רֹאשׁ חוֹדֶּשׁ תַּמּוּז התשפ"ג

אז מה היה לנו ????
תמיד כאשר אני מגיע לתנועה שמתחילה להיוולד בראש חודש תמוז, מיד עולים בי גם געגועים לעבר הרחוק שלי וגם געגועים לעבר הרחוק השייך לנשמת האומה ולשְׁכִינָה -שהיא ההתגלות האלוקית בעולם, שדרכה הקדוש ברוך הוא הביא לעולם את תודעת ההארה שלו.
בחודש תמוז, בתאריך- ז' בתמוז עלה למרומים אבינו האדמו״ר רבי שלום איפרגן, בתאריך- כ״ג בתמוז עלתה בסערה השמיימה אִמִּי מורתי אשת חבר הרבנית אסתר איפרגן.
ב- י"ז בתמוז עם ישראל עבר שתי טלטלות חזקות שעד היום מניעות אותנו: הראשונה התקיימה במדבר ב- י"ז בתמוז חטא העגל שנדבר עליו במאמר נפרד. על אותה אנרגיה ממש ב- י"ז בתמוז, הבבלים צרים על חומות העיר ירושלים והצליחו לפרוץ אותם.
לפני שאני מעז לכתוב על מהות ראש חודש, אני עושה אתנחתא קלה;
אנחנו מברכים את בְּנִי ארי שלום ואת כולם בעצם, להיות ולחיות תמיד מתוך הכרת הטוב. להיות בהודיה על מה שיש. וזה לא אומר שלהגיד תודה על מה שיש לי, אומר שאני מוותר על הרצון שיהיה לי עוד. אלא שאני קודם כל מודה על היש ומתוך ההכרה ביש אני מביע את הרצון לקבל עוד.
ארי שלום אהוב שלנו, תודה לך ועליך שבחרת בנו להיות ההורים שלך.
והינה המשפט הכי מדהים ששמעתי החכמתי ולמדתי, משפט של מירב אמא של ארי שלום: ״ברגעים אלו ממש מישהו מתפלל על משהו שכבר יש לך״ (מירב איפרגן).

" ראש חודש תמוז התשפ״ג

רֹאשׁ חֹדֶשׁ הוּא שָׁרְשָׁם שֶׁל כָּל חַגַּי יִשְׂרָאֵל שֶׁכֵּן כָּל הַמּוֹעֲדִים נִקְבָּעִים עַל פִּי תְּחִלַּת הַחֹדֶשׁ. קִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ הִיא הַמִּצְוָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁעַם יִשְׂרָאֵל נִצְטַוָּה בָּהּ כְּעַם, וְהִיא מְהַוָּה אֶת שָׁרְשָׁם שֶׁל כָּל הַיָּמִים טוֹבִים לְאֹרֶךְ הַשָּׁנָה.

נִפְתַּח אֶת הַמַּאֲמָר בְּפָסוּק הַמַּמְחִישׁ אֶת תְּפִיסַת הַמְּצִיאוּת בְּקֶשֶׁר לַזְּמַן: ״וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה״. (שמות פרק יב פסוקים א-ב) הקדוש ברוך הוא אומר למשה רבנו – ״הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, מציאות בה מתחילה בו עצמאותכם״, והוא המפתח לקביעת המועדים. "מועד" מלשון "מפגש". הקדוש ברוך הוא מבקש ללמד את עם ישראל את סוד המפגש. אך שונה ממלאכי השרת הקבועים במלאכתם, נותנת התורה לעם ישראל את האחריות לקביעת המועד של המפגש: ״אשר תקבעו אתם״. ומעבירה את כובד האחריות מ-גורל שמימי לאחריות אישית ולאומית. מאז ועד היום אנו מציינים את הלוח העברי, הַמְּשַׁמֵּשׁ מַרְכִּיב לַזֶּהוּת הַיְּהוּדִית.

לִפְנֵי שֶׁנַּרְחִיב אוֹדוֹת רֹאשׁ הַחֹדֶשׁ וּמַשְׁמָעוּתוֹ, נִתְבּוֹנֵן בְּמֵמַד הַזְּמַן שֶׁעַל פִּיו אָנוּ חוֹשְׁבִים וּמִתְנַהֲלִים: עָבָר- הוֹוֶה- עָתִיד מוּבָנִים בַּתּוֹדָעָה הָאִישִׁית וְהַקּוֹלֶקְטִיבִית שֶׁלָּנוּ, וְכָל אֶחָד מֵאִתָּנוּ, מְנַהֵל אִתָּם מַעֲרֶכֶת יְחָסִים. אָנוּ סַקְרְנִים לִקְרַאת הֶעָתִיד וְהַמִּשְׁאָלוֹת וְהַתִּקְווֹת שֶׁלָּנוּ נְעוּצוֹת בּוֹ. יַחַד עִם זֹאת מִתְעוֹרֵר בָּנוּ חֲשָׁשׁ מִפְּנֵי הַבִּלְתִּי יָדוּעַ. אָנוּ מִתְרַפְּקִים עַל הֶעָבָר וּמִתְנַחֲמִים בּוֹ וּמֵאִידָךְ הוּא יָכוֹל לְתַעְתֵּעַ וְלִתְקֹעַ אוֹתָנוּ בַּהוֹוֶה הַכוזב.
אֵיךְ אָנוּ אֲמוּרִים לְהִתְנַהֵל בִּזְמַן הַמֵּכִיל בתוכו שני מהויות שלא מאפשרות תנועה במרחב התודעתי, גַּם הווה אותנטי וגם הווה כוזב, ושניהם נעים תוך כדי תנועה על אותו ציר הזמן. הַתַּרְבּוּת בָּהּ אָנוּ חַיִּים מַעֲנִיקָה מַשְׁמָעוּת וּמִשְׁקָל לַמֵּמַד הַזְּמַן אַךְ לָנוּ כבני אדם בעלי תודעות המביאות אותנו להיות מודעים לתהליכים שאנו עוברים, יֵשׁ לנו אֶת הַזְּכוּת לֹא לִהְיוֹת כְּבוּלִים אֵלָיו. לְאַפְשֵׁר לְעַצְמֵנוּ חֵרוּת וְלָתֵת מַשְׁמָעוּת לִזְמַן, מִתּוֹךְ שִׁחְרוּר שֶׁל הַהֲגַנּוֹת שֶׁיָּצַרְנוּ סְבִיבוֹ.

לָמָּה כָּל כָּךְ חָשׁוּב לִהְיוֹת חוֹפְשִׁיִּים מִתַּכְתִּיב הַזְּמַן?, כפי שהסברנו הַזְּמַן מְתַעְתֵּעַ בְּנוֹ: הַהוֹוֶה הוּא נְקֻדָּה בְּרֶצֶף הַזְּמַן, הַמְּמֻקֶּמֶת בֵּין עָבָר לֶעָתִיד. הַהוֹוֶה הָיָה לִפְנֵי רֶגַע עָתִיד וְעוֹד רֶגַע הוּא יִהְיֶה עָבַר.
מָה הָעַיִן שֶׁלָּנוּ תִּקְלֹט אִם נְמַקֵּם עַל צִיר גְּרָפִי, נְקֻדָּה נְטוּלַת מֵמַד, לְלֹא אֹרֶךְ, רֹחַב וְגֹבַהּ?!, כָּךְ זֶה גַּם בַּהוֹוֶה. אִם נַנִּיחַ אוֹתוֹ בְּצִיר הַזְּמַן שֶׁנָּע לְלֹא הֶרֶף. עַד שֶׁהַמֹּחַ שֶׁלָּנוּ יִקְלֹט מָה קוֹרֶה בִּנְקֻדַּת הַהוֹוֶה, הוּא יַהֲפֹךְ כְּבָר לֶעָבָר.
אָנוּ מְבִינִים שמֻשַּׂג הַזְּמַן אֵינוֹ מְתֻחָם וְהַגְּבוּלוֹת שֶׁלּוֹ נָעִים מִזְּמַן לִזְמַן.
כָּאן נִכְנַס לַתְּמוּנָה רֹאשׁ הַחֹדֶשׁ שֶׁתַּפְקִידוֹ לִיצֹר שִׁנּוּי בְּמִבְנִים הַחֲוָיָתִיִּים הָעֲטוּפִים בְּמַחֲשָׁבוֹת, רְגָשׁוֹת וּתְחוּשׁוֹת, הַנִּשְׁלָטִים עַל יְדֵי הַזְּמַן אוֹתָם אָנוּ בָּאִים לְשַׁחְרֵר. הֶעָבָר -הוֹוֶה כוזב יוֹצֵר לָנוּ מַצָּב שֶׁל עַצְמִי כּוֹזֵב הַמַּרְחִיק אֶת הָאָדָם מִן הָעַצְמִי הָאוֹתֶנְטִי שֶׁלּוֹ.

עַצְמִי כּוֹזֵב: מתייחס לאדם המפתח זהות בדויה שתתאים את עצמה לסביבה ,על ידי כך שהאדם מתאים את צרכיו אל הסביבה, במקום שהסביבה תתאים עצמה לצרכיו, על מנת שלא להיקלע לקונפליקט או מתחים עם הסביבה.

הָעַצְמִי אוֹתֶנְטִי: מתייחס לאדם המפתח זהות סובייקטיבית ואותנטית, העומדת בבסיס היכולת להתקיים באופן ספונטני, יצירתי וחיוני, הבונה את  האישיות הבריאה.

י"ב צירופי הַ-וָ-יָ-הַ ברוך הוא
״בִּטְחוּ בַיהוָה, עֲדֵי-עַד: כִּי בְּיָהּ יְהוָה, צוּר עוֹלָמִים״. (ישעיה פרק כו פסוק ד) מפסוק זה למדו חז"ל, שכל המבנים הרוחניים בעלי מודעות לתהליכים, שמתקיימים בעולם הפנימי של האדם עצמו, אשר משויכים לשנים עשר חודשי השנה. מתמלאים מ-י"ב צירופי הַ-וָ-יָ-הַ ברוך הוא, ובכל ראש חודש מאיר ומופיע בו צירוף אחד מצירופי הַ-וָ-יָ-הַ לפי תכונתו. העולם הוא אותו עולם, אך המוטיבציה לבריאתו השתנתה בהתאם לצירוף האותיות, ולמרות הקביעוּת הידועה מראש יש לנו יכולת השפעה רבה על הצורה שבה מתבטאת התכונה של כל חודש. התנהגות של החודש תהיה לפי האור והשפע המקבל מצירוף הַ-וּ-יְ-הַ של אותו חודש, השתנות הצירופים הוא לפי מבנים הקשורים לאותו החודש. צירוף הַ-וָ-יָ-הַ השולט בחודש תמוז- זאת הַ-ו-ה-יְ. המגיעה מסופי תיבות של הפסוק ממגילת אסתר: ״וְכָל-זֶה, אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי״. (מגילת אסתר פרק ה פסוק יג)
מציאות הַ-הַ-וָ-יָ-הַ של חודש תמוז באה להאיר על התכונה השלילית המתקיימת באדם שיש לו הכל בחיים האלו, ואותה תכונה גורמת לאדם להסתובב סביב החיסרון- ריקנות- כאוס, ולהתקיים דרכו, דבר המביא את האדם לתחילת חורבן פנימי.

״מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ״. (שמות פרק כג פסוק ל)
הריפוי מתחיל בתודעת השינוי אשר מחלחלת בתוכנו. Original Change – שינוי מקורי
ההשפעה שאנו זוכים לחוות אותה בראש חודש תמוז, מתחילה לעורר בנו את הרצון ליצור שינוי במבנה האנרגטי שבו אנו מתקיימים.
וזה מאפשר את  המבנה הרוחני התודעתי השולט בחודש תמוז, אשר מגלם בתוכו הנחיה ברורה כיצד להתמודד עם עודף האור המתגלה בחודש זה, ולהביא למודעות שלנו את המבנה של כאוס מסודר – Organized Chaos.

הרגש המתקיים בחודש תמוז הוא הטינה-מרירות
ההילה-Aura האנושית שייכת לשדה התודעתי שבו האדם מתקיים.
הביטוי של ההילה-Aura, מגיע באמצעות תהודה. חלק מהענפים של ההילה-Aura שוכנים באיברים הפנימיים והחיצוניים. הענף שנדבר עליו מתקיים באנרגיה של העץ- הכבד, שם מאוחסנים רגשות חיוביים ושליליים. חודש תמוז כל תפקידו זה להפוך את רגש טינה-ומרירות- שהוא רגש שלילי, שנוצר כתגובה למאורע אמיתי או מדומיין שבו אדם חש כי נעשה לו עוול, אותו רגש טינה-ומרירות מהכאב שהוא מתקיים בתוכו, הוא יחפש את החיבור בין הכאוס-אנרגיה בפוטנציאל שמגיעה מהריקנות, להרס אנרגיה בפעולה ממשית.וכך הוא הופך אותם לתבנית פעולה  במבנה התודעתי, אשר פוגעת ביכולת של האדם, לקחת אחריות על מעשיו. שאדם לא מתקן את אותה תבנית פעולה. תמיד אותו רגש טינה-מרירות, יחזור על עצמו דרך אירועים שונים גם אם הם שייכים לו וגם אם הם לא שייכים לו.

בראש חודש תמוז אנו זוכים לסוג הקצאה שיש ביכולתה, ליצור שינוי רדיקלי, במבנה של הרגש טינה-ומרירות לסייע בתהליך שאנו עוברים ולהפוך את הרגש טינה-מרירות לשני אנרגיות חיוביות, השוכנות בעץ-כבד. הראשונה היא העשייה שמחליפה את החורבן ,השנייה היא התנועה בהווה האותנטי שמחליפה את הכאוס.

אז איך מיישמים את התיאוריה? לעזאזל איתך הרב דוד! התשובה פשוטה, כדי להבריא את האדם, צריך שילוב בין חשיבה מנטלית לחשיבה אינטימית.
חֲשִׁיבָה מֶנְטָלִית: תפיסת מוּשָׂגים והשקפות בשִׂכלו של אדם או בעיני חֶברה, כתהליכים ותפקוּדים המזוהים כִּמשקפֵי אינטֵליגנציה וּפעוּלות קוגניטיביות, כּמו תובנה, תפישה, חישה וכיוצֵא בַּזֶה.
חשיבה אינטימית: תפיסת מציאות אשר נחלקת לשתי קטגוריות,
הראשונה אינטימיות כוזבת: most within – הכי בפנים. מהותה באה לידי ביטוי בתוך הצדדים הכי פנימיים באדם. המחשבות והרגשות הנסתרים בנפש. והם אלה שהוא נמנע או נרתע מלחשוף לאחרים, וכך הם נוטים להישאר "בפנים" ולא "בחוץ". וכל זה בגלל שהוא מתנהל דרך העצמי הכוזב. זהו המעבר מדגש אינטרה-פסיכי (פנימי), תוך-נפשי, לדגש בינאישי (חיצוני).

השנייה אינטימיות אותנטית: כאשר אדם מתחיל תהליך של ריפוי דרך חשיבה אינטימית אותנטית, מיד המשמעויות שאדם חיי על פיהם מתחילות לעשות שינוי פנימי, ואז במקום המשמעות ״הכי בפנים״, המתייחסת למה שאינו חשוף לזולת, ״הכי בפנים״ הוא דווקא במה שהאדם משתף בו את הזולת, מה שקיים או מתרחש בין שניים: בין בני זוג, בין חברים, בין מטפל ומטופל. לכן, מי שמתקיים באינטימיות כוזבת הוא (בדרך-כלל) מי מתקשה לשתף את האחר, מתקשה ליצור עם האחר מצב של ״יחד״ שהוא האינטימיות האותנטית האמיתית.

ואז מתחיל תהליך של ריפוי בתוך החשיבה האינטימית ובתוך החשיבה המנטלית. מתחילה להיווצר בתוך האדם ישועה גדולה, שמביאה את האדם, לחוויה יצירתית, במקום שתהיה בנו התכונה עשיה לשם עשיה. מתחילה להיוולד בתוכנו, תכונה חדשה, שמפגישה את האדם, עם חוויות מפורקות ולא מילוליות וההסכמה לשהות בכאוס שמאפיין אותן, וזה מה שמאפשר את היוולדות היצירה.

וכאן מתאים השיר שחבר הקהילה שלנו, תומר מזרחי, כתב עלינו ובצדק:

סתם בן אדם
מילים ולחן: תומר מזרחי
קישור ל- Youtube: https://www.youtube.com/watch?v=06yOK_eMdSY

אתה סתם בנאדם אתה
אתה סתם בנאדם
זה שאתה נושם, זה לא אומר שאתה חי
עצוב נטוש מסכן כזה
רחת עליק מדומיין
היה ומת, אחותי תתקדמי
אין שלום, שלום ביי

תתבוססי תתבוססי
בדמייך חיי
איך קופצים ראש לבריכה ריקה?, יעלו בה מים!
לא אמרתי קל…
לא אמרתי כלום
תשבור, תחתוך, תבגוד בעצמך
בתוך התופת, יחכו לך
כל השדים והספק
ולך עכשיו תקום

אתה סתם בנאדם אתה
אתה סתם בנאדם
זה שאתה נושם, זה לא אומר שאתה חי
עצוב נטוש אשם כזה
רחת עליק מדומיין
היה ומת, אחותי תתקדמי
או, אל תבואי לפה בכלל

תתבוססי תתבוססי
בדמייך חיי
איך קופצים ראש לבריכה ריקה?, תמצאי בה מים!
לא אמרתי קל…
לא אמרתי כלום
תשבור תחתוך, תבגוד בעצמך
כנס לתופת, אל תקשיב לך
האני הישן שלך ילך
ואז אתה תקום

תתבוססי תתבוססי
בדמייך חיי
תבוא ממול תרוץ אל תוך הים
ויבקעו המים

לא אמרתי קל
לא אמרתי כלום
תחייה תאהב תסלח לעצמך
עלה תוריד מה ששייך לך
האני השקרן שלך ילך
ואז אתה תקום

אין על השירים המטורפים של להקת הבית של קהילת הכוח הפנימי – להקת "חומר פעיל".

נמשיך את הרעיון למבנה של התנועה בין החלק התיאורטי לחווייתי, חיבור בין השניים, תוך מגע עם הכאוס שבנו – הכאוס מוליד בנו את חווית היצירתיות שבתוכנו. כאוס, הוא מאבק תמידי בין ניגודים לעומת יצירתיות – קיימת בו סובלנות למצבים פרדוקסליים והניגודים שוכנים בו יחד, חוויית הקשר שבין השהות באזורי כאוס בנפש לבין יכולת היווצרות של מרחב ליצירה, ביצירתיות שמולידה חיות ואותנטיות, אזורים טרום-מילוליים ואמורפיים, אזורים ללא מנטליזציה- (אזורי נפש שלעיתים גם ריקים מחוויה). מגע עם רבדים אלו, במפגש בעזרת שתי האנרגיות שמחליפות את רגש הטינה והמרירות, והופכות את הרגש לתנועה דרך מסלול שיש בתוכו עשיה בהווה האותנטי, וכמובן כדי לקבל את השינוי נחזור יחד ליציאת בני ישראל ממצרים: ״דַּבֵּר, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת, בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם: לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן, נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל-הַיָּם״. (שמות פרק יד פסוק ב) הקדוש ברוך הוא אומר למשה רבנו, שצריך להפנים את החוק שאומר, שכל דבר שתברח ממנו יחכה לך במבנה הבאה שאתה בונה, בני ישראל שיצאו מארץ מצרים, הם פחדו מלהתמודד עם האלוהות של מצרים שמכונה בלשון הקודש בַּעַל צְפֹן, והאלוקים אומר למשה רבנו רק מי שיבוא מול האלוהים השייכים למצרים, שהוא בנה בתודעתו, יוכל לצאת למרחבים החופשיים שהדעת הכוזבת מחזיקה בהם תמיד, וכאן האלוקים אומר לבני ישראל ,נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל-הַיָּם, כלומר רק שאדם ניצב -נוכח, מול הדבר שמעכב אותו, הוא מתחיל לצאת למרחבים הפתוחים. לכן, באותם תודעות הניתנות לְמָרוּת הַתּוֹדָעָה הַכּוֹזֶבֶת, אנו צריכים לשהות בתוכם, לחוות אותם, לעכל אותם, ועקב כך להביא אותנו, לטרנספורמציה ולהתפתחות. אני תמיד שם דגש על המבנים המקולקלים שלי, באמצעות הדגש על מדיטציה תפילה עבודה על הערך המקולקל, דרך הבעה כפי ששלמה המלך אומר לנו בספר משלי: ״דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה וְדָבָר טוֹב יְשַׂמְּחֶנָּה״. (משלי פרק יב פסוק כה) שאנו מתחילים לדבר את הכאב, מיד נבנית בתוכנו חווית יצירה לשם ריפוי.

צריך להבין שכל מהותנו בעולם הזה, נבנתה בתוך תהליך דינמי שאין בו קביעות. היכולת לשהות ולתת מרחב לחולף ולארעי הוא המפתח להתקיימות יצירתית. בעזרת חודש תמוז ננסו כולנו לחשוב, לחוות ולהיות בחוויות הללו.

״יְגִ֣יעַ כַּ֭פֶּיךָ כִּ֣י תֹאכֵ֑ל אַ֝שְׁרֶ֗יךָ וְט֣וֹב לָֽךְ״. (תהילים פרק קכח פסוק ב)
ישנה שאלה אשר מסתובבת בכל מבנה העולמות, לשם מה בכלל אפשר הקדוש ברוך הוא מלכתחילה מציאות שטוב ורע משמשים בה בערבוביה, וגם התשובה מסתובבת  בכל העולמות: עולם שטוב ורע דרים בו זה לצד זה – חיוני לשם הסרת האשמה מתוכנו ,תוך כדי תהליך שאנו עושים בתוכנו כדי להשיג את  הפעולות שנלקחו מאיתנו עקב אירוע טראומטי שעברנו או שחווינו במסע שלנו על פני האדמה. רק כאשר אנחנו משיגים משהו בעמל, תוך כדי התגברות על מכשולים, אנחנו מעריכים אותו באמת, נותנים לו משמעות ומרגישים ראויים לו. לכן – אל לנו להסתכל על האתגרים בחיינו כמכשולים שנועדו למנוע מאיתנו להשיג את המטרות שלנו, אלא כעל שלבים נוספים בסולם ההתפתחות האישית שלנו. אתגרים אלו נועדו לחשל אותנו, להפוך אותנו לחכמים יותר, חזקים יותר ומנוסים יותר.

דרך ההתמודדות עם הקשיים, אנחנו לומדים להכיר את העולם, את החיים, את עצמנו. את ההצלחות וגם את הכישלונות שנקראים בדרכנו.

ברוכים הבאים למציאות חדשה – Welcome to a new reality
התמודדות עם כישלונות

להיכשל במשהו זה לא דבר פשוט מאחר וכישלונות פוגעים בנו ברמה הרגשית ולא רק ברמה הקוגניטיבית. אני אישית זוכר רק את המקרים שנכשלתי בהם שעברתי במסע שלי. והכישלונות הזכורים לי מכולם, הם אלו שבהם עשיתי את הכי טוב שאני יודע וגם זה לא הספיק. תמיד שאנו רוצים להשיג מטרות, מיד הפחדים חששות, ובמיוחד הכישלונות של העבר צפים ומשתיקים אותנו, ועל זה נאמר בגמרא: ״הָא בְּהָא תַּלְיָא״. שני העניינים קשורים ותלויים זה בזה. האחד משפיע על מצב השני. לכן כל פעם שיש לנו מטרות שהיינו רוצים להשיג ואנחנו פוחדים לעשות את הצעד הראשון מחשש לכישלון, אנו חייבים להבין את התובנה שאומרת לנו, – מכשולים בחיים נועדו רק כדי לבחון עד כמה באמת אנחנו רוצים את מה שאנחנו רוצים, ואם ויתרנו מראש או אם ויתרנו לאחר כישלונות ספורים, כנראה שאנחנו לא באמת רוצים את מה שנדמה לנו שאנחנו רוצים. לכן שאם באמת אנו רוצים דבר ניקח עליו את האחריות, ונעשה הכל כדי להשיגו, ראשית בתודעתנו השכלית, שנית בתודעתנו הרגשית, שלישית בתודעה המתקיימת בעולם ועוזרת לנו להשיג את המטרות שהצבנו לעצמנו אבל באמת…….

כיצד משפיעה עלינו האנרגיה הגלומה בחודש תמוז ?
אנו צריכים להבין שריבוי האור ומידת הדין אין פירושה בהכרח נזק, צער או סבל עבורנו. הכול, כאמור, תלוי במידת ההתאמה בין האור לכלי, התאמה המצויה היטב בתחום שליטתנו.
כל מי שמתחבר לאור בצורה הראויה ומרחיב את הכלי הרוחני – מקבל בחודש תמוז תוספת של כוח חיים וסיוע מיוחד, המאפשרים לו להתמודד ביתר קלות עם כל הכישלונות שגרמו להרס בתודעתנו.
עכשיו תקשיבו כפי שכבר אמרתי למעלה, יש דבר אחד קבוע במציאות, שאינו משתנה, והוא, חוסר הקביעות. ביום אחד אנו יכולים להחליף כמה מצבי רוח, לחיות בעליות ומורדות.
כאשר אדם נמצא בעליות- ערך גבוה, כל המציאות נראית טובה בעיניו, יש טעם לכל דבר, והאדם יכול לקחת את האחריות על מעשיו.
וכאשר האדם נמצא בירידה- ערך נמוך, אז מערכת הרגשית שלו נשלטת על ידי הכעסים והפחדים חוסר יכולת לקחת אחריות על מעשיו.

זהירות תמרור ערך עצמי נמוך לפניך!
בחודש הזה חשוב לזכור שהמציאות שהחודש תמוז מתקיים בה, זאת מציאות בעלת ערך נמוך, וזה אומר מבחינתנו, שאנו צריכים להיות סלחנים במיוחד כלפי עצמנו וכלפי הסביבה הסובבת אותנו, ולקבל את עצמנו בתוך המציאות של השינוי הזה, בתוך הערך הנמוך. לדעת כי הנה בא גל גדול ואני צריך להוריד את הראש. זה זמן שבו נמצא את עצמנו בחיסרון.

התיקון של חודש תמוז מתבצע דרך ״יתרון האור מהחושך״ והביטוי שלו מגיע דרך הראיה הסלקטיבית. והיא היכולת להוציא את האור מן החושך לראות את החן, את המהות הפנימית במציאות, שהיא כולה אור השם יתברך, הממלא כל עלמין אין אתר פנוי ממנו. מציאת החן בכל דבר ובכל אדם. אדם צריך לראות כי הקב”ה טוב ומיטיב, גם אם במציאות הטבעית הוא רואה רק את החושך המכסה על האור האלוקי. המציאות בה אנו חיים היא פרי עינו של המתבונן.

איך נעשה יתרון האור מהחושך?
נאמר על הקב”ה ״יוצר אור ובורא חושך״. הקב”ה החשיך חלק מהאור כדי ליצור בריאה. נאמר, ״כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי״. (שמות פרק לג פסוק כ) כלומר, החושך הכרחי כדי שתהא בריאה. העולם הוא מלשון העלם. המציאות עצמה מתבטלת כשיש רק אור, לכן החושך בעצם הופך להיות כלי לחיים.
החודש הזה יכול דווקא להיות חודש של: ״אוֹר חָדָשׁ עַל צִיּוֹן תָּאִיר וְנִזְכֶּה כֻלָּנוּ מְהֵרָה לְאוֹרוֹ״. דווקא במקום החיסרון והחושך קיימת אפשרות לצמוח ולגדול. במקום של גילוי מוחלט. העבודה של החודש היא ראייה מתוקנת.
כיצד מולידים ראייה מתוקנת? כאשר אדם מתחיל לקחת אחריות על מעשיו, ולהתחיל לחיות דרך ההווה האותנטי, מיד הוא מתחיל לעלות בסולם הערכים מערך נמוך לערך גבוה, שיש ביכולתו להפוך את החושך לאור. דיבור שמאיר את הטוב בחיינו הוא הודיה. כל פעם שאדם קם בבוקר, ראשית הוא מתחיל בהודיה כלפי הקדוש ברוך הוא: האיש יאמר: ״מודֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם, שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה, רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ״.

האישה תאמר: ״מודָה אֲנִי לְפָנֶיךָ מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם, שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה, רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ״. ומיד האדם יורד לרזולוציה של מערכת הרגשית, ומתחיל להודות על הדברים הקטנים ביותר בחיים, על הנשימה, על עיניים רואות- ואוזניים שומעות- על פה שמדבר- על קורת הגג והאוכל. לחיות מתוך הכרת הטוב שזה אומר להכיר את האור, את התכלית של כל דבר.

כשאנו רואים את המציאות, יש לנו תחושה פנימית לא מודעת, שמה שאנחנו רואים קיים ומה שלא רואים לא קיים. כמו ילד קטן שעוצם את עיניו ומתחבא, כי מבחינתו אם הוא לא רואה אותנו אנחנו לא שם…

אז כשאנחנו  שקועים  במציאות חשוכה, כגון בעיות בעבודה, בעיות בחיי המשפחה, בעיות רגשיות, בעיות גופניות, נעצור לרגע ונביט לתוך האזורים הפנימיים שלנו, ונראה את כל האתגרים שעברנו, ואז נבין שאפשר לעבור את הכול, אבל צריך שחקן חיזוק בעולם, שלעולם לא נדע אותו רק נאמין בו, וזה השם יתברך והשליחה שלו הוד רוממותה השְׁכִינָה שהיא ההתגלות השם יתברך בעולם.

״הַלְלוּהוּ שְׁמֵי הַשָּׁמָיִם וְהַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל הַשָּׁמָיִם: יְהַלְלוּ אֶת שֵׁם יְהוָה כִּי הוּא צִוָּה וְנִבְרָאוּ״. (תהילים פרק קמח פסוקים ד-ה)

דוד המלך מלמד אותנו דרך הפסוק, שכל הדברים האלו בהם אנחנו מתבוננים, לא יהיו עוד, הם ישתנו. אבל ״שְׁמֵי הַשָּׁמָיִם״ תמיד יהיו שם. ודוד המלך ממשיך ללמד אותנו ואומר לנו: ״מִי-הָאִישׁ, הֶחָפֵץ חַיִּים; אֹהֵב יָמִים, לִרְאוֹת טוֹב. נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע; וּשְׂפָתֶיךָ, מִדַּבֵּר מִרְמָה. סוּר מֵרָע, וַעֲשֵׂה-טוֹב; בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ״. (תהילים פרק לד פסוקים יד-טו)

תיקון קטרוג הלבנה
ר' שמעון בן פזי רמי השליך-הראה סתירה

כתיב [נאמר]:"וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים, אֶת-שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים, וכתיב [ונאמר]: אֶת-הַמָּאוֹר הַגָּדֹל, לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם, וְאֶת-הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה, וְאֵת הַכּוֹכָבִים". (בראשית פרק א פסוק טז ), הרי שאחד מהם קטן! אלא כך היה המעשה: בתחילה נעשו השמש והירח שניהם גדולים, אמרה ירח לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, וכי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? ומוכרח הדבר שיהיה סדר דרגות של ראשון ושני לו! אמר לה: לכי ומעטי את עצמך, ואז לא יהיו שנים משתמשים בכתר אחד!

אמרה לפניו: רבונו של עולם, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי?! אמר לה כדי לפייסה: לכי ומשול ביום ובלילה, שתאירי לא רק בלילה אלא גם ביום, כשהשמש מאירה. אמרה ליה [לו]: מאי רבותיה [מה גדולתו] של דבר זה? דשרגא בטיהרא מאי אהני-[נר בצהרים מה מועיל]? אמר לה: זיל [לכי], לימנו [ימנו] בך ישראל ימים ושנים, ובכך תהא חשיבותך. אמרה ליה [לו]: יומא נמי [השמש גם כן], אי אפשר דלא מנו ביה תקופותא [שלא ימנו בו תקופות], דכתיב [שנאמר]: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהַבְדִּיל, בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה; וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים, וּלְיָמִים וְשָׁנִים". (בראשית פרק א פסוק יד)

דחזייה דלא קא מיתבא דעתה [ראה אותה שאין דעתה מתיישבת], אמר הקדוש ברוך הוא: הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח! והיינו דאמר [וזהו שאמר] ר' שמעון בן לקיש: מה נשתנה שעיר של ראש חדש משאר שעירי חטאת בפרשת קרבנות המועדים, שנאמר בו: "וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת, לַיהוָה, עַל-עֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה, וְנִסְכּוֹ" (במדבר פרק  כח פסוק טו) אמר הקדוש ברוך הוא: שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח. (מסכת חולין דף ס עמוד ב)

הסבר על המדרש
עכשיו ננסה להתעמק במדרש ולהבין מה אנחנו אמורים ללמוד ממדרש אגדה זה, ראשית ברור שהמדרש מדבר על אנשים הוא לא באמת אומר משהו על המאורות.
הלבנה מתריעה בעצם על השוויון, כלומר היא אומרת נורא נורא קשה לפעול בשוויון, לפעול בדו כזה שהדו הזה הוא שווה אז בוא נעשה משהו. עכשיו הפתרון שהקדוש ברוך הוא נתן זה שאחד התמעט. כלומר שתהיה היררכיה ביניהם, זה היררכיה שהיא מובנית בעולם, אנחנו מרגישים אותה על כל צעד ושעל. וההיררכיה הזאת היא מאוד מאוד קשה, למה שמישהו יהיה שווה יותר ומישהו שווה פחות? זה מאוד מאוד מסעיר את הלבנה וזה מלווה עם תחושה של  עוול, אבל בסוף התהליך הלבנה מבינה שהיא באמת אחרת מהחמה ורק עכשיו היא משחררת את המרירות שהיא מובנת לנו  כבני אדם והיא גם כנראה מובנת  לקדוש ברוך הוא שאומר תביאו עלי כפרה, כלומר הצהרתי פה מציאות שהיא באמת מציאות מסובכת מאוד לחיות איתה,

עדיין בתוך הקטנות הזאת שנוצרות יש איזה שהן איכויות שהן איכויות הקשורות אולי גם לראש חודש. הדבר אולי הכי משמעותי פה זה שאנחנו יודעים שהשמש היא מאוד סטטית. השמש שולטת ביום, היא תמיד באותו גודל, כאילו לעינינו כמובן, זה בעינינו. יש בה משהו מאוד ברור בנוכחות של השמש. הנוכחות של הירח בעולם היא דבר הרבה הרבה יותר דינמי, רגע זה מן בננה כזאת קטנטונת אם בכלל ורגע אחר כך או שבועיים אחר כך במלואו מעיר. והדבר הזה, הדינמיות הזאת כשלפעמים היא קטנה ולפעמים היא גדולה היא דבר מאוד מאוד משמעותי לאיכות שהיא מייצרת. זה העיקר, הרבה פעמים הגדולים אין להם המון דינמיות בתוכם.

אדם שנמצא בתפקיד מאוד מאוד גבוה , אותה תפיסת מציאות-מלך אסור ברהטים, גורמת לאדם להיות בעל אחריות, ולצערנו  כל הזמן הוא מחזיק באחריות עד שהאחריות עצמה מכריעה אותו. העמדה הכאילו היותר קטנה היא עמדה הרבה הרבה יותר דינמית, היא עמדה שיכולה לקחת אחריות אבל בנוכחות של קשב, נוכחות פחות אקטיבית יותר פסיבית אבל גם כזאת שמאפשרת למשל שיח. כי שיש שיח אז אחד מדבר והשני שותק אחרת לא יהיה.

כפי שבטבע אור הלבנה גדל וקטן ביחס לאור אותו היא מקבלת מהשמש, כך גם הצלחתו של עם ישראל תלויה באור אותו הוא מקבל מאלוהים. כאשר עם ישראל עושה רצון ה', הוא זוכה לגילוי פנים, והאור אותו מגלה עליו ה' מאיר דרכו לעולם כולו. בכלל הקשר של עם ישראל והלבנה או בכלל על המקום של הלבנה בעולם שלנו, זה בערך כמו האור והחזר האור. זאת אומרת השמש היא האור, הירח זה מקבל האור ועכשיו אדם שנולד בצלם אלוהים אותו אדם חי בתודעה שהוא לעולם לא האור עצמו אלא שהוא רק איזה שהוא החזר אור. ורק שהאדם מבין את הסיטואציה שבה הוא מתקיים הוא מתחיל לפתח בתוכו את הניצוץ האלוקי  ומשם האדם מתחיל לעורר בו את התשוקה לעולם האלוהות ומתחיל להתפלל להארת פנים, מבקש לעצמו ואומר שכמו שהקדוש ברוך הוא הוא מקור האור אני מבקש את פני ה׳: "יְבָרֶכְךָ יְהוָה, וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם". (במדבר פרק ו פסוקים כד-כו)

שאדם מקבל את קרינת האור, צריך שתהיה בו המסוגלות  לשאת את הפנים שלו כי הם כמו פני לבנה, וכאן האדם עצמו הוא החזר האור שמקבל ממקור האור.

למעשה זה תפקידו של עם ישראל שרוצים לשאת את פני צלם האלוהים שבהם במלוא עוצמתו, זה מן הרצון להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש, לייצר את התהליך הזה של נוכחות השם בעולם דרך ברכת הלבנה, דרך הנוכחות הזאת.

הלבנה כמקור שהוא בהגדרה מאור הקטן לא במובן של size, של גודל, אלא של אור והחזר אור. עכשיו אפשר להבין את המדרש שמדבר על שני המאורות כלומר שהבריאה של שני המאורות הללו היא שוויונית, זאת אומרת – שניהם אורות, שניהם מקור של אורות, ושהקדוש ברוך הוא אומר ללבנה אם את חושבת ששני מלכים לא יכולים לשמש בחדר אז לכי ומעטי את עצמך. אז זה צמצום אבל זה לא החזר של אור, האור שלו לא יונק מהאור שלו, נכון. גם אחרי הצמצום האור שלה של הלבנה הזאת הוא אור שעומד בפני עצמו וזה לוקח אותנו לאיזה מערכת יחסים אחרת לגמרי.

״שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ נֹכַח פְּנֵי ה'״. (איכה פרק ב פסוק יט)
יש איכות של אור, איכות של טוב גם בלהיות מאור קטן וזה חידוש. כי בעולם שלנו כולנו רוצים להיות גדולים, נוכחים, אקטיבים, כן זה השדר של העולם אבל באופן מאוד מאוד עמוק כאילו אם אנחנו נחיה רק עם אנשים נוכחים אז לא באמת יהיה שיח. כלומר בכלל אדם שמלא מעצמו, או מציאות שהיא מלאה מעצמה ולא חסרה דבר היא בכלל לא יכולה להיות קשובה. עכשיו אם אנחנו לוקחים את התכונות האלה של הקשב, של הפניות דווקא, של הנוכחות האחרת, וזה האור האמיתי שהעולם יזכה לחוות .

עניין זה עמוק מאוד, ובפשטות אפשר לומר כי אכן מיעוט הלבנה מבטא את החיסרון שישנו בבריאה, את הירידה שיורדת הנשמה בהגיעה לעולם הזה, ואת כל הנפילות שיש לאדם בעולם. וכל הירידות והחסרונות הללו הם לצורך עלייה, שמתוך ההתמודדות עם הקשיים נזכה להגיע לבסוף למדרגה גבוהה יותר, אולם בינתיים יש חטאים שגורמים צער רב בעולם, כדי להפיג את הכאב ולתקן את החיסרון, צווה הקב"ה שנקריב את השעיר לחטאת. וזה עניינו של ראש חודש, להראות איך מתוך התמעטות הלבנה שנגרמה בעטיו של החטא והקטרוג צומחת התחלה חדשה. ולכן ראש חודש הוא זמן טוב להתחלות חדשות ותשובה, ויש בו שמחה עמוקה, אולם עד שהעולם יגאל מכל החסרונות, עדיין שמחת ראש חודש נסתרת קמעה ואינה מתגלה בשלמות. הסיבה האדם והירח חטאו בה העצמיות, ופזילה  לנעשה מחוצה להם. עניינם של עם ישראל הוא בתיקון החטא, ובהחזרת העולם אל עצמיותו ומקוריות. תיקון זה החל ביציאת מצרים, והגיע לשיאו בשעת מתן תורה: ״וְהַלֻּחֹת–מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים, הֵמָּה; וְהַמִּכְתָּב, מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא–חָרוּת, עַל-הַלֻּחֹת״. (שמות פרק לב פסוק טז)

״כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם״. (ויקרא פרק כה פסוק נה)

דרך פסוקים אלו  מלמד אותנו רבי יהודה הלוי על עבדות וביטול העצמיות בספרו הכוזרי, גם הזמן הוא עבד לה', ולכן במקום להיות משועבד לזמן שגם הוא עבד בעצמו, יש להיות עבד ישירות לה'. העבדות לזמן פירושה שיעבוד למקרים שאדם לא מסוגל לשחרר אותם מהעצמי שלו, והוא מתחיל להתהלך בארץ דרכם.

״עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם –עֶבֶד אֲדֹנָי הוּא לְבַד חָפְשִׁי״.

ראש חודש הוא זמן כפרה לעם ישראל כפי שאנו מתפללים בתפילת מוסף של ראש חודש: ״אֱלהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבותֵינוּ. חַדֵּשׁ עָלֵינוּ אֶת הַחדֶשׁ הַזֶּה לְטובָה וְלִבְרָכָה. לְששון וּלְשמְחָה. לִישׁוּעָה וּלְנֶחָמָה. לְפַרְנָסָה וּלְכַלְכָּלָה. לְחַיִּים טובִים וּלְשָׁלום. לִמְחִילַת חֵטְא וְלִסְלִיחַת עָון. (בשנת העיבור עד חודש ניסן וּלְכַפָּרַת פָּשַׁע). וִיהִי הַחדֶשׁ הַזֶה סוף וְקֵץ לְכָל צָרותֵינוּ. תְּחִלָּה וָראשׁ לְפִדְיון נַפְשֵׁנוּ. כִּי בְעַמְּךָ יִשרָאֵל בָּחַרְתָּ מִכָּל הָאֻמּות. וְחֻקֵּי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים לָהֶם קָבָעְתָּ״.

מה המנהג למעשה כיום בעניין עשיית מלאכה לנשים בראש חודש?

תשובה:
כדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים:
א) האם ישנה בעיה לעשות מלאכה בראש חודש?
ב) אם כן איזה סוג מלאכה?
ג) האם זהו רק לנשים או גם לגברים?

ראשית יש להביא את המובא בשולחן ערוך הלכות ראש חודש סימן תיז סעיף א', שראש חודש מותר בעשיית מלאכה בשונה מיום טוב שאסור בעשיית מלאכה חוץ מאוכל נפש.

וכתב המחבר בהמשך דבריו, שהנשים נהגו לא לעשות מלאכה בראש חודש והוא מנהג טוב. וטעם המנהג הוא מפני שהנשים לא פרקו את נזמיהם לצורך עשיית העגל, לכן ניתן להם את יום ראש חודש כמו יום טוב שנאסר בעשיית מלאכה (באר היטב). הנשים צריכות להבין שזה מנהג קדמונים שכל אחת יכולה להחליט בעצמה האם לנהוג במנהג זה או לא, ולא שכולן מחוייבות בזה מחמת מנהג אמותיהן. כפי שמובן מדברי רבינו ירוחם והמגן אברהם.

העולה מן האמור: שהמנהג הוא שנשים לא יעשו מלאכה בראש חודש. ואיזה מלאכות כן או לא – זה תלוי במנהג המקום. ואמנם בפועל לא נמנעות כיום ממלאכות קלות הנצרכות לתפקוד הבית: כמו ניקיון, הפעלת מכונת כביסה, הכנת אוכל, וכיוצא בזה. אלא ממלאכות כבדות יותר שאינן נצרכות וסובלות דיחוי, כמו תיקוני בגדים, גיהוץ, וכיוצא בהן.

ואמנם יש הרבה נשים שאינן נמנעות מעשיית מלאכה כלל, מאחר וסומכות על הדעות שמנהג זה תלוי בהחלטת האשה אם לנהוג כן. ואין למחות בהן, אך אין זה לכתחילה. ועל כל פנים אשה העובדת לפרנסת הבית, אינה צריכה להתבטל מעבודתה בראש חודש.

זמן קידוש לבנה
בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר בְּמַאֲמָרוֹ בָּרָא שְׁחָקִים וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם, חֹק וּזְמַן נָתַן לָהֶם שֶׁלֹּא יְשַׁנוּ אֶת תַּפְקִידָם, שָׂשִׂים וּשְׂמֵחִים לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנֵיהֶם, פּוֹעֵל אֱמֶת שֶׁפְּעֻלָּתוֹ אֱמֶת, וְלַלְּבָנָה אָמַר שֶׁתִּתְחַדֵּשׁ, עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת לַעֲמוּסֵי בָטֶן, שֶׁגַּם הֵם עֲתִידִים לְהִתְחַדֵּשׁ כְּמוֹתָהּ וּלְפָאֵר לְיוֹצְרָם עַל שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ. בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה, מְחַדֵּשׁ חֳדָשִׁים:

עכשיו שאנו מגלים את הלבנה בחידושה ולחשוב על התפילה ״להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות״. ולראות  איך אמונה צומחת בלילה ואיך הירח מביא לנו נחמה, נכון כשהוא מתחדש כל יום שהוא מתמלא זה עוד טיפה של נחמה. ולהסתכל על הירח לא כדי להתפלל אל הירח, אלא להתפלל אל השם דרך המראה הזה, דרך ההתגלות של ההתחדשות הזאת ולהתפלל על ההתחדשות של העולם, על הבריאות של העולם, על ההתחדשות של האדם, להבין שאנחנו לא בעולם שרק טבע שולט בו, אנחנו יצרנו זמן, של ״החודש הזה לכם״. דרך המגע הזה בלבנה אנחנו גם מבטיחים אולי לקדוש ברוך הוא- תן לנו חיים ערוכים, תן לנו חיים של שלום, תן לנו חיים של בריאות, תן לנו להיכנס לחודש הזה לטובה ולברכה ואנחנו ננסה שאור פני ה׳ שיתגלה דרכינו יוכל גם להאיר את כל העולם, זאת תפילה גדולה.

הלל בראש חודש
מנהג ישראל לומר הלל בראש חודש. ואמנם מצד הדין אין חובה לאומרו בראש חודש, כי רק בימים שנקראים מועד ש –אסורים בעשיית מלאכה חייבים לומר הלל, ואילו ראש חודש אמנם נקרא מועד אבל מותר לעשות בו מלאכה. אלא שנהגו ישראל לומר הלל בראש חודש, כדי לבטא את קדושתו, שמתוך קדושתו אפשר להתרומם בו למדרגה של אמירת הלל לה'. וכדי שיהיה ברור שהלל נאמר בראש חודש מצד המנהג ולא כחובה, מדלגים על שני חלקים מתוך הלל השלם:

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו, וְצִוָּנוּ לִקרא  אֶת הַהַלֵּל:

הַ֥לְלוּיָ֨הּ | הַ֭לְלוּ עַבְדֵ֣י יְהֹוָ֑ה הַֽ֝לְל֗וּ אֶת־שֵׁ֥ם יְהֹוָֽה׃ יְהִ֤י שֵׁ֣ם יְהֹוָ֣ה מְבֹרָ֑ךְ מֵ֝עַתָּ֗ה וְעַד־עוֹלָֽם׃ מִמִּזְרַח־שֶׁ֥מֶשׁ עַד־מְבוֹא֑וֹ מְ֝הֻלָּ֗ל שֵׁ֣ם יְהֹוָֽה׃ רָ֖ם עַל־כׇּל־גּוֹיִ֥ם ׀ יְהֹוָ֑ה עַ֖ל הַשָּׁמַ֣יִם כְּבוֹדֽוֹ׃ מִ֭י כַּיהֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ הַֽמַּגְבִּיהִ֥י לָשָֽׁבֶת׃ הַֽמַּשְׁפִּילִ֥י לִרְא֑וֹת בַּשָּׁמַ֥יִם וּבָאָֽרֶץ׃ מְקִ֥ימִ֣י מֵעָפָ֣ר דָּ֑ל מֵ֝אַשְׁפֹּ֗ת יָרִ֥ים אֶבְיֽוֹן׃ לְהוֹשִׁיבִ֥י עִם־נְדִיבִ֑ים עִ֗֝ם נְדִיבֵ֥י עַמּֽוֹ׃ מֽוֹשִׁיבִ֨י ׀ עֲקֶ֬רֶת הַבַּ֗יִת אֵֽם־הַבָּנִ֥ים שְׂמֵחָ֗ה הַֽלְלוּיָֽהּ׃
(תהילים קיג:א-ב)

בְּצֵ֣את יִ֭שְׂרָאֵל מִמִּצְרָ֑יִם בֵּ֥ית יַ֝עֲקֹ֗ב מֵעַ֥ם לֹעֵֽז׃ הָיְתָ֣ה יְהוּדָ֣ה לְקׇדְשׁ֑וֹ יִ֝שְׂרָאֵ֗ל מַמְשְׁלוֹתָֽיו׃ הַיָּ֣ם רָ֭אָה וַיָּנֹ֑ס הַ֝יַּרְדֵּ֗ן יִסֹּ֥ב לְאָחֽוֹר׃ הֶ֭הָרִים רָקְד֣וּ כְאֵילִ֑ים גְּ֝בָע֗וֹת כִּבְנֵי־צֹֽאן׃ מַה־לְּךָ֣ הַ֭יָּם כִּ֣י תָנ֑וּס הַ֝יַּרְדֵּ֗ן תִּסֹּ֥ב לְאָחֽוֹר׃ הֶ֭הָרִים תִּרְקְד֣וּ כְאֵילִ֑ים גְּ֝בָע֗וֹת כִּבְנֵי־צֹֽאן׃ מִלִּפְנֵ֣י אָ֭דוֹן ח֣וּלִי אָ֑רֶץ מִ֝לִּפְנֵ֗י אֱל֣וֹהַּ יַעֲקֹֽב׃ הַהֹפְכִ֣י הַצּ֣וּר אֲגַם־מָ֑יִם חַ֝לָּמִ֗ישׁ לְמַעְיְנוֹ־מָֽיִם׃
(תהילים קיד:א-ב)

יְהֹוָה֮ זְכָרָ֢נוּ יְבָ֫רֵ֥ךְ יְ֭בָרֵךְ אֶת־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל יְ֝בָרֵ֗ךְ אֶת־בֵּ֥ית אַהֲרֹֽן׃ יְ֭בָרֵךְ יִרְאֵ֣י יְהֹוָ֑ה הַ֝קְּטַנִּ֗ים עִם־הַגְּדֹלִֽים׃ יֹסֵ֣ף יְהֹוָ֣ה עֲלֵיכֶ֑ם עֲ֝לֵיכֶ֗ם וְעַל־בְּנֵיכֶֽם׃ בְּרוּכִ֣ים אַ֭תֶּם לַיהֹוָ֑ה עֹ֝שֵׂ֗ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ׃ הַשָּׁמַ֣יִם שָׁ֭מַיִם לַיהֹוָ֑ה וְ֝הָאָ֗רֶץ נָתַ֥ן לִבְנֵי־אָדָֽם׃ לֹ֣א הַ֭מֵּתִים יְהַֽלְלוּ־יָ֑הּ וְ֝לֹ֗א כׇּל־יֹרְדֵ֥י דוּמָֽה׃ וַאֲנַ֤חְנוּ ׀ נְבָ֘רֵ֤ךְ יָ֗הּ מֵעַתָּ֥ה וְעַד־עוֹלָ֗ם הַֽלְלוּ יָֽהּ׃

מָה־אָשִׁ֥יב לַיהֹוָ֑ה כׇּֽל־תַּגְמוּל֥וֹהִי עָלָֽי׃ כּוֹס־יְשׁוּע֥וֹת אֶשָּׂ֑א וּבְשֵׁ֖ם יְהֹוָ֣ה אֶקְרָֽא׃ נְ֭דָרַי לַיהֹוָ֣ה אֲשַׁלֵּ֑ם נֶגְדָה־נָּ֗֝א לְכׇל־עַמּֽוֹ׃ יָ֭קָר בְּעֵינֵ֣י יְהֹוָ֑ה הַ֝מָּ֗וְתָה לַחֲסִידָֽיו׃ אָנָּ֣ה יְהֹוָה֮ כִּֽי־אֲנִ֢י עַ֫בְדֶּ֥ךָ אֲנִי־עַ֭בְדְּךָ בֶּן־אֲמָתֶ֑ךָ פִּ֝תַּ֗חְתָּ לְמֽוֹסֵרָֽי׃ לְֽךָ־אֶ֭זְבַּח זֶ֣בַח תּוֹדָ֑ה וּבְשֵׁ֖ם יְהֹוָ֣ה אֶקְרָֽא׃ נְ֭דָרַי לַיהֹוָ֣ה אֲשַׁלֵּ֑ם נֶגְדָה־נָּ֗֝א לְכׇל־עַמּֽוֹ׃ בְּחַצְר֤וֹת ׀ בֵּ֤ית יְהֹוָ֗ה בְּֽת֘וֹכֵ֤כִי יְֽרוּשָׁלָ֗‍ִם הַֽלְלוּיָֽהּ׃

הַֽלְל֣וּ אֶת־יְ֭הֹוָה כׇּל־גּוֹיִ֑ם שַׁ֝בְּח֗וּהוּ כׇּל־הָאֻמִּֽים׃ כִּ֥י גָ֘בַ֤ר עָלֵ֨ינוּ ׀ חַסְדּ֗וֹ וֶאֱמֶת־יְהֹוָ֥ה לְעוֹלָ֗ם הַֽלְלוּיָֽהּ׃
(תהילים קיז:א-ב)

הוֹד֣וּ לַיהֹוָ֣ה כִּי־ט֑וֹב כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃
יֹאמַר־נָ֥א יִשְׂרָאֵ֑ל כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃
יֹאמְרוּ־נָ֥א בֵֽית־אַהֲרֹ֑ן כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃
יֹאמְרוּ־נָ֭א יִרְאֵ֣י יְהֹוָ֑ה כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃

מִֽן־הַ֭מֵּצַר קָרָ֣אתִי יָּ֑הּ עָנָ֖נִי בַמֶּרְחָ֣ב יָֽהּ׃ יְהֹוָ֣ה לִ֭י לֹ֣א אִירָ֑א מַה־יַּעֲשֶׂ֖ה לִ֣י אָדָֽם׃ יְהֹוָ֣ה לִ֭י בְּעֹזְרָ֑י וַ֝אֲנִ֗י אֶרְאֶ֥ה בְשֹׂנְאָֽי׃ ט֗וֹב לַחֲס֥וֹת בַּיהֹוָ֑ה מִ֝בְּטֹ֗חַ בָּאָדָֽם׃ ט֗וֹב לַחֲס֥וֹת בַּיהֹוָ֑ה מִ֝בְּטֹ֗חַ בִּנְדִיבִֽים׃ כׇּל־גּוֹיִ֥ם סְבָב֑וּנִי בְּשֵׁ֥ם יְ֝הֹוָ֗ה כִּ֣י אֲמִילַֽם׃ סַבּ֥וּנִי גַם־סְבָב֑וּנִי בְּשֵׁ֥ם יְ֝הֹוָ֗ה כִּ֣י אֲמִילַֽם׃ סַבּ֤וּנִי כִדְבוֹרִ֗ים דֹּ֭עֲכוּ כְּאֵ֣שׁ קוֹצִ֑ים בְּשֵׁ֥ם יְ֝הֹוָ֗ה כִּ֣י אֲמִילַֽם׃ דַּחֹ֣ה דְחִיתַ֣נִי לִנְפֹּ֑ל וַ֖יהֹוָ֣ה עֲזָרָֽנִי׃ עָזִּ֣י וְזִמְרָ֣ת יָ֑הּ וַֽיְהִי־לִ֗֝י לִישׁוּעָֽה׃ ק֤וֹל ׀ רִנָּ֬ה וִישׁוּעָ֗ה בְּאׇהֳלֵ֥י צַדִּיקִ֑ים יְמִ֥ין יְ֝הֹוָ֗ה עֹ֣שָׂה חָֽיִל׃ יְמִ֣ין יְ֭הֹוָה רוֹמֵמָ֑ה יְמִ֥ין יְ֝הֹוָ֗ה עֹ֣שָׂה חָֽיִל׃ לֹא־אָמ֥וּת כִּֽי־אֶחְיֶ֑ה וַ֝אֲסַפֵּ֗ר מַעֲשֵׂ֥י יָֽהּ׃ יַסֹּ֣ר יִסְּרַ֣נִּי יָּ֑הּ וְ֝לַמָּ֗וֶת לֹ֣א נְתָנָֽנִי׃ פִּתְחוּ־לִ֥י שַׁעֲרֵי־צֶ֑דֶק אָבֹא־בָ֗֝ם אוֹדֶ֥ה יָֽהּ׃ זֶה־הַשַּׁ֥עַר לַיהֹוָ֑ה צַ֝דִּיקִ֗ים יָבֹ֥אוּ בֽוֹ׃

א֭וֹדְךָ כִּ֣י עֲנִיתָ֑נִי וַתְּהִי־לִ֗֝י לִישׁוּעָֽה׃ א֭וֹדְךָ כִּ֣י עֲנִיתָ֑נִי וַתְּהִי־לִ֗֝י לִישׁוּעָֽה׃ אֶ֭בֶן מָאֲס֣וּ הַבּוֹנִ֑ים הָ֝יְתָ֗ה לְרֹ֣אשׁ פִּנָּֽה׃ אֶ֭בֶן מָאֲס֣וּ הַבּוֹנִ֑ים הָ֝יְתָ֗ה לְרֹ֣אשׁ פִּנָּֽה׃ מֵאֵ֣ת יְ֭הֹוָה הָ֣יְתָה זֹּ֑את הִ֖יא נִפְלָ֣את בְּעֵינֵֽינוּ׃ מֵאֵ֣ת יְ֭הֹוָה הָ֣יְתָה זֹּ֑את הִ֖יא נִפְלָ֣את בְּעֵינֵֽינוּ׃ זֶה־הַ֭יּוֹם עָשָׂ֣ה יְהֹוָ֑ה נָגִ֖ילָה וְנִשְׂמְחָ֣ה בֽוֹ׃ זֶה־הַ֭יּוֹם עָשָׂ֣ה יְהֹוָ֑ה נָגִ֖ילָה וְנִשְׂמְחָ֣ה בֽוֹ׃

אָנָּא יְ֭הֹוָה הוֹשִׁ֘יעָ֥ה נָּ֑א, אָנָּ֣א יְ֭הֹוָה הוֹשִׁ֘יעָ֥ה נָּ֑א
אָנָּ֥א יְ֝הֹוָ֗ה הַצְלִ֘יחָ֥ה נָּֽא, אָנָּ֥א יְ֝הֹוָ֗ה הַצְלִ֘יחָ֥ה נָּֽא׃

בָּר֣וּךְ הַ֭בָּא בְּשֵׁ֣ם יְהֹוָ֑ה בֵּ֝רַ֥כְנוּכֶ֗ם מִבֵּ֥ית יְהֹוָֽה׃ בָּר֣וּךְ הַ֭בָּא בְּשֵׁ֣ם יְהֹוָ֑ה בֵּ֝רַ֥כְנוּכֶ֗ם מִבֵּ֥ית יְהֹוָֽה׃ אֵ֤ל ׀ יְהֹוָה֮ וַיָּ֢אֶ֫ר לָ֥נוּ אִסְרוּ־חַ֥ג בַּעֲבֹתִ֑ים עַד־קַ֝רְנ֗וֹת הַמִּזְבֵּֽחַ׃ אֵ֤ל ׀ יְהֹוָה֮ וַיָּ֢אֶ֫ר לָ֥נוּ אִסְרוּ־חַ֥ג בַּעֲבֹתִ֑ים עַד־קַ֝רְנ֗וֹת הַמִּזְבֵּֽחַ׃ אֵלִ֣י אַתָּ֣ה וְאוֹדֶ֑ךָּ אֱ֝לֹהַ֗י אֲרוֹמְמֶֽךָּ׃ אֵלִ֣י אַתָּ֣ה וְאוֹדֶ֑ךָּ אֱ֝לֹהַ֗י אֲרוֹמְמֶֽךָּ׃ הוֹד֣וּ לַיהֹוָ֣ה כִּי־ט֑וֹב כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃ הוֹד֣וּ לַיהֹוָ֣ה כִּי־ט֑וֹב כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃
(תהילים קיח:א)

אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, חַדֵּשׁ עָלֵינוּ אֶת הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לְטוֹבָה וְלִבְרָכָה, לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, לִישׁוּעָה וּלְנֶחָמָה, לְפַרְנָסָה וּלְכַלְכָּלָה, לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם, לִמְחִילַת חֵטְא, וְלִסְלִיחַת עָוֹן, בשנה מעוברת אומרים: וּלְכַפָּרַת פֶּשַׁע. וְיִהְיֶה רֹאשׁ הַחֹדֶשׁ הַזֶּה סוֹף וָקֵץ לכָל צָרוֹתֵינוּ, תְּחִלָּה וָרֹאשׁ לְפִדְיוֹן נַפְשֵׁנוּ, כִּי בְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל מִכָּל הָאֻמּוֹת בָּחַרְתָּ, וְחֻקֵּי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים לָהֶם קָבָעְתָּ: בָּרוּךְ אַתָּה יוּהוּווּהוּ, מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים:

קורבן ראש חודש
בפרשת פנחס מתוארים הקורבנות אותם היו מקריבים בראש חודש (במדבר פרק כח, פסוקים יא-טו)
"ובראשי חדשיכם תקריבו עולה לה' פרים בני בקר שנים ואיל אחד כבשים בני שנה שבעה תמימים. ושלושה עשרונים סולת מנחה בלולה בשמן לפר האחד ושני עשרונים סולת מנחה בלולה בשמן לאיל האחד. עשרון עשרון סולת מנחה בלולה בשמן לכבש האחד עולה ריח ניחוח אישה לה'. ונסכיהם חצי ההין יהיה לפר ושלישית ההין לאיל ורביעית ההין לכבש יין זאת עולת חודש בחודשו לחודשי השנה. ושעיר עזים אחד לחטאת לה' על עולת התמיד יעשה ונסכו"

בראש החודש אנו מגלים את הקדושה העליונה הנמצאת כאן, תחת הזמן. וכאשר עושים זאת יש להעלות הכל לה'. השבת הינה קדושה אלוקית מוחלטת, שלאדם אין יכולת לקבוע אותה. הקדושה של ראש חודש היא קדושה המתחברת לעולם המעשה, ולכן יש לשמור שקדושה זו לא תיפול לשפלות. לשם כך בא קורבן ראש החודש – לשמור על הקדושה. מהות הקורבנות השונים המוקרבים בראש חודש:

שני פרים: הפרים הם בהמה המשמשת לחרישה, סמל לעבודה קשה. הפר מסמל את הכוח המעשי. שני פרים כנגד שני ממדים שונים של הכח המעשי. מצד אחד שאיבה של כוחות החיים לתוך האדם, ומצד שני שילוח של כוחות החיים של האדם החוצה לכל תחומי החיים האחרים.

איל: האיל מסמל את ההתעוררות ואת התקווה. שכן יש צורך בהתעוררות על מנת שניתן יהיה להתחיל בעשייה.

שבעה כבשים: הכבשים מסמלים את המשכת כוחות החיים, וכולם עולה לה'.

ישנם שלושה גורמים: הכח המעשי, ההתעוררות והמשכת כוחות החיים. בשבת אין צורך בקורבנות אלו כיון שהשבת היא קדושה אלוקית מוחלטת. קדושת ראש חודש מחוברת לעולם המעשה, עלינו להשתמש בכל דבר שניתן על מנת שלא נאבד את הקדושה לחיי העולם הזה.

המנחה: הכוח הצומח בא לידי ביטוי במנחה: שלושה עשרונים לפר, שניים לאיל ועשרון אחד לכבש. הכוח הצומח מתעורר על ידי המעשי של הפרים. שלושה עשרונים כנגד: קדושה פנימית, כוח כללי וכוח מתפרץ. לאיל לעומת זאת יש רק שני עשרונים, כיון שהתעוררות כוח החיים זקוקה לשמירה מהכוח השלילי, וכן לתוספת כוח חיובי. ולכל כבש יש רק עשרון אחד, כיון שהמשכת כוח החיים זקוקה לכוח מאחד של כל חלקי החיים יחד.

הנסכים: חצי ההין לפר, שליש ההין לאיל ורבע ההין לכבש. הנסכים עשויים יין שתפקידו לגרום לשמחה. גם בשמחה יש חלק גלוי וחלק נסתר. השמחה שיש במעשה היא רק חצי שמחה, כיון שאין בה את שמחת החכמה הנסתרת, ולכן עם הפר מביאים חצי הין. עם האיל מביאים רק שליש הין. כי באיל יש רק את כוח ההתעוררות ואין את הכוח המעשי ואין את החוכמה הנסתרת. ועם הכבש מביאים רק רביעית הין, כיון שיש שלושה חלקים שאינם שותפים בהמשכת כוחות החיים: השמחה הנסתרת, השמחה המעשית ושמחת ההתעוררות. יש רק את שמחת המשכת החיים בעולם הזה.

שעיר אחד לחטאת: השעיר מסמל את הכוח ההורס. יש צורך גם בכוח של הרס וחורבן על מנת לחדש את העולם. ללא כוח ההרס העולם לא היה משתנה והיה נשאר באותה צורה. לעיתים יש צורך במישהו שיהרוס על מנת לבנות דבר טוב יותר ומעולה יותר. בהסתכלות הפרטית נראה כאילו הוא גורם לצער, אך בחשבון הכללי הוא אינו גורם לצער אלא לשמחה.

סיום
בראש חודש קיים יסוד של ציפייה לגאולה. שמות החודשים כיום אינם עבריים, הם עלו מבבל. מקורם של שמות החודשים הוא בשמות של אלים בבליים. בתורה החודשים מכונים: הראשון, שני וכו' ליציאת מצרים. הרמב"ן מסביר שהסיבה ששינו את שמות החודשים היא על מנת לקיים את הפסוק: "לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְלֹא יֹאמְרוּ עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם. כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם וְיָשְׁבוּ עַל אַדְמָתָם". (ירמיהו כ"ג, ז'-ח')

כלומר השמות של החודשים שונו לשמות בבליים, כיוון שנשאר רק הזיכרון של הגאולה מבבל, ואילו הזיכרון של גאולת מצרים נשכח. ומכאן יש ללמוד קל וחומר לגאולה שלנו שגם בעקבותיה ישכח זכר הגאולות הקודמות. "