- בס"ד - י״ז באלול ה׳תשפ״ד
פָּרָשַׁת מִשְׁפָּטִים
"פרשת "משפטים" הבאה מיד אחרי מעמד הר-סיני ומתן תורה, בפרשה זו תלויים גופי תורה-מצוות שהן יסודות התורה בראש ובראשונה תלוי בה הדבר אשר היהדות ההיסטורית עומדת עליו הוי אומר הקשר בין התורה שבכתב לבין התורה בעל פה, או אם נאמר זאת בלשון אחרת, הקשר בין התורה שניתנה פעם אחת לישראל, לבין התורה אותה חי עם-ישראל דורות על דורות עד עצם היום הזה.
פרשת משפטים היא המערך הגדול של המשפט האזרחי והמשפט הפלילי בישראל. בדין תורה, ולכאורה בנוי עליה כל המבנה העצום של הלכה למעשה, שגובש בסדר נזיקין – כל הבניין הגדול של משפט התורה אשר נוסח במשנה, בגמרא ובכל עולם פסיקת ההלכה מאז ועד ימינו, הוי אומר דינים שהם על פי רוב בדברים שבין אדם לחברו, אולם גם בדברים. שבין אדם למקום, ולכאורה ייתכן אף לדון בפרשה זו כמערכת המסדירה משטר חוקי שאינו קשור , מבחינה מהותית במוצאו האלוהי, ואנו רואים לשמחתנו שעם ישראל משמש אור לגויים בכך שאומות העולם דולים מן התורה את חוקי המשפט ומעברים אותם לעמים ומדינות שאינם בהכרח מאורגנים על בסיס האמונה הדתית ממנה יונק כל תהליך המשפט בעולם.
ב-״משפטים״ בדרך כלל מנוסחים הדינים בצורה קצרה, אולם ככל מערכת משפטית, יישום הדינים מחייב פירוט, ואמנם פירוט זה ניתן בתורה שבעל-פה, בצורת עשרות מסכתות במשנה ובעקבותיה בגמרא, המרחיבות את הפסוקים הקצרים והחתוכים של פרשת משפטים.
״מתן תורה בפרשת משפטים״
נהוג להצביע על פרשת ״יתרו״ כפרשת מתן-תורה, אולם ראוי לדעת כי אין בפרשת ״יתרו״ אלא ההתגלות החד-פעמית, בה הושמעו לישראל עשרת הדיברות בלבד. מאידך, בסיומה של פרשת ״משפטים״ אנו קוראים: ״וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה-שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת-לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם״. (שמות פרק כד פסוק כ״ב ) פסוק זה מבטא את פרשת מתן-תורה לאמיתה. אולם יש לציין כי ״לוחות האבן״ האמורים בפסוק זה אינם העיקר, ביודענו כי לוחות אבן אלה עתידים יהיו להשתבר בידי משה רבנו, ולא מהם נמשכה תורה לישראל, ואילו ״התורה והמצוה״ מיד בהמשך, הן-הן ראשיתה של היהדות שעולם האלוהות נותן לנשמת האומה תהליכים שביסודם הם רוחניים כגון: תורה מצוות-משנה-גמרא-הלכות- קבלה- חסידות-ערכים–והכי חשוב עבודה על הערכים והמידות.
נמשיך להתבונן בפסוק מדהים זה בו מצויות גם המילים כבדות המשקל: ״אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם״, ומכאן המסקנה כי מה שנמסר לידינו כתוב איננו ממצה את העניין אלא יש ללומדו, ויש גם להוסיף ללַמְּדו תמיד, דבר שהוא תחום ענינה הספציפי של התורה שבעל פה-שחלק מהם: מיוצגים על ידי משנה-גמרא-הלכות- קבלה- חסידות-ערכים–והכי חשוב עבודה על הערכים והמידות.
"הלכה עוקרת מקרא".
מעניין לראות את הבידול בין המקרא-תורה שבכתב ,לבין התלמוד -תורה שבעל פה– בקשר לפסוק זה במקרא -התורה נאמר:
"וְאִם-אָסוֹן, יִהְיֶה-וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ, תַּחַת נָפֶשׁ. עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן, יָד תַּחַת יָד, רֶגֶל תַּחַת רָגֶל. כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה, פֶּצַע תַּחַת פָּצַע, חַבּוּרָה, תַּחַת חַבּוּרָה".
והנה הלכה הקשורה לפסוק זה שנידונה במסכת נזיקין בדיני ממונות, ודיני נזיקין – שונה מאוד מה שמשתמע מלשון הכתוב בפרשת משפטים, אם אנחנו תופסים את הדברים ככתבם וכלשונם. בזה אנחנו מגיעים לאחת מן הבעיות היסודיות, אולי הבעיה היסודית, בהבנת עולמן של תורה ומצוות, והוא היחס בין תורה-שבכתב לבין תורה-שבעל-פה. או-אם נדייק יותר –
יחסה של תורה-שבעל-פה לתורה-שבכתב.
הייחוד של יהדות ההלכה -עולם הרבנות הוא שהיא מכירה באוטונומיה של תורה-שבעל-פה – שהיא אמנם נסמכת על תורה-שבכתב מבחינה פורמלית מסתמכת עליה, אבל לאמיתו-של-דבר היא קובעת ומחליטה ופוסקת על-פי הקריטריונים שלה. וסמכותה של תורה-שבעל-פה לפסוק על-פי הקריטריונים שלה היא יסוד אמוני ביהדות ההיסטורית של תורה ומצוות. כי לא פשוטו של מקרא מנחה את האדם מישראל בקיום תורה ומצוות, אלא עולמה של תורה-שבעל-פה.
גדול אנשי האמונה וגדול הפוסקים בישראל, הרמב"ם, (בספרו מורה נבוכים חלק ג פרק מא) בספר הוא דן בדיני נזיקין, בפסוק:
״וְאִם-אָסוֹן, יִהְיֶה-וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ, תַּחַת נָפֶשׁ. עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן, יָד תַּחַת יָד, רֶגֶל תַּחַת רָגֶל. כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה, פֶּצַע תַּחַת פָּצַע, חַבּוּרָה, תַּחַת חַבּוּרָה״ הרמב״ם מקבל מצד אחד את את הדברים האלה ככוונתה המפורשת של תורה-שבכתב; הוא מסביר, לפי הבנתו, את מידת הרציונליות והביסוס המוסרי של הדבר. אבל יחד עם זאת, מצד שני – הפוסק הגדול בהלכה יודע שכבר מן המקורות הראשונים של תורה-שבעל-פה – מן המשנה ואילך – קבוע שהנותן מום בחברו כגון: ״נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת״, אז העונש יהיה קנס כספי ולא עונש גופני.
והרמב"ם נותן הסבר לגזרת התורה-שבכתב: ״וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ״.(ויקרא פרק כד פסוק יט) ״אל תטריד את מחשבתך שאנו עדת ישראל הדנים על-פי דין תורה. לוקחים החלטה להמיר את העונשים הכתובים בתורה לקנס כספי״, ואנו צריכים להבין שיש לתורה-שבעל-פה טעמים משלה. אין היא סתם פרשנות של תורה-שבכתב; ותורה-שבעל-פה זו היא המחייבת אותנו.
הגאון מווילנה: שהוא אחת הדמויות הייצוגיות של עולמה של היהדות הרבנית, המושתתת על תורה-שבכתב ותורה-שבעל-פה גם יחד – הוא איננו אומר על הפסוק בתורה ״עין תחת עין״ שפירושה הוא ממון, אלא: ״הלכה עוקרת מקרא״ – הביטוי הזה מופיע כבר בגמרא, לגבי פרטים מסוימים, אבל הגאון מרחיב את הדבר ואומר: ״ברובה של פרשת משפטים וכן בכמה פרשיות שבתורה״. וכאן הוא קובע כלל אמוני גדול: וזו מגדולת תורתנו שבעל-פה, שהיא הלכה למשה מסיני ,וכאן הוא מביא פסוק מספר איוב : ״תִּתְהַפֵּךְ כְּחֹמֶר חוֹתָם וְיִתְיַצְּבוּ כְּמוֹ לְבוּשׁ״ (איוב פרק לח פסוק ו)
"תתהפך כחומר חותם" זה מליצה מספר איוב. והמשל ברור: הכתב בחותם הוא כתב-ראי והיפוך של אותו כתב שמופיע כאשר משתמשים בחותם הזה. והנמשל הוא שבתורה-שבעל-פה יש דברים שהם סותרים את מה שאומרת תורה-שבכתב, וזה הרעיון למונח : ״הלכה למשה מסיני״ זאת אומרת, מלכתחילה זה ״הלכה למשה מסיני״, ושם ניתנה סמכות לתורה-שבעל-פה לפסוק כפי שהיא פוסקת, אף-על-פי שזה דומה לחותם ולכתב שהתקבל על-ידי החותם הזה.
ונסיים את התחלת המאמר עם דברי בעל ״קצות החושן הרב אריה לייב הלר״, שהוא פירוש מאוחר מאוד לשולחן ערוך, שהוא יסוד לפסיקה רבנית עד ימינו באותו עולם שעדיין קיימת בו פסיקה רבנית בדיני ממונות. הוא עומד על כך שניתן למורי הוראה בעולמה של ההלכה לפסוק בהתאם להבנתם-הם את התורה, שעל מנת כן ניתנה לנו התורה שנשתמש בה לפי הבנתנו. והוא אומר – והדברים האלה הם כבדי-משקל ביותר – שלא ייתכן כלל שהלכה-למעשה תהיה ניתנת ממש מפי הגבורה, ושאנחנו נהיה קשורים בה ככתבה וכלשונה, ״כי אילו היה הכל בכתב מיד ה' עלינו להשכיל, אנחנו כמו זר נחשבנו. כי מה לשכל האנושי להבין בתורת ה״? אבל תורה-שבעל-פה משלנו היא״ ולכן אנחנו מבינים אותה, אנחנו יכולים לעסוק בה, אנחנו יכולים לטפל בה, אנחנו יכולים לפתח אותה, מתוך מגמה לקיים את תורת ה'.
וניתנה לנו הסמכות לעשות את הדבר, ולא סמכות בלבד אלא חובה עלינו לעשותו. אין כלל תורת ה' בידי עם ישראל אם אין עוסקים בה בהתאם להבנה האנושית על בסיס הרצון לקיים את התורה הזאת. ואם נרצה להיעזר בדברי הרמח״ל שמסביר לנו לפני שאדם עוזב את עולם האלוהות ויורד לכיוון עולם האנושות הוא מקבל ארגז הכלים שיש בו הרבה תהליכים שאת רובם כבר הסברנו דרך מאמרים והרצאות שאנו מקיימים בתוך עמותת עולם חסד שניתנו לאורך כל השנים על ידי .
חלק מן התהליכים הנמצאים בארגז הכלים מתקיימים להם בנחת שלושה תהליכים מהותיים שבלעדיהם יהיה קשה לאדם להתקיים בעולם האנושות.
שלושת התהליכים הם: הנהגה הדרגה ודרגה .
ברשותכם אנו נתעכב על התהליך המתקיים בהנהגה.
ההנהגה נחלקת לשתי קטגוריות: הראשונה ״הנהגת המשפט״ השניה: "הנהגת הייחוד".
בהנהגת המשפט יש לאדם בחירה חופשית על פי העיקרון של שכר ועונש.
הנהגת הייחוד: מתקיימת על פי עולם האלוהות לבד.
הנהגת המשפט: היא הנהגת עולם האנושות, הנהגת הייחוד: היא התנועה הכללית של עולם האנושות לקראת גילוי מלא של ייחוד ה'. ואז אותה הנהגה עושה טרנספורמציה בתהליך ומקבלת שם חדש: ״הנהגת הכלל״.
הנהגת הכלל פירושה הבאת כלל ההוויה לגילוי עולם האלוהות גם אם נצטרך לפעמים להתעלם ממעשיהם של הפרטים המרכיבים את הכלל.
עיקרון זה מודגם בגן הקשר במושג מחייב המציאות – ההכרח הטבעי, שאינו תלוי במעשה האדם כמו הנהגת הגורל-המזל, וכאן אנו מקבלים דיבידנדים מעולם הערכים והמוסר, וזה מאפשר לנו להתבונן במציאות משתי זוויות שונות:
האחת – מתוך חופש הבחירה של הפרט ושל הקבוצה האנושית, ועל פיה יישפט העולם לשבט או לחסד; השנייה – מתוך ההכרח של חוקי הטבע המגמה ההיסטורית הכללית המוכתבות על ידי עולם האלוהות ללא כל תלות במעשי הפרטים.
מצד אחד עולם הצדק והמשפט אינם נפגעים בגלל ההנהגה הכללית, ומצד שני, תנועת ההוויה אל תכליתה אינה מתעכבת על ידי מעשים פרטיים, שכרם ועונשם. הפרטים אינם כפופים לכלל, אך גם אינם פוגמים אותו.
לשתי תפיסות אלה יש בסיס מוצק במציאות של עולם האנושות ועולם הקוסמוס- היקום ,ועם זאת, קיים מתח וניגוד מובנה ביניהן, והקושי שלנו יהיה לקיים את שתיהן מבלי לגרוע מעוצמתה של אחת מהן.
הנהגת המשפט אינה נפגעת בגלל הנהגת היחוד – הנהגת הכלל. וחשוב להבין שתנועת ההוויה הנעה אל תכליתה אינה מתעכבת על ידי מעשים פרטיים, שכרם ועונשם. הפרטים אינם כפופים לכלל, אך גם אינם פוגמים אותו.
כדי להבין את האחדות העצמית שבתוך השניות הגלויה, עלינו להבין את כל מימדי העומק והרוחב שיש בכל מעשה פרטי, כלומר את היותו כללי בעצם. כל מעשה מורכב מרצון, כוונה ,מחשבה ומפעולה גשמית. מעבר לכך, כל מעשה הוא חולייה בציר הזמן: מצד אחד הוא תוצאה של מעשים קודמים, דורות קודמים, דעות, מושגים ופעולות שהיו, ומצד שני הוא סיבה לעוד דעות, מחשבות ופעולות שיהיו, הן אצל אותו האדם, והן בדורות שלאחר מכן. אם כן, כדי לעמוד על משמעותו ומשקלו של כל מעשה יש לשקלל ולחשב את כל המימדים השונים האלה, שלאמיתו של דבר הם עולים לאין-ספור, וממילא אנו ניצבים לפני סוד ותעלומה ואי יכולת שיפוט פשוטה – מהו טוב ומהו רע, וכן מידת נזילותם של הטוב והרע בחילוף ובהיפוך המצבים השונים שיש בכל מעשה ומעשה:
הנהגת הייחוד מתבארת על פי העיקרון של ״טֹוֹב ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כל מַעֲָשיו״ (תהלים פרק קמה פסוק ט), וזו התכלית שבהנהגת העולם, כי הטוב העליון הוא קרבת ה', וגילוי שכינתו בכל. ברור שהטוב הזה כולל משפט צדק על כל עניין ודבר שנעשה ונאמר אי-פעם. שכר זה יבוא בתהליך של מיצוי הטוב והראוי שבכל ענין והבלטתו על רקע הרע והחיסרון שהתלוו אליו, וכך הטוב גם יעשה, גם ייראה וגם יזכה להוקרה מרבית של בני האדם:
כיוון שהאנושות נמצאת עדיין בעיצומו של תהליך שרובו מתקיים בהסתרה , ממילא לא הכל גלוי וברור, ואת הביטחון בניצחון הטוב וגילויו המלא אנו שואבים מן האמונה, ואף היא עצמה מצטרפת ומעצימה את הטוב ומרבה את השכר החייב והוא מה שנאמר בחבקוק פרק ב פסוק ד: ״וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתֹוֹ יִחְיֶה״. תפקידה של האמונה להעניק עוגן וביטחון דווקא כאשר הצדק, המשפט והטוב נסתרים מעינינו, ״וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילֹוֹת״ (תהילים פרק צב פסוק ג).
יש להבין שההנהגה הדרגה ודרגה תמיד נמצאים בשימוש בעולם האנושות, ולפעמים הם מבהיקים כאור נוגה שנעלם, ולפעמים ניתנת לנו הזכות להתחיל לגעת ולחוש את התהליך.
אז נתחיל בהנהגה מנהיג-מתבטא בכך שיש לו את המסוגלות להפוך את כאבי העבר לברכות העתיד וכל זה מתאפשר רק אם יש לנו את המסוגלות לקיים את המשפט שאומר כל חזון גדול מתחיל בפרטים קטנים.
עולם האלוהות בוחר מנהיג לפי שני קריטריונים הקשורים לעולם האנושי:
הראשון: המנהיג צריך לעבור דרך עולם הגלותי ששם הוא חווה את מסכת חייו השייכים לעבר הקשורים למדרגה הקודמת והם משתחררים דרך המחשבות השייכות לעולם ההווה ורק אם המנהיג שורד את עולם הגלותי והוא לא מאבד את אמונו בעולם האלוהות- כלומר עולם האנושות מבין שזאת עליית מדרגה בלבד, רק אז עולם האנושות מקבל את האפשרות לעליית מדרגה.
השני: המנהיג צריך שתהיה לו הזכות מצד אחד שהחזון יהיה לנגד עניו, ומיד לפרק את החזון לפרטים, היה מי שאמר את השטות שנתפסה בעולם האנושות "אלוהים נמצא בפרטים הקטנים" יש להבין משהו חשוב על עולם האלוהות עליו נאמר בפיוט יגדל אלוהים חי בעיקר השלישי המדבר על שלילת הגשמות מעולם האלוהות ״אֵין לוֹ דְמוּת הַגּוּף וְאֵינוֹ גּוּף״.
ניקח לדוגמא את משה רבינו שעולם האלוהות זיהה את הפוטנציאל המנהיגותי של משה רבנו, וברגע שנוצרה בעיה למשה רבנו להישאר בארץ מצרים עקב בעיה בגן המוות ובעקבותיו גן המוות הוא נשאב לגן הנטישה וחיי בארץ מדין, ״וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל-אֶחָיו, וַיַּרְא, בְּסִבְלֹתָם; וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי, מַכֶּה אִישׁ-עִבְרִי מֵאֶחָיו. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ; וַיַּךְ, אֶת-הַמִּצְרִי, וַיִּטְמְנֵהוּ, בַּחוֹל. וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, וְהִנֵּה שְׁנֵי-אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים; וַיֹּאמֶר, לָרָשָׁע, לָמָּה תַכֶּה, רֵעֶךָ. וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט, עָלֵינוּ–הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר, כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת-הַמִּצְרִי; וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר, אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת-מֹשֶׁה; וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה, וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ-מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל-הַבְּאֵר״. (שמות פרק ב פסוקים יא-טו) ולאחר שמשה רבינו חי את עולם האלוהות דרך עולם הגלותי ומשם הוא עלה לאנרגיית ההנהגה ואיך שמשה רבינו עלה לדרגה יותר גבוהה הוא נפגש עם עולם האלוהות בסנה: ״וּמֹשֶׁה, הָיָה רֹעֶה אֶת-צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ–כֹּהֵן מִדְיָן; וַיִּנְהַג אֶת-הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר, וַיָּבֹא אֶל-הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה. וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהוָה אֵלָיו, בְּלַבַּת-אֵשׁ–מִתּוֹךְ הַסְּנֶה; וַיַּרְא, וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וְהַסְּנֶה, אֵינֶנּוּ אֻכָּל. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה–אָסֻרָה-נָּא וְאֶרְאֶה, אֶת-הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה: מַדּוּעַ, לֹא-יִבְעַר הַסְּנֶה. וַיַּרְא יְהוָה, כִּי סָר לִרְאוֹת; וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה–וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר, אַל-תִּקְרַב הֲלֹם; שַׁל-נְעָלֶיךָ, מֵעַל רַגְלֶיךָ–כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו, אַדְמַת-קֹדֶשׁ הוּא. וַיֹּאמֶר, אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק, וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב; וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה, פָּנָיו, כִּי יָרֵא, מֵהַבִּיט אֶל-הָאֱלֹהִים. וַיֹּאמֶר יְהוָה, רָאֹה רָאִיתִי אֶת-עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם; וְאֶת-צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו, כִּי יָדַעְתִּי אֶת-מַכְאֹבָיו. וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם, וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן-הָאָרֶץ הַהִוא, אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה, אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ–אֶל-מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי, וְהַחִתִּי, וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי, וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי״. (שמות פרק ג פסוקים א-ח )
ומשם הוא הפך להיות מנהיג דגול של עם ישראל עד היום הזה.
ואת כל התהליך בניית המהות של המנהיג אפשר לראות מתחילת פרשת שמות עד פרשת בשלח. שדרכם אנו חווים דברים גדולים וסוחפים ובעקבותיהן אנו מקיימים את ראשי החודשים חגים ומועדי ישראל עד יומנו האחרון כדוגמת: עבדות בני ישראל, התעוררות התקווה לחירות, עשר המכות, סרבנותו של פרעה, הבריחה למדבר, קריעת ים סוף, המסע להר סיני והברית הגדולה עם אלוהים.
תמיד זה קורא לי איך שאני נכנס למדיטציה עמוקה ואקזוטית הקשורה לפרשת בשלח האהובה עלי, ואיך שאנחנו מתחילים לנגוע בכל מה שנראה לנו לא רלוונטי והוא הכי רלוונטי עבורנו. פוגש אותנו בפרשת משפטים, שזאת פרשת השבוע של כולללללננננווו. בפרשה זו אנו נפגשים עם קובץ חוקים המכסה מגוון מבלבל של נושאים, מדיני נזיקין, דרך דיני שמירה על רכוש, עבור לסדרי דין ומסתיימת בשבתות ובמועדים. למה כאן? למה לא להמשיך את התהליך המוביל אל הטראומה הגדולה לעם היהודי שזה חטא העגל בפרשת כי תצא למה לעצור את הזרימה? של החזון הענק.
אז מה זה קשור למנהיגות?
למנהיגים טובים – יש יכולת לחבר בין חזון גדול לפרטים קטנים. בלי החזון, הפרטים מייגעים.
מוכרת האמירה של תומס אדיסון, ״גאונות מורכבת מאחוז אחד של השראה ותשעים ותשעה אחוזים של הזעה״. תשומת הלב לפרטים היא המבדילה בין מנהלים גדולים – לבין אלה הבינוניים.
בגאונותה ידעה התורה ליישם עיקרון מנהיגותי זה בחברה בשלמותה. בני ישראל חוו סדרת אירועים מְשַׁנַּת-תודעה. משה רבנו ידע ששרשרת אירועים כזו לא הייתה עד אז מעולם. הוא גם ידע, דרך עולם האלוהות, שהיא הייתה מכוונת מראש ועד סוף, ודבר בה לא היה מקרי.
בני ישראל היו עבדים כדי שידעו להוקיר את החירות. הם סבלו כדי שיכירו את הרגשתו של מי שנמצא בצד הלא-נכון של יחסי הכוח העריצים.
בהר סיני עולם האלוהות נתן לבני ישראל על ידי משה רבנו , כתב שליחות – להיות ״מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ״, תחת ריבונות עולם האלוהות לבד. ומיד עולם האלוהות מטיל עליהם לכונן חברה על בסיס עקרונות הצדק, כבוד האדם וקדושת החיים.
לצערי אנו מודעים יודעים לפי דפי מאורעות היסטוריים, שאנרגיות בעלות אידיאלים מופשטים ככל שיהיו, ואפילו ציוויים כוללניים כגון אלה בעשרת הדיברות, בכל אלה אין כדי לקיים חברה בטווח הארוך. כאן מקומו של המיזם המרשים של התורה: לתרגם את החוויה ההיסטורית לחקיקה פרטנית, כדי שבני ישראל יחיו יום יום את אשר למדו על בשרם, וישזרו אותו במרקם חייהם החברתיים. בפרשת משפטים החזון מתורגם לפרטים, והסיטואציה נעשית לחוק.
וכך מצווה התורה, למשל, בפתח פרשתנו: "כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד; וּבַשְּׁבִעִת–יֵצֵא לַחָפְשִׁי, חִנָּם".(שמות פרק כא פסוק ב). חוק זה ממיר באחת את העבדות ממעמד מוּלד למצב זמני; מ "מי אתה" ל "מה אתה עושה לעת עתה". העבדות, הזיכרון המריר מימי מצרים, אינה יכולה להתבטל בן לילה. ולכן הדין הפותח את פרשת משפטים הוא הצעד הראשון במסע הארוך הזה.
כך גם באשר לדין: " וְכִי-יַכֶּה אִישׁ אֶת-עַבְדּוֹ אוֹ אֶת-אֲמָתוֹ, בַּשֵּׁבֶט, וּמֵת, תַּחַת יָדוֹ–נָקֹם, יִנָּקֵם" (שמות פרק כא פסוק כ). עבד ואמה אינם רכוש גרידא. יש להם זכות לחיות. וכך גם מצוות השבת, המכריזה: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת–לְמַעַן יָנוּחַ, שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ, וְיִנָּפֵשׁ בֶּן-אֲמָתְךָ, וְהַגֵּר". (שמות פרק כג פסוק יב). בכל שבוע מוקצה יום אחד שבו העבדים נושמים את האוויר החירות. שלושת הדינים הללו, ואחרים, פרצו את הדרך אל עבר ביטול העבדות – גם אם דרך זו ארכה שלושת אלפים שנה.
חוויית הגֵרות, היות מיעוט מדוכא בארץ נוכרייה, נזכרת בפרשה פעמיים: "וְגֵר לֹא-תוֹנֶה, וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ: כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". (שמות פרק כב פסוק כא); "וְגֵר, לֹא תִלְחָץ; וְאַתֶּם, יְדַעְתֶּם אֶת-נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". (שמות פרק כג פסוק ט).
וישנם בפרשה חוקים המעלים היבטים אחרים של זיכרון החיים במצרים, כגון: " כָּל-אַלְמָנָה וְיָתוֹם, לֹא תְעַנּוּן. אִם-עַנֵּה תְעַנֶּה, אֹתוֹ–כִּי אִם-צָעֹק יִצְעַק אֵלַי, שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ". (שמות פרק כב פסוקים כא-כב). מהדהד כאן תיאור המופיע בתחילת ספר שמות: "וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם, וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִן-הָעֲבֹדָה, וַיִּזְעָקוּ; וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל-הָאֱלֹהִים, מִן-הָעֲבֹדָה. כד וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים, אֶת-נַאֲקָתָם; וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת-בְּרִיתוֹ, אֶת-אַבְרָהָם אֶת-יִצְחָק וְאֶת-יַעֲקֹב. כה וַיַּרְא אֱלֹהִים, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים". (שמות פרק ב פסוקים כג-כה).
בתשתית החוקים של כל חברה נתונה ישנו חזון בדבר סדר חברתי אידיאלי שהחוק נועד לממש אותו . ותמיד מאחורי כל חזון, ישנו נראטיב- סיפור שממנו אפשר ללמוד מדוע מעצביה וחוזיה של החברה, או הקבוצה, הגיעו לאותו חזון מסוים.
תורה מורכבת משתי אנרגיות: הראשונה זאת החוקה ובשניה זאת האנשה של החוקה דרך הוראה -הדרכה-הנחיה – הכוונה. לכן כל עשרים וארבע הספרים תנ״ך תורה-נביאים-כתובים. המשלבים – סִפֵּר-נָרָטִיב-וחוק גם יחד.
לכן התורה היא השילוב הייחודי בין האנשה של החוק לבין סִפֵּר-נָרָטִיב, (הוא פרשנות של היבט מסוים של העולם, או של אירוע היסטורי המעוצבת דרך נקודת מבט תרבותית או אישית).
התורה היא שילוב ייחודי בין נומוס לנראטיב, בין היסטוריה לחוק, בין חוויותיה המעצבות של אומה לבין הדרך שבה שואפת אומה זו לחיות את חייה הציבוריים כך שלא תשכח את הלקחים שלמדה על בשרה. התורה מצרפת יחדיו חזון ופרטים היטב מכפי שהצליח לעשות כל ספר אחר אחריה.
כך אנחנו צריכים להנהיג, אם רצוננו שאנשים ילכו אחרינו ויוציאו מעצמם את המיטב. חייב להיות חזון שייתן לנו השראה ושיאמר לנו מדוע עלינו לעשות את מה שמבקשים מאיתנו לעשות. חייב להיות נראטיב: קרה כך וכך, אנחנו כאלה וכאלה, וזו הסיבה שהחזון כה חשוב לנו. ואז מוכרחים להיות חוק, קוד, תשומת לב קפדנית לפרטים – המאפשרים לנו לתרגם את החזון למציאות ולהפוך את כאבי העבר לברכות העתיד. שילוב יוצא דופן זה, שכמעט ואינו קיים בשום קובץ חוקים אחר, הוא הנותן לתורה את כוחה העל-זמני. זהו מודל לכל מי שמבקש להוביל אנשים בנתיב העולה אל הגדוּלה.
התורה מדברת על דיאלוגים שבעקבותיהן מתחילות לצוף רגשות שהיו נעולים בתהליך הקודם שהאדם עבר בעצמו אך לא הבין את משמעות תורת העיבוד שאומרת לנו שכל תהליך חדש נרצה או לא נרצה כל הרגשות יילקחו מהתהליך הקודם הלא מעובד. וכל זה קרה כי לקחנו אחריות על התהליך שהוא לא חלק מהשותפות שאדם חתם הן לפני הגיעו לעולם ואז הוא מתקיים בתהליך של אחריות לא מודעת והן שהוא כבר מתקיים בתוך עולם האנושות שזה כבר תהליך של אחריות מודעת הסבר:
בתחילת התורה נאמר פסוק קצת משונה: עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד. (בראשית פרק ב פסוק כד), אז הגיע הזמן לתת לפסוק זה הסתכלות אחרת דרך המבנה של הגנים, יש לדעת שכל זוג לא משנה איך הם הכירו, יש זוגות שמכירים דרך גן החומר אז בלשון הפשוטה הם מכונים שוטפים לעסקים, יש זוג שמכירים דרך גן הרוח אז בלשון הפשוטה הם השותפים לתהליך רוחני שהם בחרו ,זוג שבחרו לחיות דרך גן המין אז הם השותפים לתהליך בניית בית. זוג שמכירים דרך גן הנטישה שוטפים לתהליכים מכורח המציאות הם יפגשו תהליכים שתמיד יתפרקו בסוף. אלה שמכירים דרך גן המוות הם שוטפים לאנרגיה שאומרת עזוב אותך בסוף תישאר לבד. ורק שהם עושים עבודה על הזוגיות אז הם מרוויחים את הגנים מהות החטא. כל פעם שאני מקדש בחתונה ומגיע לברכה השישית שהיא מאוד מעניינת: ״שַׂמַּח תְּשַׂמַּח רֵעִים הָאֲהוּבִים, כְּשַׂמֵּחֲךָ יְצִירְךָ בְּגַן עֵֽדֶן מִקֶּֽדֶם: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, מְשַׂמֵּֽחַ חָתָן וְכַלָּה״.
ברכה זו אומרת לחתן ולכלה ולא משנה באיזה זיווג עסקינן, ״שַׂמַּח תְּשַׂמַּח רֵעִים הָאֲהוּבִים, כְּשַׂמֵּחֲךָ יְצִירְךָ בְּגַן עֵֽדֶן מִקֶּֽדֶם״ כלומר הקדוש ברוך הוא נותן להם אפשרות לחיות חיים טובים כמו לפני החטא של אדם וחוה .
״בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין״
יש להבין שכל תפקידו של היצר הרע, ליצור תסיסה יצרית, דרך הגאווה-דמיונות-אמונות שגויות. הביטוי של מהות היצר הרע, אלו הן התחושות הלא מאוזנות של חיינו, האשליות שלנו, הדחפים הלא מסודרים, היצר הרע, בדרך כלל אין לו מקום בקודש, קשה לשלב אותו בעבודת ה', אבל אומרת הגמרא במסכת קידושין, ״בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין״. הדרך להתחיל להתמודד עם אותן נטיות שצריכות איזון היא על ידי קבלת חכמה, עבודה על המידות והערכים שמביאה שפע ממרומים, מאפשרת למחשבות אחרות שלאט לאט חודרות אל מוחנו ואל ליבנו ותוך פעולה איטית סבלנית מרככות את המוח והלב, מסדרות, מאזנות, משפרות ולאט לאט מחלישות את הנזקים הנפשיים והרוחניים שאנחנו עלולים לעולל לעצמנו. חז״ל מלמדים אותנו שלא צריך לפחד, אנחנו נצליח לאזן ונצליח להתמודד, עם אותן ערכים שבאים מלמעלה, מן השמים דיברתי עמכם, ללא מחשבות אדם ותחבולותיו ויצרי מעללי איש.
״שְׁמַע עַמִּי, וְאָעִידָה בָּךְ; יִשְׂרָאֵל, אִם-תִּשְׁמַע-לִי.
לֹא-יִהְיֶה בְךָ, אֵל זָר; וְלֹא תִשְׁתַּחֲוֶה, לְאֵל נֵכָר.
אָנֹכִי, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הַמַּעַלְךָ, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם;
הַרְחֶב-פִּיךָ, וַאֲמַלְאֵהוּ. וְלֹא-שָׁמַע עַמִּי לְקוֹלִי;
וְיִשְׂרָאֵל, לֹא-אָבָה לִי. וָאֲשַׁלְּחֵהוּ, בִּשְׁרִירוּת לִבָּם;
יֵלְכוּ, בְּמוֹעֲצוֹתֵיהֶם לוּ–עַמִּי, שֹׁמֵעַ לִי;
יִשְׂרָאֵל, בִּדְרָכַי יְהַלֵּכוּ כִּמְעַט, אוֹיְבֵיהֶם אַכְנִיעַ;
וְעַל צָרֵיהֶם, אָשִׁיב יָדִי. מְשַׂנְאֵי יְהוָה, יְכַחֲשׁוּ-לוֹ; וִיהִי עִתָּם לְעוֹלָם״.
(תהילים פרק פ״א פסוקים ט-טז)
אנחנו שמחים, על הפלא הגדול הזה שאכן מחשבות אלוה חודרות למוח שלנו ללב שלנו ומסוגלות לטהר, לזכך ולנקות. ועל ידי עבודה על הערכים אז באמת אשרינו שזכינו. על כך אנו כל כך מודים לקב"ה. על הזכות להיות קצת יותר טובים, קצת יותר בעלי חסד, קצת יותר מזוככים בנפשנו.
אמממ מה יש מתנגדים לתהליך של עולם האלוהות, ואומרים על מה שאמרתי למעלה״ תורת העיבוד שאומרת לנו שכל תהליך חדש נרצה או לא נרצה כל הרגשות יילקחו מהתהליך הקודם הלא מעובד. ״הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ.״ (בראשית פרק ד פסוק ז) כלומר התשוקה תמיד נשארת בתהליך הקודם ואז אותו אדם, פשוט מפסיק לקוות ואומר את המשפט המזעזע סתם חיים, בשביל לעזור בתהליך אנו נשתמש בשני כלים:
הראשון מתחיל בפסוק: ״וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו״. (ספר שמות פרק כ פסוק כב) שאומר אל תביא לי דברים לא פתורים פשוט תתחיל את התהליך תפתור לבד ואז תקבל סיוע אווירי מעולם האלוהות: ״וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ״. (שמות פרק יד פסוק טו) פשוט צריך להתקדם ולא להיתקע, ולמה כל זה קורא הסבר: כל תהליך בשותפות כל אחד מביא לשותפות חלק שקשור לשותפות, אבל בדרך כלל תמיד אנחנו מתערבבים ומתחילים לקחת אחריות על החלק הלא שיתופי ואז אנחנו מתחילים לפתח רגשות של שנאה, ואז עולם האלוהות אומר לנו את משפט המחץ: ״לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ, בְּשָׁנָה אֶחָת: פֶּן-תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה, וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה. מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ, מִפָּנֶיךָ, עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה, וְנָחַלְתָּ אֶת-הָאָרֶץ״. (שמות פרק כג פסוקים כט-ל) כלומר כל התהליכים הקודמים צריכים עיון רב ועומק מירבי לכן כל אדם צריך להבין שהוא צריך לנגוע בתהליכי העבר ולעבד אותם והמבין יבין
ורק אז אנחנו מקבלים את הפסוק ומבינים אותו לעומק שאומר: ״לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא״. (ויקרא פרק יט פסוק יז) פשוט לעזור עד כמה שהאדם יכול ומסוגל, ומשם האדם צריך לפתח בתוכה את הסליחה לעצמו על תהליכי העבר, ורק אז הוא יכול לפגוש את האנרגיה המדהימה שמאפשרת התפתחות ליד הזולת גם אם הוא אחר מאיתנו :
״כוחה של אמפתיה״
היא המאפשרת לנו כמובן לאחר שהתחלנו לנגוע בעבר ולעבד אותו ולשחרר אתנו ולא להיתלות בו יותר, מתחיל תהליך חדש שמאפשר לנו את היכולת לראות את העולם דרך עיניו של אדם אחר, להיכנס לנעליו ולחוות את רגשותיו, והתנהגות הנותנת לו לחוש שמבינים אותו, שמקשיבים לו, שחושבים שהוא חשוב. אבל כפי שהסברנו את הפסוק בשום פנים ואופן לא לקחת את האחריות שלו ולהלביש אותה בתוך האחריות של העצמי שבו אנו מתקיימים. ״לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא״. (ויקרא פרק יט פסוק יז)
המצווה הנוגעת יותר מכל יתר המצוות לכוחה של האמפתיה ולחשיבותה נמצאת בפרשתנו: ״וְגֵר, לֹא תִלְחָץ; וְאַתֶּם, יְדַעְתֶּם אֶת-נֶפֶשׁ הַגֵּר–כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם״ (שמות פרק כג פסוק ט).
מדוע במצווה הזו דווקא מצוינת ידיעת-נפשו של הזולת, האמפתיה כלפיו? הצורך באמפתיה ודאי חורג מהיחס לגרים. נדרשת אמפתיה גם בין בני זוג, בין הורים וילדים, בין שכנים, בין עמיתים וכן הלאה. האמפתיה חיונית ביחסים בין-אישיים באופן כללי. למה דווקא לגבי הגר, הזר, מדברת התורה על ידיעת-נפש האחר?
יש להבין ש-״אינסטינקט האמפתיה״, מיצד ראשון הביטוי שלה. מתקיים בדרך כלל במוכר והידוע, בקבוצות שחבריהן מזדהים אלה עם אלה: משפחה- חברים-לימודים-צבא -דעות. ואז בעקבות הקשרים הללו מגיעות ראקציות שלא מאפשרות זרימה וככל שהקשר בתוך הקבוצה חזק, כך מחריפים החשש והחשד כלפי אלה שמחוצה לה. קל יחסית לאהוב את רעינו כמונו; קשה הרבה יותר לאהוב את הזר, או אפילו לחוש כלפיו אמפתיה: והכי קשה לנו הוא להתחבר לאנשים המתקיימים דרך אנרגיית הכלל. כלומר מאנשים שאיננו מכירים, ולחשוד בכל מי שאינו דומה לנו. גם אם בתוך הקהילות שלנו אנו נוטים לשיתוף פעולה, הפחד מפני אלה שאינם כמונו מסוגל לנטרל את יכולת התגובה האמפתית. ומהסיבה הזו, המצווה שציינו היא מצווה המשַנה חיים. שאומרת לנו לגלות אמפתיה כלפי הגר מפני שאנו מכירים את ההרגשה של מי שנמצא במצבו; אך יותר מכך: היא אפילו רומזת לנו כי פיתוח היכולת האמפתית כלפי זרים היה מלכתחילה אחת המטרות של הגלות במצרים. עולם האלוהות כמו אומר לנו: סבלותיכם לימדו אתכם דבר שחשיבותו עצומה. במצרים לחצו אתכם, נגשו בכם, ועל כן אתם תבואו לעזרתם של הנלחצים והנדכאים בכל מקום. אתם סבלתם, ולכן אתם תצטיינו בהושטת עזרה לזולת הסובל.
וכך אכן היה… באסונות טבע קשים בעולם, הצוותים הישראליים הם מן הראשונים להגיע להושיט עזרה.
והנה בעקבות האסון הנורא שקרה בטורקיה סיפור חם מהתנור על עזרה אמיתית של צבא הגנה לישראל כן אני גאה להודיע שרב סרן מתן קאליש הנחה את האירוע :
“בס"ד
16.2.23 כ"ה בשבט תשפ"ג
אני מתן הבן של עזריאל ז"ל ואלי תבדל"א, הבעל של דנה ואבא לשירה ולגפן, אח של חן ודביר.
ט"ו בשבט, מספר שעות לאחר שחגגתי ביחד עם משפחתי ועם משפחתו של חברי היקר והצדיק רפאל זוהר את הסדר בביתו בהוד השרון, רעדה האדמה בטורקיה בעוצמה שלא נראתה זה עשרות שנים. בדיוק בתאריך שבו אנחנו העם היהודי נוטעים את שורשינו באדמת ארץ ישראל, הבורא מרעיד אותה 400 ק"מ צפונה מאתנו. איך שהתבהרו ממדי האסון, התארגנו משלחת של חיל הרפואה במטרה לפתוח בית חולים שדה שיסייע בטיפול בפצועים במדינה המוסלמית כחלק ממשלחת צה"לית 'ענפי זית'. כשנחתנו בעיר קרמאנמרש יומיים לאחר מכן, אי אפשר היה לפספס את ההרס והחורבן בעיר הגדולה אשר בימים כתיקונם מכילה כ-1.2 מיליון איש, אך הפעם הפכה לעיר רפאים. בניינים ריקים שמחלקם נשארו רק שברים של אבנים, פליטים שנותרו חסרי כל ברחובות בקור מקפיא, החנויות סגורות ותשתיות המים פגועות.
פרשת השבוע 'משפטים' כוללת ציווים ורשימת דינים העוסקים בהתנהלות שבין אדם לחברו. "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" אומר בורא העולמים למשה רבינו ומצווה אותו להעביר לבני-ישראל רשימת דינים ארוכה.
אחת המטרות המרכזיות של המשלחת הייתה להושיט יד ולסייע לרפואת הניצולים. "אִם־יָק֞וּם וְהִתְהַלֵּ֥ךְ בַּח֛וּץ עַל־מִשְׁעַנְתּ֖וֹ וְנִקָּ֣ה הַמַּכֶּ֑ה רַ֥ק שִׁבְתּ֛וֹ יִתֵּ֖ן וְרַפֹּ֥א יְרַפֵּֽא" (שמות פרק כ"א פסוק י"ט) – למדתי והעמקתי בפסוק זה בפרשה. מהיכן אנו יודעים שניתנה רשות לרופא לרפאות? התלמוד מוכיח זאת מהפסוק המופיע בפרשתנו, "ורפא ירפא" – מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות. יחד עם זאת יש אתגר משמעותי עבורנו המאמינים. אם הקב"ה רצה שהאדם יחלה – איזו תועלת תבוא מהרופא? אנו לא עוסקים בשאלה "כיצד ניתן להתערב במעשיו של הבורא" אלא בשאלה" כיצד לדעתך, יכול הרופא לשנות בכהוא-זה מרצונו של הקב"ה"? התלמוד אכן מסיק, שסמכותו של הרופא לחולל שינוי נובעת אך ורק מכך שהקב"ה העניק לו, ואף ציווה עליו, יכולת 'להתערב' במעשיו ולרפאות את החולה. יש לנו את היכולת, הזכות והחובה לחולל שינוי אך ורק משום שהקב"ה ציווה עלינו לעשות זאת. אך היכולת הזו מוגבלת. כשנמצה יכולת זו, דהיינו אם נעשה כל מה שביכולתנו לעשות, מה שיתרחש מעבר לכך אינו בתחום אחריותנו.
וכך, מצאנו את עצמנו 142 אנשי משלחת רפואית "מקימים לתחיה" מחדש בית חולים שננטש ע"י הצוות הרפואי המקומי. במשך 7 ימים טיפלנו בכ-470 פצועים וחולים ביחד עם מתנדבים טורקים, שמתוכם 17 חולצו מההריסות. בתור מפקד החמ"ל של המשלחת ובית החולים, ביחד עם צוות מדהים, ניהלנו את תהליך ההכנות וההוצאה לפועל הלכה למעשה, את הסיוע הרפואי הניתן בביה"ח, את המעטפת הלוגיסטית וכן את מאמצי הדוברות וקשרי החוץ אשר משפיעים ברמה הבינלאומית על מדינת ישראל.
נגע לליבי במיוחד סיפורו של ילד בן 4, שחולץ אחרי 148 שעות, הגיע כמעט מת – מחוסר הכרה, דופק 50, טמפ' 27. המלאכים הישראלים בלבן הצליחו לטפל בו ובאחיו שחולץ כיממה לפני כן ולהוציא אותם מסכנת חיים.
יחד עם זאת, צבט לי לראות בחלון האוטובוס במהלך אחת מהנסיעות למחנה המנהלתי שהקמנו 2 ילדות בנות 3 ו-2 (בגילאים של שירה בתי וליה אחייניתי) יושבות חסרות מעש מחוץ לאוהל הקטן שמשפחתם פתחה באמצע הרחוב מכיוון שביתם נחרב לחלוטין. סיפורים בודדים מתוך עשרות אלפים הקיימים – קשה המחשבה שזה כבר מחוץ לתחום היכולת שלנו לסייע.
העם היהודי הוא במובן מסויים פטאליסט – מאמין שכל מה שמתרחש נעשה בידי הקב"ה וברצונו. במובן אחר הוא גם אקטיביסט – הוא מאמין שהוא יכול ומוכרח לעשות כל שביכולתו כדי לנסות לשפר, לחולל שינוי. וכך גם הייתה התנהלות המשלחת – כי ברגע שהצוות הרפואי התורכי חזר לבית החולים סיימנו את שליחותינו וברוך השם שבנו הביתה בריאים ושלמים.
לסיום, רוצה להודות למשפחתי היקרה אשר ברגעים אלו הייתה חזקה ובזכות תמיכתה, החום והדאגה הצלחתי לממש את שליחותי.
מודה לקב"ה על הזכות שנפלה בחלקי.
רב סרן מתן קאליש, תבורך על פועלך.
התורה היא במהותה ספר של מצוות, ספר החוקים. מדוע אם כן יש בה עלילות? מפני שחוקים בלי אמפתיה כמוהם כצדק בלי חמלה. רש"י מלמדנו "שבתחילה עלה במחשבה של עולם האלוהות לברוא את העולם במידת הדין; ראה עולם האלוהות שאין העולם מתקיים, הקדים מידת הרחמים ושיתפה למידת הדין. כך נוהג עד היום עולם האלוהות להכניס את ספירת הדין והרחמים בכל תהליך שעולם האנושות עובר, וכך הוא רוצה שננהג גם אנו. סיפור העזרה שסיפר לנו רב סרן מתן קאליש של המשלחת הישראלית לניצולים באסון הנורא בטורקיה שהיא אחרת מאיתנו ארץ מוסלמית הוא דרך רבת-עוצמה מאין כמוה לגרום לנו להיכנס בדמיוננו החי אל עולמם הפנימי של אנשים אחרים.
האמפתיה היא עוגן מרכזי בכל תהליך שאנו עושים הן לעצמנו והן לזולת, והיא רכיב יסודי ביישוב סכסוכים. רבים מן האנשים שסבלו כאב מגיבים לכך בגרימת כאב לאחרים. התוצאה היא אלימות; אלימות רגשית או גופנית, כלפי יחידים או כלפי קבוצות שלמות. החלופה הלא-אלימה הכֵּנה היחידה היא להיכנס אל תוך כאבם של אחרים, בדרך שתבטיח כי הללו יֵדעו שמבינים אותם, שמכירים באנושיותם ושמכבדים אותם כבני אדם.
יש לדעת שבשעה שאנרגיית האמפתיה פעילה היא משַנה-חיים, לא רק חיינו אלא גם חיי האנשים שאנו באים איתם במגע. במקום להגיב לכעסו של מישהו בכעס, נסו לשער מאין בא הכעס הזה. כלל הוא: אם רצונכם לשנות את התנהגותו של מישהו, עליכם להיכנס אל הלך הנפש שלו, לראות את העולם בעיניו, לנסות להרגיש את אשר הוא מרגיש – ואז לומר את המילה, או לעשות את המעשה, אשר ידברו אל הרגשות האלה ולא אל הרגשות שלנו. זה לא קל. יחידי סגולה מצליחים בכך. והם משנים את העולם."
