רֹאשׁ חוֹדֶּשׁ אִיָּר התשפ"ג - הרב דוד איפרגן

"ראש חודש אייר

״כל המשפיע למטה משפיעים עליו מלמעלה״ (הרב דוד איפרגן)

ראש חודש הוא שורשם של כל חגי ישראל שכן כל המועדים נקבעים על פי תחילת החודש.
החודש – התחדשות רוחנית -אנרגטית שמוטמעת בזמן הנוכחי.

משמעותו של ראש החודש היא התבוננות בערך החידוש. אנו יכולים לראות בעינינו כיצד הירח מתחדש בכל חודש. הירח מופיעה בצורה מוקטנת, ואז במשך כשבועיים הוא הולך וגדל עד שמגיע לשיא גודלו, ואחר כך שוב הולך וקטן עד שנעלם וחוזר חלילה. תהליך זה מעורר בנו את רעיון החידוש. לכן גם שמו של הירח במקרא הוא: חודש, כלומר שהוא מחדש את עצמו. הקב"ה מצווה את משה ״החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה״. (שמות פרק יב פסוק ב)

י"ב חודשים – כנגד י"ב צירופי שם ה'
על מהות י״ב החודשים אנו למדים מפסוק בישעיה: ״בִּטְחוּ בַיהוָה, עֲדֵי-עַד: כִּי בְּיָהּ יְהוָה, צוּר עוֹלָמִים״. (ישעיה פרק כו פסוק ד)
הרעיון של מבנה שם הויה – שהקדוש ברוך הוא בכל רגע ורגע מהווה–מחיה מוריד לעולם שפע מיוחד בשנים עשר פעימות קבועות, כל חודש לפי תכונתו.
צירופי אותיות השונים של שמו של הקדוש ברוך הוא מציינים את כוונותיו של הבורא בבריאה, מה הטעם לבריאה. בתפילת שחרית של שבת אנו אומרים: ״המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית״. מה כוונת משפט זה, והרי אנו יודעים כי הטבע הוא קבוע והעולם אינו משתנה? אלא רבי חיים מוולוז'ין בספרו נפש החיים מסביר, שבכל רגע ורגע ישנו צירוף אחר של אותיות שמו של הקב"ה. העולם הוא אותו עולם, אך המוטיבציה לבריאתו השתנתה בהתאם לצירוף האותיות. עכשיו למרות הקביעוּת הידועה מראש יש לנו יכולת השפעה רבה על הצורה שבה תופיע התכונה של כל חודש, וזאת על ידי עבודה על אותו ערך הקשור לאותו חודש. ואת זה אנו חווים דרך הפסוק שהקדוש ברוך הוא מוסר למשה רבינו: ״הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה״.

כאן הקדוש ברוך הוא נותן לנו את האפשרות לקבוע איך מהות החודש תיראה מבחינה: רוחנית-אנרגטית-רגשית-גופנית.

יש להבין שבכל תכונה הקשורה לאותו חודש ישנה הנהגה שמכוונת אותה, בתוך -הנהגה זו – ישנה מציאות מסודרת וקבועה, אך עם אפשרות לשנות את הגוון שלה, ואת זה אנו למדים מהפסוק: ״זֹאת עֹלַת חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה״. ״זֹאת״ האות ״ז״, רומזת לשבעת ימי בראשית, ומדגישה את הצד במציאות שהוא ידוע מראש, קבוע ויציב, ואין לנו יכולת לשנותו. האותיות הנוספות: האות א הראשונה והאות ת האחרונה באל"ף בי"ת רומזות על שתי תנועות בעלות זרימה אנרגטית שדרכם האדם חווה את האירועים.

הראשונה תנועה מעגלית – שכל תפקידה הוא להכריח את האדם להתקיים בעבר, ולא מאפשרת תנועה בהווה היום יומי. ואז האדם, נע ללא אפשרות להגיע למטרה, מפני שכל הזמן התנועה המעגלית מחזירה אותו לאותו אירוע מחדש ולא חשוב אם זה מגיע דרך פנים המנטל- מחשבות, או דרך החוץ, פחדים וחרדות.

השנייה תנועה תהליכית שכל תפקידה הוא להוציא את -האדם מהגלות על ידי הארת הגילוי, הרצון האמיתי אשר מוסתר בתוך התת מודע, זאת הסיבה שאנחנו חגים סביב המטרה הקשורה להווה ולא מצליחים להגיע אליה, מפני שיש מטרה נסתרת שאנחנו לא מודעים אליה, שלא מאפשרת את המעבר להווה הנוכחי, עכשיו אנו מתחילים להבין את הכוח ההשפעה של תנועה תהליכית המאפשר הוצאת -האדם מהתנועה המעגלית-גלות שחלק מהתכונות שלה הוא בהשראת אנרגיה של ספק שכל תפקידו להניח את האדם בקונפליקט תמידי העצמי של האדם בין האני המקורי לבין נשמת האדם שבתוכו. וזאת הסיבה העיקרית שהוא לא מצליח לממש את הפוטנציאל בגלל שהוא שבוי בתפיסת מציאות שמקורה מגיע מאנרגיית גלות-אשמה – שלא מאפשרת לאדם לקחת אחריות על המעשים שלו, בגלל הצריבות שהפכו לטראומת, ועל ידי עבודה על הערך הקשור לאותו החדש יש ביכולתנו לשנות את התנועה מאנרגיה מעגלית לאנרגיה תהליכית.

דרך העבודה על הערך אנו מתחילים לחוות את השורש הרוחני שלנו, שהוא הניצוץ האלוקי בקרבנו. כיוון שיש את זה בשורש, הענף מתענג על הדברים האלה ואוהב אותם. הנביא מלאכי מסביר לנו את מהותו של הקדוש ברוך הוא, על ידי הפסוק: ״כִּי אֲנִי יְהוָה לֹא שָׁנִיתִי וְאַתֶּם בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם״. (מלאכי פרק ג פסוק ו) הנביא אומר לנו תדעו בתודעות שאתם מתקיימים בתוכם, שאין שום שינוי באור האלוקי – היה, הווה ויהיה, אחד יחיד ומיוחד אין שינוי, יש קביעות. זה תמיד אותו כוח, הוא לא משתנה במציאות, אלא, שבעולם שלנו הוא לובש צורות שונות של ביטוי, אבל בשורש אין שינוי. רק אנחנו בתור ענפים חווים שינויים כל הזמן. חווית השינויים בחיים היא חוויה המתלווה אליה תחושה פנימית של הסתרה בין אם זה במודע ובין אם לאו, והתוצאה עבורנו היא סבל, עד שמגלים שעצם ההסתרה, מראה לנו שמוזרם לנו מהשורש הרוחני לענפים כוח התחדשות. מביאה אותנו למודעות שאומרת: ״ואפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה, בוודאי גם שם נמצא השם יתברך. גם מאחורי הדברים הקשים העוברים עליך אני עומד״. (רבי נחמן מברסלב בספר ליקוטי מוהר״ן תורה נו)

ביאור המילים
כדי להבין את סוד ההצלחה של הקיום בעולם, צריך להבין קודם כל את עומק המילים. כאשר התורה מתייחסת לקורות עם ישראל באחרית הימים, היא מתארת מצב של הסתר פנים: ״וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא״. (דברים פרק לא פסוק יח) אנחנו מתקיימים בתקופה מטורפת בעם ישראל מכל ההיבטים גן הרוח- אנשים בורחים לאמונות שגויות- גן המוות- אנו חווים את האסונות הנוראים דרך זוגות וילדים שנעלמים מעולם העשיה ללא עת וגן החומר חברות מתרסקות לתוך עצמם כולנו רואים ומרגישים היטב את הסתר הפנים הנורא הזה. אנחנו חיים בעולם חומרני שהשתלט עלינו, וכובש לנו את הרצונות. אנו מותקפים מחוצה לנו, והכל נראה כמו בלגן, בלי השגחה של בורא, אכן – הסתר גדול. אבל הפסוק לא מדבר סתם על הסתר, אלא הוא כופל את המילה הסתר, ללמד שיש פה הסתר כפול: ״ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא״. פירושו של דבר שההסתר יהיה כל כך חזק, עד שהאדם עצמו אפילו לא ידע להבחין כי הוא מצוי בהסתרה.

משל לדבר: שהילדים משחקים מחבואים ואחד מהם מתחבא, ידוע שצריך לחפש אחריו, ואז זה נקרא שהוא נמצא בהסתר; אבל אם אף אחד מהילדים לא יודע שהוא משתתף במשחק, אז עצם הסתרתו נמצאת בהסתר, כלומר אפילו לא יודעים שצריך לחפש אחריו וזהו זה הסתר כפול ומכופל. כך הוא הקשר של העולם עם בוראו – אנחנו לא ממש מרגישים בכלל שהקב"ה נסתר מאיתנו. אבל הסוד הנחמה הגדולה, ואפילו בהסתרה, ואפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה, גם שם נמצא השם יתברך. אפילו מי שעומד בשעת מצוקה וצער, במצבים הקשים ביותר, גם שם נמצא איתו הקב"ה, מכוון אותו ומדריך אותו. מילות נחמה כאלה מזכיר לנו כמה שונים היינו אילו היינו זוכרים שהבורא נמצא תמיד לצידנו. מעשה הענווה הגדול ביותר הוא להיות במודעות של הבורא זאת תודעה-תובנה שהוריד לנו מורנו ורבנו רבי נחמן מברסלב דרך ספרו המדהים ליקוטי מוהר"ן "שֵׁם הֲוָיָה" כעת נעבור למושג "שֵׁם הֲוָיָה" המכיל בתוכו את ההארה שירדה לעולם ומשייכת אותה לתכונת ההוויה של אותו חודש.

המשמעות של אותה הֲוָיָה היא שהכוח שהקדוש ברוך הוא מוריד לעולם מתמזג עם הֲוָיָה של אותו חודֶש, אשר ביחד, הם יוצרים חיות – מהווה – מחייה ומשפיעה שפע לכל מי שמסוגל להכיל את המיזוג רוחני -רגשי- גשמי שכל חודש מייצג לפי תכונתו הרוחנית של החודש.

אך כפי שהסברנו שגם בתוך הקביעוּת הידועה מראש, יש לאדם בפרט ובעם ישראל בכלל, יכולת השפעה רבה על הצורה שבה מופיעה התכונה של כל חודש, על ידי עבודה רגשית על הערך הקשור לאותו החודש ועל ידי עשיית חסד, וזוהי משמעות הפסוק: "״הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" – שהחודש מסור בידינו ואנחנו מסוגלים כיצד הוא ייראה.

צירוף המאיר של שֵׁם הֲוָיָה לחודֶש אייר ״י-ה-ה-ו״,
היוצא מראשי התיבות של הפסוק: ״כִּ֣י אִם־בְּזֹ֞את יִתְהַלֵּ֣ל הַמִּתְהַלֵּ֗ל הַשְׂכֵּל֮ וְיָדֹ֣עַ אוֹתִי֒ כִּ֚י אֲנִ֣י יְהוָ֔ה עֹ֥שֶׂה חֶ֛סֶד מִשְׁפָּ֥ט וּצְדָקָ֖ה בָּאָ֑רֶץ כִּֽי־בְאֵ֥לֶּה חָפַ֖צְתִּי נְאֻם־יְהוָֽה״ – ״יִתְהַלֵּ֣ל הַמִּתְהַלֵּ֗ל הַשְׂכֵּל֮ וְיָדֹ֣עַ״ – ״י-ה-ה-ו״. (ירמיהו פרק ט פסוק כ״ג)
חשוב להבין שנדרשים מאיתנו כוחות נפש כדי לבנות ״כלי-רצון״ שיוכל להכיל את ההשפעה שיורדת באותה החודש. הדבר דומה למים שנשפכים מלמעלה, אך אין כלי שיקבל אותם. בראש חודש אייר אנו מקבלים אל הכלים-רצונות שלנו השפעה של גאולה מעבדות לחירות הקשורה לגוף פיזי -רגשי -מנטלי, ולכן יש הרבה שמחה בעולם.
את המבנה של חודש אייר אנו למדים מחז״ל דרך שלושה פסוקים המדברים על ריפו של המערכת המנטלית–מערכת הפיזית-מערכת הרגשית.

ריפוי המערכת המנטלית מתקיים דרך הפסוק:
״וַיֹּ֩אמֶר֩ אִם־שָׁמ֨וֹעַ תִּשְׁמַ֜ע לְק֣וֹל ׀ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ וְהַיָּשָׁ֤ר בְּעֵינָיו֙ תַּעֲשֶׂ֔ה וְהַֽאֲזַנְתָּ֙ לְמִצְוֺתָ֔יו וְשָׁמַרְתָּ֖ כׇּל־חֻקָּ֑יו כׇּֽל־הַמַּחֲלָ֞ה אֲשֶׁר־שַׂ֤מְתִּי בְמִצְרַ֙יִם֙ לֹא־אָשִׂ֣ים עָלֶ֔יךָ כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה רֹפְאֶֽךָ״ (שמות פרק טו פסוק כו)

ריפוי המערכת הגופנית פיזית באמצעות הפסוק:
״וַעֲבַדְתֶּ֗ם אֵ֚ת יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וּבֵרַ֥ךְ אֶֽת־לַחְמְךָ֖ וְאֶת־מֵימֶ֑יךָ וַהֲסִרֹתִ֥י מַחֲלָ֖ה מִקִּרְבֶּֽךָ״ (שמות פרק כג פסוק כה)

ריפוי מערכת הרגשית באמצעות הפסוק:
״וְהֵסִ֧יר יְהֹוָ֛ה מִמְּךָ֖ כׇּל־חֹ֑לִי וְכׇל־מַדְוֵי֩ מִצְרַ֨יִם הָרָעִ֜ים אֲשֶׁ֣ר יָדַ֗עְתָּ לֹ֤א יְשִׂימָם֙ בָּ֔ךְ וּנְתָנָ֖ם בְּכׇל־שֹׂנְאֶֽיךָ״ (דברים פרק ז פסוק טו)
"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה". (שמות פרק יב פסוק ב)

הקדוש ברוך הוא אומר למשה רבינו ״החודש הזה לכם״ – ״מציאות בה מתחילה בו עצמאותכם, והוא המפתח לקביעת המועדים. "מועד" מלשון "מפגש". הקדוש ברוך הוא מבקש ללמד את עם ישראל את סוד המפגש. אך שונה ממלאכי השרת הקבועים במלאכתם, נותנת התורה לעם ישראל את האחריות לקביעת המועד של המפגש: ״אשר תקבעו אתם״.

חג הפסח הוא המועד הראשון. כבר בשבתם במצרים, לפני יציאתם ממנה, נצטוו עם ישראל להתכנס בבתיהם ולחוג את המועד הזה. הקדמת מועד מתקיימת מהפסוק "החודש הזה לכם", המעבירה את כובד האחריות מ-גורל שמימי לאחריות אישית ולאומית. מאז ועד היום אנו מציינים את הלוח העברי, שהוא נבדל ושונה מן הלוח השמשי. והוא הפך להיות מרכיב חשוב לזהות יהודית.

את האנרגיה של חודש אייר שהמבנה שלה בנוי על אנרגיה של עקשנות, אנו למדים מתוך פרק תהילים ק"א:
א לְדָוִד מִזְמוֹר חֶסֶד וּמִשְׁפָּט אָשִׁירָה לְךָ יְהוָה אֲזַמֵּרָה: ב אַשְׂכִּילָה בְּדֶרֶךְ תָּמִים מָתַי תָּבוֹא אֵלָי אֶתְהַלֵּךְ בְּתָם לְבָבִי בְּקֶרֶב בֵּיתִי: ג לֹא אָשִׁית לְנֶגֶד עֵינַי דְּבַר בְּלִיָּעַל עֲשֹׂה סֵטִים שָׂנֵאתִי לֹא יִדְבַּק בִּי: ד לֵבָב עִקֵּשׁ יָסוּר מִמֶּנִּי רָע לֹא אֵדָע: ה מְלָשְׁנִי בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ אוֹתוֹ אַצְמִית גְּבַהּ עֵינַיִם וּרְחַב לֵבָב אֹתוֹ לֹא אוּכָל: ו עֵינַי בְּנֶאֶמְנֵי אֶרֶץ לָשֶׁבֶת עִמָּדִי הֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ תָּמִים הוּא יְשָׁרְתֵנִי: ז לֹא יֵשֵׁב בְּקֶרֶב בֵּיתִי עֹשֵׂה רְמִיָּה דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי: ח לַבְּקָרִים אַצְמִית כָּל רִשְׁעֵי אָרֶץ לְהַכְרִית מֵעִיר יְהוָה כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן:

אחרי השיעורים אשר מועברים דרך העמותה בתבנית של הכוח הפנימי כדאי לנו לנצל את מלוא הכוח של ראש חודש אייר, פשוט כי האנרגיה הזאת לא תחזור. האנרגיה של חודש אייר ממוקדת ומכוונת מטרה, עם היכולת לשמור ולחזק את הקיים כבר.
השם העברי של החודש הוא אייר, ואותיות השם הזה הן ראשי תיבות של המלים: ״וַיֹּ֩אמֶר֩ אִם־שָׁמ֨וֹעַ תִּשְׁמַ֜ע לְק֣וֹל ׀ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ וְהַיָּשָׁ֤ר בְּעֵינָיו֙ תַּעֲשֶׂ֔ה וְהַֽאֲזַנְתָּ֙ לְמִצְוֺתָ֔יו וְשָׁמַרְתָּ֖ כׇּל־חֻקָּ֑יו כׇּֽל־הַמַּחֲלָ֞ה אֲשֶׁר־שַׂ֤מְתִּי בְמִצְרַ֙יִם֙ לֹא־אָשִׂ֣ים עָלֶ֔יךָ כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה רֹפְאֶֽךָ״ (שמות פרק טו פסוק כו)

חודש אייר בתוכו מתקיימים יחד אנרגיות בעלות העדר אור, ואור עצום. ותהליך זה מעורר בנו תחושות שאין בידינו הכוח לגעת בהם.

את ההעדר האור הראשון – אנו חווים דרך 24,000 תלמידיו של רבי עקיבא, שהיו נשמות גדולות, אשר נספו במגפה באותו זמן
את העדר האור השני – הגדול והנורא מכל אנו חווים דרך שישה מיליון יהודים טהורים אשר נספו בשואה
וההעדר האור השלישי – שכואב ברמה הפיזית אנו חווים ביום הזיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה, והכי כואב על הרצח הנורא של שלוש זוגות וילדים טהורים שנקטפו בטרם עת.

מצד שני את עוצמות האור אנו חווים דרך י"ד באייר פסח שני – ל"ג בעומר, תאריך ההילולה של מחבר ספר הזוהר, רבי שמעון בר יוחאי – חג יום העצמאות – ויום שחרור העיר ירושלים.

עכשיו נשאל איך בכלל ניתן לחבר כזה אובדן והעדר אור עם אור שמביא רפואה ענקית בחודש זה?
התשובה נמצאת בקוטביות: היכן שנמצא העדר אור הגדול ביותר קיים גם הפוטנציאל לאור הגדול ביותר. מתוך העדר אור כזה ענק וכואב, התגלה כוח עצום של אנרגיה שבסופו של דבר איפשר את הכנסת התודעות בעלות אנרגיה של אחדות ורפואה גדולה, וזה קרה בחודש אייר.

אחד המבנים הטובים והרעים בחודש אייר, כמובן תלוי איך אנחנו חווים אותו, הוא העקשות – ״לֵבָב עִקֵּשׁ יָסוּר מִמֶּנִּי רָע לֹא אֵדָע״.

המהות של חודש אייר היא מחויבות לקבל החלטה לפעול בניגוד לעולם ההוויה של המציאות העכשווית ניתן דוגמה קלאסית – אם אנחנו מחליטים על משהו, אז זהו זה. אנו קובעים דעה ונצמדים לדעה הזו ויהי מה. יש לנו את היכולת להישאר עם משהו באש או במים. אפילו אם השטיח עליו אנו עומדים נמשך מתחת לרגלינו, אנו נצמד אליו בכל כוחנו.

זמנים רוחניים
לכל זמן יש השפעה מיוחדת משלו, בראש חודש ההשפעה הייחודית שלו משתייכת לקבוצה המכונה "למעלה מהטבע". שהמסוגלות שלה היא לעזור לאדם לפרמט את המבנים שנותרו מההרגלים שאדם רכש ממעשים שליליים. על ידי פירמוט המבנה, האדם מקטין את התכונות השליליות שבו, שהביטוי להן היא ביקורתיות, שפיטה וראיה סלקטיבית ומוגבלת על פגמי הזולת, תחושת מסכנות שנובעת מחוסר הגשמה, חוסר הערכה עצמית, מודעות נמוכה, קיבעון בתוך מצב קיים בלי הרצון והיכולת לפרוץ החוצה. כתוצאה מכך מתפתח חיפוש אחר פתרונות קלים כמו התמכרויות מכל הסוגים שמשאירים אותנו בערך הנמוך.

ערך נמוך-עצמי כוזב – ארגון אישיות שהאדם בעצם מפתח כדי לא להתמודד עם כאבים רגשיים -רוחניים שהביטוי מגיע דרך מבנים שמתקיימת בהם מוטיבים של נטישה שמביאה את האדם לאכזבה.

כדי לעלות לערך גבוהה התהליך שמתבקש מאיתנו הוא בכל שאנו עושים על ידי לקיחת אחריות על עצמנו- בירור הרצונות- הכנסת אהבה- שמירה על התשוקה לא תכבה- כל זה מעלה אותנו לערך הגבוהה בתהליך.

ערך גבוה- עצמי אותנטי – ארגון פנימי שעוזר לאדם לפתח זהות סובייקטיבית אמיתית, העומדת בבסיס היכולת להתקיים באופן, יצירתי וחיוני.

המבנים של ערך נמוך וערך גבוה מתפשטים ולובשים צורות דרך: אחריות-סמכות. רצון. -אהבה.-תשוקה המאפשרת תהליך של שינוי צורה- היפוך צורה- השתוות הצורה.

ארבעה מבנים אלו עוזרים לנו בתהליך של ״התיקון-יעוד״ שאנו חווים דרכם את עולם העשייה. כל ארבעת המבנים הללו מתרוקנים בכ״ט בחודש שזה סוף החודש ומתמלאים מיד בראש חודש שזה א' בחודש. ארבעת המבנים מתמלאים דרך המהות האנרגטית שבו החדש משפיע עלינו.

המבנה הראשון מכונה: ״אחריות" שהיא נגזרת מהמילה "אחר".
תהליך הבשלת האחריות והתפתחות מוסרית. בתודעתנו מתחילה דרך ארבע מערכות:
המערכה הראשונה: מלמדת אותנו על מהות האשמה שמעשינו נמצאים בשליטתנו ועל ידי לקיחת אחריות אישית מתרוקנת "מהות מהאשמה" שאנחנו מתקיימים דרכה.
המערכה השנייה: מלמדת אותנו שלא כל דבר שאפשר לעשות, הוא גם דבר שמותר לעשות – אחריות מוסרית.
המערכה השלישית: מלמדת אותנו שיש לנו חובות לא רק כלפי עצמנו, אלא גם כלפי כל מי שלמעשינו יכולה להיות השפעה עליו – אחריות קולקטיבית.
המערכה הרביעית: מלמדת אותנו שהערך והמוסר איננו רק מוסכמה אנושית, אלא הוא מעוגן בעצם המבנה של הקיום. יש "אדון לעולם – אֲחֵרוּתוֹ הַמֻּחְלֶטֶת" יש אפוא סמכות העומדת מעלינו, אנו ממלאים את אחריתנו כלפיה על ידי התנהגות מוסרית אנו מכניסים לתודעתנו את האחריות הרוחנית-שמימית.

לסיכום, אחריות היא הכרה בקיומם של אחרים שיש להם זכות טענה בדבר התנהגות, שאנו מחויבים לתת דין וחשבון בפניהם או על אודותיהם. כך גם המקבילה האנגלית ‏responsibility, שנגזרה מ-response, מַעֲנֶה. האחריות היא תמיד היענות למשהו אחר או למישהו אחר ואז להתחיל להכיל את המצב האנושי ועל אופן צמיחתו המוסרית של האדם מהיצרים אל המצפון: מהיותו "עפר הארץ" – עד שיהיה בו את המסוגלות לקחת עליו את האחריות המוסרית שהתורה מכתירה כ"צלם אלוהים".

המבנה השני מכונה התבהרות הרצונות

ארבעת הרצונות
אדם עובר ארבעה מצבים ברצון, והם מקבילים לארבע שלבים בהתפתחות נפש האדם:
א) השלב הראשון בהתפתחות נפש האדם מכונה רצון לקבל על מנת לקבל – זהו מצבו של התינוק. אין לו שום כוונה לתת שום דבר פשוט רוצה לקבל נקודה.
ב) השלב השני בהתפתחות נפש האדם הוא שלב שבו התינוק הפך לילד זה כבר לא רצון לקבל על מנת לקבל אלא רצון להשפיע על מנת לקבל – הנפש מתחילה לעבור עידון. אומרים לו אתה תקבל שעה לראות במסך של הטלוויזיה (רצון לקבל על מנת לקבל), רק לאחר שתסדר את החדר שלך תכין שיעורי בית (רצון להשפיע על מנת לקבל). התהליך שהוא עובר ממצב של אחידות למצב של אחדות זה דורש מהילד לתת מעצמו וליצור שיתוף פעולה עם הזולת יוצא לפי זה שהרצון לקבל על מנת לקבל אצל הילד נשאר אבל עוביו של הרצון עודן.
ג) השלב השלישי מביא עימו את המהפך ברצון להשפיע על מנת להשפיע – שלב זה הוא פרי ההרגל. מרוב תרגול של מידת החסד, מתהפכת תכונתו של האדם לרצון אידיאליסטי של נתינה בלבד. תכונה זו מצויה אצל הנער, כשהוא חי את התקופה הערכית ביותר בחייו.
השאלה מה לימד אותו לרצות לתת? תשובה: זאת הנשמה שלו. הנשמה שלו מבחינת יש מיש ומאירה יותר ויותר על הגוף שלו שכל כולו הוא רצון לקבל על מנת לקבל ואז נוצר תהליך בתוכו שהרצון לתת על מנת לתת גובר על הרצון לקבל על מנת לקבל עד שהאדם מגיע לבגרותו המוסרית, ואם הוא מצליח כמובן הוא עובר מיד לשלב הרביעי שהוא רצון לקבל על מנת להשפיע.
ד) השלב הרביעי – רצון לקבל על מנת להשפיע – זהו מצב בגרות מוסרית ונפשית כאחד המהווה את האידיאל ההתנהגותי של היהדות. כאן חדלה מלחמת היצרים שהופכת את עולמו המוסרי של האדם לגיהנום ומתגלה ההרמוניה בין היצרים. אמנם רצונו של הנברא לקבל נשאר עדין, ובכך הוא נאמן לזהותו כנברא, אך מאחר ומגמת הקבלה היא לשם הנתינה, יש בה משום הידמות לבורא והקבלה הופכת להיות הנאה קדושה, שבה ישפיע האדם נחת רוח ליוצרו שלשם כך בראו, שיקבל. כך שהוא מקבל דייקא, עושה חסד עם קונו.

עכשיו אנחנו נכנסים לבעיה מפני שאנחנו יכולים לראות שתי אפשרויות של חיים ששניהם גם מקבלים וגם נותנים, האחד נותן על מנת לקבל והשני מקבל על מנת לתת. אלה שנותנים על מנת לקבל חושבים שהאידיאליסטים משקרים לדוגמה אתה מספר שזה בשביל האידיאל בטוח אתה מקבל מזה משהו, ואז הם לא מסוגלים להאמין באהבה ,האהבה היא הראיה שאפשר לקבל על מנת לתת, ולאט לאט האדם חווה דרך ארבעת הרצונות את מהות האהבה

תיקון קטרוג הלבנה
ר' שמעון בן פזי רמי השליך-הראה סתירה:
כתיב [נאמר]: "וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים, אֶת-שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים, וכתיב [ונאמר]: אֶת-הַמָּאוֹר הַגָּדֹל, לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם, וְאֶת-הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה, וְאֵת הַכּוֹכָבִים". (בראשית פרק א פסוק טז), הרי שאחד מהם קטן! אלא כך היה המעשה: בתחילה נעשו השמש והירח שניהם גדולים, אמרה ירח לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, וכי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? ומוכרח הדבר שיהיה סדר דרגות של ראשון ושני לו! אמר לה: לכי ומעטי את עצמך, ואז לא יהיו שנים משתמשים בכתר אחד!

אמרה לפניו: רבונו של עולם, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי?! אמר לה כדי לפייסה: לכי ומשול ביום ובלילה, שתאירי לא רק בלילה אלא גם ביום, כשהשמש מאירה. אמרה ליה [לו]: מאי רבותיה [מה גדולתו] של דבר זה? דשרגא בטיהרא מאי אהני-[נר בצהרים מה מועיל]? אמר לה: זיל [לכי], לימנו [ימנו] בך ישראל ימים ושנים, ובכך תהא חשיבותך. אמרה ליה [לו]: יומא נמי [השמש גם כן], אי אפשר דלא מנו ביה תקופותא [שלא ימנו בו תקופות], דכתיב [שנאמר]:" וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהַבְדִּיל, בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה; וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים, וּלְיָמִים וְשָׁנִים". (בראשית פרק א פסוק יד)

דחזייה דלא קא מיתבא דעתה [ראה אותה שאין דעתה מתיישבת], אמר הקדוש ברוך הוא: הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח! והיינו דאמר [וזהו שאמר] ר' שמעון בן לקיש: מה נשתנה שעיר של ראש חדש משאר שעירי חטאת בפרשת קרבנות המועדים, שנאמר בו: "וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת, לַיהוָה, עַל-עֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה, וְנִסְכּוֹ". (במדבר פרק כח פסוק טו) אמר הקדוש ברוך הוא: שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח. (מסכת חולין דף ס עמוד ב)

הסבר על המדרש
עכשיו ננסה להתעמק במדרש ולהבין מה אנחנו אמורים ללמוד ממדרש אגדה זה, ראשית ברור שהמדרש מדבר על אנשים הוא לא באמת אומר משהו על המאורות.
הלבנה מתריעה בעצם על השוויון, כלומר היא אומרת נורא קשה לפעול בשוויון, לפעול בדו כזה שהדו הזה הוא שווה אז בוא נעשה משהו. עכשיו הפתרון שהקדוש ברוך הוא נתן זה שאחד התמעט. כלומר שתהיה היררכיה ביניהם, זה היררכיה שהיא מובנית בעולם, אנחנו מרגישים אותה על כל צעד ושעל. וההיררכיה הזאת היא מאוד מאוד קשה, למה שמישהו יהיה שווה יותר ומישהו שווה פחות? זה מאוד מאוד מסעיר את הלבנה וזה מלווה עם תחושה של עוול, אבל בסוף התהליך הלבנה מבינה שהיא באמת אחרת מהחמה ורק עכשיו היא משחררת את המרירות שהיא מובנת לנו כבני אדם והיא גם כנראה מובנת לקדוש ברוך הוא שאומר תביאו עלי כפרה, כלומר הצהרתי פה מציאות שהיא באמת מציאות מסובכת מאוד לחיות איתה,

עדיין בתוך הקטנות הזאת שנוצרות יש איזה שהן איכויות שהן איכויות הקשורות אולי גם לראש חודש. הדבר אולי הכי משמעותי פה זה שאנחנו יודעים שהשמש היא מאוד סטטית. השמש שולטת ביום, היא תמיד באותו גודל, כאילו לעינינו כמובן, זה בעינינו. יש בה משהו מאוד ברור בנוכחות של השמש. הנוכחות של הירח בעולם היא דבר הרבה הרבה יותר דינמי, רגע זה מן בננה כזאת קטנטונת אם בכלל ורגע אחר כך או שבועיים אחר כך במלואו מעיר. והדבר הזה, הדינמיות הזאת כשלפעמים היא קטנה ולפעמים היא גדולה היא דבר מאוד מאוד משמעותי לאיכות שהיא מייצרת. זה העיקר, הרבה פעמים הגדולים אין להם המון דינמיות בתוכם.

אדם שנמצא בתפקיד מאוד מאוד גבוה , אותה תפיסת מציאות-מלך אסור ברהטים, גורמת לאדם להיות בעל אחריות, ולצערנו כל הזמן הוא מחזיק באחריות עד שהאחריות עצמה מכריעה אותו. העמדה הכאילו היותר קטנה היא עמדה הרבה הרבה יותר דינמית, היא עמדה שיכולה לקחת אחריות אבל בנוכחות של קשב, נוכחות פחות אקטיבית יותר פסיבית אבל גם כזאת שמאפשרת למשל שיח. כי שיש שיח אז אחד מדבר והשני שותק אחרת לא יהיה.

כפי שבטבע אור הלבנה גדל וקטן ביחס לאור אותו היא מקבלת מהשמש, כך גם הצלחתו של עם ישראל תלויה באור אותו הוא מקבל מאלוהים. כאשר עם ישראל עושה רצון ה', הוא זוכה לגילוי פנים, והאור אותו מגלה עליו ה' מאיר דרכו לעולם כולו. בכלל הקשר של עם ישראל והלבנה או בכלל על המקום של הלבנה בעולם שלנו, זה בערך כמו האור והחזר האור. זאת אומרת השמש היא האור, הירח זה מקבל האור ועכשיו אדם שנולד בצלם אלוהים אותו אדם חי בתודעה שהוא לעולם לא האור עצמו אלא שהוא רק איזה שהוא החזר אור. ורק שהאדם מבין את הסיטואציה שבה הוא מתקיים הוא מתחיל לפתח בתוכו את הניצוץ האלוקי ומשם האדם מתחיל לעורר בו את התשוקה לעולם האלוהות ומתחיל להתפלל להארת פנים, מבקש לעצמו ואומר שכמו שהקדוש ברוך הוא הוא מקור האור אני מבקש את פני ה׳: "יְבָרֶכְךָ יְהוָה, וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם". (במדבר פרק ו פסוקים כד-כו)

שאדם מקבל את קרינת האור, צריך שתהיה בו המסוגלות לשאת את הפנים שלו כי הם כמו פני לבנה, וכאן האדם עצמו הוא החזר האור שמקבל ממקור האור. למעשה זה תפקידו של עם ישראל שרוצים לשאת את פני צלם האלוהים שבהם במלוא עוצמתו, זה מן הרצון להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש, לייצר את התהליך הזה של נוכחות השם בעולם דרך ברכת הלבנה, דרך הנוכחות הזאת.

הלבנה כמקור שהוא בהגדרה מאור הקטן לא במובן של size, של גודל, אלא של אור והחזר אור. עכשיו אפשר להבין את המדרש שמדבר על שני המאורות כלומר שהבריאה של שני המאורות הללו היא שוויונית, זאת אומרת – שניהם אורות, שניהם מקור של אורות, ושהקדוש ברוך הוא אומר ללבנה אם את חושבת ששני מלכים לא יכולים לשמש בחדר אז לכי ומעטי את עצמך. אז זה צמצום אבל זה לא החזר של אור, האור שלו לא יונק מהאור שלו, נכון. גם אחרי הצמצום האור שלה של הלבנה הזאת הוא אור שעומד בפני עצמו וזה לוקח אותנו לאיזה מערכת יחסים אחרת לגמרי.

״שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ נֹכַח פְּנֵי ה'״. (איכה פרק ב פסוק יט)
יש איכות של אור, איכות של טוב גם בלהיות מאור קטן וזה חידוש. כי בעולם שלנו כולנו רוצים להיות גדולים, נוכחים, אקטיביים, כן זה השדר של העולם אבל באופן מאוד מאוד עמוק כאילו אם אנחנו נחיה רק עם אנשים נוכחים אז לא באמת יהיה שיח. כלומר בכלל אדם שמלא מעצמו, או מציאות שהיא מלאה מעצמה ולא חסרה דבר היא בכלל לא יכולה להיות קשובה. עכשיו אם אנחנו לוקחים את התכונות האלה של הקשב, של הפניות דווקא, של הנוכחות האחרת, וזה האור האמיתי שהעולם יזכה לחוות.

עניין זה עמוק מאוד, ובפשטות אפשר לומר כי אכן מיעוט הלבנה מבטא את החיסרון שישנו בבריאה, את הירידה שיורדת הנשמה בהגיעה לעולם הזה, ואת כל הנפילות שיש לאדם בעולם. וכל הירידות והחסרונות הללו הם לצורך עלייה, שמתוך ההתמודדות עם הקשיים נזכה להגיע לבסוף למדרגה גבוהה יותר, אולם בינתיים יש חטאים שגורמים צער רב בעולם, כדי להפיג את הכאב ולתקן את החיסרון, צווה הקב"ה שנקריב את השעיר לחטאת. וזה עניינו של ראש חודש, להראות איך מתוך התמעטות הלבנה שנגרמה בעטיו של החטא והקטרוג צומחת התחלה חדשה. ולכן ראש חודש הוא זמן טוב להתחלות חדשות ותשובה, ויש בו שמחה עמוקה, אולם עד שהעולם יגאל מכל החסרונות, עדיין שמחת ראש חודש נסתרת קמעה ואינה מתגלה בשלמות.

קידוש לבנה
אומרת הגמרא (במסכת סנהדרין דף מג עמוד א) בשם רבי ישמעאל כל האומר ברכה זאת בחידושה כאילו מקבל פני שכינה: "בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם. אֲשֶׁר בְּמַאֲמָרו בָּרָא שְׁחָקִים. וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם. חק וּזְמַן נָתַן לָהֶם שֶׁלּא יְשַׁנּוּ אֶת תַּפְקִידָם. שָׂשִׂים וּשְׂמֵחִים לַעֲשות רְצון קונֵיהֶם. פּועֵל אֱמֶת שֶׁפְּעֻלָּתו אֱמֶת. וְלַלְּבָנָה אָמַר שֶׁתִּתְחַדֵּשׁ. עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת לַעֲמוּסֵי בָטֶן שֶׁהֵם עֲתִידִים לְהִתְחַדֵּשׁ כְּמותָהּ. וּלְפָאֵר לְיוצְרָם עַל שֵׁם כְּבוד מַלְכוּתו: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מְחַדֵּשׁ חֳדָשִׁים".

עכשיו כשאנו מגלים את הלבנה בחידושה ולחשוב על התפילה ״להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות״ ולראות איך אמונה צומחת בלילה ואיך הירח מביא לנו נחמה, נכון כשהוא מתחדש כל יום שהוא מתמלא זה עוד טיפה של נחמה. ולהסתכל על הירח לא כדי להתפלל אל הירח, אלא להתפלל אל השם דרך המראה הזה, דרך ההתגלות של ההתחדשות הזאת ולהתפלל על ההתחדשות של העולם, על הבריאות של העולם, על ההתחדשות של האדם, להבין שאנחנו לא בעולם שרק טבע שולט בו, אנחנו יצרנו זמן, של ״החודש הזה לכם״. דרך המגע הזה בלבנה אנחנו גם מבטיחים אולי לקדוש ברוך הוא- תן לנו חיים ערוכים, תן לנו חיים של שלום, תן לנו חיים של בריאות, תן לנו להיכנס לחודש הזה לטובה ולברכה ואנחנו ננסה שאור פני ה׳ שיתגלה דרכינו יוכל גם להאיר את כל העולם, זאת תפילה גדולה.

״חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלַ‍ִם עַל כֵּן לְנִידָה הָיָתָה״ (איכה פרק א פסוק ח)
חודש אייר הוא החודש הקשור ליציאה החוצה מעבדות.
חתום הוא ראש חודש בחותם החטא והכפרה: ״וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת, לַיהוָה, עַל-עֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה, וְנִסְכּוֹ״. (במדבר פרק כח פסוק טו)
״רָאשֵׁי חֳדָשִׁים לְעַמְּךָ נָתָתָּ. זְמַן כַּפָּרָה לְכָל תּולְדותָם". (מוסף ראש חודש)

עבדות וחירות
התבוננות בפנימיותן של הדברים מלמדת אותנו, שכל החטאים שאדם עובר בדרכו בעולם העשייה- שורשן אחד: הזנחת העצמיות והשעבוד לאחר. עבדות לאחר איננה רק שעבוד רוחני רגשי פיזי. ״ההבדל שבין העבד ובן החורין איננו רק הבדל מעמדי, מה שבמקרה זהו משועבד לאחר וזה הוא בלתי משועבד. אנו יכולים למצוא עבד משכיל שרוחו הוא מלא חירות, ולהיפך בן חורין שרוחו הוא רוח של עבד״. אפשר לאדם להיות בעל נכסים ובעל יכולת גדולה, שרבים נתונים למשמעתו, והוא אינו משועבד לאיש – ואף על פי כן רוחו רוח של עבד, שאינו בן-חורין. יש המשועבדים לתאוותיהם וקשה להם להשתחרר מהם, ויש המשועבדים למוסכמות חברתיות, ויש שכל מעשיו נגזרים מהחשש מה יאמרו הבריות – עולמם איננו ההוויה האישית הייחודית שלהם. לעומת זה, יכול אדם להיות עבד מבחינה רשמית, ואעפ"כ הוא חי ע"פ ה"אני המקורי שלו", ואי אפשר לו לאחר לקחתה ממנו, ולא לשבור את רוחו.

אם כן, מהי הגדרה של החירות? החירות הצביונית היא אותה הרוח הנישאה, שהאדם וכן העם בכלל, מתרומם על ידה להיות נאמן לעצמיות הפנימית שלו, ולתכונה הנפשית של צלם אלהים אשר בקרבו, בתכונה כזאת אפשר לו להרגיש את חייו בתור חיים מגמתיים, שהם שווים את ערכם. מה שאין כן בבעל הרוח של העבדות, שלעולם אין תוכן חייו והרגשתו מאירים בתכונתו הנפשית העצמית, כי אם במה שהוא טוב ויפה אצל האחר השולט עליו איזה שליטה שהיא, בין שהיא רשמית בין שהיא מוסרית – במה שהאחר מוצא שהוא טוב ויפה.

יש משל יפה בתוך תלמוד בבלי שאומר כשם שפרצופיהם אינם שווים, כך דעותיהם אינן שוות, וכך עצמיותו וייחודו של כל אדם שונה. וכשאדם שוכח את ערכו העצמי, ומקבל מרות, גופנית או מוסרית, של אחר, הרי הוא מאבד בזה את חירותו ומשעבד עצמו. ולכן עבד שאינו רוצה לצאת לחירות, נרצע. אמרה תורה, ״אוזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי: כי לי בני ישראל עבדים, ולא עבדים לעבדים, והלך וקנה אדון לעצמו – ירצע״. (מסכת קידושין דף כב עמוד א)

הנביא ירמיה מתווך לנו את המשפט: ״הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלַ‍ִם לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְהוָה זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה״. (ירמיה פרק ב פסוק ב)

אפשר לראות את המגמה של יציאת בני ישראל מארץ מצרים-ראש חודש ניסן. דרך עבודת הברורים במדבר-ראש חודש אייר. הגעה לארץ ישראל ראש חודש סיון. המהלכים הללו עוזרים לנו להשתחרר מהעבדות דרך עולם הברורים המאפשר לנו כניסה לארץ ישראל התודעתית .ותהליך זה מנתק אותנו לחלוטים מחבל הטבור הקשור לעבדות, שהופך אותנו לבני חורין, לא רק במשמעות הרשמית, שאינם עוד עבדים, אלא נתנה תוכן חדש לחייהם: יציאה מן הכוח אל הפועל של החלק האלוקי שבנשמת האומה, אפשרה לנו לחיות את עצמיותם. השחרור מכל מיצר ושעבוד, גופני ונפשי, פנימי וחיצוני, העמדת המקור העצמי והשורש כיסוד החיים.

תיקון החטא
נחזור ברשותכם למבנה של מיעוט הלבנה
האדם והלבנה חטאו בשכחת העצמיות, בפזילה אל הנעשה מחוץ להם. עניינם של ישראל הוא בתיקון החטא, בהחזרת העולם אל עצמיותו ומקוריות. תיקון זה החל ביציאת מצרים, והגיע לשיאו בשעת מתן תורה: ״וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת״. (שמות פרק לב פסוק ז) על פסוק זה אומר לנו רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי: "עבדי הזמן עבדים הם, עבד ה' הוא לבדו חפשי".

נמצא, שראש חודש שונה מכל המועדים, שכל המועדים יונקים מאירוע שבעבר, ואילו ראש חודש יונק מן האור שמתגלה בזמן העכשווי. מעניין שבתורה ראש חודש נזכר בהעלם, ולא מוזכר המועד שבו, משום שקדושת ראש חודש נעוצה בגילוי אור, והגילוי קשור בעבודה שהאדם עושה על הערך של אותו החודש ובזה מוסבר, מדוע פתחה התורה את פרשת המצוות, ההבטה ב-״הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה״. וסיימה את הפרשה: ״וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-הַמַּצּוֹת, כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, הוֹצֵאתִי אֶת-צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם; וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-הַיּוֹם הַזֶּה, לְדֹרֹתֵיכֶם–חֻקַּת עוֹלָם". (שמות פרק יב פסוקים ב-יז). שכן כל דברי ימי האנושות מתרכזים בפרשה זו, שכחת העצמיות והשיבה אליה, שכחת העצמיות של יוצאי מצרים של אדם הראשון ושל הלבנה; והתיקון יתממש במילוי הלבנה ובראיית פני ה' מדי חודש בחודשו. הדרך לכך היא עבודה על הערך ושמירת המצות, ההשתחררות מן התוספות הזרות חזרה אל המקוריות והראשוניות.

שבירה ותיקון
למרות שרוב המהלכים ההיסטוריים נגזרים ממעשי בני אדם על פי כללים של שכר ועונש, יש שפעולות בני אדם נדחפות מלמעלה כדי לקדם את התוכניות האלוקית. הדברים נסתרים מבינתנו, שכן הם סותרים את הכלל של בחירה חופשית, ואף על פי כן לימדונו חז"ל שגם דרך זו כלולה בהנהגת הבורא המופלאה מאתנו.

אכן כך ברא הקב"ה את עולמו, שמעצם היותו הוויה חומרית מועד הוא לנפילה ושבירה. וזאת הסיבה שאין יכולת להוויה חומרית לקבל את עוצמת הטוב של המהות העליון, אמיץ כוח אין סוף, ההויה החלקית מתמסמסת מרוב טוב, מעוצם החיים, משתברת היא מרוב שאיפתה. ולמה באה השבירה? לפי שהאלוהות נותנת לפי כוחה, והמקבל מוגבל הוא, אם כן תהיה הטובה מוגבלת, על כן נותן הוא הטובה בלא שיעור, לפי מידתו, ותהיה אלקית בלתי גבולית, ואף על פי כן לא יוכל המקבל הנברא לקבל כי אם שישבר וישחרר לגמרי את התכונה שנוא כבר לא משתמש בה בהווה כל תהליך הבריאה הוא תהליך של נפילה ושבירה. עצם הוצאת העולם מן הכוח אל הפועל בגילויו החומריים, חסרון וחטא הוא ״ההויות מתגלות בתור ירידה מאלקיות לעולמיות, כל הירידות שבעולם, מדרגה לדרגה, מרבוי כשרון וקנין למיעוט כשרון וקנין, לא ישוו לה״.

אולם מדוע ברא הקב"ה עולמו בדרך זו של נפילה ושבירה? מדוע לא נבראו עולם ואדם באופן שנוכל לקבל את השפע האלוקי ללא שבירה? אין זאת אלא אף זו ממידת חסדו וטובו, כדי שיקבל האדם את הטוב האלוקי בכוחות עצמו, בזכות ולא בחסד, מעתה ניצב האדם על סולם שרגליו נוגעות בארץ וראשו מגיע השמיימה. הווייתו החומרית מושכתו כלפי מטה, ואילו נשמתו האלוקית דוחפתו כלפי מעלה, והוא עולה ויורד; ודווקא בשל כוחותיו הגדולים מתחיל תהליך של שבירת הרצונות כדי לקבל שייוולד בתוכנו רצון חזק.

״צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה״. (ישעיה פרק א פסוק כז)

ברם יש לזכור, שהשבירה והתיקון אינם ביד האדם, לעתים השבירה נכפית על האדם והיא מעין גזרה מלפניו. ״וכל זה נעשה על פי המשקל העליון של שפיטת הצדק, המשערת את משפט ההוויות בטרם כל יצור נברא״, ותוכנית זו כלולה היא במחשבה לפני הבריאה. אמנם יש מי שהיה מעדיף לא להיות תמיד בפחד הנפילה והשבירה, ולהסתפק במועט מוכן; אך אז לא תהיה לו אפשרות של עלייה ובניין עצמו. ״מי שאין נפשו משוטטת במרחבים, מי שאינו דורש את אור האמת והטוב בכל לבו, איננו סובל הריסות רוחניות, אבל גם אין לו בניינים עצמיים, הוא חוסה בצילם של הבניינים הטבעיים, כפי שדוד המלך אומר בתהילים: ״הָרִים הַגְּבֹהִים לַיְּעֵלִים סְלָעִים מַחְסֶה לַשְׁפַנִּים״ (תהילים פרק קד פסוק יח) כמו השפנים, שהסלעים הם מחסה להם. אבל האדם, מי שנשמת אדם בקרבו, נשמתו לא תוכל לחסות כי אם בבניינים שהוא בונה בעמלו הרוחני, שאיננו פוסק תמיד מעבודתו הזריזה״.

רק כשהנפש משוטטת במרחבים, נהרסת ונבנית, נופלת ועולה, היא בונה את עצמה. האדם נבנה ״בתשוקתו לשוב למקורו הבלתי גבולי, להתאחד באלוהות, ובזה יעשה הנברא את עצמו, ויהיה במדרגת השלמות של הבורא, ויתעלה ממעל לגבול של נברא, מה שלא היה אפשר בלא שפעת רב טוב למעלה ממדרגת אפשרות קבלתו, שהיה תמיד רק במדרגת נברא, ולא במעלת בורא כלל״.

בספר יצירה כתוב: על שלושה ממדים בהוויה: עולם-מקום שנה-זמן נפש-אדם. שלושת החטאים הראשונים כללו את שלושת הממדים, האדם חטא בעץ הדעת. קטרוג הלבנה הוא חטא בממד הזמן. והארץ חטאה בממד המקום. שלושת החטאים התרחשו מיד עם בריאת העולם מהכוח אל הפועל, והם מציינים את החטא היסודי של הבריאה כולה, את הנפילה בשלושה ממדים. אך כאמור יש לראותם ירידה לצורך תיקון. ואכן מיעוט הירח ומילואו מבטאים את החיסרון יחד עם שאיפת ההשתלמות שבבריאה. הקב״ה מבקש שנכפר על שהוא מיעט את הירח, שהרי חטא הירח והמיעוט, הוא יסוד שהקב״ה טבע בבריאה לצורך שאיפת ההשתלמות והתיקון שנעשה על הברואים השייכים לעולם האנושות. והתביעה כלפינו שאנו נשלים את החיסרון שהטביע הקב״ה בשעת הבריאה. אמנם אנו חוטאים, אך בסופו של דבר נזקף הדבר לעולם האלוהות, שהרי מראש הוא יצר עולם כזה שיש בו חטא. ״האדם אינו עומד תמיד בסדר ומצב אחד, ויש לו תמיד עליות וירידות כנודע לכל השם דרכיו, והוא מה שיסד ה' יתברך בבריאה ענין מיעוט הירח שכבר דיברנו עליו הרבה, והחסרונות הם התולדה, כענין בראתי יצר הרע, שעולם האלוהות ברא את החיסרון ומילויו, וזה עניין ״הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח״. כי שורש החיסרון שבכל שבט הוא בתולדה מהקדוש ברוך הוא שברא אדם בעל חסרון שצריך השלמה. ומצד שורש זה שצריכים השלמה נובע התחלת החיסרון, שמזה באים בהתפשטות כל מיני חסרונות״. והכפרה שמביאים ישראל הוא התיקון, שהרי כל מיעוט הירח עניינו להיות כוח מדרבן להתפתחות והשתלמות בבריאה, והחזרה והתשובה למצב הראשוניות היא היא הכפרה למיעוט הירח.

זמן כפרה ויום כיפור קטן
ראש חודש הוא זמן כפרה, כמו שאומרים בתפילת מוסף: ״זמן כפרה לכל תולדותם״, היו מקריבים בו שעיר חטאת לכפר.
ערב ראש חודש הוא זמן כפרה על החודש שעבר.

הלל בראש חודש
מנהג ישראל לומר הלל בראש חודש. ואמנם מצד הדין אין חובה לאומרו בראש חודש, כי רק בימים שנקראים מועד שאסורים בעשיית מלאכה חייבים לומר הלל, ואילו ראש חודש אמנם נקרא מועד אבל מותר לעשות בו מלאכה. אלא שנהגו ישראל לומר הלל בראש חודש, כדי לבטא את קדושתו, שמתוך קדושתו אפשר להתרומם בו למדרגה של אמירת הלל לה'. וכדי שיהיה ברור שהלל נאמר בראש חודש מצד המנהג ולא כחובה, מדלגים על שני חלקים מתוך הלל השלם:

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו, וְצִוָּנוּ לִקרא אֶת הַהַלֵּל:

הַ֥לְלוּיָ֨הּ | הַ֭לְלוּ עַבְדֵ֣י יְהֹוָ֑ה הַֽ֝לְל֗וּ אֶת־שֵׁ֥ם יְהֹוָֽה׃ יְהִ֤י שֵׁ֣ם יְהֹוָ֣ה מְבֹרָ֑ךְ מֵ֝עַתָּ֗ה וְעַד־עוֹלָֽם׃ מִמִּזְרַח־שֶׁ֥מֶשׁ עַד־מְבוֹא֑וֹ מְ֝הֻלָּ֗ל שֵׁ֣ם יְהֹוָֽה׃ רָ֖ם עַל־כׇּל־גּוֹיִ֥ם ׀ יְהֹוָ֑ה עַ֖ל הַשָּׁמַ֣יִם כְּבוֹדֽוֹ׃ מִ֭י כַּיהֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ הַֽמַּגְבִּיהִ֥י לָשָֽׁבֶת׃ הַֽמַּשְׁפִּילִ֥י לִרְא֑וֹת בַּשָּׁמַ֥יִם וּבָאָֽרֶץ׃ מְקִ֥ימִ֣י מֵעָפָ֣ר דָּ֑ל מֵ֝אַשְׁפֹּ֗ת יָרִ֥ים אֶבְיֽוֹן׃ לְהוֹשִׁיבִ֥י עִם־נְדִיבִ֑ים עִ֗֝ם נְדִיבֵ֥י עַמּֽוֹ׃ מֽוֹשִׁיבִ֨י ׀ עֲקֶ֬רֶת הַבַּ֗יִת אֵֽם־הַבָּנִ֥ים שְׂמֵחָ֗ה הַֽלְלוּיָֽהּ׃ (תהילים קיג פסוקים א-ב)

בְּצֵ֣את יִ֭שְׂרָאֵל מִמִּצְרָ֑יִם בֵּ֥ית יַ֝עֲקֹ֗ב מֵעַ֥ם לֹעֵֽז׃ הָיְתָ֣ה יְהוּדָ֣ה לְקׇדְשׁ֑וֹ יִ֝שְׂרָאֵ֗ל מַמְשְׁלוֹתָֽיו׃ הַיָּ֣ם רָ֭אָה וַיָּנֹ֑ס הַ֝יַּרְדֵּ֗ן יִסֹּ֥ב לְאָחֽוֹר׃ הֶ֭הָרִים רָקְד֣וּ כְאֵילִ֑ים גְּ֝בָע֗וֹת כִּבְנֵי־צֹֽאן׃ מַה־לְּךָ֣ הַ֭יָּם כִּ֣י תָנ֑וּס הַ֝יַּרְדֵּ֗ן תִּסֹּ֥ב לְאָחֽוֹר׃ הֶ֭הָרִים תִּרְקְד֣וּ כְאֵילִ֑ים גְּ֝בָע֗וֹת כִּבְנֵי־צֹֽאן׃ מִלִּפְנֵ֣י אָ֭דוֹן ח֣וּלִי אָ֑רֶץ מִ֝לִּפְנֵ֗י אֱל֣וֹהַּ יַעֲקֹֽב׃ הַהֹפְכִ֣י הַצּ֣וּר אֲגַם־מָ֑יִם חַ֝לָּמִ֗ישׁ לְמַעְיְנוֹ־מָֽיִם׃ (תהילים קיד פסוקים א-ב)

יְהֹוָה֮ זְכָרָ֢נוּ יְבָ֫רֵ֥ךְ יְ֭בָרֵךְ אֶת־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל יְ֝בָרֵ֗ךְ אֶת־בֵּ֥ית אַהֲרֹֽן׃ יְ֭בָרֵךְ יִרְאֵ֣י יְהֹוָ֑ה הַ֝קְּטַנִּ֗ים עִם־הַגְּדֹלִֽים׃ יֹסֵ֣ף יְהֹוָ֣ה עֲלֵיכֶ֑ם עֲ֝לֵיכֶ֗ם וְעַל־בְּנֵיכֶֽם׃ בְּרוּכִ֣ים אַ֭תֶּם לַיהֹוָ֑ה עֹ֝שֵׂ֗ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ׃ הַשָּׁמַ֣יִם שָׁ֭מַיִם לַיהֹוָ֑ה וְ֝הָאָ֗רֶץ נָתַ֥ן לִבְנֵי־אָדָֽם׃ לֹ֣א הַ֭מֵּתִים יְהַֽלְלוּ־יָ֑הּ וְ֝לֹ֗א כׇּל־יֹרְדֵ֥י דוּמָֽה׃ וַאֲנַ֤חְנוּ ׀ נְבָ֘רֵ֤ךְ יָ֗הּ מֵעַתָּ֥ה וְעַד־עוֹלָ֗ם הַֽלְלוּיָֽהּ׃

מָה־אָשִׁ֥יב לַיהֹוָ֑ה כׇּֽל־תַּגְמוּל֥וֹהִי עָלָֽי׃ כּוֹס־יְשׁוּע֥וֹת אֶשָּׂ֑א וּבְשֵׁ֖ם יְהֹוָ֣ה אֶקְרָֽא׃ נְ֭דָרַי לַיהֹוָ֣ה אֲשַׁלֵּ֑ם נֶגְדָה־נָּ֗֝א לְכׇל־עַמּֽוֹ׃ יָ֭קָר בְּעֵינֵ֣י יְהֹוָ֑ה הַ֝מָּ֗וְתָה לַחֲסִידָֽיו׃ אָנָּ֣ה יְהֹוָה֮ כִּֽי־אֲנִ֢י עַ֫בְדֶּ֥ךָ אֲנִי־עַ֭בְדְּךָ בֶּן־אֲמָתֶ֑ךָ פִּ֝תַּ֗חְתָּ לְמֽוֹסֵרָֽי׃ לְֽךָ־אֶ֭זְבַּח זֶ֣בַח תּוֹדָ֑ה וּבְשֵׁ֖ם יְהֹוָ֣ה אֶקְרָֽא׃ נְ֭דָרַי לַיהֹוָ֣ה אֲשַׁלֵּ֑ם נֶגְדָה־נָּ֗֝א לְכׇל־עַמּֽוֹ׃ בְּחַצְר֤וֹת ׀ בֵּ֤ית יְהֹוָ֗ה בְּֽת֘וֹכֵ֤כִי יְֽרוּשָׁלָ֗‍ִם הַֽלְלוּיָֽהּ׃

הַֽלְל֣וּ אֶת־יְ֭הֹוָה כׇּל־גּוֹיִ֑ם שַׁ֝בְּח֗וּהוּ כׇּל־הָאֻמִּֽים׃ כִּ֥י גָ֘בַ֤ר עָלֵ֨ינוּ ׀ חַסְדּ֗וֹ וֶאֱמֶת־יְהֹוָ֥ה לְעוֹלָ֗ם הַֽלְלוּיָֽהּ׃ (תהילים קיז פסוקים א-ב)

הוֹד֣וּ לַיהֹוָ֣ה כִּי־ט֑וֹב כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃
יֹאמַר־נָ֥א יִשְׂרָאֵ֑ל כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃
יֹאמְרוּ־נָ֥א בֵֽית־אַהֲרֹ֑ן כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃
יֹאמְרוּ־נָ֭א יִרְאֵ֣י יְהֹוָ֑ה כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃

מִֽן־הַ֭מֵּצַר קָרָ֣אתִי יָּ֑הּ עָנָ֖נִי בַמֶּרְחָ֣ב יָֽהּ׃ יְהֹוָ֣ה לִ֭י לֹ֣א אִירָ֑א מַה־יַּעֲשֶׂ֖ה לִ֣י אָדָֽם׃ יְהֹוָ֣ה לִ֭י בְּעֹזְרָ֑י וַ֝אֲנִ֗י אֶרְאֶ֥ה בְשֹׂנְאָֽי׃ ט֗וֹב לַחֲס֥וֹת בַּיהֹוָ֑ה מִ֝בְּטֹ֗חַ בָּאָדָֽם׃ ט֗וֹב לַחֲס֥וֹת בַּיהֹוָ֑ה מִ֝בְּטֹ֗חַ בִּנְדִיבִֽים׃ כׇּל־גּוֹיִ֥ם סְבָב֑וּנִי בְּשֵׁ֥ם יְ֝הֹוָ֗ה כִּ֣י אֲמִילַֽם׃ סַבּ֥וּנִי גַם־סְבָב֑וּנִי בְּשֵׁ֥ם יְ֝הֹוָ֗ה כִּ֣י אֲמִילַֽם׃ סַבּ֤וּנִי כִדְבוֹרִ֗ים דֹּ֭עֲכוּ כְּאֵ֣שׁ קוֹצִ֑ים בְּשֵׁ֥ם יְ֝הֹוָ֗ה כִּ֣י אֲמִילַֽם׃ דַּחֹ֣ה דְחִיתַ֣נִי לִנְפֹּ֑ל וַ֖יהֹוָ֣ה עֲזָרָֽנִי׃ עָזִּ֣י וְזִמְרָ֣ת יָ֑הּ וַֽיְהִי־לִ֗֝י לִישׁוּעָֽה׃ ק֤וֹל ׀ רִנָּ֬ה וִישׁוּעָ֗ה בְּאׇהֳלֵ֥י צַדִּיקִ֑ים יְמִ֥ין יְ֝הֹוָ֗ה עֹ֣שָׂה חָֽיִל׃ יְמִ֣ין יְ֭הֹוָה רוֹמֵמָ֑ה יְמִ֥ין יְ֝הֹוָ֗ה עֹ֣שָׂה חָֽיִל׃ לֹא־אָמ֥וּת כִּֽי־אֶחְיֶ֑ה וַ֝אֲסַפֵּ֗ר מַעֲשֵׂ֥י יָֽהּ׃ יַסֹּ֣ר יִסְּרַ֣נִּי יָּ֑הּ וְ֝לַמָּ֗וֶת לֹ֣א נְתָנָֽנִי׃ פִּתְחוּ־לִ֥י שַׁעֲרֵי־צֶ֑דֶק אָבֹא־בָ֗֝ם אוֹדֶ֥ה יָֽהּ׃ זֶה־הַשַּׁ֥עַר לַיהֹוָ֑ה צַ֝דִּיקִ֗ים יָבֹ֥אוּ בֽוֹ׃

א֭וֹדְךָ כִּ֣י עֲנִיתָ֑נִי וַתְּהִי־לִ֗֝י לִישׁוּעָֽה׃ א֭וֹדְךָ כִּ֣י עֲנִיתָ֑נִי וַתְּהִי־לִ֗֝י לִישׁוּעָֽה׃ אֶ֭בֶן מָאֲס֣וּ הַבּוֹנִ֑ים הָ֝יְתָ֗ה לְרֹ֣אשׁ פִּנָּֽה׃ אֶ֭בֶן מָאֲס֣וּ הַבּוֹנִ֑ים הָ֝יְתָ֗ה לְרֹ֣אשׁ פִּנָּֽה׃ מֵאֵ֣ת יְ֭הֹוָה הָ֣יְתָה זֹּ֑את הִ֖יא נִפְלָ֣את בְּעֵינֵֽינוּ׃ מֵאֵ֣ת יְ֭הֹוָה הָ֣יְתָה זֹּ֑את הִ֖יא נִפְלָ֣את בְּעֵינֵֽינוּ׃ זֶה־הַ֭יּוֹם עָשָׂ֣ה יְהֹוָ֑ה נָגִ֖ילָה וְנִשְׂמְחָ֣ה בֽוֹ׃ זֶה־הַ֭יּוֹם עָשָׂ֣ה יְהֹוָ֑ה נָגִ֖ילָה וְנִשְׂמְחָ֣ה בֽוֹ׃

אָנָּא יְ֭הֹוָה הוֹשִׁ֘יעָ֥ה נָּ֑א, אָנָּ֣א יְ֭הֹוָה הוֹשִׁ֘יעָ֥ה נָּ֑א
אָנָּ֥א יְ֝הֹוָ֗ה הַצְלִ֘יחָ֥ה נָּֽא, אָנָּ֥א יְ֝הֹוָ֗ה הַצְלִ֘יחָ֥ה נָּֽא׃

בָּר֣וּךְ הַ֭בָּא בְּשֵׁ֣ם יְהֹוָ֑ה בֵּ֝רַ֥כְנוּכֶ֗ם מִבֵּ֥ית יְהֹוָֽה׃ בָּר֣וּךְ הַ֭בָּא בְּשֵׁ֣ם יְהֹוָ֑ה בֵּ֝רַ֥כְנוּכֶ֗ם מִבֵּ֥ית יְהֹוָֽה׃ אֵ֤ל ׀ יְהֹוָה֮ וַיָּ֢אֶ֫ר לָ֥נוּ אִסְרוּ־חַ֥ג בַּעֲבֹתִ֑ים עַד־קַ֝רְנ֗וֹת הַמִּזְבֵּֽחַ׃ אֵ֤ל ׀ יְהֹוָה֮ וַיָּ֢אֶ֫ר לָ֥נוּ אִסְרוּ־חַ֥ג בַּעֲבֹתִ֑ים עַד־קַ֝רְנ֗וֹת הַמִּזְבֵּֽחַ׃ אֵלִ֣י אַתָּ֣ה וְאוֹדֶ֑ךָּ אֱ֝לֹהַ֗י אֲרוֹמְמֶֽךָּ׃ אֵלִ֣י אַתָּ֣ה וְאוֹדֶ֑ךָּ אֱ֝לֹהַ֗י אֲרוֹמְמֶֽךָּ׃ הוֹד֣וּ לַיהֹוָ֣ה כִּי־ט֑וֹב כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃ הוֹד֣וּ לַיהֹוָ֣ה כִּי־ט֑וֹב כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃ (תהילים קי״ח)

אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, חַדֵּשׁ עָלֵינוּ אֶת הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לְטוֹבָה וְלִבְרָכָה, לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, לִישׁוּעָה וּלְנֶחָמָה, לְפַרְנָסָה וּלְכַלְכָּלָה, לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם, לִמְחִילַת חֵטְא, וְלִסְלִיחַת עָוֹן, בשנה מעוברת אומרים: וּלְכַפָּרַת פֶּשַׁע. וְיִהְיֶה רֹאשׁ הַחֹדֶשׁ הַזֶּה סוֹף וָקֵץ לכָל צָרוֹתֵינוּ, תְּחִלָּה וָרֹאשׁ לְפִדְיוֹן נַפְשֵׁנוּ, כִּי בְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל מִכָּל הָאֻמּוֹת בָּחַרְתָּ, וְחֻקֵּי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים לָהֶם קָבָעְתָּ: בָּרוּךְ אַתָּה יוּהוּווּהוּ, מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים:

קורבן ראש חודש
בפרשת פנחס מתוארים הקורבנות אותם היו מקריבים בראש חודש (במדבר כח פסוקים יא-טו)
"ובראשי חדשיכם תקריבו עולה לה' פרים בני בקר שנים ואיל אחד כבשים בני שנה שבעה תמימים. ושלושה עשרונים סולת מנחה בלולה בשמן לפר האחד ושני עשרונים סולת מנחה בלולה בשמן לאיל האחד. עשרון עשרון סולת מנחה בלולה בשמן לכבש האחד עולה ריח ניחוח אישה לה'. ונסכיהם חצי ההין יהיה לפר ושלישית ההין לאיל ורביעית ההין לכבש יין זאת עולת חודש בחודשו לחודשי השנה. ושעיר עזים אחד לחטאת לה' על עולת התמיד יעשה ונסכו"

בראש החודש אנו מגלים את הקדושה העליונה הנמצאת כאן, תחת הזמן. וכאשר עושים זאת יש להעלות הכל לה'. השבת הינה קדושה אלוקית מוחלטת, שלאדם אין יכולת לקבוע אותה. הקדושה של ראש חודש היא קדושה המתחברת לעולם המעשה, ולכן יש לשמור שקדושה זו לא תיפול לשפלות. לשם כך בא קורבן ראש החודש – לשמור על הקדושה. מהות הקורבנות השונים המוקרבים בראש חודש:

שני פרים: הפרים הם בהמה המשמשת לחרישה, סמל לעבודה קשה. הפר מסמל את הכוח המעשי. שני פרים כנגד שני ממדים שונים של הכח המעשי. מצד אחד שאיבה של כוחות החיים לתוך האדם, ומצד שני שילוח של כוחות החיים של האדם החוצה לכל תחומי החיים האחרים.

איל: האיל מסמל את ההתעוררות ואת התקווה. שכן יש צורך בהתעוררות על מנת שניתן יהיה להתחיל בעשייה.

שבעה כבשים: הכבשים מסמלים את המשכת כוחות החיים, וכולם עולה לה'.

ישנם שלושה גורמים: הכוח המעשי, ההתעוררות והמשכת כוחות החיים. בשבת אין צורך בקורבנות אלו כיון שהשבת היא קדושה אלוקית מוחלטת. אך כיון שקדושת ראש חודש מחוברת לעולם המעשה, עלינו להשתמש בכל דבר שניתן על מנת שלא נאבד את הקדושה לחיי העולם הזה.

המנחה: הכוח הצומח בא לידי ביטוי במנחה: שלושה עשרונים לפר, שניים לאיל ועשרון אחד לכבש. הכוח הצומח מתעורר על ידי המעשי של הפרים. שלושה עשרונים כנגד: קדושה פנימית, כוח כללי וכוח מתפרץ. לאיל לעומת זאת יש רק שני עשרונים, כיון שהתעוררות כוח החיים זקוקה לשמירה מהכוח השלילי, וכן לתוספת כוח חיובי. ולכל כבש יש רק עשרון אחד, כיון שהמשכת כוח החיים זקוקה לכוח מאחד של כל חלקי החיים יחד.

הנסכים: חצי ההין לפר, שליש ההין לאיל ורבע ההין לכבש. הנסכים עשויים יין שתפקידו לגרום לשמחה. גם בשמחה יש חלק גלוי וחלק נסתר. השמחה שיש במעשה היא רק חצי שמחה, כיון שאין בה את שמחת החכמה הנסתרת, ולכן עם הפר מביאים חצי הין. עם האיל מביאים רק שליש הין. כי באיל יש רק את כוח ההתעוררות ואין את הכוח המעשי ואין את החוכמה הנסתרת. ועם הכבש מביאים רק רביעית הין, כיון שיש שלושה חלקים שאינם שותפים בהמשכת כוחות החיים: השמחה הנסתרת, השמחה המעשית ושמחת ההתעוררות. יש רק את שמחת המשכת החיים בעולם הזה.

שעיר אחד לחטאת: השעיר מסמל את הכוח ההורס. יש צורך גם בכוח של הרס וחורבן על מנת לחדש את העולם. ללא כוח ההרס העולם לא היה משתנה והיה נשאר באותה צורה. לעיתים יש צורך במישהו שיהרוס על מנת לבנות דבר טוב יותר ומעולה יותר. בהסתכלות הפרטית נראה כאילו הוא גורם לצער, אך בחשבון הכללי הוא אינו גורם לצער אלא לשמחה.

סיום
בראש חודש קיים יסוד של ציפייה לגאולה. שמות החודשים כיום אינם עבריים, הם עלו מבבל. מקורם של שמות החודשים הוא בשמות של אלים בבליים. בתורה החודשים מכונים: הראשון, שני וכו' ליציאת מצרים. הרמב"ן מסביר שהסיבה ששינו את שמות החודשים היא על מנת לקיים את הפסוק: "לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְלֹא יֹאמְרוּ עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם. כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם וְיָשְׁבוּ עַל אַדְמָתָם". (ירמיהו פרק כג פסוקים ז-ח)

כלומר השמות של החודשים שונו לשמות בבליים, כיוון שנשאר רק הזיכרון של הגאולה מבבל, ואילו הזיכרון של גאולת מצרים נשכח. ומכאן יש ללמוד קל וחומר לגאולה שלנו שגם בעקבותיה ישכח זכר הגאולות הקודמות.

תקציר פרשת תזריע מצורע
הַתּוֹרָה מְדַבֶּרֶת עַל נִגְעֵי הַבָּתִּים. כְּמוֹ שֶׁבְּגוּף הָאָדָם וּבַבְּגָדִים יְכוֹלָה לִהְיוֹת צָרַעַת, כָּךְ גַּם בַּבָּתִּים. אָמְנָם כַּיּוֹם הַצָּרַעַת שֶׁעָלֶיהָ מְדַבֶּרֶת הַתּוֹרָה אֵינָהּ קַיָּמֶת, אַךְ בִּימֵי קֶדֶם הָיוּ יְכוֹלִים לְהֵרָאוֹת נְגָעִים בַּבָּתִּים. וּמַה עוֹשִׂים אִם יֵשׁ צָרַעַת בַּבַּיִת? כְּמוֹ בְּנִגְעֵי הַגּוּף וְהַבְּגָדִים, גַּם בְּנִגְעֵי הַבָּתִּים צָרִיךְ לְהַרְאוֹת אֶת הַבַּיִת לַכֹּהֵן, וּבַמִּקְרֶה הַקִּיצוֹנִי, כַּאֲשֶׁר הַנֶּגַע אֵינוֹ עוֹבֵר, צָרִיךְ לְנַתֵּץ אֶת כָּל הַבַּיִת! אֵין סָפֵק שֶׁאָדָם שֶׁנִּגְזַר עָלָיו לִשְׁבּוֹר אֶת כָּל בֵּיתוֹ, מְאֹד מִצְטַעֵר עַל כָּךְ וְהַדָּבָר קָשֶׁה לוֹ מְאֹד. אֲבָל חֲכָמֵינוּ לִמְּדוּ אוֹתָנוּ שֶׁכְּשֶׁנִּכְנְסוּ יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ, צָרַעַת הַבָּתִּים דַּוְקָא גָּרְמָה לָהֶם בְּרָכָה מְרֻבָּה. הַכְּנַעֲנִים הֶחְבִּיאוּ אֶת הָאוֹצָרוֹת שֶׁלָּהֶם בְּקִירוֹת הַבַּיִת, וְכַאֲשֶׁר יִשְׂרָאֵל יָרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ הֵם גִּלּוּ אֶת הָאוֹצָרוֹת עַל יְדֵי הַצָּרַעַת שֶׁהִכְרִיחָה אוֹתָם לְנַתֵּץ אֶת הַבָּתִּים. מִכָּאן אֲנַחְנוּ לְמֵדִים שֶׁגַּם דְּבָרִים שֶׁנִּרְאִים קָשִׁים וְלא טוֹבִים יְכוֹלִים לִהְיוֹת דַּוְוקָא מְאֹד טוֹבִים בַּעֲבוּרֵנוּ!

בפרשת השבוע מדובר על נגעי העור. כמה עובדות מעניינות בקשר לעור. הידעתם שהעור נחשב לאיבר הגדול בגוף? אם אנו מתייחסים אל העור כאל איבר מאיברי הגוף, הרי שהוא מכסה את כולו ומהווה כ-15% מגודל הגוף, מה שמקנה לו את תואר האיבר הגדול בגוף! העור נחשב מבחינה מסוימת חלק ממערכת החיסון של הגוף. רבים מתאי הדם הלבנים אינם מצויים כלל בדם אלא בעור, ועל כן העור מגן מפני זיהומים שונים. עוביו של העור משנה בהתאם לאזורים השונים שבגוף. במצח, לדוגמה, עוביו הוא כמילימטר אחד בלבד, בעוד בכפות הרגליים עשוי עוביו להגיע עד לעובי של כסנטימטר! "