יִזְכּוֹר

יִזְכּוֹר עַם יִשׂרָאֵל אֶת בָּנָיו וּבְנוֹתָיו, הַנֶּאֱמָנִים וְהָאַמִּיצִים, חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגָנָה לְיִשׂרָאֵל, וְכָל לוֹחֲמֵי הַמַּחְתָּרוֹת וַחֲטִיבוֹת הַלּוֹחֲמִים בְּמַעַרְכוֹת הָעָם, ואַנְשֵי קְהִילּוֹת הַמּוֹדִיעִין, הַבִּטָּחוֹן, הַמִּשְׁטָרָה וְשֵרוּת בָּתֵּי הַסֹּהַר, אֲשֶׁר חֵרְפוּ נַפְשָׁם בָּמִלְחָמָה עַל תְּקוּמַת יִשְׂרָאֵל, וְכָל מִי שֶׁנִּרְצְחוּ בָּאָרֶץ וּמִחוּצָה לָהּ בִּידֵי מְרָצְחִים מֵאִרְגּוּנֵי הָטֶּרוֹר.

יִזְכּוֹר יִשׂרָאֵל וְיִתְבָּרַך בְּזַרְעוֹ וְיֶאֱבַל עַל זִיו הָעֲלוּמִים וְחֶמְדַת הַגְּבוּרָה וּקְדֻשָׁת הָרָצוֹן וּמְסִירוּת הַנֶּפֶש אֲשֶׁר הַנִּסְפִּים בַּמַּעֲרָכָה הַכְּבֵדָה.

חַבְרֵי קְהִילַּת הַכּוֹחַ הַפְּנִימִי זוֹכְרִים

הרב דוד איפרגן זוכר ומוקיר אדם מיוחד זה הפועל בנשמת האומה, סגן אלוף עמנואל-יהודה (טוב-עלם) מורנו בן סילוויאה ואילן שלמה, שנפל ביום כ"ה באב תשס"ו (19.08.2006) בן 35 בנופלו, יהי זכרו ברוך – להדלקת נר זיכרון לזכרו לחצו כאן

הרב דוד איפרגן כותב על חברו ומפקדו
אני מבקש לזכור ולהוקיר תודה אישית למפקדי האהוב סגן-אלוף מאיר מינץ ז"ל על שהעניק לי את ההזדמנות להצטרף לסיירת שקד והאמין בי וביכולותיי, למרות שלדעתי לא התאמתי בשום צורה.
סא"ל מאיר מינץ נהרג בעת מילוי תפקידו, בבוקר של יום י' בטבת תשנ"ד (24.12.1993), בקרב ברצועת עזה. הג'יפ בו נסע בכביש נאצר, בפרבר צפוני של העיר עזה, בדרכו למחסום ארז, נקלע למארב מחבלים שפתחו באש לעברו. מן הירי נפצע מאיר אנושות ונפטר מפצעיו כעבור זמן קצר. בתקרית נפצעו קצין נוסף ושני חיילים.

גמליאל סספורטס כותב על אחיו
אבי אחי היקר והאהוב שלי
בסבב חיים זה, לא זכינו להיות יחד זמן רב, שכן במותך הייתי בן 10 בלבד.
אחי אבי היקר העדרך גדול יותר מקיומך הפיזי בחיי, ומהזמן ששהינו בו יחד, גדלנו באותה משפחה עם הרבה שמחה ואושר, עם הווי משפחתי מאוד קרוב ומחבק ועם איכויות שהסתברו כייחודיות עוד משנים אלו ובפרט לאחר שנים אלו.
היית והינך האח הגדול שלי, זה שעיניי אחיו הקטן אליו נשואות תמיד, ואכן אבי, אהבתי את דמותך, את החוזק שבך, את הרוח החופשיה שלך והיכולת לשלב עולמות שונים יחד, את אימוני הכושר, את החברות והחברתיות שבך, אז הפאזל שלנו היה שלם וכן המרקם והיסוד המשפחתי שלנו גם הוא.
שנים אלו התאפיינו כמלאות חיים וזרימה טבעית עד לאותו הרגע שבו נחרץ גורלך ולקחת את הטרמפ הלא נכון, בו נרצחת באכזריות שלא תשוער והושלכת לקבר בשדה לא רחוק משם שהוכן מראש.
נלקחת ממני שוקק ותאב חיים, והשארת תהום גדולה שבכל פעם שאני מביט לתוכה אני נשאב לקיום שאינו קיים, ולחיים שאינם חיים ובכל פעם תחושת הסחרחורת והערפול לוקחים אותי למקום שאין בו מנוחה ושאין ממנו יציאה ולחיים שלך שנגדעו באבחה אחת.
לצערי לאחר מותך התבשר גם מותי רק שאני הייתי בין המהלכים בחיים, מאז מותך אבי, כל-כך חיכיתי שתבוא ותציל אותי מהמוות שלך ומהיעלמותך, מין בקשה לא מובנת, ממש כמו הרצון שתחזור לחיים מחדש אך כמובן שמשאלות אלו לא נועדו להתממש.
אחי שלי אוהב אותך לנצח.

ניצה גנוסר כותבת על בנה שגידלה
שחר נולד ב 2 באוגוסט 1972 בירושלים לאימו רינה ואביו יוסי גנוסר. גדל ברמת השרון.
בגיל 10 עבר איתי ועם יוסי לניו יורק ולמד שם בבית ספר רמז, בית ספר יהודי מסורתי במשך שנתיים, עד סיום השליחות של יוסי.
למד בתיכון כצנלסון בכפר סבא וגר בכוכב יאיר. סיים בהצטיינות את לימודיו בתיכון למרות שלא היתה לו אפילו מחברת אחת.
היה חבר בחברה להגנת הטבע ויצא לטיולים רבים ברחבי הארץ עם חבריו הטובים. הוא אהב לשמוע מוסיקת רוק כבד, לשחק כדורסל במגרש הלילי בכוכב יאיר, לטייל, אהב את אחיו הצעירים ואת משפחתו.
שחר התגייס לצה״ל ובמסגרת קורס מכי״ם, במהלך סיור לילי בבית חנון ברצועת עזה, נהג נסע במהירות לעבר החיילים והרג שניים. שחר היה אחד מהם.
שחר היה בסך הכל 4 חודשים בצבא ונפל בהיותו בן 18 וחצי במרץ 1991.
קשה להאמין, אך עברו 32 שנים מאז.
זו החמצה גדולה הן למשפחתו והן לחברה הישראלית. אין ספק שיכול היה לתרום תרומה משמעותית לחברה ולמדינה.

ניצה משתפת שיר שחיבר חבר משפחה קרוב

ש ח ר  /  אליעזר הלל גזר
הַיּוֹם שָׁנָה וּמִמָּחָר –
עוֹד שָׁנָה וְעוֹד
וּבֵין שָׁנָה לְשָׁנָה
יָמִים וְלֵילוֹת וְדִמְדּוּמִים
חוֹם וְקוֹר וְדִמְדּוּמִים
חִיּוּךְ וּבְכִי וְדִמְדּוּמִים
וְאַתָּה…וּבֵין שָׁנָה לְשָׁנָה
הוֹרִים וְאַחִים וַחֲבֵרִים
וְאִמָּא-אָחוֹת-חֲבֵרָה
וְאַתָּה –
שֶׁתָּמִיד הָיִיתָ וְנִשְׁאֶרֶת תָּמִיד
וּבְדִמְדּוּמִים עַד אֹפֶק אֵלּוּ
אוֹהֲבֶיךָ מְבַקְּשִׁים-
שַׁחַר!
וְאַתָּה…
וְהַיּוֹם שָׁנָה וּמִמָּחָר –
עוֹד שָׁנָה וְעוֹד
וּבֵין שָׁנָה לְשָׁנָה
חוֹלְמִים עַל זְרִיחָה וּשְׁקִיעָה
מְיַחֲלִים לִפְרִיחָה וּשְׁקִיעָה
מְאַחֲלִים שְׂמֵחָה וּשְׁקִיעָה
וְאַתָּה…
שֶׁתָּמִיד הָיִיתָ נִשְׁאֶרֶת תָּמִיד אֵינְךָ וְחוֹזֵר
וּבִשְׁקִיעָה אֵינְסוֹפִית זוֹ חַסְרַת הַמָּחָר
אוֹהֲבִים חַיִּים אוֹתְךָ –
שַׁחַר!
וְאַתָּה…
וְהַיּוֹם שָׁנָה וּמִמָּחָר –
עוֹד שָׁנָה
וְאַתָּה.

רותי סספורטס כותבת על אחיה
אחי היקר אבי, היה צעיר ממני בשנה. הוא היה תינוק יפהפייה, ילד מיוחד ונער רגיש ביותר. אהב מאוד לכתוב ולקרוא שירה, ספרות ומוזיקה. הוא בורך ביכולת פיזית יוצאת דופן הבאה לידי ביטוי ביכולתו כגולש ומאוחר יותר כלוחם. אשדוד העיר, המקום בו גדלנו, היוותה בסיס לאימוני הגלישה שלו.
חונכנו בבית מרוקאי מסורתי בו ערכי משפחה חמים וערבות הדדית ומשפחתית. אף שאני הייתי האחות הבכורה, אבי היה תמיד זה ששמר עליי ונהג כבכור במשפחה, עמד לצדי ונסך בי תחושת ביטחון ושמירה. הקשר ביננו התאפיין באיכויות של חיבור נפשי עמוק וקרוב אשר התבטא במסירות לב נדירה.
בשנת 1989 הייתי בשלב בו סיימתי את לימודי הסיעוד, התגוררתי בתל אביב והתחלתי את עבודתי פה בבית החולים איכילוב. אבי אחי שירת כלוחם ביחידת מגלן, בבסיס ג'וליס שבדרום.
זה היה ביום חמישי ה-16.2.89. אימי רחל, לא חשה בטוב ואבי שהיה קשור אליה מאוד, ביקש וקיבל אישור לצאת מהבסיס בכדי לבקר אותה. הוא יצא מהבסיס בדרכו הביתה ותפס טרמפ כשברכב היו מחבלים שהתחפשו לחרדים.

אל הבית הוא כבר מעולם לא הגיע…

יום חמישי הזה זכור לי היטב עד היום. אימא התקשרה אלי מודאגת מאוד כיוון שעברו שעות ואבי לא הגיע הביתה. ניסיתי להרגיע אותה ובעיקר את עצמי אף שחשתי שמשהו לא טוב התרחש. אבי היה בחור אחראי ומעולם לא נעלם לשעות מבלי להודיע. באותה העת לא היו טלפונים ניידים או אפשרות זמינה להשיג את הצבא ולהודיע שהוא נעדר ובקושי הצלחנו ליידע מישהו מהיחידה שלו. בשעת לילה מאוחרת, עליתי על הרכב ונסעתי להוריי לאשדוד. הצלחנו לאתר את היחידה ובעצתם פנינו למשטרה. התגובה של מערכות הביטחון באותה עת היו שונות, והיה קשה לגייס התערבות מהירה שתבין את בהילות המצב.

לימים הבנו שאבי נרצח זמן קצר לאחר שעלה על הטרמפ בדרכו הביתה. לפנות בוקר כבר נסענו לבסיס להיפגש עם מי שהיה שם. ספרנו את הדקות בכדי שנהיה מסוגלים להתחיל בחיפושים אחריו וניסינו נואשות להסביר שמה שקרה חריג ודורש התערבות אך באותה עת לא הסכימו להתחיל בחיפושים לפני שיעברו 24 שעות מרגע ההיעדרות.
הבענו את תחושותינו מול כוחות הביטחון ואת רצוננו העז כמשפחה לפעול במיידיות ובמהירות בניסיון לאתר את אבי ואת הרצון שלנו בתגובה מהירה ובפעולות משמעותיות על מנת להבין היכן הוא. לאחר 24 שעות אבי אכן הוכרז כנעדר. אלו היו צהריי יום שישי ובבית דתי מסורתי אלו הם זמנים מקודשים של התארגנות לקבלת השבת, אך התחושות היו קשות מנשוא.

למחרת, יום שבת, ושבועות לאחר מכן, התגייסה מדינה שלמה עם רבבות אנשים לחפש את אבי. הוריי התרסקו וכך מצאתי את עצמי, האחות הבכורה, מנהלת את מסע החיפושים הנורא. אמי, רחל, נסעה לכל מקום שחשבה שיוכל לסייע לה למצוא את בנה, אבי יעקב התכנס אל תוך עצמו, ואני עם אנשים מיוחדים שפגשתי באותה עת התמודדתי מול הצבא, השב"כ, ראש הממשלה ושר הביטחון וצוות איתור נעדרים בניסוח יומיומי של בקשה: להחזיר את אבי הביתה.
פגשנו באותה עת אנשים מרשימים ומרגשים משכמם ומעלה שפעלו לילות כימים לעזור לנו למצוא את אבי. אנשים אלו וכן אנשים מדהימים מהיחידה של אבי הפכו לימים למעין משפחה ואיתם אנחנו שומרים איתם על קשר עד היום.
לא אשכח לעולם את תעצומות הנפש שנדרשו לנו למפגשים שארגנו לנו כוחות הביטחון עם גורמים שונים בנקודות מפגש שם פנינו אל ליבם בתחינה לעזרה באיתורו של אבי. לימים הבנתי שהם היו דמויות מפתח בחטיפה והיו מעורבים אישית בצורה זאת או אחרת.
בתקופת היעדרותו של אבי, נחטף ונרצח חייל נוסף בשם אילן סעדון ז"ל ובמהלך החיפושים אחריו אבי נמצא. גופתו נמצאה לא הרחק מהמקום בו עלה לטרמפ בדרכו הביתה והיא נמצאה לאחר 81 ימים.

מותו של אבי יצר שבר גדול במשפחה שלנו. למעשה החיים נחלקים לחיים לפני והחיים שלאחר מכן. זוהי טראומה שהטביעה בי חותם ששינה את האופן שבו אני מגיבה לסיטואציות חיים באופנים שלא הכרתי עד אז או ידעתי שקיימים בי כאדם. מפרספקטיבה של 30 שנה, אין לי ספק שהאדם, האישה, האם ואשת המקצוע שאני היום, מקפלים בתוכם לא מעט מתובנות החיים החריגות והעוצמתיות שנחשפתי אליהם שלא מבחירה.
הוריי חדלו לתפקד למשך תקופה ארוכה. התחושה הזכורה לי היטב היא תחושה של זמן העומד מלכת, הזמן עצר. יעקב, אבי היקר, מעולם לא הצליח למצוא את כוחות הנפש להתאושש עד ליום מותו לפני כתשע שנים. אמי רחל נושאת את השבר הגדול הזה עד היום וההיעדר הנוכחות של אבי מלווה אותי יומיום. למעשה לא עובר יום אחד מבלי שאני חשה את הקושי האדיר באובדנו. אלו הן למעשה חיים המכילים בתוכם חלק חסר כשהמחשבה על מה יכול היה להיות אחרת עוברת במוחי לא פעם.

החלומות עליו שפוקדים אותי לעיתים הן מקור לנחמה רגעית…

ולאחי היקר אבי, אני כבר יותר שנים בעולם בלעדיך מאשר איתך. חשבתי לא מעט על שמות המקומות, האנשים ועל כל חלקי הסיפור: נחטפת בצומת הודיה והמילה הודיה הפכה ללא ספק לכלי חד ומדויק בחיי אשר עצם המחשבה על אחי היקר כל יום, מחייבת אותי בהיפוך הראיה.
היית אח נפלא ואני אוהבת אותך ללא זמן. אני מודה על השנים שהיית כאן איתנו ועמוק מאד בחיי. היית אדם נדיר. בכל אירוע בחיי, אתה איתי ותהיה עד ליומי האחרון.

זו סתירת החיים וזהו כנראה גם כוחם, באותו הזמן.

אוהבת לעד,
אחותך רותי

סמל אברהם (אבי) סספורטס בן רחל ויעקב, יהי זכרו ברוך – להדלקת נר זיכרון לזכרו לחצו כאן

גליה גונן כותבת על אחיה
סמל גלעד קרן, בן תמר ואריאל. נולד ביום ח' בתמוז תש"ל (12.7.1970) בכפר סבא. ילד רביעי להוריו ובן ראשון לאחר שלוש בנות. נכד לשרה ואברהם קרן ולאהובה ומשה גרייבר, מאנשי העלייה השנייה והשלישית. גלעד למד בבית-הספר היסודי 'אוסישקין' בכפר סבא והמשיך את לימודיו בחטיבת-הביניים ולאחריה בבית-הספר התיכון 'כצנלסון' במגמה הכימית. היה בעל תודעה חברתית ערה ותחושת הזדהות ושייכות לארץ ולחברה ושאיפה 'לשנות את העולם'. גלעד התנדב ל'משמר האזרחי' בכפר סבא, כביטוי למחויבותו החברתית. לצד זאת התעניין בקולנוע, היה חובב מחשבים ואף עבד בחנות מחשבים.

הוא התגייס לשירות סדיר בצה"ל בנובמבר 1988 והוצב לשרת בחיל האוויר בתפקיד שבחר בו: פקח-טיסה. לאחר תקופת ההכשרה בקורס, הוצב לשרת בשדה-תעופה בצפון הארץ. היה פקח-טיסה מצטיין, הן מן ההיבט המקצועי והן מן ההיבט האנושי.

גלעד נפל בעת מילוי תפקידו ביום ט' בסיוון תשנ"א (21.5.1991) והובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בכפר סבא. הניח הורים ושלוש אחיות – גליה, הדי והילה.

במכתב תנחומים למשפחתנו כתב מפקד היחידה על כשרונו המפליא של גלעד במילוי תפקידו ועל האופן המיוחד שבו נהג לארח, לדאוג ולעזור לכל הבאים בשערי הבסיס. ועוד מציין המפקד על כתיבת סידרת נהלים, שהתכוון לערוך אותם, אך לא הספיק…"

ירון רוזיאק, זוכר ומוקיר את גיסו, סגן מנחם שניידר בן שרה ויוסף, שנפל ביום כ"ח באדר א' תשל"ו (29.02.1976) בן 23 בנופלו, יהי זכרו ברוך – להדלקת נר זיכרון לזכרו לחצו כאן

אתי גולדנברג, זוכרת ומוקירה את אחיה, רב סמל דוד פרץ בן עליזה ויוסף, שנפל ביום י"ד בתשרי תשל"ד (10.10.1973) בן 21 בנופלו, יהי זכרו ברוך – להדלקת נר זיכרון לזכרו לחצו כאן

גיא פלג, זוכר ומוקיר את דודו, רב סרן אמנון סהר קרוסהר בן שרה ואליהו, שנפל ביום כ"ח בתשרי תשל"ד (24.10.1973) בן 25 בנופלו, יהי זכרו ברוך – להדלקת נר זיכרון לזכרו לחצו כאן

ארנון מיינפלד, זוכר ומוקיר את אחיו, סמל ראשון גד מיינפלד בן אורנה ויוסף, שנפל ביום י' בכסלו תשנ"א (26.11.1990) בן 19 בנופלו, יהי זכרו ברוך – להדלקת נר זיכרון לזכרו לחצו כאן