פָּרָשַׁת אֵמוֹר

" מחציתה הראשונה של פרשת ״אמור״ היא תורת-כהנים במובן המדויק של המילה, והיא כוללת חיובים ואיסורים המוטלים על הכוהנים בלבד, שנועדו להיות משרתי ה' בקודש בעבודת הקורבנות, ולא על כל אדם מישראל, הוי אומר ״דיני כהונה״ במובן המצומצם של המילה, חובות הסובבות על ציר קדושת הכהונה, כגון דינים המיוחדים לטומאה וטהרה ודיני אישות, בנוסף לפונקציות הציבוריות שהם ממלאים במסגרת עם-ישראל ושליחותו, בקשר לקורבנות.

מחציתה השנייה של פרשת ״אמור״ היא פרשת המועדים, אשר במובן הרחב ביותר של מונח זה היא תורת עם ישראל כולו:

קדושת הזמנים
נתבונן בסדר של קדושת הזמנים. כשהתורה מדברת על קדושת הזמנים, ראשית כל היא מתחילה בקדושת השבת: ״וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, מוֹעֲדֵי יְהוָה, אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ- שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא-קֹדֶשׁ, כָּל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ״. על קדושת השבת נאמר במסכת פסחים דף קי"ז: ״קביעא וקיימא״. כלומר לא האדם קבע את הקדושה הזו, אלא הקדוש ברוך הוא שברא ששת ימים ושבת ביום השביעי. הקב"ה קבע את קדושתה של יום השבת זאת הסיבה ששבת מקור הברכה שמאפשרת כניסה להתבוננות עמוקה בתוך הנפש פנימה.

שאר המועדים – ראש חודש, חג פסח, ספירת העומר, חג שבועות, ראש השנה, חג סוכות, חג שמיני עצרת, יום הכיפורים, נקבעו לדורות בגלל מאורעות שהאדם עבר במסע שלו כדי להגיע לארץ ישראל.
ולכן גם ההלכות במועדים אלו שונות. בימים טובים ישנה אפשרות להתבוננות פנימית וגם התבוננות חיצונית, החגים באים להזכיר לנו מאורעות שבהם הקב"ה והאדם היו שותפים. למשל, חג הפסח אמנם בא להזכיר שה' הוציא אותנו ממצרים, אבל לנו בכל זאת הייתה קצת שותפות. אלמלא הרגליים של בני ישראל שהתחילו ללכת ביציאת מצרים, לא הייתה יציאת מצרים נעשית. לפיכך יש קצת שותפות של האדם ביצירת הקדושה. לכן כדי לקלוט את קדושת השבת צריך האדם לשבות לגמרי מכל עשייה אנושית, ולהיכנס להתבוננות פנימית עמוקה. מה שאין כן בימים טובים, אותה קדושה נקלטת גם כשאדם עוסק באוכל נפש, גם הוא חלק מן הקדושה הזאת.

אנו מבינים מהמאמר שככל שההיסטוריה מתקדמת, השותפות של האדם ביצירת הקדושה גדולה יותר. לדוגמא בחג הפורים כמעט הכל נעשה על ידי האדם ומיעוט ע"י הקב"ה. אמנם מעשה זה נעשה רק על ידי אנשים מועטים, מרדכי ואסתר בשושן הבירה, ואילו שאר עם ישראל היה פסיבי. אמנם כמעט כל המלאכות מותרות בפורים, אבל מלאכות מועטות כמו נטיעת עצים ובניין בתים נאסרו על ידי חכמים. לעומת זאת חג החנוכה זהו החג שבו עם ישראל נקט ביוזמה, במלחמה. לכן בחג החנוכה כל המלאכות מותרות חוץ מאי עשיית מלאכה חצי שעה אחרי זמן הדלקת נרות – זכר להתערבות הא-להית במהלך המאורעות. בסופה של ההיסטוריה, אנחנו זוכים לכך שהגאולה נעשית על ידינו ללא שום התערבות ניסית המערבת את חוקי הטבע. במלחמת העצמאות הכל נעשה על ידי צה"ל, עם עזרת ה' כמובן, אבל ללא שבירת חוקי הטבע. לכן ההלכה קבעה ביום העצמאות כל המלאכות מותרות לחלוטין, מכיוון שביום העצמאות הגענו לעצמאותה של הקדושה, אותה קדושה של שבת באה ויורדת במהלך הדורות עד שמתמזגת עם קדושת האדם. זוהי זכות גדולה לישראל ולעולם כולו.

מדוע משייכים את ספירת העומר לעניין חקלאי- ראשית הקציר?
שאלה זו נוגעת לכל החגים, והתשובה אליה נעוצה בשאלה אחרת: האם מתחילים לעסוק במועדים מצד הטבע או מצד ההיסטוריה של האומה? הלא מצד אחד לחגים ישנו הרקע הטבעי (פסח – חג הקציר, שבועות – חג הביכורים, סוכות – חג האסיף) ומצד שני ישנו הרקע ההיסטורי (יציאת מצרים, קבלת התורה וישיבה בסוכות בהתאמה). בסופו של דבר אנו רואים שהתורה חפצה בהקבלה בין העולם הטבעי לבין העולם ההיסטורי. כך אתה רואה שכאשר הקב"ה רוצה להביא "אביב רוחני" ליקום כולו, הוא עושה זאת דווקא בחודש האביב – "חודש בו הפריחה והחיים המתחדשים מוכרים בו כל כך בכל הטבע" (עלות ראי"ה, "קדש לי"). כלומר, ההשגחה העליונה סדרה את המאורעות המרכזיים של יצירת הזהות היהודית יתאימו בדיוק לסדר העונות החקלאיות. על כל זאת, בחג הסוכות אנו רואים ציפייה אל מציאות שבה ההקבלה הזו מתממשת במלואה. נבאר: אם נשים לב לסדר המועדים המופיע בסוף פרשתנו, נבחין בהבדל בין חג הפסח שהיום השמיני שלו – הלא הוא חג השבועות – נדחה בארבעים ותשע ימים שהם שבעה השבועות, לבין חג הסוכות היום השמיני שלו "צמוד" אליו. שני חגים אלו הם זכר ליציאת מצרים, אלא שפסח מתאר את יציאת מצרים "העובדתית" של האומה, מפני שהיינו שקועים במ"ט שערי טומאה היינו זקוקים לשבעה שבועות של היטהרות ושמחה מתגברת עד לקבלת התורה. בניגוד לפסח, חג הסוכות מתאר את "חג הפסח האידיאלי" – חג שבו יוצאים ממצרים ומיד מקבלים את התורה בשמחת תורה, כפי שנאמר: ״וַיִּסְעוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס, סֻכֹּתָה״. (שמות פרק יב פסוק לז).

מהות יום כיפור לכלל ישראל

לאחר שהסברנו את מהות השבת ננסה להבין את מהות יום כיפור אשר הצליחה כמעט לשתק את עולם העשיה?
התשובה היא כזאת מכיוון שדווקא יום הכיפורים הוא היום שבו קיבלנו את התורה באמת, היום בו הוריד משה רבינו את הלוחות השניים במעשה של פיוס אמיתי בין הקב"ה לבין כנסת ישראל. פגישות שכאלו אסור לפספס, כמו גם ההרגשה האינטואיטיבית של כל יהודי באשר הוא שהוא מגלה רצון אמיתי להתחבר לכל הפחות פעם אחת בשנה אל כלל האומה.

״תורת כהנים״

השם תורת כהנים הוא למעשה כינויו של חומש ׳ויקרא׳ כולו, לרבות ׳סְפְרא׳  שהוא מדרש-הלכה על חומש ויקרא, ושניהם עוסקים בעיקר בעבודת המשכן והמקדש. אולם פרשת הקורבנות  בפרשות  הראשונות בחומש ויקרא, וכמו-כן פרשיות טומאה וטהרה הבאות לאחר מכן, אף על פי שהם  מתייחסות למשימות המוטלים על הכוהנים, עניינם הוא של כלל ישראל, אשר הכוהנים מהווים שלוחיהם, במילים אחרות הם מכונים  ״שלוחי-דרחמנא״, כלומר שלוחי-האֵל לקבלת הקורבנות שבני האדם מתנדבים ותורמים למקדש.

במסגרת דברים אלה נאמר לכוהנים בהטעמה מיוחדת מה שלמעשה נאמר לכלל ישראל: ״קְדֹשִׁים יִהְיוּ, לֵאלֹהֵיהֶם״. (ויקרא פרק כא פסוק ו)
ברשותכם אני מביא מבנה מדהים של חיבור מצוה לקדושה מפי מורנו רבי חיים מוולוזין: ״הנה ידוע כי בעת יעלה על רעיוני איש לעשות מצווה, נעשה רישומו למעלה ומתעורר עליו אור מקיף מהקדושה וסוכך באברתו, והאדם מתקיים בעת המצווה בתווך והוא לו לעזר לסעד לגומרה, כי הוא יושב כמו בגן עדן ממש מקום קדוש, והקדושה מלבשתו, ועל ידי גמר המצווה יותר מתחזק הלבוש ומאיר, והאור מסתלק אחר כך לגן עדן וזהו שכרו לעתיד״. (נפש החיים למורנו רבי חיים מוולוז'ין)

במילים פשוטות כל פעם שאדם רוצה לקיים מצווה, הוא מושך קדושה, שמתחברת אל המצווה שברצונו לקיים ממש לא משנה אם זה דרך עשיית החסד, או דרך עבודה על עולם הערכים והמוסר, או דרך הלכות שחז״ל הורו לנו, כל אחד יעשה כפי יכולתו והבנתו, אבל ברגע שאנו מקיימים את המצוות דרך שלושת הנתיבים הללו, מיד אותה אנרגיה, יש ביכולתה להפוך את הטֻמְאָה לטָהֳרָה.

ברגע שאנו מקיימים את המצוות, אנו מפעילים שני החלקים השוכנים בתודעתנו: החומר- הגוף, הרוח -הנפש.

בעשיית המצווה יש מפגש בין שני עולמות: העולם הגשמי הפיזי של העשייה, והרצון לבצע את המצווה, שאינו קיים בעולם הפיזי אלא הוא נתון פסיכי. הצד השני הזה של המצווה שייך למעשה לזכויות המצטברות לאדם והם נפרעים בשעת סכנה למרות שאדם העושה את המצווה הריהו בעת העשייה כאן בעולם הזה. אני מקיים ברגע זה מצווה – משום שאני מחליט לקיימה, פירוש הדבר כי בנוסף על הפעולה הפיזית, יש גם איזושהי פעילות רוחנית של רצון וכוונה, וזה מה שמאפשר את המצווה להישמר ולהיפרע בשעת סכנה.

כיצד הכהן פועל את פעולתו ״בתוך״ בני ישראל?

ישנן שלוש סוגי הלכות אשר מנתקות את הכהן מחיי העולם הזה: ראשית, ישנו הניתוק מן המוות. בשאר הדתות, הכהן (איש הדת) הוא מי שאנו קוראים לו כאשר מישהו מת, ואילו ביהדות יש איסור לכהן לבוא במגע עם טומאת מת. כלומר, הכהן איננו מודע לעוצמה של המוות מהסיבה הפשוטה שהוא איננו פוגש אותו. שנית, ישנו הניתוק מעול הפרנסה הבא לידי ביטוי בכך שהכהן מתפרנס מתרומות ומעשרות. שלישית, ישנו הניתוק מן המשברים היותר גדולים של העולם הזה, הבא לידי ביטוי בכך שהכהן איננו מתחתן עם גרושה (וכהן גדול גם לא עם אלמנה). בעזרת ההלכות הללו מנסים להרחיק את הכהן מכל קושי ומכל משבר מרכזי בחיי העולם הזה, ובכך מייצרים באופן מלאכותי אישיות שאינה נפגשת עם השפלות של העולם הזה ואיננה נשחקת, ומתוך כך היא יכולה להקרין רוגע, חסד ואהבה כלפי עם ישראל כאשר הוא נפול מבחינה מוסרית. כלומר, דווקא הניתוק מן החיים בשפלותם (אצל הכהנים עצמם) נועד כדי ליצור אחר כך את החיים דרך עליונותם (אצל יתר האומה).

אם כן, ביהדות הקדושה איננה שונה מכללי הטבע הרגילים. הקדושה היא דווקא להתנהג בתוך אסדרי הטבע בצורה נכונה וראויה. מסיבה זו, אחד הציוויים המופיעים בפרשת הקדושה הוא: ״אַל-תִּפְנוּ, אֶל-הָאֱלִילִם, וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה, לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם: אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם״. (ויקרא פרק יט פסוק  ד)
כלומר, התורה אינה רוצה שהאדם יפנה לאלילים, לדברים מיסטיים עליונים, או לאלוהי מסכה, אמונות שגויות אשר יש ביכולתם לבנות בתוכנו אמונות טפלות למיניהן. התורה מלמדת אותנו שהקדושה היא דווקא התנהגות נכונה בתוך העולם הטבעי. ממילא, כפי שהסברנו, יש עניין שגם הכוהנים, אנשי הקודש, לא יתעלמו מהרגשות הטבעיים הבריאים שלהם ויטמאו לקרוביהם שמתו. אלא להיות לעזר לעם ישראל.

לבסוף אני שולח ברכת רפואה שלמה ומהירה למָאוֹר בֶּן פִּינִי וְעַדִּי עֶזְרָא ולמַעְיָין אוֹדֶיָהּ בת אסתר ויצחק. ״