פָּרָשַׁת שְׁמִינִי – יוֹם שֶׁמִּתְקַיֶּמֶת בּוֹ אֵנֶרְגִּיָּה מֵטָאפִיזִית

״טוב לפני שנתחיל אני רוצה להסביר לקהילה ולכל מי שרוצה לשמוע איך אני עובד.

ישנם שלושה אנרגיות שעליהם אני עומד.
הראשונה היא האנרגיה הראשית טריגרמה.  מימין שלה מתקיימת אנרגיית הניגוד שלה ומתחתיה מתקיימת לה המראה של אותה אנרגיה   

כלומר כל מאמר שלי שאני עובד ברמה של נשמת האומה, אני אכניס מאמר ברמה של האני המקורי ואכניס ידע של מבנה הגנים שיוצרים התנגדות למאמרים שלי בשל הזרימה שהם מייצרים בתוכנו וכל זה יוצר מאמר שנשמת האומה יכולה להכיל שאני המקורי יכול להכיל והמבנה של הגנים המתקיים בתוך העצמי יכול להכיל  את האנרגיה החדשה שנוצרה מחיבור זה.
אותה  אנרגיה חדשה נקראת מראה שיכולה להאיר לנו את התיקון שלנו .

 עכשיו, הרעיון המרכזי במאמרים שלי זה מהות החירות והבחירה חופשית, לצורך כך עולם האלוהות יצר כוחות בעלי איכויות של אמת וטוב וכנגדם עקב שבירת כלים נוצרו כוחות בעלי איכויות של שקר ורע. את זה אנו לומדים מספר קהלת דרך הפסוק: ״בְּיוֹם טוֹבָה הֱיֵה בְטוֹב וּבְיוֹם רָעָה רְאֵה גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים עַל דִּבְרַת שֶׁלֹּא יִמְצָא הָאָדָם אַחֲרָיו מְאוּמָה.״ (קהלת פרק ז פסוק  יד) ״כשם שיש דרגות ויכולות לצד הקדושה-הזרימה כך גם לצד הטומאה-סטגנציה״ לדוגמה, לסיטרא אחרא ישנם עשר ספירות טומאה- שמייצרים סטגנציה בכל אירוע ולא מאפשרים התפתחות דרכו. , כנגד עשר ספירות של הקדושה על פי הקבלה שאדם רוצה לעלות דרגה נכונה לו, עבודה רגשית ועבודה רוחנית, בין כוחות שמייצגים את ההווה האותנטי  – לבין הכוחות המייצגים את העבר שמחזיק את ההווה שלנו קפוא ללא תנועה, כוחות אלו תמיד יפעלו דרך שורש האירוע המנוגד לשורש האירוע, המראה שדרכה אנו רואים וחווים תהליכים. כוחות אלו אינם מקבילים, אלא מנוגדים זה לזה, וזה מה שיוצר התפתחות בתוכנו.

את המאמר אני מקדיש לילדה מדהימה שהיום בערב ליל שבת קודש כ"ד בניסן יום ההולדת שלה, שמה בישראל אליה פלג הבת של גיא וריני ואחות של מאוריה ואחות לדוד ישראל ויהודה. אני מברך אותה עלי והצליחי.
את השנייה במעלה שהיום יום ההולדת הלועזי שלה מעיין אודיה בת אסתר ויצחק ואחות לליהי יהי רצון שהקדוש ברוך הוא ישלח לך רפואה שלמה שבת היא מלזעוק ורפואה שלמה קרובה לבוא.
יום שלישי הוא יום השואה והגבורה. יהי רצון שהקדוש ברוך הוא ישלח כוח למשפחות שעברו את השואה הנוראה.
בסוף אני שולח ברכה ענקית לשוש תמיר על היכולת להבין ולעזור לנו לעשות שינוי בכל מצב שבו אנו מתקיימים, יהי רצון עלי והצליחי.

פרשת השבוע נפתחת בזמנים שלקוחים מאנרגיה מטאפיזית: ״וַיְהִי, בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי״, שביום זה מתחילה חנוכת המשכן שנבנתה על ידי דור יוצאי מצרים. חנוכה המשכן התרחשה בראש חודש ניסן של השנה השנייה למסע במדבר, דהיינו שנה לאחר שהסתיים המסע הארוך של משפחת האבות אל תוך מצרים, התרבות הגדולה של זמנם.

בפרשה מודגש יום השמיני: ״וַיְהִי, בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, קָרָא מֹשֶׁה, לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו–וּלְזִקְנֵי, יִשְׂרָאֵל״. (ויקרא פרק ט פסוק א) יום זה הוא ״הַשְּׁמִינִי״ מכיוון שהוא בא לאחר מדיטציה של שִׁבְעַת יָמִים, כפי שהתורה מלמדת אותנו: ״וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ, שִׁבְעַת יָמִים-עַד יוֹם מְלֹאת, יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם: כִּי שִׁבְעַת יָמִים, יְמַלֵּא אֶת-יֶדְכֶם״. ״שבעת ימי המילואים-שבעת ימי התבודדות״, יש בסגולתם להביא  את האדם למודעות מזוככת וזאת על ידי לקיחת  אחריות על מעשינו, בעקבות לקיחת אחריות על מעשינו, מתחילים להיכנס לתוכנו הרהורים של חרטה ומביאים אותנו לעשות תשובה הן ברמה הרגשית והן ברמה הרוחנית. וגם כאן ״שבעת ימי המילואים-שבעת ימי התבודדות״ – (זה בדיוק כפי שעשינו שנים דרך העולם הבודהיסטי –וִיפַּאסַּאנָה-Vipassana–שמתקיים דרך אנרגיה של עשרה ימי שתיקה, מדיטציה, רוחניות, מודעות, אהבה וחיפוש עצמי). שבהם אהרון ובניו, בהנהגתו של משה רבינו, התקדשו על מנת להיות ראויים למלא את תפקידם במערכת היחסים החדשה בין עולם האלוהות ובין עולם האנושות ,המתחילה ביום זה.

ראש חודש ניסן מקבל חשיבות עצומה, עד שחכמינו ז"ל משווים אותו ליום בריאת העולם: ״וַיְהִי, בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, קָרָא מֹשֶׁה, לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו–וּלְזִקְנֵי, יִשְׂרָאֵל״. (ויקרא פרק ט פסוק א) שהיה יום חנוכת המשכן, ותניא [ושנינו בברייתא] על פסוק זה: אותו היום היתה שמחה לפני הקדוש ברוך הוא כיום שנבראו בו שמים וארץ, וראיה לדבר, מעין גזירה שווה, כתיב הכא [נאמר כאן]: ״וַיְהִי, בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, קָרָא מֹשֶׁה, לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו–וּלְזִקְנֵי, יִשְׂרָאֵל״. (ויקרא פרק ט פסוק א) וכתיב התם [ונאמר שם] ביום בריאת שמים וארץ :״וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם אֶחָד״. (בראשית פרק  א פסוק ה)(מסכת מגילה דרך י עמוד ב).

ואכן, לראשונה מאז אדם הראשון – השכינה עומדת לשכון בארץ, בעולמם של בני האדם, באופן קבוע, בקרב ציבור שלם, ולא באופן ארעי כפי שקרה עד כה, כאשר הייתה התגלות אלוהית נקודתית לאבות או לנביאים, כל אחד בהתאם לדרגתו וזכויותיו.
השכינה, כלומר ודאות הנוכחות האלוהית בעולם, ודאות קרבתה, ודאות ההכרה שהעולם אינו תוצר המקרה אלא יסודו מרצון עליון – ודאות ממשית זו תלויה בהתנהלות המוסרית של האדם.

וכך לשון המדרש:
עיקר שכינה בתחתונים הייתה. כיוון שחטא אדם הראשון – נסתלקה שכינה לרקיע הראשון. כיוון שחטא קין – נסתלקה לרקיע השני. כיוון שחטאו דור אנוש – נסתלקה לרקיע השלישי. כיוון שחטאו דור המבול – נסתלקה לרקיע הרביעי כיוון שחטאו  דור הפלגה – נסתלקה לרקיע החמישי. כיוון שחטאו אנשי סדום נסתלקה לרקיע השישי כיוון שחטאו מצרים בימי אברהם –נסתלקה לרקיע השביעי.

וכנגדם עמדו שבעה צדיקים, ואלו הם: אברהם אבינו- יצחק אבינו- יעקב אבינו -שבט  לוי -שבט קהת- עמרם- משה רבינו .
עמד אברהם אבינו  והורידה לרקיע  שישי– עמד יצחק אבינו והורידה מרקיע שישי  לרקיע חמישי-עמד יעקב אבינו והורידה מרקיע חמישי לרקיע רביעי – עמד שבט לוי והורידה מרקיע רביעי  לרקיע שלישי-עמד שבט קהת והורידה מרקיע  שלישי לרקיע שני. עמד עמרם והורידה מרקיע שני- לרקיע ראשון. עמד משה רבינו  והורידה מלמעלה -למטה. (בראשית רבה, יט, יג).

למעשה, ה' הוא רחוק וקרוב, בו זמנית. עבור האדם, ״השכינה״ היא החוויה של הקירבה על אף הריחוק האינסופי. והנה, מסביר המדרש, השכינה מתרחקת מרקיע לרקיע עם קלקול המצב הערכי. והדבר נכון הן במצב שאני המקורי שולט-פרט – והדבר נכון הן במצב שנשמת האומה שולטת או במצב של עולם האנושות מתפשט מעולם הערכים. עם חטא אדם הראשון השכינה נסתלקה לרקיע הראשון, ועם חטאי הדורות שאחריו, אותה קירבה חיונית אל הנוכחות האלוהית הסתלקה בהדרגה לשמים ולשמי השמים. עם הסתלקותה אבדו טעם ההוויה וטעם החיים, ורק רישומם נאסף על ידי הצדיקים והקדושים.

עם אברהם, יצחק ויעקב, דור אחרי דור, ועם התגבשותה של זהות ישראל והחזרה למדרגת ״אדם״, השכינה שבה אט אט מהשמים אל הארץ. כאן היא תיפגש עם שרידי היעלמותה, ותאדיר אותם לגאולת העולם. הארי הקדוש מלמד אותנו, בעת הסתלקות האור מהכלים נשאר בהם רושם מאותו האור -רשימו–צריבה על זה אנו אומרים: ״דומה בדומה ירפא״, כלומר ברגע שאנחנו מגיעים להתמודד מול האירוע הטראומטי שעברנו, ואנו מגלים חמלה ואמפתיה כלפי עצמנו בנוגע לאירוע. זאת אומרת שהצלחנו לעשות תיקון דרך האירוע ואנו מצליחים להחזיר את האור-שפע לכלי-רצון.

אותו תהליך התחיל דווקא  בדורו של משה רבינו  – השכינה שבה לארץ כבימי בריאת שמים וארץ, ואת זה אנו למדים מפסוק זה: ״וַיֵּרֶד יְהוָה עַל-הַר סִינַי, אֶל-רֹאשׁ הָהָר; וַיִּקְרָא יְהוָה לְמֹשֶׁה אֶל-רֹאשׁ הָהָר, וַיַּעַל מֹשֶׁה״. (שמות פרק יט פסוק כ).

ולצערנו מאז עברנו שישה סוגי חורבן:
הראשון – משכן העדות: מתקיים בזמן שהיו ישראל במדבר.
השני – משכן בגלגל: מתקיים בזמן שעם ישראל נכנסו לארץ, העמידו את המשכן בגלגל ארבע עשרה שנה.
השלישי – משכן שילה: התקיים בימי עלי ושמואל שלוש מאות שישים ותשע שנה, וכשמת עלי חרב, רביעי – משכן לנוב: התקיים בימי שמואל במשל שלוש עשרה שנה ובזמן ששמואל הנביא נפטר חרב המשכן.
החמישי – משכן גבעון: התקיים במשך ארבעים וארבע שנים.
השישי – בית המקדש הראשון: שנבנה בימי שלמה המלך, עמד ארבע מאות ועשר שנה.
השביעי – בית המקדש השני: שנבנה בימי עזרא הסופר, עמד ארבע מאות ועשרים שנה.

מאז חורבן בית המקדש השני, השכינה, עם ישראל, ונשמת האומה השייכים למבנה של גן הנטישה המשויך לנשמת האומה שוב בגלות. מאז, משמעות היות ״שכינה בגלותא״ איננה רק שהיא מלווה את עם ישראל בגלויות, סובלת את סיבלו סבלו. ״כל זמן שישראל משועבדין, כביכול שכינה משועבדת עמהם״ (מכילתא, פרשת בא יד).
האבלות על הסתלקות השכינה איננה רק אבלותו של האדם אשר נשללה ממנו אותה נוכחות אלוהית. אבלות זו היא גם של הבורא עצמו הנמצא ״בגלות״ מעולמו. על כך אומרים חז"ל: ״דיו לאבל שיעמוד באבלו!״ (סנהדרין דף צז עמוד ב)

מכאן אנו מבינים שישנו כוח עצום הפועל מאחורי הדרישה לשים קץ לגלות ולשוב למקום השכינה. כוח זה איננו רק כמיהתו של האדם לסיום אבלותו, אלא גם כמיהתו של ה' לשוב אל שמחתו כבורא. ומכאן נובעת, כפי שמסבירים חכמינו, הוודאות של גאולת ישראל ״רבי עקיבא אומר… כביכול אמרו ישראל לפני הקב"ה: ״עצמך פדית!״ (מכילתא פרשת בא יד).

לאחר שדיברנו על חורבן בית המקדש בעולם החומרי-פיזי, נדבר על חורבן יותר כואב חורבן של נשמת האומה, בהקשר של נָדָב וַאֲבִיהוּא בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה.

וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה, אֵשׁ זָרָה–אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם.

מהות בניית המשכן כדי להגיע לרגע שבו הקב״ה ישרה את שכינתו בקרב העם. עם ישראל היה צריך את האדריכלות-תכנון מבנה משכן העדות, זה – המבוא הארוך ביותר בתורה – שאנו קוראים על ההכנות לרגע שהקב״ה ישרה את שכינתו בקרב העם. בחמש פרשות תרומה- תצוה- כי תשא- ויקהל- פקודי. המגוללות את ההוראות לבניית המשכן. ומיד אחריהם מגיעות שתי פרשות: ויקרא-וצו מפרטות את הקורבנות והמנחות שהוקרבו שם. במשך שבעה ימים התקדשו הכהנים -אהרן ובניו לקראת כניסתם לתפקיד. עכשיו הכול מוכן. הגיע היום השמיני, היום שעבודת המשכן תתחיל בו.

העם כולו השתתף בבניית ביתה המיועד הנראה לעין של שכינת ה' על פני האדמה. בפסוק פשוט אך מרגש מגיעה הדרמה אל פסגתה: "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, וַיִּצְאוּ וַיְבָרְכוּ אֶת הָעָם. וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם" (ויקרא ט, כג). אך עתה, כשהכול בטוחים שסיפור המעשה תם, מתרחש דבר נורא:
״וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה, אֵשׁ זָרָה-אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם.וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי יְהוָה.וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן, הוּא אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ, וְעַל-פְּנֵי כָל-הָעָם, אֶכָּבֵד; וַיִּדֹּם, אַהֲרֹן״. (ויקרא פרק י פסוקים א-ג)

יש הרבה פירושים בתלמוד על:
״וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי יְהוָה״. (ויקרא פרק י פסוק ב)
״וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה, אַחֲרֵי מוֹת, שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן–בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי-יְהוָה, וַיָּמֻתוּ״. (ויקרא פרק טז פסוק א)
״וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי יְהוָה בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי יְהוָה בְּמִדְבַּר סִינַי וּבָנִים לֹא-הָיוּ לָהֶם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר עַל-פְּנֵי אַהֲרֹן אֲבִיהֶם״. (במדבר פרק ג פסוק ד)
״וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא בְּהַקְרִיבָם אֵשׁ-זָרָה לִפְנֵי יְהוָה״. (במדבר פרק כו פסוק סא)

מכול הפסוקים הללו אנו מבינים שנָדָב וַאֲבִיהוּא מתו כי הקריבו ״אֵשׁ זָרָה״ כלומר פעלו באופן- ״אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם״. (ויקרא פרק י פסוק א)

כדי להבין את כל המבנה הטראומטי בפרשה בשל מותם של נָדָב וַאֲבִיהוּא כי הקריבו ״אֵשׁ זָרָה״ נצטרך לחזור לתחילת ספר בראשית ששם מופיעה לראשונה המילה קדוש ולהבין את המבנה האנרגטי רגשי של המושג קדוש. ומתוך כך במשמעותו של בית המקדש כביתו של הקודש. וכך כתוב בתחילת התורה: ״וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל-צְבָאָם. וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת״. (בראשית פרק ב פסוק א)

המבנה האנרגטי-רוחני של אנרגית הקודש, מתקיים בשדה אנרגטי של זמן ומרחב בעלי תודעה ש-עולם האלוהות הקצה לעולם האנושות והניח בתווך את  השְׁכִינָה- ״וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד-יְהוָה עַל-הַר סִינַי, וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים; וַיִּקְרָא אֶל-מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִתּוֹךְ הֶעָנָן״. (שמות פרק כד פסוק טז) בפסוק זה אנו למדים את מהות ה-״שְׁכִינָה״ אשר דרכה ההתגלות והנוכחות של עולם האלוהות בתוך עולם האנושות .

ביתה של השכינה נקרא משכן – ״משכן״ בא מהפועל לשכון – המשכן הוא המקום שבו עולם האלוקות פוגש את עולם האנושות.
וזאת הסיבה האמיתית שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם הוא הניח בתוכו את כוח ההסתרה, לא במקרא נגזרות המילים ״עולם-נעלם״ משורש אחד. וכל זה כדי לגרות את השכל הפועל של האדם, כדי להגיע לשורש הראשיתי שלו: ״אֱלֹהַי, נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהוֹרָה. אַתָּה בְרָאתָהּ, אַתָּה יְצַרְתָּהּ, אַתָּה נְפַחְתָּהּ בִּי, וְאַתָּה מְשַׁמְּרָהּ בְּקִרְבִּי״. וכך האדם יכול לקבל משהו מכוחות הבריאה שלו. כדי לאפשר לו לחשוב -לתקשר-להבין-לדמיין- ותוך כדי התפתחות המדע בעולם האנושות, מתאפשרות חלופות עתידיות שאדם יוכל לבחור בניהן מה נכון לו באמת.

לא היה די שאלוהים יברא את ״ההומו ספיינס-האדם המתפתח דרך התודעות של ספירת הדעת״. הוא היה צריך לצמצם את עצמו, כפי שהארי הקדוש מסביר ולברוא מרחב לפעולה האנושית. מכל מעשיו של אלוהים, הצמצום הוא המעשה המבטא באופן העמוק ביותר את האהבה ואת הנדיבות הטמונות בבריאה.

דִּיאָלֵקְטִיקָה – השגת האמת על ידי תנועת בעלת התפתחות מתוך קונפליקט. אלוהים שאנו פוגשים בתורה דומה להורה היודע שכדי לטעת בילדו בשלות ואחריות הוא צריך לסגת, לשחרר, להימנע מהתערבות. אבל יש גבול. צמצום מוחלט של אלוהים ייראה ״כנטישה של העולם״ הוא ידמה, במשל שלנו, לאב העוזב את ילדיו. לא בזאת חפץ הקב"ה. אם כן, איך הקדוש ברוך הוא  משאיר בעולם את עקבות נוכחותו? התשובה הניתנת לכך בתורה לקוחה מהתפתחות שאנו חווים בתוך עולם האנושות, שאומר לנו שכל תשובה החלה באופן אוניברסלי: בכל הזמנים, בכל המקומות. אבל אין תשובה שהיא נכונה בכל הזמנים ובכל המקומות. ורק מי שמבין את הקונפליקט הפנימי, שבזכותו עולם האנושות מתפתח בצורה מטאורית אז אותו אדם יכול להכיל את הסתירה שיש לכאורה בין בריאה אלוהית לבין רצון חופשי של האדם, או בין השכינה האלוהית לבין העולם האֶמְפִּירִי–ניסויים הנקלטים בחמשת החושים שבתוכו אנחנו חושבים, בוחרים ופועלים.

״וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם״. (במדבר פרק י פסוק י) על פסוק זה מלמד אותנו שלמה המלך בספר קהלת איך להתקיים ולזרום בחיים דרך כל האירועים שאנחנו חווים בחיינו, הן הרגשיים והן הרוחניים.
"לַכֹּל, זְמָן; וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ, תַּחַת הַשָּׁמָיִם.
עֵת לָלֶדֶת-וְעֵת לָמוּת. עֵת לָטַעַת -וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ.
עֵת לִפְרוֹץ-וְעֵת לִבְנוֹת. עֵת לִבְכּוֹת-וְעֵת לִשְׂחוֹק.
עֵת סְפוֹד-וְעֵת רְקוֹד. עֵת לַחֲבוֹק-וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק.
עֵת לְבַקֵּשׁ-וְעֵת לְאַבֵּד. עֵת לִשְׁמוֹר-וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ.
עֵת לִקְרוֹעַ-וְעֵת לִתְפּוֹר. עֵת לַחֲשׁוֹת-וְעֵת לְדַבֵּר.
עֵת לֶאֱהֹב-וְעֵת לִשְׂנֹא. עֵת מִלְחָמָה-וְעֵת שָׁלוֹם.
(קהלת פרק ג פסוקים א-ח)

 תפיסת מציאות אמיתית, מגיעה לידי ביטוי בזמנים ובמקומות מסוימים. הזמן הראשון שהוא קדוש לעולם ולעם ישראל הוא יום השבת כפי שהתורה מציינת אותו: ״וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל-צְבָאָם. וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ  כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת״. (בראשית פרק ב פסוק א)

מתהליך זה אנו למדים שעולם האלוהות הניח קוד רוחני ביקום וכל פעם שהקוד הרוחני פוגש דרך הזמן את האנרגיה של אותה חוויה רוחנית הוא מיד מתחבר לחלק שנמצא בתוך נשמת האדם, שהוא חלק אלוהה – ״אֱלֹהַי, נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהוֹרָה. אַתָּה בְרָאתָהּ, אַתָּה יְצַרְתָּהּ, אַתָּה נְפַחְתָּהּ בִּי, וְאַתָּה מְשַׁמְּרָהּ בְּקִרְבִּי״. יש זמנים קדושים בעלי קוד אנרגטי קבוע.

מבוא קצר למהות של חגי ישראל

חגי ישראל, שניתנו לנו על ידי עולם האלוהות, מתארים תחנות בדרך ההתפתחות הרוחנית של כל אחד מאיתנו כאדם-אני המקורי, ושל כולנו יחד כאומה-נשמת האומה. תהליך ההתפתחות הרוחני שלנו, הוא למעשה תהליך של יצירת קשרי ערבות הדדית בין בני אדם. הקשרים האלה נוצרים בהדרגה, שלב אחרי שלב, ובכל פעם הם מתגלים ביתר עמקות. כל רמה חדשה של קשר היא תחנה בדרך לשלב הסופי בתהליך – חיבור ואיזון מושלם בין כל בני האדם לבריאה כולה. את רמת הקשר החדשה שמתגלה בכל שלב, אנו חוגגים ומציינים בכל חג.

ההיסטוריה של עם ישראל עוברת דרך מצבים שונים של חיבור ופירוד. עד לימי בית המקדש השני כולנו חיינו במצב רוחני של אהבה ואחדות בינינו. הכלל ״ואהבת לרעך כמוך״ היה הכלל של חיינו. כולנו – גברים, נשים וילדים – הרגשנו את אותם חוקים עדינים שמחברים בינינו ויוצרים את מערכת הטבע המופלאה שנקראת ״העולם הרוחני״.

לאחר חורבן בית המקדש השני, שנבע משנאת חינם, נותק העם שלנו מהרגשה הרוחניות. יחידי הסגולה שהתגברו על האגו המתפרץ ושמרו על השגתם הרוחנית, הורו לנו כיצד לחגוג כל אחד מהחגים, ובכך שמרו על שורש הווייתנו כעם. כך התפתחה התרבות היהודית, המסורת, והיא שמרה עלינו בכל מקום שבו היינו על פני כדור הארץ.

כיום, לאחר שחזרנו לארץ והגלות מגיעה לסיומה, אנחנו יכולים להתוודע גם אל הרמה הרוחנית-פנימית שמסמל כל חג, לממש אותה בתיקון היחסים בינינו ולהחיות בשנית את ההרגשה הרוחנית בכל אחד מאיתנו ובכולנו יחד כעם, כדוגמת, שבת- ראש חודש- חג פסח- פסח שני- ספירת העומר– חג שבועות- ראש השנה- יום כיפור- חג סוכות- חג חנוכה- טו בשבט- וחג פורים.
ויש זמנים בעלי קוד משתנה ששם אנחנו מושכים קדושה מלמעלה בגלל אירוע שקרה או אירוע שחווינו. כדוגמת יום השואה- יום הזיכרון לחללי מערכות צה״ל ופעולות האיבה- יום העצמאות- לג בעומר- שלושת השבועות מי"ז בתמוז עד תשעה באב- ט"ו באב- חודש אלול. ויש זמנים כגון, יום הלידה של האדם- יום הפטירה של האדם- וכל מה שנוצר דרך הקשרים הבין אישיים יש אנשים קדושים- עם ישראל בכללותו- ובו הלוויים- ובהם הכוהנים וגם כאן אותו עיקרון כל עוד שהאדם הוא כלי לקבל אז הקדושה מתמזגת בתוכו, ורגע שאדם עוזב את שלושת התדרים שעוזרים לאדם לפתח ערכים ועקרונות יסודיים שמכוחם מתקיימים החברה האנושית והעולם כולו.

והכי חשוב הוא להתחיל להתבונן ולבחון את היחס בין ערכי יסוד ובין ביטויים והגשמתם חיי היום-יום שלנו: כגון ערבות הדדית, לימוד ומעשה, אחריות האדם לעצמו ולחברה שבה הוא חי.

עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד

"שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הָיָה מִשְּׁיָרֵי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה.
הוּא הָיָה אוֹמֵר: עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד:
עַל הַתּוֹרָה-וְעַל הָעֲבוֹדָה-וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים"
(מסכת אבות, פרק א', משנה ב')

כמובן שצריך מרחב תודעתי קדוש- ארץ ישראל, ובתוכה ירושלים, ובתוכה המקדש, ובתוכו הקודש ויותר ממנו קודש הקודשים. ושעם ישראל שהו במדבר ארבעים שנה אז הקדושה הייתה נטועה באוהל מועד-משכן-ובתוכו-הקודש-וקודש הקודשים. קודש הוא הנקודה בחלל ובזמן שהאדם פוגש בה את השכינה על ידי כך שהוא נסוג ומצטמצם, שכן לא רק אלוהים מצמצם את עצמו כדי לפנות מקום לאדם, אלא גם האדם מצמצם את עצמו כדי לפנות מקום לאלוהים. הקודש הוא המקום שאלוהים נחווה בו כנוכחות מוחלטת. זהו מפגש שמעצם מהותו יכול להתקיים רק במקום ובזמן שהאדם מוותר בהם לחלוטין על הרצון ועל היוזמה שלו. אין זה מפני שהקב"ה מזלזל ברצונו של האדם וביוזמתו. נהפוך הוא: הקב"ה ייפה את כוחו של האדם לבחור ליזום, לפעול-וליצור-ולהיות שותפו של הקדוש ברוך הוא, לבריאה. אולם כדי שאדם יהיה נאמן לכוונותיו של הקדוש ברוך הוא, חייבים להיות אנרגיות בעלות תודעות המכילות זמנים  ומקומות שבהם נוכל לחוות את מציאותו של עולם האלוהות-הקדוש ברוך הוא. והנה הנקודה הכי חשובה, בזמנים ובמקומות אלו נדרש מהאדם ציות מוחלט, כמובן שאדם מגיע לזמנים ומקומות אלו, נדרשת השעיה של הרצון והבחירה שמלווים אותנו לאורך כל הדרך, וזאת הסיבה שאנשים לא רוצים לחוות את עולם הקדושה שמכיל זמנים ומקומות  במרחב התודעתי שבו הוא מתקיים ביום יום, וזאת הסיבה האמיתית למה אני בוחר לעשות את השיעורים לפנות בוקר מכיוון שרמת ההתנגדות שואפת לאפס, חוץ כמובן מצרור קללות שאני שומע אותם כל בוקר שאנשים קמים לשיעור בגלל העייפות ,אבל תמיד אני לא מקשיב לא לקללות ולא לברכות ,אז מה שהכי חשוב לי זה לשחרר את האירוע שנחווה אצל האדם, לנקז את המוגלה-שיצרה צריבה, בגלל אירוע, והרי אנחנו לא מוכנים לשחרר את האירוע, אז אנחנו שומרים על המוגלה ומתחילים להדליק בתוכנו אש זרה שעליה ספר הזוהר אומר לנו: "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת", (שמות לה ג) וְהָכִי הוּא וַדַּאי דְּכָל מָאן דְּכָעִיס כְּאִלּוּ אוֹקִיד נוּרָא דְגֵיהִנָּם- פירוש כל מי שכועס או מתוסכל הוא מוותר על הרצון של העשייה שבתוכו. (תיקוני הזוהר מ״ח)

אם הייתי יכול קצת להעלות ביקורת על המהלך של שני צדיקי עולם בנים של אהרון הכהן-ספירת ההוד איש החסד שעליו אומר לנו הלל הזקן:
״הִלֵּל וְשַׁמַּאי קִבְּלוּ מֵהֶם. הִלֵּל אוֹמֵר: הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן: אוֹהֵב שָׁלוֹם, וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה״. (פרקי אבות פרק א משנה יב)
במשנה זו, מפרט הלל הזקן את הדרך להיות מתלמידיו של אהרן: אהבת שלום, ורדיפת שלום, אהבת הבריות ומקרבן לתורה. ויש לשאול, שלום הוא רק סעיף ביחסי אדם עם הבריות, מדוע הוא קנה מקום של כבוד בתחילת המשנה? כמו כן יש לעיין בעניין השלום, מדוע חילקו בין אהבת שלום לרדיפתו, והקדימו את האהבה? וכמו כן יש להבין מה הקשר בין ״אהבת שלום ואהבת הבריות וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה״?

ישנו יסוד מהותי לאורך כל הדרך שהלל הזקן אוחז בו. והיא העיקרון של יחס בין אנשים, שעליו להיות מבוסס תחילה על אהבת שלום, ורק אחר כך אהבת הבריות, ורק שאדם מסוגל לעמוד בתהליך זה אז  – וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה איזה תורה, תורה של משה רבינו-ספירת הנצח.

היסוד הראשון של הלל הזקן: שאין לראות בזולת ישות זרה, אלא ״אדם״ עם מרכיב של נשמה ותכונות, אלא שהוא שונה במעט מתכונותיך שלך. בנוהג שבעולם מסתכל אדם על עצמו ועל הקרובים אליו שם הוא מרגיש נוח ומתחיל לשחרר מפני שזה משהו מוכר לו, אבל שאותו אדם נפגש עם אנשים אחרים אשר לא מוכרים לו בשבילו זה משהו נעלם, ומיד הוא נועל הכול ומרגיש אותם כ-״זרים״. ואז מגיע הלל הזקן  ומודיע שאין זה כך. כל אדם יכול להיכנס לנעליו של כל אדם אחר ולהבין, אם רק יעמיק חקר בתוך היסודות והשורשים: מאין הגיע, ממי הגיע, מה עבר עליו, עם אלו תכונות נולד ואלו תכונות פיתח עם הזמן. לפי עיקרון זה, כל האנשים שווים, אלא שהם מורכבים ״מפאזל״ שונה. באופן תיאורטי, יכול אדם להתחבר לכל אדם אחר, אם רק אותו האדם התחיל ללמוד לעומק את ההיכרות שלו עם השני, בתחילה להתעלם ממעשהו להתחבר לשורש נפשו. ומי שעושה את זה היטב זה גן המטפל שנכנס עמוק ולא חושש להכאיב לאדם ולדרוש ממנו לשחרר את המוגלה שיצרה צריבה בגלל אירוע שעבר בחייו. זו הייתה מידתו של אהרון: הייתה בו אהבה לכל אדם, ולכן יכול היה לחבר בין כל בני האדם.

לכן השתמש הלל דווקא במונח ״שלום״, ולא ״חסד״ ולא כל מונח אחר שמשמעותו מעורבות בדעת עם הבריות. ״שלום״ משורש  שלם, כמו עולם מלשון נעלם שניהם מגיעים מאותו שורש והשכנת שלום פרושה הבאת כל החלקים לכלל שלמות. אך מונח כאן מיעוט: רק חלקים בעלי מכנה משותף, המסוגלים להתהוות לכלל ״שלם״ שייכת אצלם השכנת שלום– החזרת הפרטים לכלל השלם. חלקים שהם שונים ואינם ממרכיבי אותו השלם, אין אצלם עדין עניין של השכנת שלום.

השכנת שלום אמיתית היא מלאכה עדינה, הכרוכה בהבנת דקויות הנפש של כל הצדדים. ובשבילה לא די רק באהבת הבריות, כי הרי יתכן מצב שאדם יאהב אנשים, אך עדיין לא יצליח למצוא את המשותף ביניהם וכך לגשר על הפערים. אלא היא מצריכה אהבת השלום ורדיפתו, והיכולת למצוא את השלם ואת המחבר בין אנשים. לכן, בעצם, אהבת שלום ורדיפתו – היא הבסיס ליחס לבריות. מידה זו אינה יכולה לבוא בכפיה, אלא היא חלק מ-אופיו ואישיותו של האדם, בגלל שהיא מצריכה התבוננות פנימית, ולא רק יכולת למנוע ריב. לכן, רק כשאדם לומד את המידה הזו, משקיע ומפתח אותה ומחובר אליה באמת- הוא יכול להשתמש בה. לכן הקדים הלל את ״אוהב שלום״ ל-״רודף שלום״.

אחרי השכנת שלום, שהיא חיבור בין אנשים טובים שאינם מצליחים למצוא את המשותף בלי שהשונה יפריד ביניהם, מגיע השלב של אהבת הבריות. זו אינה האהבה הבסיסית לאנשים, שבוודאי קודמת להכל, אלא אהבה מיוחדת שתביא את האדם החוטא לחזור ולהתקרב. בדרך כלל אדם אוהב את הדומה לו, ואת מי שהתרגל לחיות בחברתו. כדי לקרב אנשים בעלי מעשים רעים, יש צורך באהבת הבריות– ברצון לחפש אחר השורשים הטובים המסתתרים מאחורי מעשיו הרעים של החוטא, ואהבה זו תביא להתחברות לחלקים הטובים שבאדם, ועל ידי כך להחזירו למוטב ולקרבו לתורתו של משה רבינו-ספירת הנצח. יש פעמים שאדם הוא בעל תכונות טובות, והנסיבות שהובילו אותו למחוזות שהרחיקו אותו מ-תכונותיו הבסיסיות. ולכן מלמדנו הלל, שאין להסתכל רק על המעשה עצמו אלא יש לנסות ולעמוד על שורשיו.

הלל הזקן מתווה לנו  את הדרך ליחס נכון עם הבריות: ראשית יש לאהוב את השלום, להתחבר ולקנות את היכולת למצוא את המשותף והשלם שבפרטים, ודרך כך לרדוף אותו – להשתמש בו. שנית, יש לאהוב את הבריות – לרצות לחפש את השורשים הטובים שמסתתרים ברבדים העמוקים של אדם, גם שמעשיו רעים, וכך להחזירו למוטב. אחרי שלמדנו זאת, נוכל להבין את  את מהות אנרגיית הקשר המתקיים באנרגיה השניה של התפתחות האדם-איש ואישה.

הראשונה: אדם וחוה.
השניה: איש ואישה.
השלישית: זכר ונקבה.

עכשיו אנחנו מורשים להתבונן בטעותם של: ״נָדָב וַאֲבִיהוּא בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה״.
הטעות היסודית ביותר – טעותם של ״נָדָב וַאֲבִיהוּא״ – היא לקחת את הכוחות השייכים למפגשו של האדם עם העולם, ולהפעיל אותם במפגש של האדם עם אלוהים. אילו נקטו ״נָדָב וַאֲבִיהוּא״, יוזמה פרטית להילחם ברוע ובעוול, הם היו נחשבים גיבורים. אבל הם נקטו יוזמה פרטית בזירת הקודש, ובזאת שגו. הם הנכיחו את עצמם היכן ש-הנוכח המוחלט הוא האלוהים. זוהי סתירה פנימית. משום כך עולם האלוהות לקח אותם אליו ובשביל עולם האנושות זה נחווה כ-מוות הכי טראגי שאדם יכול לחוות .ונעצור רגע ונחווה עוד עולם טראגי של מוות שכל המשפחות שהיו בשואה חוו המוות הנורא מכל.

יום הזיכרון לשואה ולגבורה יום השואה, השנה זה מתקיים בתאריך יום שלישי  כ"ז בניסן מוקדש להתייחדות עם זכר השואה שהמיטו הנאצים ועוזריהם על העם היהודי בשנים 1933–1945 ועם זכר מעשי הגבורה והמרד באותה תקופה. מועד זה הוא יום זיכרון לאומי במדינת ישראל, ונוהגים בו מנהגי אבלות אחדים.

בשואה נרצחו שישה מיליון יהודים. אבל עבור הנרצחים ועבור הניצולים שהצליחו לשרוד את השואה זו הייתה מלחמה: מלחמה על הקיום, מלחמה על החיים, מלחמה על האמונה בעולם האלוהות, למרות הקושי המטורף להאמין בעולם אלוהות שהסכים שהעם היהודי יעבור חוויה שהיא אחת הטראומות הנוראיות מכל, ובכל זאת להאמין בו בצורה לא רציונלית, מלחמה על שמירת צלם אלוהים. המדיניות האכזרית שהופעלה על ידי הנאצים כנגד היהודים חייבה אותם להיאבק. המאבק היה בראש ובראשונה על עצם הקיום. הצורך לשרוד אילץ כל אחד למצוא דרכים יצירתיות להגן על עצמו ועל הקרובים לו. המאבק היה לא רק כדי להישאר בחיים אלא גם מאבק על חיים ראויים תוך שמירה על צלם אלוהים בתנאים המזוויעים ביותר. השאלות ההלכתיות שנשלחו מעמק הבכא לרבני הקהילות מעידות על הזוועות האיומות שהם חוו, אבל גם על האמונה הגדולה באל ובתורת ישראל ובצלם האלוהים שבהם.

המוות הנורה של ״נָדָב וַאֲבִיהוּא בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה״ מביא אותנו להחזיק באמונה שגויה המביאה אותנו לחשוב שעולם האלוהות-הקב"ה הוא עולם האנושות: ״וַיִּנָּחֶם יְהוָה כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ״. (בראשית פרק ו פסוק ו) צריכים להבין כשהתורה עצמה מתארת את הקב"ה כזעפן ונקמן היא עושה זאת כדי ״לדבר בלשון בני אדם״. את זה ר' עקיבא, לומד מחנה אמו של שמואל והוא ממשיך לשאול מאי [מה] טעם כפילות הלשון שאמרה חנה בתפילתה: ״וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר, יְהוָה צְבָאוֹת אִם-רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא-תִשְׁכַּח אֶת-אֲמָתֶךָ, וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ, זֶרַע אֲנָשִׁים–וּנְתַתִּיו לַיהוָה כָּל-יְמֵי חַיָּיו, וּמוֹרָה לֹא-יַעֲלֶה עַל-רֹאשׁוֹ״. (שמואל א פרק א פסוק יא) עונה רבי עקיבא על זה כפי שרק הוא יכול: ״רָאֹה תִרְאֶה״ – דברה תורה כלשון בני אדם. (מסכת ברכות דף לא עמוד ב). במונחים שבני אדם יבינו. האמת שהתורה היא, לאורכה ולרוחבה, סיפור אהבה: אהבתו היוקדת של הבורא לברואיו, למרות כל האכזבות והבגידות שהאנושות מנחילה לו. הקב"ה צריך את המפגש איתנו לא מפני שהוא צריך אותנו אלא מפני שאנחנו צריכים אותו. כדי ש-ציוויליזציה תלך בדרכי האהבה והצדק, ותתחיל לחלוק כבוד לבריאה ולשלמותה, מוכרחים להיות לה רגעים שהיא מותירה את ה״העצמי״, המורכב מאני המקורי ונשמת האומה ועולם התיקון המורכב מעשרה גנים: גן המוות- גן חומר- גן המין- גן הרוח- גן הנטישה- גן המטפל- גן אחר- גן הבודד- גן הקשר נחלק לשתי אפשרויות:
הראשונה- אפשר המציאות.
השנייה- מחייב המציאות.

וכך אנו מצליחים לפגוש את מלוא הדרה בכל תפארתה של ההוויה, כשהיא נקייה מהנכחה של ״העצמי״.

זהו תפקידו של הקודש, הנקודה שבה ״העצמי״ שותק אל מול נוכחותו האדירה של ה״ישנו״. את זה שכחו ״נָדָב וַאֲבִיהוּא בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה״. הם שכחו שכדי להיכנס אל המרחב המקודש, או אל הזמן המקודש, נדרשת ענווה אונטולוגית–  תורת ההוויה-תורת היש. נדרשת השעיה מוחלטת של היוזמה ושל התשוקה. קשה להגזים בחשיבות הדבר. כשאנו מבלבלים את רצון ה' עם רצוננו, אנו הופכים את הקודש, את מקור החיים, לטומאה ולסם מוות. התהליך שאנו עוברים דרך הלימוד על: ״נָדָב וַאֲבִיהוּא בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה״ למעשה הוא תזכורת חוזרת לאזהרה שנשמעה לראשונה בימי קין והבל, המעשה הראשון של עבודת האלוהים, הוביל לרצח הראשון. כמו היתוך גרעיני, גם הפולחן הדתי הוא מקור אנרגיה אשר יש ביכולתה להביא ברכה או חלילה אסון.

״וּמַרְאֵה כְּבוֹד יְהוָה, כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר, לְעֵינֵי, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״. (שמות פרק כד פסוק יז)
״כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא אֵל קַנָּא״. (דברים פרק ד פסוק כד)
״וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא הָעֹבֵר לְפָנֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא יַשְׁמִידֵם וְהוּא יַכְנִיעֵם לְפָנֶיךָ וְהוֹרַשְׁתָּם וְהַאַבַדְתָּם מַהֵר כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה לָךְ״. (דברים פרק ט פסוק ג)

שלושה סוגים של אש משמשים בתהליך שעברו: ״נָדָב וַאֲבִיהוּא״, בשלושה פסוקים רצופים. ראשונה היא האש מהשמים:
״וַתֵּצֵא אֵשׁ, מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ, אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הַחֲלָבִים; וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיָּרֹנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם״. (ויקרא פרק ט פסוק כד)
זוהי אש של חסד, של שעת רצון, אחריה באה ״אֵשׁ זָרָה״ שהקריבו שני בני אהרן ״נָדָב וַאֲבִיהוּא״: ״וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה, אֵשׁ זָרָה–אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם״. (ויקרא פרק י פסוק א).

ואז באה אש הנגד מן השמים: ״וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי יְהוָה״. (ויקרא פרק י פסוק ב)
המסר פשוט ורציני מאוד: הדת איננה אנרגית שולית-שתוקה-וקלושה. היא אש – וכמו אש, היא מחממת אך היא גם שורפת. ואנחנו צריכים לשמור על הלהבה לא תכבה וגם לא תשרוף אותנו.

מדוע יש הקפדה כה גדולה שעבודת ה' תעשה "על פי הספר" וללא סטיות ממנו?
אז מהו המונח שמשגע אותנו בכל הרמות הן ברמת: התודעות-אדם וחווה. והן ברמות של אינטימיות-אנושיות -אישה ואיש. הן ברמות הכי מטורפות של זכר ונקבה מימוש היצרים בצורה נקיה וערכית.

יש כלל תמיד ברגע ש-עבודת ה' באה מן הדחף החיוני של האדם, יש חשד גדול שבסופו של דבר האדם נמצא בתוך עצמו. כלומר, אם אני הוא זה שקובע את אופן ההתקשרות עם הא-לוהות, זה סימן שבעצם אני מתקשר עם עצמי. זו פילוסופיה, זו דת אולי, אבל אני נשארתי בתוך עולם: ״וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה״. (דברים פרק ח פסוק יז) ברגע שאנחנו מתחילים לעשות עבודה דרך עולם הערכים שמעלה אותנו מערך נמוך לערך גבוה, ואנחנו ממתינים לצו האלוהי, אז אנחנו מתקיימים בעולם משוחרר שבו יש פריצה של גבולות העולם – כיוון שאנו פוגשים את האינסוף.

ואז עולה שאלה יותר חדה ומסובכת: האם הרגש בעבודת ה' שמתמזג בו אקסטזה הדתית זה רגש רצוי או אינו רצוי?

האקסטזה הדתית שאין לה שורש כלומר כשהיא לא מתחילה בהתגלות היא מסוכנת. הלא ברגע שהקב"ה נגלה – אז ברור שהדבר מעורר גם רגשות, דמיונות, אהבה ועוד כל מיני דברים טובים הבאים על גבי ההתגלות וכתוצאה מכך מקבלים גם ערך חיובי. וכבר דיברנו רבות על הבידול בין ספירת הנצח-המייצגת את משה רבינו לבין ספירת ההוד המייצגת את אהרון הכהן. עכשיו ש-״האסתטיקה-ספירת ההוד״ מקבלת את ערכה האמיתי ברגע שהיא מחוברת אל ספירת הנצח-המייצגת את משה רבינו, וברגע שיש ניתוק בין השנים – מתקבלת ״אומנות לשם האומנות״, ״יופי לשם יופי״ וכיוצא בהם. כתוצאה מכך ניצב מולנו עולם יפה ומייאש כאחד, עולם שאין בו מפגש עם הזולת המוחלט – עם מי שאמר והיה העולם. זוהי בדיוק מטרתה של האלילות – לקחת ערך אחד מבין הערכים ולהפוך אותו לערך היחיד. וכן נאמר: ״זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים, יָחֳרָם–בִּלְתִּי לַיהוָה, לְבַדּוֹ״. (שמות פרק כב פסוק יט) כלומר: אדם הזובח לערך אחד מבין הערכים – במעשהו זה הוא פגע בכל יתר הערכים. מהי הדרך הרצויה? ״ ­בִּלְתִּי לַיהוָה, לְבַדּוֹ״ – כלומר שאנו מתמזגים עם שם הוי״ה זהו השם המחבר את כל הערכים ״לבדו״ מלשון לבוד, מחובר, אחוד-אחדות ובשום פנים לא אחידות״.

להלן אירועי השבוע הקרוב

בעזרת השם הפעם באמת נתחיל באמת את המסע דרך פרקי אבות
יום ראשון תחילת המסע שבע בערב סיום רבע לשמונה, שמונה תפילת ערבית
יום שני ארבע וחצי בבוקר חמש וחצי תפילת שחרית שש וחצי רבע לשבע מסיימים
יום שלישי  המשך המסע  שבע בערב סיום רבע לשמונה שמונה תפילת ערבית
יום רביעי המשך מסע שבע בערב סיום רבע לשמונה שמונה תפילת ערבית
יום חמישי  ערב ראש חודש אייר, מפגש בשמונה סיום תשע ערבית תשע ורבע וסיכום של כל השבוע שיהיה לנו בהצלחה."