רֹאשׁ חוֹדֶּשׁ נִיסָן התשפ"ג

"ראש חודש הינו החג המצוי ביותר בשנה. הוא נחגג שתים עשרה פעמים מדאורייתא. ובימינו אנו חוגגים אותו כשמונה עשרה ימים בשנה. זהו חג שראוי לתת עליו את הדעת, במיוחד לאור העובדה שהוא אינו בולט לעומת שאר החגים כיון שאין בו איסור מלאכה. וזאת למרות שהוא שורשם של כל שאר הימים טובים, שכן כל המועדים נקבעים על פי תחילת החודש.

ראש החודש העברי הוא הנקודה בה הירח, שהלך והתכסה במשך כל החודש, מפציע ומאיר שוב. לנקודה זו קוראים: ״המולד״ הרגע בו הירח נולד ומפציע מחדש.

ראש חודש ניסן – עת רצון הוא ראש לכל החודשים.

כל המשפיע למטה משפיעים עליו מלמעלה

בכל ראש חודש יש את ההארה-השפעה הרוחנית המיוחדת לו, המושפעת מלמעלה, אשר יש ביכולתה לקדש את הזמן. קדושת הזמן הזו, החוזרת בכל חודש, משמשת עבורנו ככלי להתפתחות רוחנית. כל חודש הוא בעצם ״פוטנציאל״ להתחדשותו של האדם בתחומים שונים בחייו, להיבנות ולהתקדם.

אם אדם רוצה לעשות שינוי, עליו להתחבר לשורש הרוחני שלו. נסביר מה הכוונה בכך- לכל אדם יש את המאפיינים שלו, ואת התכונות שלו, המייחדים אותו.  מאפיינים אלה נובעים ממקום מסוים, והוא השורש הרוחני שלו. כמו תיקון יסודי של בניין חייב להתבצע תוך התייחסות מקסימאלית ליסודותיו, כך גם באדם עצמו – שינוי ותיקון חייבים להתבצע במקורן של תכונות ומאפייני האדם, שורשו הרוחני. שינוי בשורש משפיע על כל הענף.

״יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי יְהוָה עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה״. (ישעיה פרק מה פסוק ז)

עולם האלוהות תחילה הוא יוצר את האור, ורק לאחר מכן הוא בורא ומפנה חלק מהאור כדי שיהיה מקום לחושך; עולם האלוהות עושה שלום-טוב, ואז בורא ומפנה חלק מהשלום כדי שיהיה מקום גם לרע. יש הבדל מהותי בין עולם הבריאה לבין עולם היצירה, עולם הבריאה היא הוצאת עצם הדבר, ועולם היצירה היא הוצאת המקרים-הדבוקים-צריבות, בתהליך.

יש לדעת שכל מהות רוחנית עובר דרך אנרגית הזמן, בעקבות אותה מהות, הזמן מקבל את שמו דרך שלושה ביטויים זמן-מועד-עת.

שלמה המלך בספר קהלת מסכם ואומר לנו כל תהליך שאדם עובר, הזמן-עת-ומועד. הם תמיד חלק מהתהליך: ״לַכֹּל, זְמָן; וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ, תַּחַת הַשָּׁמָיִם״. (קהלת פרק ג פסוק א)

את המונח מועד אנו למדים מהתורה: ״וְאֶת-בְּרִיתִי אָקִים אֶת-יִצְחָק אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה לַמּוֹעֵד הַזֶּה בַּשָּׁנָה האחרת״ (בראשית פרק יז פסוק כא)

כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם תִּזְבַּח אֶת הַפֶּסַח בָּעָרֶב כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרָיִם. (דברים-פרק  טז פסוק ו)

עכשיו זה כבר בעייתי, תלוי איך ההכנה שעשינו לקראת ראש חודש עובדת, אם עשינו עבודה דרך התנועה המעגלית, לא יעזור כלום תמיד נגיע לגאולת מצרים, ונגאל אנשים אחרים או דמיונות אחרות ולא אותנו.

ואם הקדוש ברוך הוא עוזר לנו ואנחנו בוחרים בתנועה תהליכית, מיד גם אנחנו נגאלים, אז לדוגמא  שאנחנו מגיעים כל שנה לתחנה של גאולת מצרים, ובזמן זה יש לנו היכולת לקבל השפעה של חירות אישית וכללית, אשר עוזרת לנו ללמוד לקחת אחריות אישית וכללית על מעשנו אז תלוי במה אנו בוחרים. ברשותכם נמשיך את התהליך..

י"ב חודשים – כנגד י"ב צירופי שם ה'

יש להבין שכל מהות התורה היא הגילוי של דבר הקשור לערך שעולם האנושות -האדם, מתקיים בתוכו. על מהות י״ב החודשים אנו למדים מפסוק בישעיה: ״בִּטְחוּ בַיהוָה, עֲדֵי-עַד: כִּי בְּיָהּ יְהוָה, צוּר עוֹלָמִים״. 

כלומר שהקב"ה יצר את עולמו בשמו. משמעות שם הוי-ה היא מי שמהווה את העולם כל הזמן, בכל רגע ורגע. וצירופי אותיות השונים של שמו מציינים את כוונותיו של הבורא בבריאה, מה הטעם לבריאה. בתפילת שחרית של שבת אנו אומרים: המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. מה כוונת משפט זה, והרי אנו יודעים כי הטבע הוא קבוע והעולם אינו משתנה? אלא רבי חיים מוולוז'ין בספרו נפש החיים מסביר, שבכל  רגע ורגע ישנו צירוף אחר של אותיות שמו של הקב"ה. העולם הוא אותו עולם, אך המוטיבציה לבריאתו השתנתה בהתאם לצירוף האותיות. וכך קורה בכל חודש. בכל חודש יורדת לעולם הארה מיוחדת השייכת לאותו חודש. המשמעות היא שעולם האלוהות מהווה–מחיה ומוריד לעולם שפע מיוחד בשנים עשר פעימות קבועות, כל חודש לפי תכונתו.

אבל גם בתוך הקביעוּת הידועה מראש יש לנו  יכולת השפעה רבה על הצורה שבה תופיע התכונה של כל חודש, וזאת על ידי עבודה על אותו ערך הקשור לאותו חודש. ואת זה אנו חווים דרך הפסוק שעולם האלוהות מוסר למשה רבינו: ״הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה״.

כלומר אנו קובעים איך מהות החודש תראה מבחינה: רוחנית-אנרגטית-רגשית-גופנית. 

בתוך הנהגה זו – ישנה מציאות מסודרת וקבועה, אך עם אפשרות ולשנות את הגוון שלה, ואת זה אנו למדים מהפסוק: ״זֹאת עֹלַת חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה״. ״זֹאת״ האות ״ז״, רומזת לשבעת ימי בראשית, ומדגישה את הצד במציאות שהוא ידוע מראש, קבוע ויציב, ואין לנו יכולת לשנותו. האותיות הנוספות: האות א הראשונה והאות ת האחרונה באל"ף בי"ת רומזות על שתי תנועות בעלות זרימה אנרגטית. שדרכם עולם האנושות-האדם חווים את האירועים.

הראשונה – תנועה מעגלית – שכל תפקידה הוא להכריח את עולם האנושות-אדם להתקיים בעבר, ולא מאפשרת תנועה בהווה היום יומי. ואז עולם האנושות-האדם, נע ללא אפשרות להגיע למטרה, מפני שכל הזמן התנועה המעגלית מחזירה אותו לאותו אירוע מחדש ולא חשוב אם זה מגיע דרך הפנים שלו-מחשבות, או דרך החוץ שלו, פחדים וחרדות.

השנייה – תנועה תהליכית שכל תפקידה הוא להוציא את עולם האנושות-האדם מהגלות על ידי הארת הגילוי, הרצון האמיתי אשר מוסתר בתוך התת מודע, זאת הסיבה שאנחנו חגים סביב המטרה הקשורה להווה ולא מצליחים להגיע אליה, מפני שיש מטרה נסתרת שאנחנו לא מודעים אליה, שלא מאפשרת את המעבר להווה הנוכחי, עכשיו אנו מתחילים להבין את כוח ההשפעה של תנועה תהליכית המאפשר הוצאת עולם האנושות-האדם מהתנועה המעגלית-גלות- שחלק מהתכונות שלה הוא בהשראת אנרגיה של ספק שכל תפקידו להניח את האדם בקונפליקט תמידי בעצמי של האדם בין האני המקורי לבין נשמת האדם שבתוכו. וזאת הסיבה העיקרית שהוא לא מצליח לממש את הפוטנציאל בגלל שהוא שבוי בתפיסת מציאות שמקורה מגיע מאנרגיית גלות-אשמה- שלא מאפשרת לאדם לקחת אחריות על המעשים שלו, בגלל הצריבות שהפכו לטראומת, ועל ידי עבודה על הערך הקשור לאותו החדש יש ביכולתנו לשנות את התנועה מאנרגיה מעגלית לאנרגיה תהליכית. ודרך העבודה על הערך אנו מתחילים לחוות  את השורש הרוחני שלנו, שהוא הניצוץ האלוקי בקרבנו . כיוון שיש את זה בשורש, הענף מתענג על הדברים האלה ואוהב אותם. מיכה הנביא מסביר לנו את מהותו של הקדוש ברוך הוא ,על ידי הפסוק: ״כִּי אֲנִי יְהוָה לֹא שָׁנִיתִי וְאַתֶּם בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם״. (מלאכי פרק ג פסוק ו) הנביא אומר לנו תדעו בתודעות שאתם מתקיימים בתוכם, שאין שום שינוי באור האלוקי – היה, הווה ויהיה, אחד יחיד ומיוחד אין שינוי, יש קביעות. זה תמיד אותו כוח, הוא לא משתנה במציאות, אלא, שבעולם שלנו הוא לובש צורות שונות של ביטוי, אבל בשורש אין שינוי. רק אנחנו בתור ענפים חווים שינויים כל הזמן. חווית השינויים בחיים היא חוויה המתלווה אליה תחושה פנימית של הסתרה בין אם זה במודע ובין אם לאו, והתוצאה עבורנו היא סבל, עד שמגלים שעצם ההסתרה ,מראה לנו שמוזרם לנו מהשורש הרוחני לענפים כוח התחדשות. מביאה אותנו למודעות שאומרת: ״ואפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה, בוודאי גם שם נמצא השם יתברך. גם מאחורי הדברים הקשים העוברים עליך אני עומד״.

אותה תודעה-תובנה שהוריד לנו מורנו ורבנו רבי נחמן מברסלב דרך ספרו המדהים ליקוטי מוהר"ן.

שֵׁם הֲוָיָה

כעת נעבור למושג "שֵׁם הֲוָיָה" המכיל בתוכו את ההארה שירדה לעולם ומשייכת אותה להוויה של אותו חודש.

המשמעות של אותה  הֲוָיָה היא שהכוח שהקדוש ברוך הוא מוריד לעולם מתמזג עם הֲוָיָה של אותו  חודֶש, אשר ביחד, הם יוצרים חיות – מהווה – מחייה ומשפיעה שפע לכל מי שמסוגל להכיל את המיזוג רוחני -רגשי-גשמי שכל חודש מייצג  לפי תכונתו הרוחנית של החודש.

אך כפי שהסברנו שגם בתוך הקביעוּת הידועה מראש, יש לאדם בפרט ובעם ישראל בכלל, יכולת השפעה רבה על הצורה שבה מופיעה התכונה של כל חודש, על ידי עבודה רגשית  על הערך הקשור לאותו החודש  ועל ידי עשיית חסד, וזוהי משמעות הפסוק : ״הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" – שהחודש מסור בידינו ואנחנו מסוגלים כיצד הוא ייראה.

צירוף שֵׁם הֲוָיָה לחודֶש נִיסָן ״י-ה-ו-ה״

לקוח מספר תהילים: ״יִשְׂמְחוּ הַשָּׁמַיִם, וְתָגֵל הָאָרֶץ; יִרְעַם הַיָּם, וּמְלֹאוֹ״. (תהילים פרק צו פסוק יא)

בכל חודש ניסן ישנם ניצנים של יציאה משעבוד לגאולה, אבל דבר זה תלוי באדם. כדי שאדם יוכל להנות מהשפעת: ״צירוף הֲוָיָה לחודֶש נִיסָן״, אנו צריכים לבנות ״כלי-רצון״ שיוכל להכיל את ההשפעה שיורדת באותה החודש. הדבר דומה למים שנשפכים מלמעלה, אך אין כלי שיקבל אותם. בחג הפסח אנו מקבלים אל הכלים-רצונות שלנו השפעה של גאולה מעבדות לחירות, ולכן יש הרבה שמחה בעולם. חודש ניסן תמיד חל בתקופת האביב בה העולם מתחדש. גם יציאת מצרים בה התחדש העולם מבחינה רוחנית התרחשה בחודש ניסן. זאת הסיבה העיקרית שעולם האנושות-האדם שמח בגלל חידוש ההוויה שהתרחש בחודש ניסן.

"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר.  הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים:  רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה". (ספר שמות פרק י”ב פסוק ב)

עולם האלוהות אומר למשה רבינו  "החודש הזה לכם" – ״מציאות בה מתחילה בו עצמאותכם, והוא המפתח לקביעת המועדים. "מועד" מלשון "מפגש". הקדוש ברוך הוא מבקש ללמד את  עם ישראל את סוד המפגש. אך שונה ממלאכי השרת הקבועים במלאכתם, נותנת התורה לעם ישראל את האחריות לקביעת המועד של המפגש: ״אשר תקבעו אתם״.

חג הפסח הוא המועד הראשון. כבר בשבתם במצרים, לפני יציאתם ממנה, נצטוו עם ישראל להתכנס בבתיהם ולחוג את המועד הזה. הקדמת מועד מתקיימת מהפסוק "החודש הזה לכם", המעבירה  את כובד האחריות מ- גורל שמימי לאחריות אישית ולאומית. מאז ועד היום אנו מציינים את הלוח העברי, שהוא נבדל ושונה מן הלוח השמשי. והוא הפך להיות  מרכיב חשוב בזהות היהודית.

זמנים רוחניים

לכל זמן יש השפעה מיוחדת משלו, בראש חודש ההשפעה הייחודית שלו משתייכת לקבוצה המכונה "למעלה מהטבע". שמסוגלות שלה היא לעזור לאדם לפרמט את המבנים שנותרו מההרגלים שאדם רכש ממעשים שליליים. על ידי פירמוט המבנה, האדם מקטין את התכונות השליליות שבו, שהביטוי להן היא ביקורתיות, שפיטה וראיה סלקטיבית ומוגבלת על פגמי הזולת, תחושת מסכנות שנובעת מחוסר הגשמה, חוסר הערכה עצמית, מודעות נמוכה, קיבעון בתוך מצב קיים בלי הרצון והיכולת לפרוץ החוצה. כתוצאה מכך מתפתח חיפוש אחר פתרונות קלים כמו התמכרויות מכל הסוגים שמשאירים אותנו בערך הנמוך.

ערך נמוך-עצמי כוזב – ארגון אישיות שהאדם בעצם מפתח כדי לא להתמודד עם כאבים רגשיים-רוחניים שהביטוי מגיע דרך מבנים שמתקיימת בהם מוטיבים של נטישה שמביאה את האדם לאכזבה.

התהליך שאנו עושים על ידי לקיחת אחריות על עצמנו – ברור הרצונות – הכנסת אהבה -שמירה על התשוקה שלא תכבה כל זה מעלה אותנו לערך הגבוהה בתהליך.

ערך גבוה -עצמי אותנטי -ארגון פנימי שעוזר לאדם למפתח זהות סובייקטיבית אמיתית , העומדת בבסיס היכולת להתקיים באופן, יצירתי וחיוני.

המבנים של ערך נמוך וערך גבוה מתפשטים ולובשים צורות דרך: אחריות-סמכות. רצון-אהבה-תשוקה המאפשרת תהליך של שינוי צורה – היפוך צורה – השתוות הצורה.

ארבעה מבנים אלו עוזרים לנו בתהליך של ״תיקון-הייעוד״  שאנו חווים דרכם את עולם העשייה. כל ארבעת המבנים הללו מתרוקנים בכ״ט בחודש שזה סוף החודש ומתמלאים מיד בראש חודש שזה א בחודש. ארבעת המבנים מתמלאים דרך המהות האנרגטית שבו החדש משפיע עלינו.

המבנה הראשון מכונה : ״אחריות" שהיא נגזרת מהמילה "אחר".

תהליך הבשלת האחריות והתפתחות מוסרית. בתודעתנו מתחילה דרך ארבע מערכות:

> המערכה הראשונה :מלמדת אותנו- על מהות האשמה שמעשינו נמצאים בשליטתנו ועל ידי לקיחת אחריות אישית מתרוקנת "מהות מהאשמה" שאנחנו מתקיימים דרכה.

> המערכה השנייה: מלמדת אותנו שלא כל דבר שאפשר לעשות הוא גם דבר שמותר לעשות אחריות מוסרית.

> המערכה השלישית: מלמדת אותנו -שיש לנו חובות לא רק כלפי עצמנו, אלא גם כלפי כל מי שלמעשינו יכולה להיות השפעה עליו אחריות קולקטיבית.

> המערכה הרביעית: מלמדת אותנו –שהערך והמוסר איננו רק מוסכמה אנושית, אלא הוא מעוגן בעצם המבנה של הקיום. יש "אדון לעולם–אֲחֵרוּתוֹ הַמֻּחְלֶטֶת"  יש אפוא סמכות העומדת מעלינו, אנו ממלאים את אחריתנו כלפיה על ידי התנהגות מוסרית אנו מכניסים לתודעתנו את אחריות רוחנית-שמימית.

לסיכום, אחריות היא הכרה בקיומם של אחרים שיש להם זכות טענה בדבר התנהגות, שאנו מחויבים לתת דין וחשבון בפניהם או על אודותיהם. כך גם המקבילה האנגלית ‏responsibility, שנגזרה מ-response, מַעֲנֶה. האחריות היא תמיד היענות למשהו אחר או למישהו אחר ואז להתחיל להכיל את המצב האנושי ועל אופן צמיחתו המוסרית של האדם מהיצרים אל המצפון: מהיותו "עפר הארץ" – עד שיהיה בו את המסוגלות לקחת עליו את האחריות המוסרית שהתורה מכתירה כ"צלם אלוהים".

המבנה השני מכונה התבהרות הרצונות – ארבעת הרצונות

אדם עובר ארבעה מצבים ברצון, והם מקבילים לארבע שלבים בהתפתחות נפש האדם:

> השלב הראשון בהתפתחות נפש האדם מכונה רצון לקבל על מנת לקבל – זהו מצבו של התינוק. אין לו שום כוונה לתת שום דבר פשוט רוצה לקבל נקודה.

> השלב השני בהתפתחות נפש האדם הוא שלב שבו התינוק הפך לילד זה כבר לא רצון לקבל על מנת לקבל אלא רצון להשפיע על מנת לקבל – הנפש מתחילה לעבור עידון. אומרים לו אתה תקבל שעה לראות במסך של הטלוויזיה – רצון לקבל על מנת לקבל. רק לאחר שתסדר את החדר שלך תכין שיעורי בית – רצון להשפיע על מנת לקבל .התהליך שהוא עובר ממצב של אחידות למצב של אחדות זה דורש מהילד לתת מעצמו וליצור שיתוף פעולה עם הזולת יוצא לפי זה שהרצון לקבל על מנת לקבל אצל הילד נשאר אבל עוביו של הרצון עודן.

> שלב השלישי מביא עימו את  המהפך ברצון להשפיע על מנת להשפיע. שלב זה הוא פרי ההרגל. מרוב תרגול של מידת החסד, מתהפכת תכונתו של האדם לרצון אידיאליסטי של נתינה בלבד. תכונה זו מצויה אצל הנער, כשהוא חי את התקופה הערכית ביותר בחייו. השאלה מה לימד אותו לרצות לתת? תשובה, זאת הנשמה שלו. הנשמה שלו מבחינת יש מיש מאירה יותר ויותר על הגוף שלו שכל כולו הוא רצון לקבל על מנת לקבל ואז נוצר תהליך בתוכו שהרצון לתת על מנת לתת גובר על הרצון לקבל על מנת לקבל עד שהאדם מגיע לבגרותו המוסרית אם הוא מצליח כמובן הוא עובר מיד לשלב הרביעי שהוא רוצה לקבל על מנת להשפיע.

> שלב רביעי – רצון לקבל על מנת להשפיע – זהו מצב בגרות מוסרית ונפשית כאחד המהווה את האידיאל ההתנהגותי של היהדות. כאן חדלה מלחמת היצרים שהופכת את עולמו המוסרי של האדם לגיהנום ומתגלה ההרמוניה בין היצרים. אמנם רצונו של הנברא לקבל נשאר עדין, ובכך הוא נאמן לזהותו כנברא, אך מאחר ומגמת הקבלה היא לשם הנתינה, יש בה משום הידמות לבורא והקבלה הופכת להיות הנאה קדושה, שבה ישפיע האדם נחת רוח ליוצרו שלשם כך בראו, שיקבל. כך שהוא מקבל דייקא, עושה חסד עם קונו.

עכשיו אנחנו נכנסים לבעיה מפני שאנחנו יכולים לראות שתי אפשרויות של חיים ששניהם גם מקבלים וגם נותנים, האחד נותן על מנת לקבל  והשני מקבל על מנת לתת. אלה שנותנים על מנת לקבל חושבים ש-האידיאליסטים משקרים לדוגמה אתה מספר שזה בשביל האידיאל בטוח אתה מקבל מזה משהו, ואז הם לא מסוגלים להאמין באהבה ,האהבה היא הראיה שאפשר לקבל על מנת לתת, ולאט לאט האדם חווה דרך ארבעת הרצונות את מהות האהבה.

תיקון קטרוג הלבנה

ר' שמעון בן פזי רמי השליך-הראה סתירה

כתיב [נאמר]:"וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים, אֶת-שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים, וכתיב [ונאמר]: אֶת-הַמָּאוֹר הַגָּדֹל, לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם, וְאֶת-הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה, וְאֵת הַכּוֹכָבִים". (בראשית פרק א פסוק טז), הרי שאחד מהם קטן! אלא כך היה המעשה: בתחילה נעשו השמש והירח שניהם גדולים, אמרה ירח לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, וכי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? ומוכרח הדבר שיהיה סדר דרגות של ראשון ושני לו! אמר לה: לכי ומעטי את עצמך, ואז לא יהיו שנים משתמשים בכתר אחד!

אמרה לפניו: רבונו של עולם, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי?! אמר לה כדי לפייסה: לכי ומשול ביום ובלילה, שתאירי לא רק בלילה אלא גם ביום, כשהשמש מאירה. אמרה ליה [לו]: מאי רבותיה [מה גדולתו] של דבר זה? דשרגא בטיהרא מאי אהני-[נר בצהרים מה מועיל]? אמר לה: זיל [לכי], לימנו [ימנו] בך ישראל ימים ושנים, ובכך תהא חשיבותך. אמרה ליה [לו]: יומא נמי [השמש גם כן], אי אפשר דלא מנו ביה תקופותא [שלא ימנו בו תקופות], דכתיב [שנאמר]:" וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהַבְדִּיל, בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה; וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים, וּלְיָמִים וְשָׁנִים". (בראשית פרק א פסוק יד)

דחזייה דלא קא מיתבא דעתה [ראה אותה שאין דעתה מתיישבת], אמר הקדוש ברוך הוא: הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח! והיינו דאמר [וזהו שאמר] ר' שמעון בן לקיש: מה נשתנה שעיר של ראש חדש משאר שעירי חטאת בפרשת קרבנות המועדים, שנאמר בו :"וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת, לַיהוָה, עַל-עֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה, וְנִסְכּוֹ" (במדבר פרק  כח פסוק טו) אמר הקדוש ברוך הוא: שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח. (מסכת חולין דף ס עמוד ב)

הסבר על המדרש

עכשיו ננסה להתעמק במדרש ולהבין מה אנחנו אמורים ללמוד ממדרש אגדה זה, ראשית ברור שהמדרש מדבר על אנשים הוא לא באמת אומר משהו על המאורות.

הלבנה מתריעה בעצם על השוויון, כלומר היא אומרת נורא קשה לפעול בשוויון, לפעול בדו כזה שהדו הזה הוא שווה אז בוא נעשה משהו. עכשיו הפתרון שהקדוש ברוך הוא נתן זה שאחד התמעט. כלומר שתהיה היררכיה ביניהם, זה היררכיה שהיא מובנית בעולם, אנחנו מרגישים אותה על כל צעד ושעל. וההיררכיה הזאת היא מאוד מאוד קשה, למה שמישהו יהיה שווה יותר ומישהו שווה פחות? זה מאוד מאוד מסעיר את הלבנה וזה מלווה עם תחושה של עוול, אבל בסוף התהליך הלבנה מבינה שהיא באמת אחרת מהחמה ורק עכשיו היא משחררת את המרירות שהיא מובנת לנו כבני אדם והיא גם כנראה מובנת לעולם האלוהות שאומר תביאו עלי כפרה, כלומר הצהרתי פה מציאות שהיא באמת מציאות מסובכת מאוד לחיות איתה,

עדיין בתוך הקטנות הזאת שנוצרות יש איזה שהן איכויות שהן איכויות הקשורות אולי גם לראש חודש. הדבר אולי הכי משמעותי פה זה שאנחנו יודעים שהשמש היא מאוד סטטית. השמש שולטת ביום, היא תמיד באותו גודל, כאילו לעינינו כמובן, זה בעינינו. יש בה משהו מאוד ברור בנוכחות של השמש. הנוכחות של הירח בעולם היא דבר הרבה יותר דינמי, רגע זה מן בננה כזאת קטנטונת אם בכלל ורגע אחר כך או שבועיים אחר כך במלואו מעיר. והדבר הזה, הדינמיות הזאת כשלפעמים היא קטנה ולפעמים היא גדולה היא דבר מאוד מאוד משמעותי לאיכות שהיא מייצרת. זה העיקר, הרבה פעמים הגדולים אין להם המון דינמיות בתוכם.

אדם שנמצא בתפקיד מאוד מאוד גבוה, אותה תפיסת מציאות-מלך אסור ברהטים, גורמת לאדם להיות בעל אחריות, ולצערנו כל הזמן הוא מחזיק באחריות עד שהאחריות עצמה מכריעה אותו. העמדה הכאילו יותר קטנה היא עמדה הרבה הרבה יותר דינמית, היא עמדה שיכולה לקחת אחריות אבל בנוכחות של קשב, נוכחות פחות אקטיבית יותר פסיבית אבל גם כזאת שמאפשרת למשל שיח. כי שיש שיח אז אחד מדבר והשני שותק אחרת לא יהיה.

אולי נעשה אתנחתא מהאנרגיות החודרניות וניקח פסק זמן ונשמע -נקרא את המילים המדהימות של הזמרת יובל דיין בדיוק כמו הירח:

עד שנרגע
עד שהשמש תחזור להאיר פנינו
עכשיו כל רוח מביאה אותי למקום חדש|
קשה לי לדעת מה יותר

מעבר בשבילך
עד שתחזור להביט בי כמו פעם
חלפה הרוח, בוא תניח יומך על כתפיי
תאחוז בידי
תספר

בדיוק כמו הירח
אין לי אור שלי שייך
מקרניך הגדולות אלמד לזרוח
ואם עליי לזרוח
אין לי אור שלי שייך
מקרניך הגדולות אלמד לזרוח
באורך הטוב עליי נשפך

הנה עוד יום נגמר
ובזווית מבטי מחכים שם
ניצוצות מלחמה שוודאי ידלקו רק מחר
ועד אז אני בין לבין

בדיוק כמו הירח
אין לי אור שלי שייך
מקרניך הגדולות אלמד לזרוח
ואם עליי לזרוח
אין לי אור שלי שייך
מקרניך הגדולות אלמד לזרוח
באורך הטוב עליי נשפך

בדיוק כמו הירח
אין לי אור שלי שייך
מקרניך הגדולות אלמד לזרוח
ואם עליי לזרוח
אין לי אור שלי שייך
מקרניך הגדולות אלמד לזרוח
באורך הטוב עליי נשפך

כפי שבטבע אור הלבנה גדל וקטן ביחס לאור אותו היא מקבלת מהשמש, כך גם הצלחתו של עם ישראל תלויה באור אותו הוא מקבל מאלוהים. כאשר עם ישראל עושה רצון ה', הוא זוכה לגילוי פנים, והאור אותו מגלה עליו ה' מאיר דרכו לעולם כולו. בכלל הקשר של עם ישראל והלבנה או בכלל על המקום של הלבנה בעולם שלנו, זה בערך כמו האור והחזר האור. זאת אומרת השמש היא האור, הירח זה מקבל האור ועכשיו אדם שנולד בצלם אלוהים אותו אדם חי בתודעה שהוא לעולם לא האור עצמו אלא שהוא רק איזה שהוא החזר אור. ורק שהאדם מבין את הסיטואציה שבה הוא מתקיים הוא מתחיל לפתח בתוכו את הניצוץ האלוקי  ומשם האדם מתחיל לעורר בו את התשוקה לעולם האלוהות ומתחיל להתפלל להארת פנים, מבקש לעצמו ואומר שכמו שהקדוש ברוך הוא הוא מקור האור אני מבקש את פני ה׳: "יְבָרֶכְךָ יְהוָה, וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם". (במדבר פרק ו פסוקים כד-כו)

כאשר אדם מקבל את קרינת האור, צריך שתהיה בו המסוגלות לשאת את הפנים שלו כי הם כמו פני לבנה, וכאן האדם עצמו הוא החזר האור שמקבל ממקור האור. למעשה זה תפקידו של עם ישראל שרוצים לשאת את פני צלם האלוהים שבהם במלוא עוצמתו, זה מן הרצון להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש, לייצר את התהליך הזה של נוכחות השם בעולם דרך ברכת הלבנה, דרך הנוכחות הזאת.

הלבנה כמקור שהוא בהגדרה מאור הקטן לא במובן של size , של גודל, אלא של אור והחזר אור. עכשיו אפשר להבין את המדרש שמדבר על שני המאורות, כלומר שהבריאה של שני המאורות הללו היא שוויונית, זאת אומרת – שניהם אורות, שניהם מקור של אורות, ושהקדוש ברוך הוא אומר ללבנה אם את חושבת ששני מלכים לא יכולים לשמש בחדר אז לכי ומעטי את עצמך. אז זה צמצום אבל זה לא החזר של אור, האור שלו לא יונק מהאור שלו, נכון. גם אחרי הצמצום האור שלה של הלבנה הזאת הוא אור שעומד בפני עצמו וזה לוקח אותנו למערכת יחסים אחרת לגמרי.

 ״שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ נֹכַח פְּנֵי ה'״. (איכה פרק ב פסוק יט)

יש איכות של אור, איכות של טוב גם בלהיות מאור קטן וזה חידוש. כי בעולם שלנו כולנו רוצים להיות גדולים, נוכחים, אקטיביים, כן זה השדר של העולם אבל באופן מאוד מאוד עמוק כאילו אם אנחנו נחיה רק עם אנשים נוכחים  אז לא באמת יהיה שיח. כלומר בכלל אדם שמלא מעצמו, או מציאות שהיא מלאה מעצמה ולא חסרה דבר היא בכלל לא יכולה להיות קשובה. עכשיו אם אנחנו לוקחים את התכונות האלה של הקשב, של הפניות דווקא, של הנוכחות האחרת, וזה האור האמיתי שהעולם יזכה לחוות.

עניין זה עמוק מאוד, ובפשטות אפשר לומר כי אכן מיעוט הלבנה מבטא את החיסרון שישנו בבריאה, את הירידה שיורדת הנשמה בהגיעה לעולם הזה, ואת כל הנפילות שיש לאדם בעולם. וכל הירידות והחסרונות הללו הם לצורך עלייה, שמתוך ההתמודדות עם הקשיים נזכה להגיע לבסוף למדרגה גבוהה יותר, אולם בינתיים יש חטאים שגורמים צער רב בעולם, כדי להפיג את הכאב ולתקן את החיסרון, צווה הקב"ה שנקריב את השעיר לחטאת. וזה עניינו של ראש חודש, להראות איך מתוך התמעטות הלבנה שנגרמה בעטיו של החטא והקטרוג צומחת התחלה חדשה. ולכן ראש חודש הוא זמן טוב להתחלות חדשות ותשובה, ויש בו שמחה עמוקה, אולם עד שהעולם יגאל מכל החסרונות, עדיין שמחת ראש חודש נסתרת קמעה ואינה מתגלה בשלמות.

קידוש לבנה

אומרת הגמרא (במסכת סנהדרין דף מג עמוד א) בשם רבי ישמעאל כל האומר ברכה זאת בחידושה כאילו מקבל פני שכינה: "בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם. אֲשֶׁר בְּמַאֲמָרו בָּרָא שְׁחָקִים. וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם. חק וּזְמַן נָתַן לָהֶם שֶׁלּא יְשַׁנּוּ אֶת תַּפְקִידָם. שָׂשִׂים וּשְׂמֵחִים לַעֲשות רְצון קונֵיהֶם. פּועֵל אֱמֶת שֶׁפְּעֻלָּתו אֱמֶת. וְלַלְּבָנָה אָמַר שֶׁתִּתְחַדֵּשׁ. עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת לַעֲמוּסֵי בָטֶן שֶׁהֵם עֲתִידִים לְהִתְחַדֵּשׁ כְּמותָהּ. וּלְפָאֵר לְיוצְרָם עַל שֵׁם כְּבוד מַלְכוּתו: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מְחַדֵּשׁ חֳדָשִׁים"

עכשיו שאנו מגלים את הלבנה בחידושה ולחשוב על התפילה ״להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות״. ולראות איך אמונה צומחת בלילה ואיך הירח מביא לנו נחמה, נכון כשהוא מתחדש כל יום שהוא מתמלא זה עוד טיפה של נחמה. ולהסתכל על הירח לא כדי להתפלל אל הירח, אלא להתפלל אל השם דרך המראה הזה, דרך ההתגלות של ההתחדשות הזאת ולהתפלל על ההתחדשות של העולם, על הבריאות של העולם, על ההתחדשות של האדם, להבין שאנחנו לא בעולם שרק טבע שולט בו, אנחנו יצרנו זמן, של ״החודש הזה לכם״. דרך המגע הזה בלבנה אנחנו גם מבטיחים אולי לקדוש ברוך הוא – תן לנו חיים ערוכים, תן לנו חיים של שלום, תן לנו חיים של בריאות, תן לנו להיכנס לחודש הזה לטובה ולברכה ואנחנו ננסה שאור פני ה׳ שיתגלה דרכינו יוכל גם להאיר את כל העולם, זאת תפילה גדולה.

החטא והכפרה
חתום הוא ראש חודש בחותם החטא והכפרה: ״וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת, לַיהוָה, עַל-עֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה, וְנִסְכּוֹ״. (במדבר פרק כח פסוק טו) ״רָאשֵׁי חֳדָשִׁים לְעַמְּךָ נָתָתָּ. זְמַן כַּפָּרָה לְכָל תּולְדותָם". (מוסף ראש חודש)

עבדות וחירות

התבוננות בפנימיותן של הדברים תלמדנו, שכל החטאים שהאדם עובר בדרכו בעולם העשיה – שורשן אחד: הזנחת העצמיות והשעבוד לאחר. עבדות לאחר איננה רק שעבוד רוחני רגשי פיזי. ״ההבדל שבין העבד ובן החורין איננו רק הבדל מעמדי, מה שבמקרה זהו משועבד לאחר וזה הוא בלתי משועבד. אנו יכולים למצוא עבד משכיל שרוחו הוא מלא חירות, ולהיפך בן חורין שרוחו הוא רוח של עבד״. אפשר לאדם להיות בעל נכסים ובעל יכולת גדולה, שרבים נתונים למשמעתו, והוא אינו משועבד לאיש – ואף על פי כן רוחו רוח של עבד, שאינו בן-חורין. יש המשועבדים לתאוותיהם וקשה להם להשתחרר מהם, ויש המשועבדים למוסכמות חברתיות, ויש שכל מעשיו נגזרים מהחשש מה יאמרו הבריות – עולמם איננו ההוויה האישית הייחודית שלהם. לעומת זה, יכול אדם להיות עבד מבחינה רשמית, ואף על פי כן הוא חי על פי ה"אני המקורי שלו", ואי אפשר לו לאחר לקחתה ממנו, ולא לשבור את רוחו.

אם כן הוא, מהי הגדרה של החירות? "החירות הצביונית היא אותה הרוח הנישאה, שהאדם וכן העם בכלל, מתרומם על ידה להיות נאמן לעצמיות הפנימית שלו, ולתכונה הנפשית של צלם אלוהים אשר בקרבו, בתכונה כזאת אפשר לו להרגיש את חייו בתור חיים מגמתיים, שהם שווים את ערכם. מה שאין כן בבעל הרוח של העבדות, שלעולם אין תוכן חייו והרגשתו מאירים בתכונתו הנפשית העצמית, כי אם במה שהוא טוב ויפה אצל האחר השולט עליו איזה שליטה שהיא, בין שהיא רשמית בין שהיא מוסרית – במה שהאחר מוצא שהוא טוב ויפה״.

יש משל יפה בתוך תלמוד בבלי שאומר כשם שפרצופיהם אינם שווים, כך דעותיהם אינן שוות, וכך עצמיותו וייחודו של כל אדם שונה. וכשאדם שוכח את ערכו העצמי, ומקבל מרות, גופנית או מוסרית, של אחר, הרי הוא מאבד בזה את חירותו ומשעבד עצמו. ולכן עבד שאינו רוצה לצאת לחירות, נרצע. אמרה תורה, ״אוזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי: כי לי בני ישראל עבדים, ולא עבדים לעבדים, והלך וקנה אדון לעצמו – ירצע״ (מסכת קידושין דף  כב עמוד א).

הנביא ירמיה מתווך לנו את המשפט שעולם האלוהות אומר לו למסור לעולם האנושות לנשמת האומה, ״הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלַ‍ִם לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְהוָה זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה״. (ירמיה פרק ב פסוק ב)

אפשר לראות את המגמה של יציאת בני ישראל מארץ מצרים אשר ניתקה אותם לחלוטין והפכה אותם לבני חורין, לא רק במשמעות הרשמית, שאינם עוד עבדים, אלא נתנה תוכן חדש לחייהם: יציאה מן הכוח אל הפועל של החלק האלוקי שבנשמת האומה, אפשרה להם לחיות את עצמיותם: ״עיקר הגאולה ביציאת מצרים היה הנקודה הראשית שבלב נשמת האומה- עולם האנושות להיות לה', הגם כי לא היה עדין מבורר בשלמות הדעת אף על פי כן נתקנו נפשות בני ישראל  שנמשכו אחר הקב״ה גם קודם ישוב הדעת כראוי״. כאן התגלתה סגולת ישראל: "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים, בַּיהוָה, אֱלֹהֵיכֶם–חַיִּים כֻּלְּכֶם, הַיּוֹם". (דברים פרק ד פסוק ד)

בני ישראל התעוררו לעבודת ה' רק בשעה שיצאו ממצרים, לפני כן הם היו עובדי עבודה זרה. יש מדרש אגדה המבטא את הרעיון מאוד יפה מאוד: ״כשבא משה לישראל ואמר להם החדש הזה אתם נגאלים, אמרו לו: ״רבנו משה האיך אנו נגאלים, והלא כל ארץ מצרים מטונפת מעבודה זרה שלנו. אמר להם משה, מכיוון שחפץ הקב״ה בגאולתכם, אינו מביט בעבודה זרה שלכם״. באיזו זכות הם נגאלו, האם אפשר להעלים עין מחטא חמור כל כך? אלא שיש להבחין בין ״מביט ורואה״. התורה מסבירה לנו את ההבדל דרך הפסוק: "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ". (במדבר פרק כג פסוק כא) הראייה היא חיצונית ושטחית, לעומת ההבטה שהיא ראיה חודרת ועמוקה. השם-יעקב מבטא את המון בעם–וישראל, שיש לו זכויות מעשיות מועטות, אולם השם ישראל מבטא את אנשי המעלה שזכויותיהם מרובות. בראייה שטחית אי אפשר לראות עמל בישראל, שכן גם במבט חיצוני ניכרת מעלתם; אבל גם אצל בני יעקב, שהראייה השטחית מלמדת על פחיתותם, אם מתבוננים במבט חודר, גם אצלם לא נמצא און: "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב". וזהו שאמר משה לישראל, שהקב״ה אינו מביט בעבודה זרה שלהם, שכן ״האָוֶן״ שישנו ביעקב אבינו אינו בעצם מושרש בלב יעקב, כמשמעות לשון הבטה, שהיא הסתכלות בתוך ופנים הדבר״

ואמנם היציאה הזאת לחירות פעלה לדורות, ״שבכל חג המצות נעשה עם ישראל כבריה חדשה, כמו שהיה ביציאת מצרים כקטן שנולד. ומתחדש בו אותו הנקודה שנטע הקב"ה בנפשות בני ישראל". למעשה זה משמעו של חג החירות, השחרור מכל מיצר ושעבוד, גופני ונפשי, פנימי וחיצוני, העמדת המקור העצמי והשורש כיסוד החיים.

תיקון החטא

נחזור ברשותכם למבנה של מיעוט הלבנה
האדם והלבנה חטאו בשכחת העצמיות, בפזילה אל הנעשה מחוץ להם. עניינם של ישראל הוא בתיקון החטא, בהחזרת העולם אל עצמיותו ומקוריות. תיקון זה החל ביציאת מצרים, והגיע לשיאו בשעת מתן תורה: ״וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת״. (שמות (פרק לב פסוק ז). על פסוק זה אומר לנו רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי: "עבדי הזמן עבדים הם, עבד ה' הוא לבדו חפשי".

נמצא, שראש חודש שונה מכל המועדים, שכל המועדים יונקים מאירוע שבעבר, ואילו ראש חודש יונק מן האור שיתגלה לעתיד לבוא. מעניין שבתורה ראש חודש נזכר בהעלם, ולא מוזכר המועד שבו, משום שקדושת ראש חודש נעוצה בגילוי אור העתיד, והגילוי קשור בעבודה שהאדם עושה על הערך של אותו החודש ובזה מוסבר, מדוע פתחה התורה את פרשת המצוות, ההבטה ב-״הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה״. וסיימה את הפרשה: "וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-הַמַּצּוֹת, כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, הוֹצֵאתִי אֶת-צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם; וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-הַיּוֹם הַזֶּה, לְדֹרֹתֵיכֶם–חֻקַּת עוֹלָם". (שמות פרק יב פסוקים ב -יז). שכן כל דברי ימי האנושות מתרכזים בפרשה זו, שכחת העצמיות והשיבה אליה, שכחת העצמיות של יוצאי מצרים של אדם הראשון ושל הלבנה; והתיקון יתממש במילוי הלבנה ובראיית פני ה' מדי חודש בחודשו. הדרך לכך היא עבודה על הערך ושמירת המצוות, ההשתחררות מן התוספות הזרות חזרה אל המקוריות והראשוניות.

שבירה ותיקון

למרות שרוב המהלכים היסטוריים נגזרים ממעשי בני אדם על פי כללים של שכר ועונש, יש שפעולות בני אדם נדחפות מלמעלה כדי לקדם את התוכניות האלוקית. הדברים נסתרים מבינתנו, שכן הם סותרים את הכלל של בחירה חופשית, ואף על פי כן  לימדונו חז"ל שגם דרך זו כלולה בהנהגת הבורא המופלאה מאתנו.

"אכן כך ברא הקב"ה את עולמו, שמעצם היותו הוויה חומרית מועד הוא לנפילה ושבירה. וזאת הסיבה שאין יכולת להוויה חומרית לקבל את עוצמת הטוב של המהות העליון, אמיץ כוח אין סוף, ההויה החלקית מתמסמסת מרוב טוב, מעוצם החיים, משתברת היא מרוב שאיפתה. ולמה באה השבירה? לפי שהאלוהות נותנת לפי כוחה, והמקבל מוגבל הוא, אם כן תהיה הטובה מוגבלת, על כן נותן הוא הטובה בלא שיעור, לפי מידתו, ותהיה אלוקית בלתי גבולית, ואף על פי כן לא יוכל המקבל הנברא לקבל כי אם כשישבר לגמרי."

כל תהליך הבריאה הוא תהליך של נפילה ושבירה. עצם הוצאת העולם מן הכוח אל הפועל בגילויו החומריים, חסרון וחטא הוא, ״ההויות מתגלות בתור ירידה מאלוקיות לעולמיות, שהוא כמו השפלה ומיתה נוראה, אשר כל הירידות שבעולם, מדרגה לדרגה, מריבוי כשרון וקנין למיעוט כשרון וקנין, לא ישוו לה״.

אולם מדוע ברא הקב"ה עולמו בדרך זו של נפילה ושבירה? מדוע לא נבראו עולם ואדם באופן שנוכל לקבל את השפע האלוקי ללא שבירה? אין זאת אלא אף זו ממידת חסדו וטובו, כדי שיקבל האדם את הטוב האלוקי בכוחות עצמו, בזכות ולא בחסד. מעתה ניצב האדם על סולם שרגליו נוגעות בארץ וראשו מגיע השמימה. הוויתו החומרית מושכתו כלפי מטה, ואילו נשמתו האלוקית דוחפתו כלפי מעלה, והוא עולה ויורד; ודווקא בשל כוחותיו הגדולים מועד הוא לנפילה וכליו עלולים להישבר. ״אבל לא מפני זה יחדל הטוב הנשא לעשות את דרכו, והוא חוזר ובונה אחר השבירה, והבניין המתוקן עולה יפה יפה, לאין ערוך לקראתו. וכל כך  מרובה מדה טובה ממידת פורענות, עד שכדאי לסבול את כל ייסורי השבירה, את כל קלקולי ההריסה, רק שיצאו עולמים משוכללים כאלה, שנושאים בכוחם עושר חיים כזה, שהוא מצד עצמם למעלה מכוחם״. נמצא, שדווקא אפשרות השבירה היא נותנת לאדם את כוח היצירה לבנות את עצמו על ידי תיקונו והעלאת עצמו, ״וזה כל עסק האדם בעולם הזה להיות רצוא ושוב, להתחזק, להתעורר עצמו משנתו בכל פעם״.

ברם יש לזכור, שהשבירה והתיקון אינם ביד האדם, לעתים השבירה נכפית על האדם והיא מעין גזרה מלפניו. ״וכל זה נעשה על פי  המשקל העליון של שפיטת הצדק, המשערת את משפט ההויות בטרם כל יצור נברא״, ותוכנית זו כלולה היא במחשבה לפני הבריאה. אמנם יש מי שהיה מעדיף לא להיות תמיד בפחד הנפילה והשבירה, ולהסתפק במועט מוכן; אך אז לא תהיה לו אפשרות של עלייה ובניין עצמו. ״מי שאין נפשו משוטטת במרחבים, מי שאינו דורש את אור האמת והטוב בכל לבו, איננו סובל הריסות רוחניות, אבל גם אין לו בניינים עצמיים, הוא חוסה בצילם של הבניינים הטבעיים, כפי שדוד המלך אומר בתהילים: ״הָרִים הַגְּבֹהִים לַיְּעֵלִים סְלָעִים מַחְסֶה לַשְׁפַנִּים״ (תהילים פרק קד פסוק יח) כמו השפנים, שהסלעים הם מחסה להם. אבל האדם, מי שנשמת אדם בקרבו, נשמתו לא תוכל לחסות כי אם בבניינים שהוא בונה בעמלו הרוחני, שאיננו פוסק תמיד מעבודתו הזריזה״.

רק כשהנפש משוטטת במרחבים, נהרסת ונבנית, נופלת ועולה, היא בונה את עצמה. האדם נבנה ״בתשוקתו לשוב למקורו הבלתי גבולי, להתאחד באלוהות, ובזה יעשה הנברא את עצמו, ויהיה במדרגת השלמות של הבורא, ויתעלה ממעל לגבול של נברא, מה שלא היה אפשר בלא שפעת רב טוב למעלה ממדרגת אפשרות קבלתו, שהיה תמיד רק במדרגת נברא, ולא במעלת בורא כלל״.

בספר יצירה כתוב: על שלושה ממדים בהוויה: עולם-מקום שנה-זמן  נפש-אדם. שלושת החטאים הראשונים כללו את שלושת הממדים: האדם חטא בעץ הדעת, קטרוג הלבנה הוא חטא בממד הזמן, והארץ חטאה בממד המקום. שלושת החטאים התרחשו מיד עם בריאת העולם מהכוח אל הפועל, והם מציינים את החטא היסודי של הבריאה כולה, את הנפילה בשלושה ממדים. אך כאמור יש לראותם ירידה לצורך תיקון. ואכן מיעוט הירח ומילואו מבטאים את החיסרון יחד עם שאיפת ההשתלמות שבבריאה. הקב״ה מבקש שנכפר על שהוא מיעט את הירח, שהרי חטא הירח והמיעוט, הוא יסוד שהקב״ה טבע בבריאה לצורך שאיפת ההשתלמות והתיקון שנעשה על הברואים השייכים לעולם האנושות. והתביעה כלפינו שאנו נשלים את החיסרון שהטביע הקב״ה בשעת הבריאה. אמנם אנו חוטאים, אך בסופו של דבר נזקף הדבר לעולם האלוהות, שהרי מראש הוא יצר עולם כזה שיש בו חטא. יש מדרש אגדה יפה: ״אמר ר' אליעזר, אליהו הטיח דברים כלפי מעלה שנאמר: ״עֲנֵנִי יְהוָה, עֲנֵנִי, וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה, כִּי-אַתָּה יְהוָה הָאֱלֹהִים; וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת-לִבָּם, אֲחֹרַנִּית. (מלכים א פרק יח פסוק לז). ומנין שחזר הקב"ה והודה לו לאליהו, כפי שכתוב במיכה: ״בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם-יְהוָה, אֹסְפָה הַצֹּלֵעָה, וְהַנִּדָּחָה, אֲקַבֵּצָה; וַאֲשֶׁר, הֲרֵעֹתִי״. (מיכה פרק  ד פסוק ו) ופירש רש"י: ״אני גרמתי להם שבראתי יצר הרע (מסכת ברכות דף לא עמוד א).

״האדם אינו עומד תמיד בסדר ומצב אחד, ויש לו תמיד עליות וירידות כנודע לכל השם דרכיו, והוא מה שיסד ה' יתברך בבריאה ענין מיעוט הירח שכבר דיברנו עליו הרבה, והחסרונות הם התולדה, כענין בראתי יצר הרע, שעולם האלוהות ברא את החיסרון ומילויו, וזה עניין ״הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח״. כי שורש החיסרון שבכל שבט הוא בתולדה מהקדוש ברוך הוא שברא אדם בעל חסרון שצריך השלמה. ומצד שורש זה שצריכים השלמה נובע התחלת החיסרון, שמזה באים בהתפשטות כל מיני חסרונות״. והכפרה שמביאים ישראל הוא התיקון, שהרי כל מיעוט הירח עניינו להיות כוח מדרבן להתפתחות והשתלמות בבריאה, והחזרה והתשובה למצב הראשוניות היא היא הכפרה למיעוט הירח.

ונסיים את דיון החסר בברכה שכל תחילת חודש אנו מברכים את עם ישראל ואותנו.

״וִיהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, ה' אֱלוֹקִי וֶאֱלוֹקִי אֲבוֹתַי, לְמַלֹּאות פְּגִימַת הַלְּבָנָה, וְלֹא יִהְיֶה בָּהּ שׁוּם מִעוּט, וְיִהְיֶה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה, וּכְאוֹר שֶׁבְּעֵת יְמֵי בְּרֵאשִׁית, כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה קֹדֶם מִעוּטָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים, וְיִתְקַיֵּם בְּנוֹ מִקְרָא שֶׁכָּתוּב בַּנָּבִיא הוֹשֵׁעַ בֶּן בְּאֵרִי: ״אַחַר יָשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִקְשׁוּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם וּפָחֲדוּ אֶל יְהוָה וְאֶל טוּבוֹ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים״. (הושע פרק ג פסוק ה)

זמן כפרה ויום כיפור קטן

ראש חודש הוא זמן כפרה, כמו שאומרים בתפילת מוסף: ״זמן כפרה לכל תולדותם״, היו מקריבים בו שעיר חטאת לכפר.
ערב ראש חודש הוא זמן כפרה על החודש שעבר.

הלל בראש חודש
מנהג ישראל לומר הלל בראש חודש. ואמנם מצד הדין אין חובה לאומרו בראש חודש, כי רק בימים שנקראים מועד ש –אסורים בעשיית מלאכה חייבים לומר הלל, ואילו ראש חודש אמנם נקרא מועד אבל מותר לעשות בו מלאכה. אלא שנהגו ישראל לומר הלל בראש חודש, כדי לבטא את קדושתו, שמתוך קדושתו אפשר להתרומם בו למדרגה של אמירת הלל לה'. וכדי שיהיה ברור שהלל נאמר בראש חודש מצד המנהג ולא כחובה, מדלגים על שני חלקים מתוך הלל השלם:

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו, וְצִוָּנוּ לִקרא אֶת הַהַלֵּל:
הַ֥לְלוּיָ֨הּ | הַ֭לְלוּ עַבְדֵ֣י יְהֹוָ֑ה הַֽ֝לְל֗וּ אֶת־שֵׁ֥ם יְהֹוָֽה׃ יְהִ֤י שֵׁ֣ם יְהֹוָ֣ה מְבֹרָ֑ךְ מֵ֝עַתָּ֗ה וְעַד־עוֹלָֽם׃ מִמִּזְרַח־שֶׁ֥מֶשׁ עַד־מְבוֹא֑וֹ מְ֝הֻלָּ֗ל שֵׁ֣ם יְהֹוָֽה׃ רָ֖ם עַל־כׇּל־גּוֹיִ֥ם ׀ יְהֹוָ֑ה עַ֖ל הַשָּׁמַ֣יִם כְּבוֹדֽוֹ׃ מִ֭י כַּיהֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ הַֽמַּגְבִּיהִ֥י לָשָֽׁבֶת׃ הַֽמַּשְׁפִּילִ֥י לִרְא֑וֹת בַּשָּׁמַ֥יִם וּבָאָֽרֶץ׃ מְקִ֥ימִ֣י מֵעָפָ֣ר דָּ֑ל מֵ֝אַשְׁפֹּ֗ת יָרִ֥ים אֶבְיֽוֹן׃ לְהוֹשִׁיבִ֥י עִם־נְדִיבִ֑ים עִ֗֝ם נְדִיבֵ֥י עַמּֽוֹ׃ מֽוֹשִׁיבִ֨י ׀ עֲקֶ֬רֶת הַבַּ֗יִת אֵֽם־הַבָּנִ֥ים שְׂמֵחָ֗ה הַֽלְלוּיָֽהּ׃ (תהילים פרק קיג פסוקים א-ב)

בְּצֵ֣את יִ֭שְׂרָאֵל מִמִּצְרָ֑יִם בֵּ֥ית יַ֝עֲקֹ֗ב מֵעַ֥ם לֹעֵֽז׃ הָיְתָ֣ה יְהוּדָ֣ה לְקׇדְשׁ֑וֹ יִ֝שְׂרָאֵ֗ל מַמְשְׁלוֹתָֽיו׃ הַיָּ֣ם רָ֭אָה וַיָּנֹ֑ס הַ֝יַּרְדֵּ֗ן יִסֹּ֥ב לְאָחֽוֹר׃ הֶ֭הָרִים רָקְד֣וּ כְאֵילִ֑ים גְּ֝בָע֗וֹת כִּבְנֵי־צֹֽאן׃ מַה־לְּךָ֣ הַ֭יָּם כִּ֣י תָנ֑וּס הַ֝יַּרְדֵּ֗ן תִּסֹּ֥ב לְאָחֽוֹר׃ הֶ֭הָרִים תִּרְקְד֣וּ כְאֵילִ֑ים גְּ֝בָע֗וֹת כִּבְנֵי־צֹֽאן׃ מִלִּפְנֵ֣י אָ֭דוֹן ח֣וּלִי אָ֑רֶץ מִ֝לִּפְנֵ֗י אֱל֣וֹהַּ יַעֲקֹֽב׃ הַהֹפְכִ֣י הַצּ֣וּר אֲגַם־מָ֑יִם חַ֝לָּמִ֗ישׁ לְמַעְיְנוֹ־מָֽיִם׃ (תהילים פרק קיד פסוקים א-ב)

יְהֹוָה֮ זְכָרָ֢נוּ יְבָ֫רֵ֥ךְ יְ֭בָרֵךְ אֶת־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל יְ֝בָרֵ֗ךְ אֶת־בֵּ֥ית אַהֲרֹֽן׃ יְ֭בָרֵךְ יִרְאֵ֣י יְהֹוָ֑ה הַ֝קְּטַנִּ֗ים עִם־הַגְּדֹלִֽים׃ יֹסֵ֣ף יְהֹוָ֣ה עֲלֵיכֶ֑ם עֲ֝לֵיכֶ֗ם וְעַל־בְּנֵיכֶֽם׃ בְּרוּכִ֣ים אַ֭תֶּם לַיהֹוָ֑ה עֹ֝שֵׂ֗ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ׃ הַשָּׁמַ֣יִם שָׁ֭מַיִם לַיהֹוָ֑ה וְ֝הָאָ֗רֶץ נָתַ֥ן לִבְנֵי־אָדָֽם׃ לֹ֣א הַ֭מֵּתִים יְהַֽלְלוּ־יָ֑הּ וְ֝לֹ֗א כׇּל־יֹרְדֵ֥י דוּמָֽה׃ וַאֲנַ֤חְנוּ ׀ נְבָ֘רֵ֤ךְ יָ֗הּ מֵעַתָּ֥ה וְעַד־עוֹלָ֗ם הַֽלְלוּ יָֽהּ׃ מָה־אָשִׁ֥יב לַיהֹוָ֑ה כׇּֽל־תַּגְמוּל֥וֹהִי עָלָֽי׃ כּוֹס־יְשׁוּע֥וֹת אֶשָּׂ֑א וּבְשֵׁ֖ם יְהֹוָ֣ה אֶקְרָֽא׃ נְ֭דָרַי לַיהֹוָ֣ה אֲשַׁלֵּ֑ם נֶגְדָה־נָּ֗֝א לְכׇל־עַמּֽוֹ׃ יָ֭קָר בְּעֵינֵ֣י יְהֹוָ֑ה הַ֝מָּ֗וְתָה לַחֲסִידָֽיו׃ אָנָּ֣ה יְהֹוָה֮ כִּֽי־אֲנִ֢י עַ֫בְדֶּ֥ךָ אֲנִי־עַ֭בְדְּךָ בֶּן־אֲמָתֶ֑ךָ פִּ֝תַּ֗חְתָּ לְמֽוֹסֵרָֽי׃ לְֽךָ־אֶ֭זְבַּח זֶ֣בַח תּוֹדָ֑ה וּבְשֵׁ֖ם יְהֹוָ֣ה אֶקְרָֽא׃ נְ֭דָרַי לַיהֹוָ֣ה אֲשַׁלֵּ֑ם נֶגְדָה־נָּ֗֝א לְכׇל־עַמּֽוֹ׃ בְּחַצְר֤וֹת ׀ בֵּ֤ית יְהֹוָ֗ה בְּֽת֘וֹכֵ֤כִי יְֽרוּשָׁלָ֗‍ִם הַֽלְלוּיָֽהּ׃ הַֽלְל֣וּ אֶת־יְ֭הֹוָה כׇּל־גּוֹיִ֑ם שַׁ֝בְּח֗וּהוּ כׇּל־הָאֻמִּֽים׃ כִּ֥י גָ֘בַ֤ר עָלֵ֨ינוּ ׀ חַסְדּ֗וֹ וֶאֱמֶת־יְהֹוָ֥ה לְעוֹלָ֗ם הַֽלְלוּיָֽהּ׃ (תהילים פרק קיז פסוקים א-ב)

הוֹד֣וּ לַיהֹוָ֣ה כִּי־ט֑וֹב כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃ יֹאמַר־נָ֥א יִשְׂרָאֵ֑ל כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃ יֹאמְרוּ־נָ֥א בֵֽית־אַהֲרֹ֑ן כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃ יֹאמְרוּ־נָ֭א יִרְאֵ֣י יְהֹוָ֑ה כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃ מִֽן־הַ֭מֵּצַר קָרָ֣אתִי יָּ֑הּ עָנָ֖נִי בַמֶּרְחָ֣ב יָֽהּ׃ יְהֹוָ֣ה לִ֭י לֹ֣א אִירָ֑א מַה־יַּעֲשֶׂ֖ה לִ֣י אָדָֽם׃ יְהֹוָ֣ה לִ֭י בְּעֹזְרָ֑י וַ֝אֲנִ֗י אֶרְאֶ֥ה בְשֹׂנְאָֽי׃ ט֗וֹב לַחֲס֥וֹת בַּיהֹוָ֑ה מִ֝בְּטֹ֗חַ בָּאָדָֽם׃ ט֗וֹב לַחֲס֥וֹת בַּיהֹוָ֑ה מִ֝בְּטֹ֗חַ בִּנְדִיבִֽים׃ כׇּל־גּוֹיִ֥ם סְבָב֑וּנִי בְּשֵׁ֥ם יְ֝הֹוָ֗ה כִּ֣י אֲמִילַֽם׃ סַבּ֥וּנִי גַם־סְבָב֑וּנִי בְּשֵׁ֥ם יְ֝הֹוָ֗ה כִּ֣י אֲמִילַֽם׃ סַבּ֤וּנִי כִדְבוֹרִ֗ים דֹּ֭עֲכוּ כְּאֵ֣שׁ קוֹצִ֑ים בְּשֵׁ֥ם יְ֝הֹוָ֗ה כִּ֣י אֲמִילַֽם׃ דַּחֹ֣ה דְחִיתַ֣נִי לִנְפֹּ֑ל וַ֖יהֹוָ֣ה עֲזָרָֽנִי׃ עָזִּ֣י וְזִמְרָ֣ת יָ֑הּ וַֽיְהִי־לִ֗֝י לִישׁוּעָֽה׃ ק֤וֹל ׀ רִנָּ֬ה וִישׁוּעָ֗ה בְּאׇהֳלֵ֥י צַדִּיקִ֑ים יְמִ֥ין יְ֝הֹוָ֗ה עֹ֣שָׂה חָֽיִל׃ יְמִ֣ין יְ֭הֹוָה רוֹמֵמָ֑ה יְמִ֥ין יְ֝הֹוָ֗ה עֹ֣שָׂה חָֽיִל׃ לֹא־אָמ֥וּת כִּֽי־אֶחְיֶ֑ה וַ֝אֲסַפֵּ֗ר מַעֲשֵׂ֥י יָֽהּ׃ יַסֹּ֣ר יִסְּרַ֣נִּי יָּ֑הּ וְ֝לַמָּ֗וֶת לֹ֣א נְתָנָֽנִי׃ פִּתְחוּ־לִ֥י שַׁעֲרֵי־צֶ֑דֶק אָבֹא־בָ֗֝ם אוֹדֶ֥ה יָֽהּ׃ זֶה־הַשַּׁ֥עַר לַיהֹוָ֑ה צַ֝דִּיקִ֗ים יָבֹ֥אוּ בֽוֹ׃

א֭וֹדְךָ כִּ֣י עֲנִיתָ֑נִי וַתְּהִי־לִ֗֝י לִישׁוּעָֽה׃ א֭וֹדְךָ כִּ֣י עֲנִיתָ֑נִי וַתְּהִי־לִ֗֝י לִישׁוּעָֽה׃ אֶ֭בֶן מָאֲס֣וּ הַבּוֹנִ֑ים הָ֝יְתָ֗ה לְרֹ֣אשׁ פִּנָּֽה׃ אֶ֭בֶן מָאֲס֣וּ הַבּוֹנִ֑ים הָ֝יְתָ֗ה לְרֹ֣אשׁ פִּנָּֽה׃ מֵאֵ֣ת יְ֭הֹוָה הָ֣יְתָה זֹּ֑את הִ֖יא נִפְלָ֣את בְּעֵינֵֽינוּ׃ מֵאֵ֣ת יְ֭הֹוָה הָ֣יְתָה זֹּ֑את הִ֖יא נִפְלָ֣את בְּעֵינֵֽינוּ׃ זֶה־הַ֭יּוֹם עָשָׂ֣ה יְהֹוָ֑ה נָגִ֖ילָה וְנִשְׂמְחָ֣ה בֽוֹ׃ זֶה־הַ֭יּוֹם עָשָׂ֣ה יְהֹוָ֑ה נָגִ֖ילָה וְנִשְׂמְחָ֣ה בֽוֹ׃

אָנָּא יְ֭הֹוָה הוֹשִׁ֘יעָ֥ה נָּ֑א, אָנָּ֣א יְ֭הֹוָה הוֹשִׁ֘יעָ֥ה נָּ֑א

אָנָּ֥א יְ֝הֹוָ֗ה הַצְלִ֘יחָ֥ה נָּֽא, אָנָּ֥א יְ֝הֹוָ֗ה הַצְלִ֘יחָ֥ה נָּֽא׃

בָּר֣וּךְ הַ֭בָּא בְּשֵׁ֣ם יְהֹוָ֑ה בֵּ֝רַ֥כְנוּכֶ֗ם מִבֵּ֥ית יְהֹוָֽה׃ בָּר֣וּךְ הַ֭בָּא בְּשֵׁ֣ם יְהֹוָ֑ה בֵּ֝רַ֥כְנוּכֶ֗ם מִבֵּ֥ית יְהֹוָֽה׃ אֵ֤ל ׀ יְהֹוָה֮ וַיָּ֢אֶ֫ר לָ֥נוּ אִסְרוּ־חַ֥ג בַּעֲבֹתִ֑ים עַד־קַ֝רְנ֗וֹת הַמִּזְבֵּֽחַ׃ אֵ֤ל ׀ יְהֹוָה֮ וַיָּ֢אֶ֫ר לָ֥נוּ אִסְרוּ־חַ֥ג בַּעֲבֹתִ֑ים עַד־קַ֝רְנ֗וֹת הַמִּזְבֵּֽחַ׃ אֵלִ֣י אַתָּ֣ה וְאוֹדֶ֑ךָּ אֱ֝לֹהַ֗י אֲרוֹמְמֶֽךָּ׃ אֵלִ֣י אַתָּ֣ה וְאוֹדֶ֑ךָּ אֱ֝לֹהַ֗י אֲרוֹמְמֶֽךָּ׃ הוֹד֣וּ לַיהֹוָ֣ה כִּי־ט֑וֹב כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃ הוֹד֣וּ לַיהֹוָ֣ה כִּי־ט֑וֹב כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃ (תהילים פרק קיח)

אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, חַדֵּשׁ עָלֵינוּ אֶת הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לְטוֹבָה וְלִבְרָכָה, לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, לִישׁוּעָה וּלְנֶחָמָה, לְפַרְנָסָה וּלְכַלְכָּלָה, לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם, לִמְחִילַת חֵטְא, וְלִסְלִיחַת עָוֹן, בשנה מעוברת אומרים: וּלְכַפָּרַת פֶּשַׁע. וְיִהְיֶה רֹאשׁ הַחֹדֶשׁ הַזֶּה סוֹף וָקֵץ לכָל צָרוֹתֵינוּ, תְּחִלָּה וָרֹאשׁ לְפִדְיוֹן נַפְשֵׁנוּ, כִּי בְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל מִכָּל הָאֻמּוֹת בָּחַרְתָּ, וְחֻקֵּי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים לָהֶם קָבָעְתָּ: בָּרוּךְ אַתָּה יוּהוּווּהוּ, מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים:

קורבן ראש חודש
בפרשת פנחס מתוארים הקורבנות אותם היו מקריבים בראש חודש (במדבר כח, יא – טו)
"ובראשי חדשיכם תקריבו עולה לה' פרים בני בקר שנים ואיל אחד כבשים בני שנה שבעה תמימים. ושלושה עשרונים סולת מנחה בלולה בשמן לפר האחד ושני עשרונים סולת מנחה בלולה בשמן לאיל האחד. עשרון עשרון סולת מנחה בלולה בשמן לכבש האחד עולה ריח ניחוח אישה לה'. ונסכיהם חצי ההין יהיה לפר ושלישית ההין לאיל ורביעית ההין לכבש יין זאת עולת חודש בחודשו לחודשי השנה. ושעיר עזים אחד לחטאת לה' על עולת התמיד יעשה ונסכו"

בראש החודש אנו מגלים את הקדושה העליונה הנמצאת כאן, תחת הזמן. וכאשר עושים זאת יש להעלות הכל לה'. השבת הינה קדושה אלוקית מוחלטת, שלאדם אין יכולת לקבוע אותה. הקדושה של ראש חודש היא קדושה המתחברת לעולם המעשה, ולכן יש לשמור שקדושה זו לא תיפול לשפלות. לשם כך בא קורבן ראש החודש – לשמור על הקדושה. מהות הקורבנות השונים המוקרבים בראש חודש:

> שני פרים: הפרים הם בהמה המשמשת לחרישה, סמל לעבודה קשה. הפר מסמל את הכוח המעשי. שני פרים כנגד שני ממדים שונים של הכח המעשי. מצד אחד שאיבה של כוחות החיים לתוך האדם, ומצד שני שילוח של כוחות החיים של האדם החוצה לכל תחומי החיים האחרים.

> איל: האיל מסמל את ההתעוררות ואת התקווה. שכן יש צורך בהתעוררות על מנת שניתן יהיה להתחיל בעשייה.

> שבעה כבשים: הכבשים מסמלים את המשכת כוחות החיים, וכולם עולה לה'.

ישנם שלושה גורמים: הכוח המעשי, ההתעוררות והמשכת כוחות החיים. בשבת אין צורך בקורבנות אלו כיון שהשבת היא קדושה אלוקית מוחלטת. אך כיון שקדושת ראש חודש מחוברת לעולם המעשה, עלינו להשתמש בכל דבר שניתן על מנת שלא נאבד את הקדושה לחיי העולם הזה.

המנחה: הכוח הצומח בא לידי ביטוי במנחה: שלושה עשרונים לפר, שניים לאיל ועשרון אחד לכבש. הכוח הצומח מתעורר על ידי המעשי של הפרים. שלושה עשרונים כנגד: קדושה פנימית, כוח כללי וכוח מתפרץ. לאיל לעומת זאת יש רק שני עשרונים, כיון שהתעוררות כוח החיים זקוקה לשמירה מהכוח השלילי, וכן לתוספת כוח חיובי. ולכל כבש יש רק עשרון אחד, כיון שהמשכת כוח החיים זקוקה לכוח מאחד של כל חלקי החיים יחד.

הנסכים: חצי ההין לפר, שליש ההין לאיל ורבע ההין לכבש. הנסכים עשויים יין שתפקידו לגרום לשמחה. גם בשמחה יש חלק גלוי וחלק נסתר. השמחה שיש במעשה היא רק חצי שמחה, כיון שאין בה את שמחת החכמה הנסתרת, ולכן עם הפר מביאים חצי הין. עם האיל מביאים רק שליש הין. כי באיל יש רק את כוח ההתעוררות ואין את הכוח המעשי ואין את החוכמה הנסתרת. ועם הכבש מביאים רק רביעית הין, כיון שיש שלושה חלקים שאינם שותפים בהמשכת כוחות החיים: השמחה הנסתרת, השמחה המעשית ושמחת ההתעוררות. יש רק את שמחת המשכת החיים בעולם הזה.

שעיר אחד לחטאת: השעיר מסמל את הכוח ההורס. יש צורך גם בכוח של הרס וחורבן על מנת לחדש את העולם. ללא כוח ההרס העולם לא היה משתנה והיה נשאר באותה צורה. לעיתים יש צורך במישהו שיהרוס על מנת לבנות דבר טוב יותר ומעולה יותר. בהסתכלות הפרטית נראה כאילו הוא גורם לצער, אך בחשבון הכללי הוא אינו גורם לצער אלא לשמחה.

סיום

בראש חודש קיים יסוד של ציפייה לגאולה. שמות החודשים כיום אינם עבריים, הם עלו מבבל. מקורם של שמות החודשים הוא בשמות של אלים בבליים. בתורה החודשים מכונים: הראשון, שני וכו' ליציאת מצרים. הרמב"ן מסביר שהסיבה ששינו את שמות החודשים היא על מנת לקיים את הפסוק: "לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְלֹא יֹאמְרוּ עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם. כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם וְיָשְׁבוּ עַל אַדְמָתָם". (ירמיהו פרק כג פסוקים ז-ח)

כלומר השמות של החודשים שונו לשמות בבליים, כיוון שנשאר רק הזיכרון של הגאולה מבבל, ואילו הזיכרון של גאולת מצרים נשכח. ומכאן יש ללמוד קל וחומר לגאולה שלנו שגם בעקבותיה ישכח זכר הגאולות הקודמות.

את פָּרָשַׁת וַיִּקְרָא אני מקדיש בעונג רב למעיין אודיה בת אסתר ויצחק.

למאור בן פיני ועדי והסבא וסבתא המדהימים. והדודות הכי הכי שאני מכיר והמבין יבין.

לעמית בת משה ושרון.

ולרפואתה השלמה של אמא של כרמית.  

פָּרָשַׁת וַיִּקְרָא

פרשת ויקרא ממחישה לנו את הבידול בין כישרון לבין שליחות: בין מה שאנחנו טובים בו לבין מה שאנו נקראים לעשות. אלה הם שני דברים שונים מאוד. אנחנו יכולים להיות מוכשרים בתחומים רבים, אך את הכיוון בחיים ואת המשמעות בחיים נותנת לנו תחושה של שליחות, של דבר-מה שאנחנו נקראים לעשות.

כאן חשיבותה של המילה הראשונה בפרשה ובחומש, הנותנת להם את שמם: ויקרא. המעיין בפסוק יתפלא על מבנהו: ״וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר״. (ויקרא פרק א פסוק א). הנושא, ה', מוסב על הפועל: ״וַיְדַבֵּר״, ואילו הפועל: ״וַיִּקְרָא״ נטול נושא ולכאורה גם מיותר. אם מספר לנו הכתוב כי ה' דיבר אל משה, מדוע יש צורך להוסיף את: ״וַיִּקְרָא״?

התשובה היא שקריאת ה' אל משה הייתה שונה מדיבורו אליו. הדיבור היה על הפרטים, על הדינים המפורטים בפסוקים הבאים. אך קדמה להם עצם הקריאה, שעניינה הוא הזימון, השליחות. קריאה נוספת על זו שקרא ה' אל משה בסנה, כאשר הטיל עליו את המשימה המכוננת של חייו, להוציא את העם מעבדות לחירות ולהביאו אל ארצו.

מדוע נדרשת קריאה שנייה זו? כנראה, מפני שספר ויקרא נראה בעיקרו כספר שאינו נוגע למשה. שמו של חומש זה בפי חז"ל היה תורת כוהנים, שכן רובו מפרט דינים שהכוהנים אמונים עליהם. משה לא היה כוהן. תפקיד זה ניתן לאחיו אהרן. על כן אומר ה' למשה: גם זה חלק מהשליחות שלך. אינך כוהן, אבל אתה הצינור שדרכו אני מוריד לעם ישראל את כל מצוותיי, ובתוכן אלו המיועדות לכוהנים.

אנחנו נוטים לראות את רעיון השליחות שנולד בתורת ישראל. הרעיון שאלוהים עשוי להזמין בני אדם להיות שותפיו ושליחיו היה מהפכני. אבל הוא-הוא הרעיון היהודי.

״וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ״. (בראשית פרק יב פסוק א)

תולדות ישראל החלו בקריאת ה' לאברהם ללכת מארצך וממולדתך ומבית אביו. ה' קרא אל משה ואל הנביאים. תיאור חי במיוחד של קריאה כזו יש בחזון הרוחני  של ישעיהו, שראה את ה':״בִּשְׁנַת-מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ, וָאֶרְאֶה אֶת-אֲדֹנָי יֹשֵׁב עַל-כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא; וְשׁוּלָיו, מְלֵאִים אֶת-הַהֵיכָל.  שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ, שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד:  בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו, וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו–וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף.   וְקָרָא זֶה אֶל-זֶה וְאָמַר, קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יְהוָה צְבָאוֹת; מְלֹא כָל-הָאָרֶץ, כְּבוֹדוֹ.  וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים, מִקּוֹל הַקּוֹרֵא; וְהַבַּיִת, יִמָּלֵא עָשָׁן.   וָאֹמַר אוֹי-לִי כִי-נִדְמֵיתִי, כִּי אִישׁ טְמֵא-שְׂפָתַיִם אָנֹכִי, וּבְתוֹךְ עַם-טְמֵא שְׂפָתַיִם, אָנֹכִי יוֹשֵׁב:  כִּי, אֶת-הַמֶּלֶךְ יְהוָה צְבָאוֹת–רָאוּ עֵינָי.   וַיָּעָף אֵלַי, אֶחָד מִן-הַשְּׂרָפִים, וּבְיָדוֹ, רִצְפָּה; בְּמֶלְקַחַיִם–לָקַח, מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ.   וַיַּגַּע עַל-פִּי–וַיֹּאמֶר, הִנֵּה נָגַע זֶה עַל-שְׂפָתֶיךָ; וְסָר עֲו‍ֹנֶךָ, וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר. וָאֶשְׁמַע אֶת-קוֹל אֲדֹנָי, אֹמֵר, אֶת-מִי אֶשְׁלַח, וּמִי יֵלֶךְ-לָנוּ; וָאֹמַר, הִנְנִי שְׁלָחֵנִי״. ואז הנביא ישעיה מגיב בבהלה והגיב בבהלה: ״ כִּי אִישׁ טְמֵא-שְׂפָתַיִם אָנֹכִי, וּבְתוֹךְ עַם-טְמֵא שְׂפָתַיִם, אָנֹכִי יוֹשֵׁב״ על כי אדם טְמֵא שְׂפָתַיִם כמוהו ראה: ״כִּי, אֶת-הַמֶּלֶךְ יְהוָה צְבָאוֹת–רָאוּ  עֵינָי״ ואז –״וָאֶשְׁמַע אֶת-קוֹל אֲדֹנָי, אֹמֵר, אֶת-מִי אֶשְׁלַח, וּמִי יֵלֶךְ-לָנוּ; וָאֹמַר, הִנְנִי שְׁלָחֵנִי״. (ישעיה פרק ו פסוקים א-ח).

נעבור לסיפורו של שמואל הנביא: ״וְהַנַּעַר שְׁמוּאֵל מְשָׁרֵת אֶת-יְהוָה, לִפְנֵי עֵלִי; וּדְבַר-יְהוָה, הָיָה יָקָר בַּיָּמִים הָהֵם–אֵין חָזוֹן, נִפְרָץ. וַיְהִי בַּיּוֹם הַהוּא, וְעֵלִי שֹׁכֵב בִּמְקוֹמוֹ; וְעֵינָו הֵחֵלּוּ כֵהוֹת, לֹא יוּכַל לִרְאוֹת.  וְנֵר אֱלֹהִים טֶרֶם יִכְבֶּה, וּשְׁמוּאֵל שֹׁכֵב, בְּהֵיכַל יְהוָה, אֲשֶׁר-שָׁם אֲרוֹן אֱלֹהִים. וַיִּקְרָא יְהוָה אֶל-שְׁמוּאֵל, וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.  וַיָּרָץ אֶל-עֵלִי, וַיֹּאמֶר הִנְנִי כִּי-קָרָאתָ לִּי, וַיֹּאמֶר לֹא-קָרָאתִי, שׁוּב שְׁכָב; וַיֵּלֶךְ, וַיִּשְׁכָּב. וַיֹּסֶף יְהוָה, קְרֹא עוֹד שְׁמוּאֵל, וַיָּקָם שְׁמוּאֵל וַיֵּלֶךְ אֶל-עֵלִי, וַיֹּאמֶר הִנְנִי כִּי קָרָאתָ לִי; וַיֹּאמֶר לֹא-קָרָאתִי בְנִי, שׁוּב שְׁכָב.  וּשְׁמוּאֵל, טֶרֶם יָדַע אֶת-יְהוָה; וְטֶרֶם יִגָּלֶה אֵלָיו, דְּבַר-יְהוָה״. (שמואל א פרק ג פסוקים א-ז)

אימו חנה הקדישה אותו בילדותו לשרת במקדש ה' בשילה, והוא שימש עוזרו של עלי הכהן. על משכבו בלילה שמע קול קורא בשמו. הוא חשב שעלי קורא לו ורץ אליו, ועלי אמר לו שלא קרא לו. כך קרה שוב – ושוב שלח אותו עלי לחזור למיטתו. כשזה קרה בשלישית הבין עלי כי ה' קורא לנער. הוא הורה לו כי בפעם הבאה שישמע את שמו יענה כך:״ וַיֹּאמֶר עֵלִי לִשְׁמוּאֵל, לֵךְ שְׁכָב, וְהָיָה אִם-יִקְרָא אֵלֶיךָ, וְאָמַרְתָּ דַּבֵּר יְהוָה כִּי שֹׁמֵעַ עַבְדֶּךָ; וַיֵּלֶךְ שְׁמוּאֵל, וַיִּשְׁכַּב בִּמְקוֹמוֹ״.(שמואל א' פרק ג פסוק ט). הנער לא העלה על דעתו שה' יקרא אותו לשליחות, אבל כך היה. בזאת החלו חייו כנביא, וכשופט וכמוֹשחם של שני מלכי ישראל הראשונים, שאול ודוד.

כל אלו היו קריאות נבואיות, והנבואה חדלה מישראל בראשית ימי בית שני. אך רעיון השליחות לא חדל מן העולם. הוא עדיין נוגע לכל המאמינים בהשגחת ה'. כולנו שונים זה מזה, ומכיוון שכך לכל אחד מאיתנו יש כישורים וכישרונות ייחודיים להביא אל העולם. העובדה שאני נמצא כאן, במקום הזה, בזמן הזה, ויש לי היכולות המסוימות שיש לי, אינה מקרית. יש משימה למלא, ואלוהים קורא לי אליה.

צריך להבין שכל סיטואציה שאנו חווים במרחב התודעתי של החיים שבה אנו מתקיימים, קורה רק פעם אחת. המשימה הקונקרטית של כל אדם קשורה לייחודיות חד-פעמיות הללו. משימה זו, מעצם טיבה, מרוממת את האדם. היא באה אלינו מבחוץ, וקוראת לנו לחיות לא רק על פי האינטרס האישי. לגלות משימה כזו הוא לגלות שלַחיים, חיַי, יש משמעות ותכלית.

אז איך נגלה את יעודנו בחיים על פני האדמה? תמיד ישנם ארבעה מאפיינים:

ראשון: הוא הדבר הייחודי לאדם עצמו.

שני: יש לאדם את היכולת ואת הכישרון לממש את הייחודיות הזאת.

שלישי: זהו דבר שעשייתו מסבה לאדם הזה הנאה ותחושת מרץ מתחדש.

רביעי: בדרך כלל היא אינה מתגלה לאדם מיד. עד שאדם מוצא את שליחותו האמיתית, הוא הולך לא-פעם לכמה וכמה כיוונים המתגלים לו כשגויים.

שלמה המלך אומר לנו במשלי: ״כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם וּרְשָׁעִים יִכָּשְׁלוּ בְרָעָה״. (משלי פרק כד פסוק טז). ״אדם יודע שמשימה מסוימת היא שליחותו בחייו אם הוא אוהב את העבודה השחורה הכרוכה בה״. כל הישג של ממש דורש הכנות מפרכות. רווחת ההערכה כי כדי להצטיין בתחום מסוים דרושות עשרת אלפים שעות אימון ותרגול. האם אתם באמת רוצים לשלם את המחיר הזה? לא מקרה הוא ספר ויקרא מתחיל בקריאה לשליחות: הרי הספר הזה עוסק בקורבנות, ושליחות דורשת הקרָבה. אנחנו מוכנים להקריב כשאנחנו מרגישים שתפקיד מסוים או משימה מסוימת הם מה שנקראנו לעשות.

זהו רעיון משנה חיים. לכל אחד מאיתנו נתן ה' משימה: מלאכה שעליו לבצע, חסד שעליו לעשות, מתנה שעליו לתת, אהבה שעליו לחלוק, משא-בדידות שעליו להקל, מכאוב שעליו לרפא, חיים מרוסקים שעליו לעזור לתקן. זיהוי המשימה הזאת, שמיעת קריאתו של אלוהים, הם הנותנים לחיים משמעות ותכלית. המקום שבו נפגשים יחדיו הדבר שרצוננו לעשות והדבר שצריך להיעשות – הוא המקום שה' רוצה שנהיה בו״."

ולסיום סיומת

כחלק מההכנות לשבועות הקרובים שהחלו בראש חודש זה, אנו נעבור זיכוך עמוק.
> זיכוך הנפש
> זיכוך הרוח
> זיכוך הרגש
ובנוסף אני ממליץ לכולם על זיכוך הגוף בתקופה זו שתחילתה בראש חודש ניסן וסיומה ב- ו' בסיוון, הוא זמן חג השבועות – חג מתן תורה.

ג'ודי שלנו הכינה לכלל הקהילה מספר אופציות ותפריטים שיאפשרו לכם בחירה אישית לפי טעמכם ויכולותיכם. כל התפריטים הרשומים מטה מיועדים לניקוי הגוף. בחרו תפריט המתאים לכם על פי העדפתכם האישית ונסו לדבוק בו לכל אורכו ע"פ ההנחיות הצמודות לו.

למי שלא מכיר, ג'ודי עוסקת בריפוי במגוון שיטות מעל שני עשורים ומתמחה בתזונה בריאה כדרך ריפוי טבעית. במידה ויש שאלות לגבי התפריטים ניתן ליצור קשר עם ג'ודי בטלפון – 052-2855411

שימו לב,

תהליך התזונה והניקוי יחל מהיום ועד ערב יום שלישי 4/4/23 -כולל

מתאריך ה- 5/4/23 הוא ערב ליל הסדר ועד סוף חג הפסח שיחול ב 12/4/23 כולל-  ניתן לאכול כפי הנהוג בביתכם.

חוזרים לתזונה לפי התפריט בתאריך 13/4/23 ודבקים בו עד 25/5/23 הוא יום ו׳ בסיון חג השבועות.

יתכן והתזונה תימשך עד 1/6/23 הוא יום י"ב בסיון – בו נסיים את כל המהלך.

בחרו את אחת מהאופציות המתאימה לכם

> אופציה ראשונה
שלושה ימי מיצים (כמפורט בתפריט המצורף מטה)
חמישה ימי פירות ואגוזים (כמפורט בתפריט המצורף מטה)
שישה ימי תזונה טבעונית (כמפורט בתפריט המצורף מטה)

> אופציה שניה
14 ימים של אורז מלא וירקות ירוקים (כמפורט בתפריט המצורף מטה)

> אופציה שלישית
14 ימים של תפריט טבעוני (כמפורט בתפריט המצורף מטה)

> אופציה רביעית
14 ימים של תזונת הכוסמת  (כמפורט בתפריט המצורף מטה)

> אופציה חמישית
שלושה ימי מיצים  (כמפורט בתפריט המצורף מטה)
שני ימי ענבים (כמפורט בתפריט המצורף מטה)
שלושה ימי פירות ואגוזים (כמפורט בתפריט המצורף מטה)
ושישה ימי תזונה טבעוני (כמפורט בתפריט המצורף מטה)

> אופציה שישית
תזונת חלבון (כמפורט בתפריט המצורף מטה)

בשם השם נעשה ונצליח. ברוכים תהיו.

להלן התפריטים:

 תזונת מיצים
*** שימו לב- כל התזונה חייבת להיות לא סוכר!!! ***

בוקר:
1. פרוביוטיקה על קיבה ריקה עם כוס מים- לחכות חצי שעה!
2. כפית חומץ תפוחים אורגני בחצי כוס מים
3. כפית מייפל אמיתי ללא סוכר בכוס מים רתוחים

ועכשיו אפשר להתחיל לשתות את המיצים:
שותים מיץ כל שעתיים ורבע או יותר ובין לבין אפשר מים או תה.
חצי כוס מיץ רימונים הוא חובה! (ניתן לצרף למיץ אחר)

מיצים לדוגמא: מיץ תפוחים עם ג'ינג'ר
מיץ ירוקים: מלפפון, סלרי, פטרוזיליה, רוקט, תרד, תפוח ירוק
מיץ סלק אדום אפשר עם סלרי וגזר
מיץ מי קוקוס/ מי קוקוס עם אבטיח/ מי קוקוס עם מנגו
מיצי פירות: תפוח, אגס, אננס, פאפאיה, מלון, ענבים ותותים
מיץ גזר, תפוח וג'ינג'ר

לשתות עוד 6 כוסות מים או תה ירוק או תה צמחים בין לבין
סה"כ המיצים- לא כולל המים והתה – 2,000 מ"ל בערך
שימו לב שהמיצים צלולים ללא סיבים וללא סוכר- כמובן!!
בין לבין מותר מים או תה

דוגמאות לחברות מהם ניתן לקנות את המיצים ללא הסוכר:
קשת, GEORGIA'S NATURAL, JUSA , ניצת הדובדבן, נטורפוד, גרין פילד , פריניב irot, FRUIT&VEG, , CHABAA,המתססה, נאות סמדר.

תזונת פירות ואגוזים
בכל בוקר:
1. פרוביוטיקה על קיבה ריקה עם כוס מים- לחכות חצי שעה!
2. כפית חומץ תפוחים אורגני בחצי כוס מים

עכשיו אפשר להתחיל עם הפירות:
אוכלים פרי מסוג 1, עם אגוז מסוג 1 (אסור לערבב פירות שונים ולא אגוזים שונים)
אין הגבלה בכמות הפרי וכמות האגוזים לפי הרשימה.
לאכול את הארוחות- כל שעתיים ורבע או יותר- ארוחה,
כלומר, אסור לאכול בין הארוחות, אפשר לשתות מים או תה.

דוגמא ליום שלם:
(זוהי רק דוגמא ניתן לשנות את השעות וסוגי הפירות והאגוזים לפי שעת ההתחלה).
בשעה 09:00 –  3 אגסים ו15 שקדים
בשעה 11:15 – חצי מלון עם 2 אגוזי ברזיל
בשעה 13:30 – קערת תותים עם 15 קשיו
בשעה 15:45 – אננס עם 6 אגוזי מלך
בשעה 18:00 – מנגו עם 15 פיסטוק ליום
בשעה 20:15 – שני תפוחים

**אפשר לשתות תה ומים במשך היום**

הפירות המותרים:
תפוחים בכל הצבעים רק לא ירוקים, אגסים בכל הצבעים, אבטיח, מנגו, פפאיה, גויאבה, אננס, אפרסמון, קיווי, ענבים (ירוקים או שחורים), פירות אדומים טריים כמו פטל אוכמניות וכו', תותים, פומלה (פרי ההדר היחידי שמותר), קרמבולה, משמש, אפרסק, שסק, רימונים, ליצ'י.

אסור כל פרי שלא רשום כמו: בננות, שזיפים, נקטרינה

רשימת האגוזים ליום (הכל טבעי!): 15 שקדים ליום, 6 אגוזי מלך ליום, 2 אגוז ברזיל ליום, 15 פיסטוק ליום, 15 קשיו ליום.

תזונה טבעונית (ללא מלח)
בכל בוקר:
1. פרוביוטיקה על קיבה ריקה עם כוס מים- לחכות חצי שעה!
2. כפית חומץ תפוחים אורגני בחצי כוס מים

ארוחת בוקר:
1 תפוח עץ, אפשר לפזר קינמון
1-2 תמרים
1 כף צימוקים שחורים

ארוחת ביניים:  תפוח עץ ירוק + 5 שקדים

ארוחת צהריים:
1. אחת האפשרויות: בטטה בינונית או 4 כפות תירס או 4 כפות אפונה.
2. סלט ירקות שמורכב מהירקות שתבחרו: חסה, סלרי, מלפפון, כרוב לבן או סגול, נבטים, גזר, פלפל אדום, שומר, קולרבי, צנונית, כרובית, רוקלה, חצי לימון +כף שמן זית.
3. ירקות מאודים: שעועית ירוקה, זוקיני או קישואים, במיה, קולרבי, כרובית בתנור, ברוקלי וראשי ארטישוק.
ניתן להוסיף עשבי תיבול כמו: פטרוזיליה, שמיר, אורגנו, עירית, בזיליקום וכוסברה.

ארוחת ביניים (בערך בשעה 17:00), אחת מהאפשרויות:
תפוח ירוק או שניים
תפוח ירוק ואגס
תפוח ירוק ו-2 משמש מיובש אורגני
אפרסמון + 2 אגוזי מלך

ארוחת ערב (עד השעה 20:00):
סלט ירקות כמו בצהריים עם חצי לימון וכף שמן זית +
אחת מהאפשרויות: 20 קשיו או 20 פיסטוק או 20 שקדים או 10  אגוזי מלך שלמים (20 חצאים)

ארוחת לילה: אפשר לאכול תפוח ירוק (ניתן לאפות בתנור עם קינמון בלבד)

דגשים: ללא מלח, ניתן לתבל רק בכורכום, קימל וקינמון ללעוס היטב את המזון. לא לאכול הרבה מידי. להפסיק קצת לפני ששבעים (המוח שבע 20 דק' מתחילת הארוחה). חשוב שהירקות והפירות יהיו טריים והאגוזים לא יהיו מעופשים.
רצוי לא לשתות עם האוכל אלא חצי שעה לפני או שעה אחרי ורק מים או תה/ חליטת צמחים.

ניקוי אורז:
בכל בוקר:
1. פרוביוטיקה על קיבה ריקה עם כוס מים- לחכות חצי שעה!
2. כפית חומץ תפוחים אורגני בחצי כוס מים

בשבוע הראשון:
1. לבשל כוס וחצי אורז מלא. הכמות אמורה הספיק ליומיים כאשר בכל יום אוכלים בין 3 ל-4 ארוחות קטנות. את האורז חשוב לאכול ביחד עם הרבה ירקות ירוקים.
2. בין הארוחות ניתן לשתות מים, תה רוייבוש בטעם קמומיל או בטעם קינמון, תה מעלים כמו לואיזה, אורגנו, לימונית, גרניום רפואי או כל תה צמחים אחר.

חשוב לא לשתות במהלך הארוחה עצמה.
3. בין הארוחות מותר לאכול:
4 תפוחי עץ ירוקים (2 חובה- השאר המלצה) ניתן להחליף לתפוחי פינק ליידי [ניתן להחליף תפוח 1 בכוס אדממה (שהם פולי סויה) עם התרמילים]
להכין 14 שקיות – לכל יום שקית שתכיל 7 שקדים טבעיים, 2 אגוזי ברזיל ו- 2 משמש מיובש אורגני.
4. ירקות מותרים:
בתנור/ מבושלים/ מאודים/ במרק: שעועית ירוקה, קישואים, זוקיני, ברוקולי, סלרי, תרד, ראשי ארטישוק, כרובית, שומר, כרוב ירוק, שום, פרסה, עלי מנגולד, לוביה, במיה, כרוב סיני, עלי קייל, פאק-צ'וי, כרוב ניצנים
טריים: נבטים, חסה, עלים ירוקים, מלפפון, כרוב ירוק, בצל ירוק, סלרי, שומר, קולורבי, צנון, אנדיב, עלי קייל, פאק- צ'וי וכל עשבי התיבול הטריים.

בשבוע השני:
1. חוזרים על כל ההנחיות של השבוע הראשון
2. בשבוע השני ממשיכים עם הירקות הירוקים ובנוסף גם הירקות הכתומים הבאים: מעט בטטה, דלורית, דלעת, דלעת ערמונים וכן עדשים כתומות.
3. בסוף היום האחרון של השבוע השני, בארוחת הערב, יש לאכול 1 עד 2 סלקים אדומים מבושלים.

חשוב! – לאחר שמסיימים את השבוע השני חשוב לחזור לתזונה בהדרגה שנדבר עליה בהמשך.

דוגמא למתכון אורז מלא:
1 כוס אורז מלא (מומלץ עגול או פרא ומומלץ של החברות טעם טבע/ אדמה/ תבואות /מרשל. לא רצוי ולא אכיל של סוגת/הרדוף).
1/2 כוס אורז שחור/אדום או עדשים שחורות/ירוקות
1 כפית שמן קוקוס אורגני (מגיע מוצק בצנצנת)
2 כוסות זוקיני מגורר או חב' סלרי קצוצה או 2 חב' פטרוזיליה/כוסברה (אפשר את כולם או לגוון ירוקים אחרים מהרשימה)
במקום הירקות האלה אפשר שקית שעועית ירוקה של סנפרוסט ושקית ראשי ארטישוק- לחתוך קטן.
2 כפות סובין שיבולת שועל- חובה!!!!
2.5 כוסות מים רתוחים
(אפשר גם מרק עדשים- להשרות אותן 24 שעות במים לפני הבישול)
מעט מלח אטלנטי, סויה כורכום, שום כתוש, וזעפרן לפי בחירה (רצוי להמעיט בתיבול)
להשרות את האורז במים (גם את העדשים אם מצרפים) כשעתיים- שלוש עד לילה שלם. לסנן, להכניס הכל לסיר ולהביא לרתיחה. להנמיך את האש לאש הכי נמוכה ולבשל במשך 30-40 דק'. לא לפתוח את המכסה בזמן הבישול ולחכות 10 דק' אחרי הבישול. ניתן להוסיף א כל עשבי התיבול הירוקים כמו: שמיר, פטרוזיליה, בזיליקום, כוסברה, עירית לפי בחירה. ניתן להוסיף כל ירק מהרשימה לבישול או לבשל ירקות בנפרד (אפשר גם בתנור עם קצת סויה).

רשימת קניות לניקוי האורז המלא: לא חייבים את הכל: חומץ תפוחי עץ אורגני (בקבוק זכוכית), שעועית ירוקה, קישואים, זוקיני, ברוקולי, סלרי, תרד, ראשי ארטישוק, שומר, כרוב ירוק, שום, פרסה, עלי מנגולד, לוביה, במיה, כרוב סיני, נבטים, חסה, עלים ירוקים, מלפפון, בצל ירוק, קולורבי, צנונית, אנדיב, כרובית, עלי קייל, פאק- צ'וי, כל עשבי התיבול הירוקים כמו: שמיר, פטרוזיליה, בזיליקום, כוסברה, עירית, אורגנו, טימין.

לשבוע השני להוסיף: גזר, מעט בטטה, דלורית, דלעת, דלעת ערמונים, עדשים כתומות. סוגי תה: רוייבוש בטעם קמומיל או רוייבוש קינמון, גרניום רפואי, לימונית, תה ירוק, לואיזה, אורגנו, או כל תה צמחים אחר. תפוחי עץ ירוקים/ פינק ליידי, פולי סויה עם התרמילים- אדממה, שקדים טבעיים, אגוז ברזיל, משמש מיובש אורגני, אורז מלא של חברת טעם טבע או של חברת אדממה או של חברת תבואות, (רצוי עגול או הפראי – רצוי לא סוגת ולא הרדוף וגם לא האורז שמוכרים במשקל), אורז שחור/אדום, עדשים שחורות/ירוקות, שמן קוקוס אורגני (מגיע מוצק בצנצנת), סובין שיבולת שועל, מלח אטלנטי, סויה תמרי (עם הפקק האדום), כורכום, זעפרן, אבקת קינמון.

למען הסר ספק, אסור: פלפל ירוק, אפונה, נענע, כל סוגי הבצל שהם לא ירוק ולימון אסור בהחלט!

תזונת כוסמת
4 ימים ראשונים של כל שבוע:

ארוחת בוקר:
שייק ירוק מ: חצי כוס מיץ תפוחים, חסה, קייל, נענע, קרח

ארוחת ביניים:
תפוח עץ ירוק+ אגוז מלך אחד

ארוחת צהריים:
5 כפות כוסמת
סלט חסה (חסות, רוקלה, פטרוזיליה, בזיליקום, קייל)
פילה דג 200 גרם + 2 כפיות פסטו עם אגוזי מלך או חזה עוף + שעועית ירוקה

ארוחת ביניים:
תפוח עץ ירוק + 2 אגוזי מלך או 2 קוביות שוקולד מריר 85%

ארוחת ערב:
סלט חסה + 2 אגוזי מלך
או מרק ירוק (קישואים, ברוקולי, בזיליקום, 5 שיני שום, 2 כפות שמן זית)
להוסיף 3 אגוזי מלך קצוצים
או שייק ירוק כמו בבוקר, להוסיף תפוח שלם.

3 ימים אחרונים של כל שבוע:
ארוחת בוקר:
שייק ירוק או אדום (כוס פירות יער, חצי כוס חלב קוקוס וקרח)
או חביתה מביצה אחת + 5 זיתים + כף שמן זית

ארוחת ביניים:
2 תמרים + 2 אגוזי מלך

ארוחת צהריים:
5 כפות כוסמת- ניתן להחליף בקרפ כוסמת או 2 פרכיות כוסמת
סלט גדול של ירוקים (חסות, כוסברה, רוקלה, פטרוזיליה, בזיליקום, תרד, גרגר הנחלים)
טונה בשמן זית או פילה דג עם ירקות ירוקים או פילה בקר או חזה עוף

אורחת ביניים:
תפוח עץ ירוק + אגוז מלך אחד

ארוחת ערב:
חביתה + חצי אבוקדו + 5 כפות כוסמת + ירקות ירוקים
כוס יין אדום פעמיים בשבוע

הוראות הכנה לכוסמת:(רצוי שעל השקית יהיה כתוב ברוסית)
להרתיח 2 כוסות מים
להוסיף כוס כוסמת שטופה
להרתיח 5 דקות
לבשל על להבה נמוכה 10 דק'
לכבות את האש, לא לפתוח את המכסה 15 דקות
להוסיף מלח אטלנטי וכף שמן זית ולערבב

ניקוי ענבים

אוכלים אך ורק ענבים אפשר בכל הצבעים
נשמע מפחיד. אבל זה ממש קל.
מרגישים שבעים מיד אחרי הארוחה הראשונה.

כל שעתיים ורבע או יותר אוכלים צלחת ענבים, לבחור צבע אחד לכל ארוחה.

בשעתיים ורבע לא אוכלים כלום..

אפשר להאריך ל 3 שעות… או יותר.

הכמות: בין קילו וחצי לשניים ביום.

חובה לשתות תה ומים במשך היום

תזונה שאוכלים בה אך ורק ענבים – אסור צימוקים או יין…

תפריט ניקוי חלבונים

ארוחת בוקר:
2 כוסות מים לפני הארוחה.
להכין חביתה מ: 2 חלבוני ביצה, כף קוואקר ,לערבב יחד.
אפשר להוסיף בצל מעט מלח מעט פלפל שחור בלבד ומלפפונים ללא קליפה ללא הגבלה.

במשך היום אפשר לאכול:
או תבשיל  כוסמת או תבשיל קינואה
אפשר להוסיף לתבשיל הנבחר ירקות ירוקים ולבשלם יחד
אין הגבלה על כמות התבשיל.

בערב אפשר לאכול רק דג אפוי עם מעט שמן זית ופלפל שחור
רצוי שהדגים שיהיו ממים עמוקים. כמו דג סלמון/מושט/טונה טריה וכו׳.
במהלך היום אפשר לאכול תפוח עץ אחד איזה שרוצים ו-2 תמרים.

משטר שתיה:
בבוקר לפני הארוחה 2 כוסות מים, אחר כך כל שעה כוס מים ,כך ששתיתם 2 ליטר מים ביום.
אפשר להוסיף ולשתות תה ירוק.

הפסקת אכילה בשעה 21:00 לפי שעון קיץ.