פָּרָשַׁת קֹרַח

" במאמר זה נחבר בין קרח משה רבינו ושמואל הנביא

מהי עיקר המהות המחלוקת בין קרח למשה רבינו שהביא את גדולי העם למשבר גדול? מתוך כך נכיר שתי קבוצות המתנגדות למנהיגותם של משה ואהרון. בראש קבוצה אחת עומדים קורח ועדתו, המבקשים כהונה לכל בני לוי. את הקבוצה השנייה מנהיגים דתן ואבירם משבט ראובן המבקשים מעמד מיוחד לשבט ראובן – ראובן היה בנו בכורו של יעקב.

מחלוקת זו מסתיימת במבחנים לשתי הקבוצות אשר בסופם ייתן ה' את האות לבחירתו: ״וַיְדַבֵּר אֶל־קֹרַח וְאֶל־כָּל־עֲדָתוֹ לֵאמֹר בֹּקֶר וְיֹדַע יְהוָה אֶת־אֲשֶׁר־לוֹ וְאֶת־הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר־בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו״. (במדבר פרק טז פסוק ה) התגלות ה' הניסים המופיעים בפרק מוכיחים לעם כי הם טועים והסמכות ניתנה רק למשה ואהרון. ניתן דגש לדרך בחירת המנהיגים בימי המקרא בניגוד לדרך הדמוקרטית בימינו ולמושג ענישה קולקטיבית.

אנו רואים במשך כל מסעות בני ישראל, את כוח ההשפעה שמשה רבינו מוריד לעולם כדי להגן על עם ישראל, כדוגמת חטא העגל, חטא המרגלים. לכן כאשר אנו מגיעים לפרשת קרח אנו נתקלים בתהליך שבסופו של דבר זה הביא למחלוקת קרח ועדתו נגד משה רבנו, לפי עניות דעתי זה אחד התהליכים הקשים ביהדות, וכמעט בלתי ניתן לביצוע. שכן אישיותו, אשר לא קמה כמותה, מקרינה עוצמה שקשה לעמוד נגדה, מפני שהתורה עצמה מעידה עליו: ״וְהָאִ֥ישׁ מֹשֶׁ֖ה עָנָ֣ו מְאֹ֑ד מִכֹּל֙ הָֽאָדָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה״. (במדבר פרק יב פסוק ג)

מעניין לראות את הפירוש המדהים של הנצי"ב מוולוז'ין הרב נפתלי צבי יהודה– וכך הוא מבאר את התהליך. נציגי המחלוקת היו שלושה במספר, ושאילו פעלו בנפרד לא היו מצליחים:
ראשון: קרח איש המעלה – אין זה מכבודו לצאת בגלוי נגד משה רבינו .
השניים: דתן ואבירם- ידועים לכל מידותיהם הרעות. וכיצד יוכלו להתייצב מול המנהיג?
והקבוצה השלישית: תמימים החפצים בדבקות, בהקטרה לפני ולפנים, בוודאי אותה קבוצה לא הרהיבה עוז לצאת נגד משה.

כשחברו שלושתם, משתנים הדברים. האישיות הנעלה (קרח) מפעילה עסקנים קטני אישיות ונמרצים (דתן ואבירם), והם מסיתים את ההמון התמים (250 איש). חברו להם יחדיו התאווה הרוחנית של ההמון, קנאת העסקנים ובקשת הכבוד של האישיות הגדולה.

למרות הכל, הדעת הקולקטיבית שמתקיימת בנשמת האומה שרואה למרחק-לדורות לא נחה דעתה מהעניין, ושואלת? אם הקלקול מתחיל באיש גדול כקרח, אז היא מניחה שקיים ניצוץ של אמת בנפשו והוא זה המניע את המחלוקת. מהי אותה אינטואיציה של קודש? רש״י מביא מדרש שנותן לנו את התשובה למה חשב קרח שהוא יכול לעמוד מול משה רבינו ,שהוא הבחירה של הקדוש ברוך הוא? ובלשון המדרש: קרח שפיקח היה מה ראה לשטות זו? תשובת המדרש: ״עינו הטעתו״. ומה הטעות שראתה עינו? שעתיד לצאת ממנו שמואל הנביא ולכן יש לו ״זכות דורות״ כלומר ששמואל הנביא נחשב כמו משה רבינו כפי שכתוב בתהילים: ״מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, בְּכֹהֲנָיו, וּשְׁמוּאֵל, בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ; קֹרִאים אֶל-יְהוָה, וְהוּא יַעֲנֵם״. (תהילים פרק צט פסוק ו) וכאן מתחילה להתגלות ברבים הטעות הנפוצה שקרח עשה, והיא מתאפיינת בהתעלמות ממדרגות המציאות: ״שיכור העולם נראה לפניו כמישור״. ההנחה שאין חילוק בין כהן ללוי ושאין היררכיה, משום ש״כולם קדושים״, יש לזה סימוכין וזה מהות השורש של הסגולה הפנימית של ישראל כפי שהנביא ישעיהו אומר: ״ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ״. (ישעיהו פרק ס פסוק כא) היה צורך למצוא ביטוי מציאותי לסגולה זו, ואכן: קרח שהייתה לו יכולת לראות למרחקים של דורות, ראה שעתיד לצאת ממנו צדיק, שיהיה שקול כמו משה רבנו – ״ראה שמואל יוצא ממנו״. עכשיו נראה את הקשר בין קרח -שמואל הנביא ומשכן שילה.

עכשיו נעשה אתנחתא ונשמע שיר של רבי שלמה.
אֱלֹהַי
מילים ולחן: שלמה ארצי

מסע כזה של שנים רבות
הוא מתחיל ביום שבו אבי חיבק אותי
והיה שם אור והרגשתי טוב
מי זה אלוהי
שאלתי אז את אחותי
אז לא פלא שכלום לא פשוט
וכלום לא מושלם
כמו בריאת העולם
וכשאימי קראה לי לשוב
כי היה לה חשוב
לא שמעתי אותה

ושוב כבר סתיו
תחנה בזמן ותראה אותי
קורא לך אלוהי
ועניין אחד לא סגור עליו
אם אתה ישנו
. . .

משכן שילה
בספר יהושע מתוארת הקמת המשכן בשילה בחגיגיות רבה: וַיִּקָּהֲלוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׁלֹה לאחר ארבע עשרה שנה שבני ישראל כבשו וחילקו ביניהם את הארץ, כל בני ישראל התכנסו בשילה, וַיַּשְׁכִּינוּ שָׁם אֶת אֹהֶל מוֹעֵד בני ישראל עשו את משכנו של אהל מועד בשילה באופן קבוע. בשילה היה בניין אבנים מלמטה ויריעות המשכן היו מעל לבניין האבנים (בניגוד לשאר המקומות ששם היה המשכן, שהיו שם רק יריעות אבנים), וְהָאָרֶץ נִכְבְּשָׁה לִפְנֵיהֶם מעת הקמת המשכן בשילה, היה נוח יותר לבני ישראל לכבוש את ארץ ישראל (בזכות בניית המשכן בשילה): "ויקהלו כל עדת בני ישראל שלה, וישכינו שם את אהל מועד". מאז משמש המשכן כמקום המרכזי של עם ישראל: (יהושע פרק יח פסוק א)

הקשר בין שמואל הנביא למשכן שלה.
מרכזיותו של משכן שילה מתקיימת בתחילת ספר שמואל
הפטרת קרח. שמואל א פרק א
(א) וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם צוֹפִים מֵהַר אֶפְרָיִם וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה בֶּן יְרֹחָם בֶּן אֱלִיהוּא בֶּן תֹּחוּ בֶן צוּף אֶפְרָתִי.
(ב) וְלוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים שֵׁם אַחַת חַנָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פְּנִנָּה וַיְהִי לִפְנִנָּה יְלָדִים וּלְחַנָּה אֵין יְלָדִים.
(ג) וְעָלָה הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ מִיָּמִים יָמִימָה לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת וְלִזְבֹּחַ לַיהוָה צְבָאוֹת בְּשִׁלֹה וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי עֵלִי חָפְנִי וּפִנְחָס כֹּהֲנִים לַיהוָה.
(ד) וַיְהִי הַיּוֹם וַיִּזְבַּח אֶלְקָנָה וְנָתַן לִפְנִנָּה אִשְׁתּוֹ וּלְכָל בָּנֶיהָ וּבְנוֹתֶיהָ מָנוֹת.
(ה) וּלְחַנָּה יִתֵּן מָנָה אַחַת אַפָּיִם כִּי אֶת חַנָּה אָהֵב וַיהוָה סָגַר רַחְמָהּ.
(ו) וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ גַּם כַּעַס בַּעֲבוּר הַרְּעִמָהּ כִּי סָגַר יְהוָה בְּעַד רַחְמָהּ.
(ז) וְכֵן יַעֲשֶׂה שָׁנָה בְשָׁנָה מִדֵּי עֲלֹתָהּ בְּבֵית יְהוָה כֵּן תַּכְעִסֶנָּה וַתִּבְכֶּה וְלֹא תֹאכַל.
(ח) וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ חַנָּה לָמֶה תִבְכִּי וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי וְלָמֶה יֵרַע לְבָבֵךְ הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים.
(ט) וַתָּקָם חַנָּה אַחֲרֵי אָכְלָה בְשִׁלֹה וְאַחֲרֵי שָׁתֹה וְעֵלִי הַכֹּהֵן יֹשֵׁב עַל הַכִּסֵּא עַל מְזוּזַת הֵיכַל יְהוָה.
(י) וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּל עַל יְהוָה וּבָכֹה תִבְכֶּה.
(יא) וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר יְהוָה צְבָאוֹת אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לַיהוָה כָּל יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ.
(יב) וְהָיָה כִּי הִרְבְּתָה לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי יְהוָה וְעֵלִי שֹׁמֵר אֶת פִּיהָ.
(יג) וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה.
(יד) וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֵלִי עַד מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין הָסִירִי אֶת יֵינֵךְ מֵעָלָיִךְ.
(טו) וַתַּעַן חַנָּה וַתֹּאמֶר לֹא אֲדֹנִי אִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ אָנֹכִי וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי יְהוָה.
(טז) אַל תִּתֵּן אֶת אֲמָתְךָ לִפְנֵי בַּת בְּלִיָּעַל כִּי מֵרֹב שִׂיחִי וְכַעְסִי דִּבַּרְתִּי עַד הֵנָּה.
(יז) וַיַּעַן עֵלִי וַיֹּאמֶר לְכִי לְשָׁלוֹם וֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת שֵׁלָתֵךְ אֲשֶׁר שָׁאַלְתְּ מֵעִמּוֹ.
(יח) וַתֹּאמֶר תִּמְצָא שִׁפְחָתְךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ וַתֵּלֶךְ הָאִשָּׁה לְדַרְכָּהּ וַתֹּאכַל וּפָנֶיהָ לֹא הָיוּ לָהּ עוֹד.
(יט) וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיִּשְׁתַּחֲווּ לִפְנֵי יְהוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתָם הָרָמָתָה וַיֵּדַע אֶלְקָנָה אֶת חַנָּה אִשְׁתּוֹ וַיִּזְכְּרֶהָ יְהוָה.
(כ) וַיְהִי לִתְקֻפוֹת הַיָּמִים וַתַּהַר חַנָּה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שְׁמוּאֵל כִּי מֵיְהוָה שְׁאִלְתִּיו.
(כא) וַיַּעַל הָאִישׁ אֶלְקָנָה וְכָל בֵּיתוֹ לִזְבֹּחַ לַיהוָה אֶת זֶבַח הַיָּמִים וְאֶת נִדְרוֹ.
(כב) וְחַנָּה לֹא עָלָתָה כִּי אָמְרָה לְאִישָׁהּ עַד יִגָּמֵל הַנַּעַר וַהֲבִאֹתִיו וְנִרְאָה אֶת פְּנֵי יְהוָה וְיָשַׁב שָׁם עַד עוֹלָם.
(כג) וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ עֲשִׂי הַטּוֹב בְּעֵינַיִךְ שְׁבִי עַד גָּמְלֵךְ אֹתוֹ אַךְ יָקֵם יְהוָה אֶת דְּבָרוֹ וַתֵּשֶׁב הָאִשָּׁה וַתֵּינֶק אֶת בְּנָהּ עַד גָמְלָהּ אֹתוֹ.
(כד) וַתַּעֲלֵהוּ עִמָּהּ כַּאֲשֶׁר גְּמָלַתּוּ בְּפָרִים שְׁלֹשָׁה וְאֵיפָה אַחַת קֶמַח וְנֵבֶל יַיִן וַתְּבִאֵהוּ בֵית יְהוָה שִׁלוֹ וְהַנַּעַר נָעַר.
(כה) וַיִּשְׁחֲטוּ אֶת הַפָּר וַיָּבִיאוּ אֶת הַנַּעַר אֶל עֵלִי.
(כו) וַתֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי חֵי נַפְשְׁךָ אֲדֹנִי אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה לְהִתְפַּלֵּל אֶל יְהוָה.
(כז) אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי וַיִּתֵּן יְהוָה לִי אֶת שְׁאֵלָתִי אֲשֶׁר שָׁאַלְתִּי מֵעִמּוֹ.
(כח) וְגַם אָנֹכִי הִשְׁאִלְתִּהוּ לַיהוָה כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה הוּא שָׁאוּל לַיהוָה וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁם לַיהוָה.

בתחילת ספר שמואל (פרקים א-ד) נזכר משכן שילה פעמים רבות מאד. כמעט כל המסופר בפרקים אלו מתרחש במשכן שילה: לשם עולים אלקנה ומשפחתו להשתחוות ולזבוח לה'. (פרק א, פסוקים ג-ח)
שם מתפללת חנה את תפילתה לזכות בבן (פרק א פסוקים ט-יג), וזוכה בברכתו של עלי. (פרק א פסוק יז)
לשם מביאה חנה את שמואל בנה (פרק א פסוקים כד-כח), ומתפללת את תפילת חנה לה' על זכייתה בבן. (פרק ב פסוקים א-י)
שם משרת שמואל את ה' ומתגדל [מול חטאי בני עלי (פרק ב פסוקים יא- כו)], שם זוכה שמואל לנבואה. (פרק ג פסוקים א-כא)
משם לוקחים את ארון הברית למלחמה עם פלישתים. (פרק ד פסוקים ג-ד) ובסוף לצערנו משכן שילה נהרס בידי הפלישתים בסוף ימי הנהגתו של עלי.

עכשיו נבין את שורש טעותו של קרח.
הזמנים שבהם מתקיים משה רבנו, לא יכולים להתקיים בזמנו של שמואל הנביא, מכיוון שמשה רבנו כל המסע שלו היה במדבר, ושמואל הנביא המסע שלו היה בארץ ישראל. לכן שמואל הנביא לא יהיה בהכרח צריך להתמודד עם השחתת הכהונה קלקול ההנהגה המבכרת את כלי הקודש על פני העצמאות המדינית וחיי האומה. עכשיו נראה את התגובה של עלי הכהן שהיה המורה של שמואל הנביא שהוא שומע את קול המבשר, (עלי הכהן, נחשב לאחרון הכהנים הגדולים במשכן שילה. שימש כשופט ומנהיג של עם ישראל במשך ארבעים שנה. גידל וחינך דרך משכן שילה את שמואל הנביא. מת לאחר ששמע על מות שני בניו במלחמה ונפילת ארון הברית בשבי הפלשתים): ״וַיַּעַן הַמְבַשֵּׂר וַיֹּאמֶר, נָס יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים, וְגַם מַגֵּפָה גְדוֹלָה, הָיְתָה בָעָם; וְגַם-שְׁנֵי בָנֶיךָ מֵתוּ, חָפְנִי וּפִינְחָס, שעלי הכהן שומע על מות שני בניו הוא הפך את זה לאסון אישי. אבל שהוא שמע את ההמשך של המבשר שאומר ״וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים, נִלְקָחָה״ וַיְהִי כְּהַזְכִּירוֹ אֶת-אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, (הוא מזדעזע עד אובדן חושים) וַיִּפֹּל מֵעַל-הַכִּסֵּא אֲחֹרַנִּית בְּעַד יַד הַשַּׁעַר וַתִּשָּׁבֵר מַפְרַקְתּוֹ וַיָּמֹת–כִּי-זָקֵן הָאִישׁ, וְכָבֵד; וְהוּא שָׁפַט אֶת-יִשְׂרָאֵל, אַרְבָּעִים שָׁנָה״. (שמואל א פרק ד פסוקים יז-יח)

כדי ששמואל הנביא יתחיל לשקם את מערכת המשפט ומערכת המשכן היה צורך לוותר לשעה על חידוש העבודה והמלכות ולעסוק בחינוך. מתוך כך קמו מלכות הנצח של בית דוד ומקדש עולמים בירושלים. שלא כקרח, שאת האנרגיה הזמנית הפך לאידיאל ואת שגרס את הזמני כאידיאל ואת בְּדִיעֲבַד- שלאחר מעשׂה, משנַעשׂה, מצב שהיה אמור להתרחש ולהיעשות, לְכַתְּחִלָהּ מראש, מתחילה, לפני המעשה (ההפך: בּדיעבַד).

שמואל הנביא מבקש לחזק את מעמדו של המלך: ״וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-הָעָם לְכוּ וְנֵלְכָה הַגִּלְגָּל וּנְחַדֵּשׁ שָׁם הַמְּלוּכָה״

נראה כי שמואל הנביא אכן משלים עם רצון העם להעמיד מלך בראשו, על אף שבתחילה הוא היה מתנגד לכך נחרצות: ״וַיֵּרַע הַדָּבָר בְּעֵינֵי שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ תְּנָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ וַיִּתְפַּלֵּל שְׁמוּאֵל אֶל יְהוָה״. לפיכך מפתיעים מאוד דברי התוכחה של שמואל אל העם דווקא במעמד שבו הוא מחזק את שאול ומכנה אותו: ״הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד יְהוָה וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ״. (שמואל א פרק יב פסוק ג) תוכחתו, המלווה באותות הקולות והמטר בימי הקציר, מביאה את העם להכריז: ״וַיֹּאמְרוּ כָל-הָעָם אֶל-שְׁמוּאֵל, הִתְפַּלֵּל בְּעַד-עֲבָדֶיךָ אֶל-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ–וְאַל-נָמוּת:  כִּי-יָסַפְנוּ עַל-כָּל-חַטֹּאתֵינוּ רָעָה, לִשְׁאֹל לָנוּ מֶלֶךְ״. (שמואל א פרק יב פסוק יט) נראה כי שמואל הנביא חותר לייצר תודעה נכונה אצל העם ביחס לממסד השלטוני. ישנה גישה אמונית אשר נרתעת מכל שלטון שהוא מחשש שמא הדבר מהווה מכשול להופעת מלכות ה׳, כלומר יש להזהר שמלכות הארץ לא מהווה חציצה מפני מלכות שמים, כי אם השתקפות של מלכות שמים.

מכול המאורע הזה מתבררת גם מהותו של הנביא לצידו של המלך, והיא כמובן התפילה: ״וַיֹּאמְרוּ כָל-הָעָם אֶל-שְׁמוּאֵל, הִתְפַּלֵּל בְּעַד-עֲבָדֶיךָ אֶל-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ-וְאַל-נָמוּת״. (שמואל א פרק יב פסוק יט)

התפילה אינה נתפסת על ידי העם כהבעת משאלת לב, כביטוי לרגש דתי גרידא, אלא כפעולה הייחודית של הנביא. מאחר שהוא היודע את ה' – עליו מוטלת החובה לפנות אליו, ותפילתו תיענה. והיום שאין לנו בית מקדש ולא נביאים, היכולת לתפילה עברה מאבות לבנים או ממורים לתלמידים כדוגמת המחנך המעורר את חניכיו ליטול עמו חלק בתפילה, אבל בזמן שיש נביאים, שמואל הנביא מבין בתודעתו הפנימית, שמעצם היותו נביא חובת התפילה עליו. עמדה זו היא המפרנסת את הקשר עם ה', צריך להכניס להכרה שלנו שלפעמים מסגרות ממלכתיות יש בכוחם לבנות מסכים, אשר חוסמים את הגישה הישירה. אל האלוקות.

אמנם אין הנביא ממלא את תפקידו של המלך, אבל בזכותו המלכות עומדת. נוכחות הנביאים בבית המלך מהווה מרכיב ביקורתי המאזן את דרכו של המלך. גם בשעה שפסקה נבואה בישראל, ואף כאשר הממסד השלטוני הצטמצם למימדים של ועד הקהילה (שבעה טובי העיר), עדיין קבעה ההלכה שיש צורך בהסכמת "אדם חשוב" על מנת שיינתן ותוקף תקנות הקהל. הסמכות המוסרית-ערכית היא הנותנת נשמה לממסד הפוליטי.

עכשיו נוכל להבין את ההפטרה ברמה תודעתית אחרת
״וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-הָעָם לְכוּ וְנֵלְכָה הַגִּלְגָּל וּנְחַדֵּשׁ שָׁם הַמְּלוּכָה: וַיֵּלְכוּ כָל-הָעָם הַגִּלְגָּל וַיַּמְלִכוּ- שָׁם אֶת-שָׁאוּל לִפְנֵי ה' בַּגִּלְגָּל וַיִּזְבְּחוּ-שָׁם זְבָחִים שְׁלָמִים לִפְנֵי ה' וַיִּשְׂמַח שָׁם שָׁאוּל וְכָל-אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל עַד-מְאֹד״.
מדוע צריך לחדש את המלוכה? מפרק ח' ואילך נאמר שבני ישראל דורשים משמואל למנות להם מלך לאחר מותו. דרישתם נתפסת כלא לגיטימית למרות שמינוי מלך מותר מופיע בתורה בפרשת שופטים. בכל אופן, הקב"ה אינו מונע את המהלך (בכל זאת בחירה חופשית), אבל מבקש משמואל להזהיר את העם על ההשלכות הצפויות ממינוי מלך. ה' נגלה לשמואל ומצווה עליו להמליך את שאול (פרק ט). שמואל מושח את שאול למלך ביחידות (פרק י פסוק א) והדבר נשמר בסוד. רק לאחר מכן שמואל אוסף את כל העם ושאול נבחר בתהליך בחירה ניסי. אולם בסיום תהליך זה (סוף פרק י) העם מתפזר וגם שאול חוזר למקומו ולמעשה לא עושה שום פעולה של מלכות. נהפוך הוא, הוא ממשיך בעבודה חקלאית בשדהו! בפרק יא נחש העמוני פושט על אנשי יבש גלעד והם פונים לכל עם ישראל בייאושם ומבקשים עזרה. הם אינם פונים דווקא לשאול ואולי כלל אינם יודעים כי הוא הומלך. אם נזכור שכל בקשת העם למלך הייתה שהוא יילחם את המלחמות ויעמוד בראש הצבא, בנקל נראה ששאול טרם ממלא את תפקידו. שאול חוזר מעבודתו בשדה, שומע את פניית בני יבש גלעד ורק אז נכנס לתפקידו, מגייס צבא ענק ובכך דווקא מוכיח כי אכן הוא מלך ויש לו סמכות וכמובן מנצח ניצחון מרשים. באותו רגע גם האנשים שפקפקו בשאול מבינים כי הוא מלך ושאול אפילו מסרב לדרישה להוציאם להורג כדין מורדים במלכות. לא נדון כאן בסוגיית מלך שמחל על כבודו שאולי הייתה רועץ לשאול בהמשך דרכו.

נחזור לעניינו. עתה ברור מדוע היה צריך לחדש את המלוכה. שאול למעשה לא הומלך באופן פומבי בטקס מפואר ועכשיו כמובן יש לעשות זאת. עם כל הביקורת שיש לנביא על מוסד המלוכה (יחסי מלך ונביא יהיו תמיד סוערים וקשים), הביטוי "זבחים שלמים" מרמז על חשיבותו הרבה של האירוע שכן ביטוי כזה נזכר בתנ"ך רק פעם אחת בלבד, במעמד כריתת הברית בהר סיני המתוארת בפרשת משפטים. בכל אופן, כולם שמחים מאושרים וחוגגים וכמובן שזה הזמן בו שמואל הנביא יהרוס את החגיגה ויוכיח את העם על מעשיו.

״וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל הִנֵּה שָׁמַעְתִּי בְקֹלְכֶם לְכֹל אֲשֶׁר-אֲמַרְתֶּם לִי וָאַמְלִיךְ עֲלֵיכֶם מֶלֶךְ: וְעַתָּה הִנֵּה הַמֶּלֶךְ מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵיכֶם וַאֲנִי זָקַנְתִּי וָשַׂבְתִּי וּבָנַי הִנָּם אִתְּכֶם וַאֲנִי הִתְהַלַּכְתִּי לִפְנֵיכֶם מִנְּעֻרַי עַד-הַיּוֹם הַזֶּה: הִנְנִי עֲנוּ בִי- נֶגֶד ה' וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ אֶת-שׁוֹר- מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי וְאֶת-מִי עָשַׁקְתִּי אֶת-מִי רַצּוֹתִי וּמִיַּד-מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ וְאָשִׁיב לָכֶם:״

הקשר הפשוט לפרשה ברור ומזכיר את דבריו של משה נגד קרח ועדתו: "וַיִּחַר לְמשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל-ה' אַל-תֵּפֶן אֶל-מִנְחָתָם לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת-אַחַד מֵהֶם". (במדבר טז טו) אולם בעוד שמשה רבנו  דיבר אל ה' שמואל מדבר אל העם והם אף מאשרים את דבריו:

״וַיֹּאמְרוּ לֹא עֲשַׁקְתָּנוּ וְלֹא רַצּוֹתָנוּ וְלֹא-לָקַחְתָּ מִיַּד-אִישׁ מְאוּמָה: ה וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם עֵד ה' בָּכֶם וְעֵד מְשִׁיחוֹ הַיּוֹם הַזֶּה כִּי לֹא מְצָאתֶם בְּיָדִי מְאוּמָה וַיֹּאמֶר עֵד: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-הָעָם ה' אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת-מֹשֶׁה וְאֶת-אַהֲרֹן וַאֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וְעַתָּה הִתְיַצְּבוּ וְאִשָּׁפְטָה אִתְּכֶם לִפְנֵי ה' אֵת כָּל-צִדְקוֹת ה' אֲשֶׁר-עָשָׂה אִתְּכֶם וְאֶת-אֲבֹתֵיכֶם: כַּאֲשֶׁר-בָּא יַעֲקֹב מִצְרָיִם וַיִּזְעֲקוּ אֲבֹתֵיכֶם אֶל-ה' וַיִּשְׁלַח ה' אֶת-מֹשֶׁה וְאֶת-אַהֲרֹן וַיּוֹצִיאוּ אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם מִמִּצְרַיִם וַיֹּשִׁיבוּם בַּמָּקוֹם הַזֶּה: וַיִּשְׁכְּחוּ אֶת-ה' אֱלֹקיהֶם וַיִּמְכֹּר אֹתָם בְּיַד סִיסְרָא- שַׂר-צְבָא חָצוֹר וּבְיַד-פְּלִשְׁתִּים וּבְיַד מֶלֶךְ מוֹאָב וַיִּלָּחֲמוּ בָּם: וַיִּזְעֲקוּ אֶל-ה'(וַיֹּאמְרֻ) [וַיֹּאמְרוּ] חָטָאנוּ כִּי עָזַבְנוּ אֶת-ה' וַנַּעֲבֹד אֶת-הַבְּעָלִים וְאֶת-הָעַשְׁתָּרוֹת וְעַתָּה הַצִּילֵנוּ מִיַּד אֹיְבֵינוּ וְנַעַבְדֶךָּ: וַיִּשְׁלַח ה' אֶת-יְרֻבַּעַל וְאֶת-בְּדָן וְאֶת-יִפְתָּח וְאֶת-שְׁמוּאֵל וַיַּצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וַתֵּשְׁבוּ בֶּטַח:״ 

שמואל הנביא  נושא נאום היסטורי ועובר ביעף על תקופה של כמעט חמש מאות שנה ועיקרם הוא מעגלו של ספר שופטים: חטאי בני ישראל בעבודה זרה, מלחמות והפסדים מול מלכים אזוריים, מינוי השופט שהושיע את בני ישראל חזרה בתשובה למשך כמה עשרות שנים.

״וַתִּרְאוּ כִּי נָחָשׁ מֶלֶךְ בְּנֵי-עַמּוֹן בָּא עֲלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ לִי לֹא כִּי-מֶלֶךְ יִמְלֹךְ עָלֵינוּ וַה' אֱלֹקיכֶם מַלְכְּכֶם:״

יש לדעת שאין מוקדם ומאוחר בתורה, לכך שלמרות מבחינה כרונולוגית מסוימת בני ישראל ביקשו מלך כבר בפרק ח ולאחר בפרק ז שמואל הנביא שהיה גם שופט הכניע את הפלשתים. נחש העמוני מוזכר רק בפרק יא לאחר המלכת שאול והרבה לאחר בקשת המלך מאת בני ישראל.

״וְעַתָּה הִנֵּה הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם אֲשֶׁר שְׁאֶלְתֶּם וְהִנֵּה נָתַן ה' עֲלֵיכֶם מֶלֶךְ: אִם-תִּירְאוּ אֶת-ה' וַעֲבַדְתֶּם אֹתוֹ וּשְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלוֹ וְלֹא תַמְרוּ אֶת-פִּי ה' וִהְיִתֶם גַּם-אַתֶּם וְגַם-הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר מָלַךְ עֲלֵיכֶם אַחַר ה' אֱלֹקיכֶם: וְאִם-לֹא תִשְׁמְעוּ בְּקוֹל ה' וּמְרִיתֶם אֶת-פִּי ה' וְהָיְתָה יַד-ה' בָּכֶם וּבַאֲבֹתֵיכֶם:״

מלך זה טוב ויפה אבל צריך לזכור מי המלך האמיתי. גם מלך ישראל כפוף לחוקי התורה כמו כל אחד אחר מעם ישראל. המלך אינו מעל החוק (ובוודאי שאינו החוק).

״גַּם-עַתָּה הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת-הַדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אֲשֶׁר ה' עֹשֶׂה לְעֵינֵיכֶם: יז הֲלוֹא קְצִיר-חִטִּים הַיּוֹם אֶקְרָא אֶל-ה' וְיִתֵּן קֹלוֹת וּמָטָר וּדְעוּ וּרְאוּ כִּי-רָעַתְכֶם רַבָּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם בְּעֵינֵי ה' לִשְׁאוֹל לָכֶם מֶלֶךְ:״

הנה עוד קשר לפרשה, תופעת הטבע החריגה המתרחשת לאחר קריאה של אדם לה'. בעקבות דברי משה האדמה פצתה את פיה ובלעה את קורח ורכושו ואילו שמואל גורם לגשמים עזים ביום קיץ. גם כאן ביטוי לשוני המופיע רק פעם אחת. "התיצבו וראו" נאמר לבני ישראל על ים סוף לפני הנס הגדול של קריעת ים סוף.

״וַיִּקְרָא שְׁמוּאֵל אֶל-ה' וַיִּתֵּן ה' קֹלֹת וּמָטָר בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּירָא כָל-הָעָם מְאֹד אֶת-ה' וְאֶת-שְׁמוּאֵל: וַיֹּאמְרוּ כָל-הָעָם אֶל-שְׁמוּאֵל הִתְפַּלֵּל בְּעַד-עֲבָדֶיךָ אֶל-ה' אֱלֹקיךָ וְאַל-נָמוּת כִּי-יָסַפְנוּ עַל-כָּל-חַטֹּאתֵינוּ רָעָה לִשְׁאֹל לָנוּ מֶלֶךְ:״

מדוע לא פיטרו בני ישראל את המלך בו במקום? כנראה סבור שהדבר כבר אינו אפשרי וברגע שהמלך הוכתר אין אפשרות להעבירו מתפקידו. מדוע דווקא הגשם מפחיד אותם? נאום המלך מפרט שמואל את כל הדברים שמלך יכול לעשות שום דבר מזה לא מפחיד את העם פתאום הגשם מפחיד אותם? ואם כך, מדוע לא התבצע אות זה כאשר שאלו את המלך והיו מתחרטים ושאול לא היה נמלך? אולי התשובה היא כי רישומם של ניסים נשאר למשך זמן קצר מאוד ואפילו נס כזה לא היה באמת מבטל את בקשת העם אלא אולי דוחה אותה במעט. לכן שמואל לא מציע לעם לסגת מהבקשה. הם רוצים מלך וכפי שאמרנו את הבחירה החופשית לא ניתן לשנות באמצעות ניסים.

״וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-הָעָם אַל-תִּירָאוּ אַתֶּם עֲשִׂיתֶם אֵת כָּל-הָרָעָה הַזֹּאת אַךְ אַל-תָּסוּרוּ מֵאַחֲרֵי ה' וַעֲבַדְתֶּם אֶת-ה' בְּכָל-לְבַבְכֶם: וְלֹא תָּסוּרוּ כִּי אַחֲרֵי הַתֹּהוּ אֲשֶׁר לֹא-יוֹעִילוּ וְלֹא יַצִּילוּ כִּי-תֹהוּ הֵמָּה: כִּי לֹא-יִטֹּשׁ ה' אֶת-עַמּוֹ בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל כִּי הוֹאִיל ה' לַעֲשׂוֹת אֶתְכֶם לוֹ לְעָם:״

שמואל מרגיע מעט את העם. שאלת המלך היא אכן רעה, אבל היא נעשתה. המלך גם יכול בקלות לגרום לכל העם לסור מעם ה', כפי שאכן יקרה בעתיד פעם אחר פעם. על בני ישראל להיזהר מכל ולהישאר דבקים בה'.

״גַּם אָנֹכִי חָלִילָה לִּי מֵחֲטֹא לַה' מֵחֲדֹל לְהִתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם בְּדֶרֶךְ הַטּוֹבָה וְהַיְשָׁרָה: אַךְ יְראוּ אֶת-ה' וַעֲבַדְתֶּם אֹתוֹ בֶּאֱמֶת בְּכָל-לְבַבְכֶם כִּי רְאוּ אֵת אֲשֶׁר-הִגְדִּל עִמָּכֶם: כה וְאִם-הָרֵעַ תָּרֵעוּ גַּם-אַתֶּם גַּם-מַלְכְּכֶם תִּסָּפוּ:״

שמואל הנביא סיים את נאום הפרידה ומסביר לעם ישראל ,שהקדוש ברוך הוא מעדיף אנשים שעושים עבודה על הערכים ,וכך מעלים את הערך הנמוך לערך גבוהה.

גם אנחנו מסיים את התהליך הארוך מבורך מעצבן מורט עצבים. אספר לכם כל שנה שאני מסיים, אני אומר טוב ביי נתראה בתהליך הבא, כאן הכוונה לראש חודש אלול, ואז קמה הנהגה חדשה שאומרת לי הרב היקר והאהוב, תדע שיש עוד חלק שאתה לא מכיר, ברוך הבא לעולם הנהנתנים, שזה לא מופיע במערכת הרגשית שלך, אז אתה מוזמן כאורח יום חמישי בערב אז אני מודה לכל מי שארגן את אירוע הסיום של הקהילה, תדעו הכול היה שם, ככה זה עולם הנהנתנות, הכל התנהל בקדושה רבה ובשפע רב, אז איש יקר אישה יקרה עמית יקרה אחים של עמית יקרים שהקדוש ברוך הוא ייתן לכם שפע עד בלי די תבורכו משה ושרון על האירוח, ואחרון חביב לך יצחק שעזרת שהבית הזה יקום אני מברך אותך שתסיים את המסע שלך בעולמות המטאפיזיים שאתה מתקיים בתוכם, ותמיד תהיה שמח, ואתה יודע אומנם נפרדו דרכנו, אבל מותר לך לפעמים להגיע לתת כיף ללירון למשה למשפחה שלך. "