פָּרָשַׁת בָּלָק

בלק – בלעם

״ מבין הפרשנויות הרבות שניתנו לדברי חז"ל, שלפיהם קם נביא כמשה רבינו באומות העולם, והוא בלעם בן בעור, נראית במיוחד הסברתו העמוקה של המהר״ל מפראג  כְּזו שנוֹגַעַת  בשורש העניין: מה שמשה רבינו הוא לישראל, כלומר תמצית הנפש של כלל ישראל – בלעם הוא לאומות העולם, היינו תמצית האנושות במה שהיא מנוגדת לישראל.

עמידתו של בלעם מבחוץ דווקא, היא המעלה אותו מעל הקטרוג המתבקש על החטא שנעשה בשיטים בזמן נבואתו, כך שהעין שלו רואה את מעלתה העצמית של האומה. הוא רואה את גדולתה עד כדי כך שנולדה בתוכו השתוקקות להתמזג עם גורלו של עם ישראל: ״מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת־רֹבַע יִשְׂרָאֵל תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ:״. (במדבר פרק כג פסוק י) אלא שהכרה זו עצמה מביאה אותו לידי אנטישמיות שאין כמוה, מתוך קנאה פנימית מוסתרת ,אשר יש ביכולתה להרוס כל חלקה ערכית באדם. ואותה קנאה החלה לאכול את כל החלקים הנבואיים הערכיים של בלעם. עצת בלעם להחטיא את ישראל אינה מסתכמת ברשעות קטנונית של יצרים נמוכים. היא מבטאת את הניגוד המוחלט בין האנושיות הטבעית, החפצה להישאר כזאת, לבין התביעה להכרה באלוהות הנבדלת, הטרנסצנדנטית, שעם ישראל מייצג.

המתח העוין הזה מופיע בעידנים מאוד מוגדרים בהיסטוריה, כל אימת שהאומה עומדת לתפוס מקום מרכזי של ממש על במת ההיסטוריה.

הביטוי הראשון של אותה עוינות הרסנית זו החלה בעת שבצבצה הזהות הלאומית של עם ישראל והביטוי הפיזי מתרחש בזמן שיעקב אבינו, עוזב את בית לבן בדרכו לארץ ישראל, ברגע שלבן מגלה שיעקב אבינו בורח מביתו, הוא אוסף את נעריו ויוצא לרדוף אחריו. מפני שלבן הבין בעיני רוחו שהברכה קיימת רק כשעם ישראל מתקיים תחתיו.

חטא בעל פעור – זהו חטא שהתקיים בַּשִּׁטִּים: ״וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל, בַּשִּׁטִּים; וַיָּחֶל הָעָם, לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב. וַתִּקְרֶאןָ לָעָם, לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן; וַיֹּאכַל הָעָם, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן. וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל, לְבַעַל פְּעוֹר; וַיִּחַר-אַף יְהוָה, בְּיִשְׂרָאֵל״. (במדבר פרק כה פסוקים א-ג) בפרק כה המסיים את פרשת בלק מתאר נפילה נוראה של עם ישראל, ערב הכניסה לארץ, תמה מסכת הנדודים של ארבעים השנים בהם מת דור המדבר – דור יוצאי מצרים ומקבלי התורה וקם דור הבנים המיועד לנחול את הארץ. אך על פתחה של ארץ ישראל הם חוטאים בזנות.

הלקח הראשי מנבואת בלעם הוא: ״כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב״. (במדבר פרק כג פסוק ט) כאן המקום לתקן טעות מצויה, ״לֹא יִתְחַשָּׁב״ בלשון המקרא פירושו ״לא כלול בחשבון״, ולא אדישות, חלילה, העם שעליו נאמר: ״וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה״. (בראשית פרק יב פסוק ג)

בוודאי שעם ישראל במהותו, הוא עם אשר מתעניין ודואג לגורלם של כל הנבראים בצלם אנוש. אלא שעל מנת לרומם את בני אומות העולם, יש הכרח שלא להיות מנוי בכללם, ומתוך כך להשפיע שפע טובה וברכה לכל באי עולם.

הפטרת בלק – מוסר הנביאים
מן המפורסמות אצל המבקרים הוא שהנביאים זלזלו במעשים הפולחנים ועקב כך הדריכו את בני דורם לעבודה מוסרית-ערכית בלבד.
דעה זו מוצאת לה חיזוק בפסוקים מתוך הפטרת השבוע: ״הֲיִרְצֶה יְהוָה בְּאַלְפֵי אֵילִים, בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי-שָׁמֶן; הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי, פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי. הִגִּיד לְךָ אָדָם, מַה-טּוֹב; וּמָה-יְהוָה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם-עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת, עִם-אֱלֹהֶיךָ״. (מיכה פרק ו פסוקים ז-ח)

ויפה השיב על דבריהם רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי: ״אָמַר הַכּוּזָרִי: כֵּן עִם הַצֶּדֶק. וְכֵן אֲנִי חוֹשֵׁב, וְכֵן קָרָאתִי בְסִפְרֵיכֶם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "מַה יְיָ אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה". וְאָמַר: מַה יְיָ דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם־עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד",וְזוּלַת זֶה הַרְבֵּה״. (מאמר שני מז) באומרו הנביאים דיברו אל חברה שלא יצאה ידי חובה המוסר הבסיסי. בחברה כזאת, העיסוק בענייני הקודש היותר נשגבים אינו כי אם: ״חוּכָא וְאִטְלוּלָא – צחוק ולעג. הוא נקרה פעם אחת בלבד במקורות חז"ל: "דלא ליהוי מילתא דרבנן כחוכא ואטלולא". (בבלי עירובין דף סח עמוד ב) כלומר ״שלא לשים דברי חכמים ללעג ולקלס״.

ועל זה נאמר: ״זֶבַח רְשָׁעִים, תּוֹעֵבָה אַף, כִּי-בְזִמָּה יְבִיאֶנּוּ״. (משלי פרק כא פסוק ז) מה שאין כן בחברה שכבר קנתה את המעלות המוסריות הבסיסיות, שאצלה רצויה מאוד עבודה הקורבנות: ״יַעֲלוּ עַל-רָצוֹן מִזְבְּחִי, וּבֵית תִּפְאַרְתִּי אֲפָאֵר״. (ישעיה פרק ס פסוק ז)

לפי זה מובנת הצמדת התוכחה על הקורבנות למעשה בלעם ובלק: "עַמִּי, זְכָר-נָא מַה-יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב, וּמֶה-עָנָה אֹתוֹ, בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר–מִן-הַשִּׁטִּים". (מיכה פרק ו פסוק ה) בלעם ובלק סברו שהקרבת קורבן רצויה מצד עצמה, גם אם היא משרתת מטרה מפלצתית כמחיקת עם ישראל, ולכן הרבו להקריב קורבנות. התברר אז שהמגמה המוסרית בקרב עם ישראל היא המכריעה את הכיוון שבו תפעל ההשגחה העליונה.

הערכים הפועלים בהיסטוריה דרך עם ישראל, המצדיקים את קיומו הנצחי של עם ישראל, אינם תלויים במידת נאמנותו הגלויה אליהם. אדרבה, לפעמים ייראה לצופה מהצד שעם ישראל אינו עומד אפילו באמות המידה של המוסר הכללי.

אבל המבט הכללי צופה מלמעלה: ״מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ״ (במדבר פרק כג פסוק ט) יודע לומר: ״מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל״. (במדבר פרק כד פסוק ה) גם בשעה שישראל יושבים בשיטים ופונים אל ההבל. נראה שאת זה רמז הנביא במילים מן: ״מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל״. (מיכה פרק ו פסוק ה) לאמור, בין כאשר הם בשפל המדרגה. של השיטים ובין כאשר הם עוסקים בעבודת המשכן בגלגל. הערכים שהנחיל עם ישראל לעולם הם תחילה: ״עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט״. (מיכה פרק ו פסוקים ז-ח)

כלומר הקדמת דרישת עשיית הצדק כתנאי לתקפותה של מידת החסד: ״וְהַצְנֵעַ לֶכֶת, עִם-אֱלֹהֶיךָ״. (מיכה פרק ו פסוק ח) מבטא את התפקיד העליון להיות מפרנס הקשר בין עולם האנושות לבין עולם האלוהות. ידיעת הסודות המוצנעים מעיני כל חי, היא נחלתו הבלעדית של נשמת האומה  וחסידי אומות העולם, היא העושה אותם לצינור ההתגלות לעולם כולו. ״