייקטיבי, מופשט ומרוחק מהתחום האנושי
זמן סובייקטיבי – הוא מונח שמגדיר את תפיסות של זמן במונחים מעגליים, הקשורים באופן אינטימי באדם ופעולותיו, שמאפשרות, תחנות עצירה לתדלוק 'רוחני' בשבתות, וחגים, מועדים וראשי חודשים. חודש מלשון התחדשות – חידוש.

[6] בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו, וְצִוָּנוּ לִקרא אֶת הַהַלֵּל:

הַ֥לְלוּיָ֨הּ | הַ֭לְלוּ עַבְדֵ֣י יְהֹוָ֑ה הַֽ֝לְל֗וּ אֶת־שֵׁ֥ם יְהֹוָֽה׃ יְהִ֤י שֵׁ֣ם יְהֹוָ֣ה מְבֹרָ֑ךְ מֵ֝עַתָּ֗ה וְעַד־עוֹלָֽם׃ מִמִּזְרַח־שֶׁ֥מֶשׁ עַד־מְבוֹא֑וֹ מְ֝הֻלָּ֗ל שֵׁ֣ם יְהֹוָֽה׃ רָ֖ם עַל־כׇּל־גּוֹיִ֥ם ׀ יְהֹוָ֑ה עַ֖ל הַשָּׁמַ֣יִם כְּבוֹדֽוֹ׃ מִ֭י כַּיהֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ הַֽמַּגְבִּיהִ֥י לָשָֽׁבֶת׃ הַֽמַּשְׁפִּילִ֥י לִרְא֑וֹת בַּשָּׁמַ֥יִם וּבָאָֽרֶץ׃ מְקִ֥ימִ֣י מֵעָפָ֣ר דָּ֑ל מֵ֝אַשְׁפֹּ֗ת יָרִ֥ים אֶבְיֽוֹן׃ לְהוֹשִׁיבִ֥י עִם־נְדִיבִ֑ים עִ֗֝ם נְדִיבֵ֥י עַמּֽוֹ׃ מֽוֹשִׁיבִ֨י ׀ עֲקֶ֬רֶת הַבַּ֗יִת אֵֽם־הַבָּנִ֥ים שְׂמֵחָ֗ה הַֽלְלוּיָֽהּ׃ (תהילים קיג:א-ב)

בְּצֵ֣את יִ֭שְׂרָאֵל מִמִּצְרָ֑יִם בֵּ֥ית יַ֝עֲקֹ֗ב מֵעַ֥ם לֹעֵֽז׃ הָיְתָ֣ה יְהוּדָ֣ה לְקׇדְשׁ֑וֹ יִ֝שְׂרָאֵ֗ל מַמְשְׁלוֹתָֽיו׃ הַיָּ֣ם רָ֭אָה וַיָּנֹ֑ס הַ֝יַּרְדֵּ֗ן יִסֹּ֥ב לְאָחֽוֹר׃ הֶ֭הָרִים רָקְד֣וּ כְאֵילִ֑ים גְּ֝בָע֗וֹת כִּבְנֵי־צֹֽאן׃ מַה־לְּךָ֣ הַ֭יָּם כִּ֣י תָנ֑וּס הַ֝יַּרְדֵּ֗ן תִּסֹּ֥ב לְאָחֽוֹר׃ הֶ֭הָרִים תִּרְקְד֣וּ כְאֵילִ֑ים גְּ֝בָע֗וֹת כִּבְנֵי־צֹֽאן׃ מִלִּפְנֵ֣י אָ֭דוֹן ח֣וּלִי אָ֑רֶץ מִ֝לִּפְנֵ֗י אֱל֣וֹהַּ יַעֲקֹֽב׃ הַהֹפְכִ֣י הַצּ֣וּר אֲגַם־מָ֑יִם חַ֝לָּמִ֗ישׁ לְמַעְיְנוֹ־מָֽיִם׃ (תהילים קיד:א-ב)

יְהֹוָה֮ זְכָרָ֢נוּ יְבָ֫רֵ֥ךְ יְ֭בָרֵךְ אֶת־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל יְ֝בָרֵ֗ךְ אֶת־בֵּ֥ית אַהֲרֹֽן׃ יְ֭בָרֵךְ יִרְאֵ֣י יְהֹוָ֑ה הַ֝קְּטַנִּ֗ים עִם־הַגְּדֹלִֽים׃ יֹסֵ֣ף יְהֹוָ֣ה עֲלֵיכֶ֑ם עֲ֝לֵיכֶ֗ם וְעַל־בְּנֵיכֶֽם׃ בְּרוּכִ֣ים אַ֭תֶּם לַיהֹוָ֑ה עֹ֝שֵׂ֗ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ׃ הַשָּׁמַ֣יִם שָׁ֭מַיִם לַיהֹוָ֑ה וְ֝הָאָ֗רֶץ נָתַ֥ן לִבְנֵי־אָדָֽם׃ לֹ֣א הַ֭מֵּתִים יְהַֽלְלוּ־יָ֑הּ וְ֝לֹ֗א כׇּל־יֹרְדֵ֥י דוּמָֽה׃ וַאֲנַ֤חְנוּ ׀ נְבָ֘רֵ֤ךְ יָ֗הּ מֵעַתָּ֥ה וְעַד־עוֹלָ֗ם הַֽלְלוּיָֽהּ׃

מָה־אָשִׁ֥יב לַיהֹוָ֑ה כׇּֽל־תַּגְמוּל֥וֹהִי עָלָֽי׃ כּוֹס־יְשׁוּע֥וֹת אֶשָּׂ֑א וּבְשֵׁ֖ם יְהֹוָ֣ה אֶקְרָֽא׃ נְ֭דָרַי לַיהֹוָ֣ה אֲשַׁלֵּ֑ם נֶגְדָה־נָּ֗֝א לְכׇל־עַמּֽוֹ׃ יָ֭קָר בְּעֵינֵ֣י יְהֹוָ֑ה הַ֝מָּ֗וְתָה לַחֲסִידָֽיו׃ אָנָּ֣ה יְהֹוָה֮ כִּֽי־אֲנִ֢י עַ֫בְדֶּ֥ךָ אֲנִי־עַ֭בְדְּךָ בֶּן־אֲמָתֶ֑ךָ פִּ֝תַּ֗חְתָּ לְמֽוֹסֵרָֽי׃ לְֽךָ־אֶ֭זְבַּח זֶ֣בַח תּוֹדָ֑ה וּבְשֵׁ֖ם יְהֹוָ֣ה אֶקְרָֽא׃ נְ֭דָרַי לַיהֹוָ֣ה אֲשַׁלֵּ֑ם נֶגְדָה־נָּ֗֝א לְכׇל־עַמּֽוֹ׃ בְּחַצְר֤וֹת ׀ בֵּ֤ית יְהֹוָ֗ה בְּֽת֘וֹכֵ֤כִי יְֽרוּשָׁלָ֗‍ִם הַֽלְלוּיָֽהּ׃

הַֽלְל֣וּ אֶת־יְ֭הֹוָה כׇּל־גּוֹיִ֑ם שַׁ֝בְּח֗וּהוּ כׇּל־הָאֻמִּֽים׃ כִּ֥י גָ֘בַ֤ר עָלֵ֨ינוּ ׀ חַסְדּ֗וֹ וֶאֱמֶת־יְהֹוָ֥ה לְעוֹלָ֗ם הַֽלְלוּיָֽהּ׃ (תהילים קיז:א-ב)

הוֹד֣וּ לַיהֹוָ֣ה כִּי־ט֑וֹב כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃
יֹאמַר־נָ֥א יִשְׂרָאֵ֑ל כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃
יֹאמְרוּ־נָ֥א בֵֽית־אַהֲרֹ֑ן כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃
יֹאמְרוּ־נָ֭א יִרְאֵ֣י יְהֹוָ֑ה כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃

מִֽן־הַ֭מֵּצַר קָרָ֣אתִי יָּ֑הּ עָנָ֖נִי בַמֶּרְחָ֣ב יָֽהּ׃ יְהֹוָ֣ה לִ֭י לֹ֣א אִירָ֑א מַה־יַּעֲשֶׂ֖ה לִ֣י אָדָֽם׃ יְהֹוָ֣ה לִ֭י בְּעֹזְרָ֑י וַ֝אֲנִ֗י אֶרְאֶ֥ה בְשֹׂנְאָֽי׃ ט֗וֹב לַחֲס֥וֹת בַּיהֹוָ֑ה מִ֝בְּטֹ֗חַ בָּאָדָֽם׃ ט֗וֹב לַחֲס֥וֹת בַּיהֹוָ֑ה מִ֝בְּטֹ֗חַ בִּנְדִיבִֽים׃ כׇּל־גּוֹיִ֥ם סְבָב֑וּנִי בְּשֵׁ֥ם יְ֝הֹוָ֗ה כִּ֣י אֲמִילַֽם׃ סַבּ֥וּנִי גַם־סְבָב֑וּנִי בְּשֵׁ֥ם יְ֝הֹוָ֗ה כִּ֣י אֲמִילַֽם׃ סַבּ֤וּנִי כִדְבוֹרִ֗ים דֹּ֭עֲכוּ כְּאֵ֣שׁ קוֹצִ֑ים בְּשֵׁ֥ם יְ֝הֹוָ֗ה כִּ֣י אֲמִילַֽם׃ דַּחֹ֣ה דְחִיתַ֣נִי לִנְפֹּ֑ל וַ֖יהֹוָ֣ה עֲזָרָֽנִי׃ עָזִּ֣י וְזִמְרָ֣ת יָ֑הּ וַֽיְהִי־לִ֗֝י לִישׁוּעָֽה׃ ק֤וֹל ׀ רִנָּ֬ה וִישׁוּעָ֗ה בְּאׇהֳלֵ֥י צַדִּיקִ֑ים יְמִ֥ין יְ֝הֹוָ֗ה עֹ֣שָׂה חָֽיִל׃ יְמִ֣ין יְ֭הֹוָה רוֹמֵמָ֑ה יְמִ֥ין יְ֝הֹוָ֗ה עֹ֣שָׂה חָֽיִל׃ לֹא־אָמ֥וּת כִּֽי־אֶחְיֶ֑ה וַ֝אֲסַפֵּ֗ר מַעֲשֵׂ֥י יָֽהּ׃ יַסֹּ֣ר יִסְּרַ֣נִּי יָּ֑הּ וְ֝לַמָּ֗וֶת לֹ֣א נְתָנָֽנִי׃ פִּתְחוּ־לִ֥י שַׁעֲרֵי־צֶ֑דֶק אָבֹא־בָ֗֝ם אוֹדֶ֥ה יָֽהּ׃ זֶה־הַשַּׁ֥עַר לַיהֹוָ֑ה צַ֝דִּיקִ֗ים יָבֹ֥אוּ בֽוֹ׃

א֭וֹדְךָ כִּ֣י עֲנִיתָ֑נִי וַתְּהִי־לִ֗֝י לִישׁוּעָֽה׃ א֭וֹדְךָ כִּ֣י עֲנִיתָ֑נִי וַתְּהִי־לִ֗֝י לִישׁוּעָֽה׃ אֶ֭בֶן מָאֲס֣וּ הַבּוֹנִ֑ים הָ֝יְתָ֗ה לְרֹ֣אשׁ פִּנָּֽה׃ אֶ֭בֶן מָאֲס֣וּ הַבּוֹנִ֑ים הָ֝יְתָ֗ה לְרֹ֣אשׁ פִּנָּֽה׃ מֵאֵ֣ת יְ֭הֹוָה הָ֣יְתָה זֹּ֑את הִ֖יא נִפְלָ֣את בְּעֵינֵֽינוּ׃ מֵאֵ֣ת יְ֭הֹוָה הָ֣יְתָה זֹּ֑את הִ֖יא נִפְלָ֣את בְּעֵינֵֽינוּ׃ זֶה־הַ֭יּוֹם עָשָׂ֣ה יְהֹוָ֑ה נָגִ֖ילָה וְנִשְׂמְחָ֣ה בֽוֹ׃ זֶה־הַ֭יּוֹם עָשָׂ֣ה יְהֹוָ֑ה נָגִ֖ילָה וְנִשְׂמְחָ֣ה בֽוֹ׃

אָנָּא יְ֭הֹוָה הוֹשִׁ֘יעָ֥ה נָּ֑א, אָנָּ֣א יְ֭הֹוָה הוֹשִׁ֘יעָ֥ה נָּ֑א
אָנָּ֥א יְ֝הֹוָ֗ה הַצְלִ֘יחָ֥ה נָּֽא, אָנָּ֥א יְ֝הֹוָ֗ה הַצְלִ֘יחָ֥ה נָּֽא׃

בָּר֣וּךְ הַ֭בָּא בְּשֵׁ֣ם יְהֹוָ֑ה בֵּ֝רַ֥כְנוּכֶ֗ם מִבֵּ֥ית יְהֹוָֽה׃ בָּר֣וּךְ הַ֭בָּא בְּשֵׁ֣ם יְהֹוָ֑ה בֵּ֝רַ֥כְנוּכֶ֗ם מִבֵּ֥ית יְהֹוָֽה׃ אֵ֤ל ׀ יְהֹוָה֮ וַיָּ֢אֶ֫ר לָ֥נוּ אִסְרוּ־חַ֥ג בַּעֲבֹתִ֑ים עַד־קַ֝רְנ֗וֹת הַמִּזְבֵּֽחַ׃ אֵ֤ל ׀ יְהֹוָה֮ וַיָּ֢אֶ֫ר לָ֥נוּ אִסְרוּ־חַ֥ג בַּעֲבֹתִ֑ים עַד־קַ֝רְנ֗וֹת הַמִּזְבֵּֽחַ׃ אֵלִ֣י אַתָּ֣ה וְאוֹדֶ֑ךָּ אֱ֝לֹהַ֗י אֲרוֹמְמֶֽךָּ׃ אֵלִ֣י אַתָּ֣ה וְאוֹדֶ֑ךָּ אֱ֝לֹהַ֗י אֲרוֹמְמֶֽךָּ׃ הוֹד֣וּ לַיהֹוָ֣ה כִּי־ט֑וֹב כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃ הוֹד֣וּ לַיהֹוָ֣ה כִּי־ט֑וֹב כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃ (תהילים קיח:א)

[7] פָּרִים הם בהמות המשמשת לחרישה, סמל לעבודה קשה. הפַּר מסמל את הכוח המעשי. שני פָּרִים: הראשון מסמל את הכוח הפריון של הירח המתחדש, השני מסמל את הכוח של החודש שעבר. שני פָּרִים כנגד שני ממדים שונים של הכח המעשי. מצד אחד שאיבה של כוחות החיים לתוך האדם, ומצד שני שילוח של כוחות החיים של האדם החוצה לכל תחומי החיים האחרים.

איל: האיל מסמל את ההתעוררות ואת התקווה. שכן יש צורך בהתעוררות על מנת שניתן יהיה להתחיל בעשייה.

שבעה כבשים: הכבשים מסמלים את המשכת כוחות החיים, וכולם עולה לה'.

ישנם שלושה גורמים: הכח המעשי, ההתעוררות והמשכת כוחות החיים. בשבת אין צורך בקורבנות אלו כיון שהשבת היא קדושה אלוקית מוחלטת. קדושת ראש חודש מחוברת לעולם המעשה, עלינו להשתמש בכל דבר שניתן על מנת שלא נאבד את הקדושה לחיי העולם הזה.

המנחה: הכוח הצומח בא לידי ביטוי במנחה: שלושה עשרונים לפר, שניים לאיל ועשרון אחד לכבש. הכוח הצומח מתעורר על ידי המעשי של הפרים. שלושה עשרונים כנגד: קדושה פנימית, כוח כללי וכוח מתפרץ. לאיל לעומת זאת יש רק שני עשרונים, כיון שהתעוררות כוח החיים זקוקה לשמירה מהכוח השלילי, וכן לתוספת כוח חיובי. ולכל כבש יש רק עשרון אחד, כיון שהמשכת כוח החיים זקוקה לכוח מאחד של כל חלקי החיים יחד.

הנסכים: חצי ההין לפר, שליש ההין לאיל ורבע ההין לכבש. הנסכים עשויים יין שתפקידו לגרום לשמחה. גם בשמחה יש חלק גלוי וחלק נסתר. השמחה שיש במעשה היא רק חצי שמחה, כיון שאין בה את שמחת החכמה הנסתרת, ולכן עם הפר מביאים חצי הין. עם האיל מביאים רק שליש הין. כי באיל יש רק את כוח ההתעוררות ואין את הכוח המעשי ואין את החוכמה הנסתרת. ועם הכבש מביאים רק רביעית הין, כיון שיש שלושה חלקים שאינם שותפים בהמשכת כוחות החיים: השמחה הנסתרת, השמחה המעשית ושמחת ההתעוררות. יש רק את שמחת המשכת החיים בעולם הזה.

שעיר אחד לחטאת: השעיר מסמל את הכוח ההורס. יש צורך גם בכוח של הרס וחורבן על מנת לחדש את העולם. ללא כוח ההרס העולם לא היה משתנה והיה נשאר באותה צורה. לעיתים יש צורך במישהו שיהרוס על מנת לבנות דבר טוב יותר ומעולה יותר. בהסתכלות הפרטית נראה כאילו הוא גורם לצער, אך בחשבון הכללי הוא אינו גורם לצער אלא לשמחה. "