פֶּסַח שֵׁנִי – הִזְדַּמְּנוּת לַעֲשׂוֹת שִׁינּוּי בְּנִבְכֵי הַנֶּפֶשׁ

" בחודש אייר, ישנו שילוב של שלושה סוגים של מועדים מתוך שלושה לוחות שנה.
לוח שנה עברי שמופיע בתורה והוא קובע את המועדים: "שבת-ראש חודש- חג הפסח -ספירת העומר-חג השבועות-ראש השנה-יום הכיפורים-חג סוכות-חג שמיני עצרת"
לוח שנה יהודי: שמופיע בנביאים והוא קובע את חגי ישראל על ידי חז"ל: "חג חנוכה-טו בשבט- חג פורים-תשעה באב-טו באב".
לוח שנה ישראלי: מאז הקמת המדינה ב-ה' באייר חג העצמאות, כיבוש הכותל המערבי בכ"ח באייר. 

והנה בחודש אייר אנחנו מוציאים את שלושת הלוחות האלה כאחד. שהם שלושת השכבות של הזהות שלנו. נתחיל אם כן מהיסוד העברי, דהיינו משהו דאורייתא בחודש הזה. יש מועד דאורייתא בחודש אייר, הלוא הוא – פסח שני. פסח שני שונה באופן מהותי מכל המועדים שבתורה. המועדים שבתורה, מי שציווה עליהם, מי שיזם את הציווי עליהם – הלוא הוא הקדוש ברוך הוא כפי שהתורה מלמדת אותנו.
"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי יְהוָה אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי". (ויקרא פרק כג פסוק ב)

לעומת זה פסח שני, שגם הוא מדאורייתא, זה לא התחיל ככה, אלא בשנה השנייה לצאת בני ישראל מארץ מצרים, הקדוש ברוך הוא, מצווה את משה רבינו לומר לבני ישראל לעשות את הפסח בחודש הראשון ב-14 לחודש בין הערביים. ויעשו את הפסח.

בפסח שני התורה פותחת לנו אפשרות שלא קיימת בשום תהליך שאני מכיר: ״וַיְהִי אֲנָשִׁים, אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם, וְלֹא-יָכְלוּ לַעֲשֹׂת-הַפֶּסַח, בַּיּוֹם הַהוּא; וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה, וְלִפְנֵי אַהֲרֹן–בַּיּוֹם הַהוּא. וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה, אֵלָיו, אֲנַחְנוּ טְמֵאִים, לְנֶפֶשׁ אָדָם; לָמָּה נִגָּרַע, לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת-קָרְבַּן יְהוָה בְּמֹעֲדוֹ, בְּתוֹךְ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״. (במדבר פרק ט פסוקים ו-ח)

יש להם בעיה, טמאים, למה טמאים? נגעו במת. איזה מת? לפי חלק מהפירושים – עצמות יוסף, הם היו נושאי ארונו של יוסף ולכן הם היו טמאים.

אם הולכים לרב ואומרים לו – כבוד הרב, אני הייתי חייב לאכול ביום הכיפורים מפאת פיקוח נפש, הרופא אמר שאני חייב לאכול ואכלתי. מה אני יכול לעשות עכשיו? מה עלי לעשות? מה יגיד לו הרב? שנה הבאה. אנוס רחמנא פטריה, אתה לא יכולת לעשות, בעזרת השם אתה תהיה בריא שנה הבאה אתה תוכל, אתה לא תאכל, אתה תעשה יום הכיפורים. כמו כן אדם שלא ישב בסוכה, הוא לא ישב בסוכה בסוכות מכל מיני סיבות, הוא לא יכול היה לשבת בסוכה. אומר לו הרב, בסדר, שנה הבאה תוכל  לקיים את המצווה ליישב בסוכה.

נחזור לעינינו אותם הָאֲנָשִׁים שהיו טְמֵאִים, לְנֶפֶשׁ אָדָם מגיעים לדבר לִפְנֵי מֹשֶׁה, וְלִפְנֵי אַהֲרֹן ושואלים אותם לָמָּה נִגָּרַע, לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת-קָרְבַּן יְהוָה בְּמֹעֲדוֹ, בְּתוֹךְ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מה מצופה ממשה רבינו לענות להם? אנוס רחמנא פטריה- מי שאנוס, התורה פטרה אותו. לא הצלחתם להַקְרִיב אֶת-קָרְבַּן יְהוָה בְּמֹעֲדוֹ, בעזרת השם תעשו את התהליך בפסח הבא. ולכן לא מובנת התגובה של משה רבינו: ”עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה, מַה-יְצַוֶּה יְהוָה לָכֶם”. (במדבר פרק ט פסוק ט)

כאילו שיש פה בעיה מהותית, ופתאום הקדוש ברוך הוא נותן תשובה לא אופיינית לתהליך: "וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר:  אִישׁ אִישׁ כִּי-יִהְיֶה-טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם, אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם, וְעָשָׂה פֶסַח, לַיהוָה. בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם, בֵּין הָעַרְבַּיִם–יַעֲשׂוּ אֹתוֹ:  עַל-מַצּוֹת וּמְרֹרִים, יֹאכְלֻהוּ". וכאן עולה שאלה שקשורה למהות העניין, מה כל כך קרדינלי, כל כך קריטי שאלה שהיו טמאים בנפש האדם היו מוכרחים תוך חודש לעשות עוד פעם קורבן פסח. התשובה היא פשוטה מאוד- כשאדם אוכל את קורבן פסח, מה קורה לו? אתם יודעים מה קורה למישהו שאוכל קורבן פסח? הוא נהיה שבע, זה נכון, אבל זה קורה בעוד הרבה דברים אחרים. זאת אומרת, אדם שאוכל ארוחת בוקר, יש סיבה לחשוב שהוא יצא שבע. מה ייחודי לאכילה המשביעה של קורבן פסח? כשאדם אוכל את קורבן פסח הוא יוצא ממצרים, כלומר הוא שוב יוצא ממצרים כפי שנאמר בהגדה של פסח: ״בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם״. (שמות פרק יג פסוק ח) מִן-הַמֵּצַר, קָרָאתִי יָּהּ; עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ. כל ליל סדר מדי שנה ושנה אדם יוצא מהמצרים שהוא בנה לעצמו כדי לשמור אותו מהמחשבות והרגשות שדרכם הוא מתקיים, ואיך זה קורה? בליל הסדר כולנו יוצאים ממצרים, ומיד שאנו משחררים את עול השעבוד אנו מתחילים תהליך של התפשטות של מחשבות-רגשות-תחושות, הקשורות למבנה של השעבוד שבו אנו מתקיימים, ואז אנו רצים לכיוון תנועת המדבר שזה הגלות-אין-אין-אין- על הגלות, המדבר ואז אנו מגיעים למרגלות הר סיני, שלושה ימים אנו מתפשטים מאנרגיית הגלות שהתווך שלה מלא באנרגיות תזזיות שמחייבות את האדם להיות בתנועה לכיוון הגאולה שמלווה אותנו תמיד כשאנחנו מתקיימים במדבר.

שאלה הבאה- מה קורה בחג השבועות? אדם שעושה את חג השבועות, מה קורה לו? הוא מקבל את התורה. כלומר זאת פעולה ממשית- אני עושה את חג השבועות, אני מקבל את התורה. עכשיו נתאר לעצמנו שלא אכלתי קורבן פסח מסיבות טובות והגעתי אל חג השבועות, מה קורה לי? אני מקבל את התורה בלי לצאת ממצרים. דהיינו, אני הופך את התורה לחוכמה רוחנית בלי יכולת להצטרף לחירות של נשמת האומה הלאומית. ועל זה אומר לנו שלמה המלך בקהלת ״כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב כָּעַס וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב״. (קהלת פרק א פסוק יח) זאת ההרגשה והרגישו אותם הטמאים לנפש אדם "וַיְהִי אֲנָשִׁים, אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם, וְלֹא-יָכְלוּ לַעֲשֹׂת-הַפֶּסַח, בַּיּוֹם הַהוּא", שאם זה יקרה להם, אז הם נכנסים, למסכת מאוד מסובכת מבחינה רוחנית. שהתורה שהם יקבלו לא יהיה בה הכוח להעלות את המבנים הרוחניים שלהם למקום משכנם ,זאת הסיבה האמיתית מדוע אותם האנשים לא רצו להגיע לחג השבועות בלי לעבור דרך חג הפסח. מפני שהם לא היו מעוניינים לקבל את התורה רק לתוך האני המקורי ללא היכולת להצטרף לנשמת האומה. במילים אחרות- אם אדם לא מסוגל לשחרר את האני המקורי שיהיה מסוגל להתקיים בתוך עצמאות שמכילה תודעות במרחב אז אין באמת משמעות רוחנית לאני המקורי שאתה מתקיים דרכו .

נתקדם עוד קצת, התורה אומרת שאפשר לעשות אם כן פסח שני בחודש השני והאופן שבו זה בא לידי ביטוי זה ע"י פנייה ספונטנית של בני ישראל, חג פסח זה חג הגאולה. אם כן יש חג גאולה של ניסן ויש חג הגאולה של אייר. אבל עם אופי שונה לגמרי. היוזמה של הגאולה בחודש הראשון היא של הקדוש ברוך הוא והיוזמה של הגאולה בחודש השני היא של בני ישראל. הם ביקשו את פסח שני. מה היה קורה אם בני ישראל לא היו מבקשים את פסח שני? אז זה לא היה. זאת אומרת שיש פה איזה תהליך מיוחד של התערבות אתערותא-דלתתא-התעוררות מלמטה-התעוררות נפשית כשבקשת הגאולה מגיעה מצד האדם. לעומת זאת שאדם חווה אתערותא-דלעילא התעוררות מלמעלה-מצב זה מוגדר כהארה מלמעלה שאדם זוכה בה, מבלי להיות ראוי לה. כל עוד נמשכת ההארה הזאת, הוא מרגיש אהבה גדולה לה' ורצון עז לעשות עבודה על הערכים-מידות . אך מאחר שהוא עצמו עדיין אינו מוכן נפשית להתעוררות זו, על-כן חוזר הכול לקדמותו עם הסתלקותה של ההארה העליונה.

אם כן יש גאולה שבאה בהתערבות -דלעילא ויש גאולה שבאה בהתערבות-דלתתא. או שהקדוש ברוך הוא גואל, או שעם ישראל גואל את עצמו. כשהקדוש ברוך הוא גואל את עם ישראל – כי היינו עטופים בתוך הקליפה של מצרים, לא היה לנו כוח מעצמנו.

כשעם ישראל גואל את עצמו- זה באייר–החודש השני ברגע שכבר התחלנו ללכת יש לנו עצמאות. אז יש לנו עצמאות, אנחנו יוזמים תהליכים משלנו. זה פסח שני, זה החודש השני.
הגאולה של חודש השני היא חייבת להיות בכיוון ההפוך מהגאולה של החודש הראשון. החודש הראשון זה הקדוש ברוך הוא שיוזם, אומר- אני בלילה בחצות עובר בתוך מצרים, אתם אל תפריעו. ואתם אל תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר הקדוש ברוך הוא עבר לִנְגֹּף את מצרים, לא רוצה שאף אחד פה יתערב. אני עושה את הכל. פסח שני- הפוך. הקדוש ברוך הוא לא אומר מילה, מישהו מתעורר, היי מה יהיה איתנו? בסדר, נעשה פסח שני. זה האופי המנטלי דאורייתא של חודש אייר. לכן מובן מדוע זאת התקופה שבה יש הזדמנות לעם ישראל להביא גאולה לעצמו. ולכן כותב הרמב"ן בפירושו לתורה- שתקופת חג פסח ספירת העומר חג שבועות– עצרת, הם ימי שמחה. זה תקופה של שמחה, זה התקופה שבה עם ישראל בדרך, הוא יכול להתעלות.

עכשיו אני רוצה להוסיף עוד משהו שקשור לפסח שני. אמרנו שאדם פטור מהפסח אם יש לו אחד משני הדברים- או טמא, או בדרך רחוקה. כך כתוב בתורה. אדם שהוא טמא או בדרך רחוקה ולכן הוא לא יכול לעשות את הפסח הראשון, עושה את הפסח השני. עכשיו התורה מוסיפה עוד משהו: ״וְהָאִישׁ אֲשֶׁר-הוּא טָהוֹר וּבְדֶרֶךְ לֹא-הָיָה, וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח–וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא, מֵעַמֶּיהָ:  כִּי קָרְבַּן יְהוָה, לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ–חֶטְאוֹ יִשָּׂא, הָאִישׁ הַהוּא״. (במדבר פרק ט פסוק יג) ברור שזה נאמר על פסח שני לאדם שלא עשה את פסח ראשון והוא טהור והוא לא בדרך רחוקה והוא לא עושה פסח- ״חֶטְאוֹ יִשָּׂא, הָאִישׁ הַהוּא״. ואפשר לראות את הטרנספורמציה שהתורה מראה לנו מאנרגיית הכלל-נשמת האומה זה יורד לאני המקורי וזה כבר במישור הפרטי. אני רוצה להעתיק את הפסוקים האלה למישור הלאומי. מה זה לא לעשות את הפסח במובן הלאומי? הכוונה לא להיגאל. מותר לפעמים לא להיגאל. יש מצבים המתירים את זה. זה שני מצבים. האחד- טמא, האומה לפעמים טמאה. מה מטמא את האומה? יש הרבה פעמים מטמאים את האומה, כל זמן שמתחוללת שנאה ואין אהבה בעם ישראל.

עֲרֵבוּת – בניין בית ישראל – כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר 

לאחר שהגביע נמצא באמתחת בנימין, יוסף פונה אל האחים ואומר: ״וַיֹּאמֶר–חָלִילָה לִּי, מֵעֲשׂוֹת זֹאת; הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ, הוּא יִהְיֶה-לִּי עָבֶד, וְאַתֶּם, עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל-אֲבִיכֶם״. (בראשית פרק מד פסוק יז) על כך משיב לו יהודה: ״וְעַתָּה, יֵשֶׁב-נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר–עֶבֶד, לַאדֹנִי; וְהַנַּעַר, יַעַל עִם-אֶחָיו, כִּי-אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל-אָבִי, וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי: פֶּן אֶרְאֶה בָרָע, אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת-אָבִי״ (בראשית פרק מד פסוק לג). כשיהודה אומר שהוא מוכן להיות עבד במקום בנימין, הוא יודע שייתכן שלעולם לא יראה עוד את אביו, את אחיו ואת משפחתו. הוא גם מוותר על חירותו לתמיד עבד שחייו אינם שווים מאומה. הוא מוכן לשלם את כל המחיר הזה כי הוא עָרַב אֶת הַנַּעַר והוא לא יפר את דברו.

ההקרבה של יהודה למען אחיו מחוללת שינוי גדול. בזכותה מתגבר יוסף על הכאב הגדול שנגרם לו בעת המכירה. בזכותה נחתם פרק הצער בחיי יעקב. בזכותה מצליחה המשפחה להתאחד מחדש ולהתחיל את תהליך הגאולה של ישראל, כפי שנאמר לאברהם בברית בין הבתרים.

הערבות הזאת לא מתחילה אצל יהודה. היא מתחילה אצל אברהם אבינו. כך מתאר הרמב"ם את תחילת פעולתו של אברהם אבינו: "ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו. כיוון שהכיר וידע התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה. ושיבר הצלמים והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוה העולם וכו'. והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר וממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא. שנאמר: ״וַיִּטַּ֥ע אֶ֖שֶׁל בִּבְאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיִּ֨קְרָא־שָׁ֔ם בְּשֵׁ֥ם יְהֹוָ֖ה אֵ֥ל עוֹלָֽם״. (בראשית פרק כ״א פסוק לג)
"וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירו לדרך האמת עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות הם אנשי בית אברהם ושתל בלבם העיקר הגדול הזה וחבר בו ספרים". (רמב"ם הלכות עז פרק א)

 במסכת שבועות דף ל"ט עמוד א', הגמרא בנושא האחריות איש לאחיו ו׳, חז״ל מביאים פסוק מהתורה: ״וְכָשְׁלוּ אִישׁ-בְּאָחִיו״ (ויקרא פרק כו פסוק לז) שמלמד אותנו שכל ישראל ערבים זה בזה. רק בזמן שהשפעה יורדת לעולם האנושות דרך כלים רוחניים כגון: ״שבת קודש- ראש חודש-חג פסח -ספירת העומר-חג שבועות -תשעה באב -טו באב ׳ראש השנה- יום כיפור -חג סוכות- חג חנוכה-טו בשבט- וחג פורים״ ואם יש שינאה בעם יש האטה בזרימה, יהי רצון שהשלום יחזור על מקומו כפי שכתוב ״עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן״.

אני רוצה לסיים את המאמר במילים לשיר שגיא פלג אהובי לימד אותי, אחינו כל בית ישראל.

 אַחֵינוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל
הַנְּתוּנִים בַּצָּרָה וּבַשִּׁבְיָה
הָעוֹמְדִים בֵּין בַּיָּם וּבֵין בַּיַּבָּשָׁה
הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶם
וְיוֹצִיאֵם מִצָּרָה לִרְוָחָה
וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה
וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה
הָשָׁתָא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב
וְאִמְרוּ אָמֵן וְאִמְרוּ אָמֵן! "