פָּרָשַׁת יִתְרוֹ - הרב דוד איפרגן

"בשבת שעברה סיימנו את פרשת בשלח שם חווינו את עם ישראל יוצא ממצרים, ים סוף נקרע לפניהם, הם הולכים במדבר עם כל הבעיות הכרוכות בכך, ולאחר שהם מנצחים את עמלק, האויב האולטימטיבי, אשר מייצג את הספק בתוכנו כל עוד אנו מזניחים את ההווה הקיומי שתפקדו העיקרי הוא ליצור אחדות בתוכנו וכפי שהעולם האלוהות מדגיש את המאורע בפרשת בשלח: ״וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר, וְשִׂים, בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ: כִּי-מָחֹה אֶמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם. וַיִּבֶן מֹשֶׁה, מִזְבֵּחַ; וַיִּקְרָא שְׁמוֹ, יְהוָה נִסִּי. וַיֹּאמֶר, כִּי-יָד עַל-כֵּס יָהּ, מִלְחָמָה לַיהוָה, בַּעֲמָלֵק–מִדֹּר, דֹּר״. (שמות פרק יז פסוקים יד-טז)

ורק אחר שעם ישראל מנקים את אנרגיית עמלק אשר מייצגת את הספק בני ישראל מגיעים למרגלות הר סיני ומקבלים את התורה: ״וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר״. (שמות פרק יט פסוק ב) ודרשו חז"ל: "כאיש אחד בלב אחד". נדמה, שאין מדובר אך ורק בהתעלות רגעית על הסכסוכים והמריבות הפנימיות, אלא בתנאי הכרחי לקבלת התורה. ללא אותה אחדות מוחלטת, עם ישראל לא היה יכול לקבל תורה. היסוד שמלמדים אותנו חז"ל בדרשה זו הוא שהתורה ניתנה לכנסת ישראל כולה כישות אחת מאוחדת. אולם בנתינת תורה מסוג כזה יש גם סכנות. ישנו חשש שהמעמד המופלא והמרהיב של :״וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה״. (שמות פרק יט פסוק טז) יכניס את העם ל-אקסטזה רוחנית, שבה הוא נסחף אחרי משה רבנו ותורתו בלי להחליט על כך באופן אמיתי. בנקודה זו חייב לבוא יתרו – מיוזמתו האישית, בלי שאף אחד יכריח אותו – להצטרף לתוך המעמד הנשגב של קבלת התורה. אין לו כל מחויבות לעם ישראל, אין אף אחד שמאיץ בו להגיע, ובכל זאת הוא מחליט שעם ישראל הוא העם שאליו ראוי להצטרף. מכיוון ש-יתרו מבין ש-התורה אמנם ניתנה לעם ישראל בכללותו, אבל במידה שווה היא ניתנה גם לכל פרט ופרט. למרות שישנו בתורה פן שבו עם ישראל נידון כישות אחת – ״וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן־הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם״ (שמות פרק כ פסוק יט) ״וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״. ( שמות פרק יט פסוק ו) ישנו פן שבו כל אחד ואחד עומד לפני הקב"ה באופן פרטי – "אנוכי ה' אלוהיך", "לא תשא את שם ה' אלוהיך לשווא". ״אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, עַל-פָּנָי״. ״לֹא תִשָּׂא אֶת-שֵׁם-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לַשָּׁוְא: כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהוָה, אֵת אֲשֶׁר-יִשָּׂא אֶת-שְׁמוֹ לַשָּׁוְא״. (שמות פרק כ פסוקים ב-ו)

סיפור יתרו בא לבטא את העובדה שהתורה ניתנה בשתי רמות – הן לנשמת האומה שמתקיימת דרך אנרגיית הכלל והן לנשמת היחיד שהוא חלק אלוה ממעל המתקיים בכל אחד ואחד ולכל יחיד ויחיד, שישנה חשיבות לכל אחד מהפנים: הראשונה זה דיבור של עולם האלוהות לעולם האנושות.השניה: עולם האנושות שומע מאזין ומקבל כפי שהתורה מעידה : ״וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע״. (שמות פרק כד פסוק ז)

יש לדעת שרוב מהותה של פרשת "יתרו", מתקיימת דרך מעמד הר-סיני- מתן-תורה-עשרת הדיברות, ומבחינה זו מתקיימות בה רוב האסוציאציות המודעות והלא-מודעות, לרבות הזיכרון ההיסטורי של עם-ישראל, יש לציין שמעמד הר-סיני- מתן-תורה-עשרת הדיברות, זה אירוע חד פעמי, שעולם האנושות חווה התגלות אלוהית של גילוי שכינה ומתן תורה בפועל ממש.

עולם המשפט החל את דרכו הפילוסופית דרך העצה שיתרו נותן למשה רבינו במינוי שָׂרִים ודיינים לישראל להקל מעליו במשא העם:

״וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל-הָעָם אַנְשֵׁי-חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת–שֹׂנְאֵי בָצַע; וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם, שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת, שָׂרֵי חֲמִשִּׁים, וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, בְּכָל-עֵת, וְהָיָה כָּל-הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ, וְכָל-הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ-הֵם; וְהָקֵל, מֵעָלֶיךָ, וְנָשְׂאוּ, אִתָּךְ. אִם אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, תַּעֲשֶׂה, וְצִוְּךָ אֱלֹהִים, וְיָכָלְתָּ עֲמֹד; וְגַם כָּל-הָעָם הַזֶּה, עַל-מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם. וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, לְקוֹל חֹתְנוֹ; וַיַּעַשׂ, כֹּל אֲשֶׁר אָמָר. וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי-חַיִל מִכָּל-יִשְׂרָאֵל, וַיִּתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עַל-הָעָם–שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת, שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת.וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, בְּכָל-עֵת: אֶת-הַדָּבָר הַקָּשֶׁה יְבִיאוּן אֶל-מֹשֶׁה, וְכָל-הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפּוּטוּ הֵם״ (שמות פרק י״ח פסוקים כ״א-כו)

ועל בסיס הצעה זו שלכאורה לא הגיעה מעולם האלוהות, מינה משה רבנו שרים ודינים, והותקנה והוקמה מערכת המינהל והשיפוט בעם-ישראל שלפני מתן-תורה, ואשר על פיה עתידים שופטי ישראל לדון דיניהם.

ואנו מבינים שלא משה-רבנו עצמו הקים את כל אותה מערכת אדמיניסטרטיבית ושיפוטית בישראל, ובענין זה אף לא ניתנה לו כל הוראה מפי הגבורה, אלא היתה זו הגשמת תוכנית שבאה לא מן השמים, אלא מאדם נוכרי-יתרו אשר בא מרחוק ונתקרב וכאן אנו רואים שלפעמים יוזמה שמגיעה מעולם האנושות מתקבלת בברכה על ידי עולם האלוהות.

עכשיו נלמד חוק שאצלי הוא מקובע וישן מאוד, אבל למי שלא מכיר את החוק אז הנה הוא במלוא הדרו. כל פעם שאנו משתמשים באנרגיה בעלת חמלה כדי לעזור למישהו אחר במסע שלו, ואנו מקיימים את החוק שכולם מכירים, וברוך השם הצלחתי להחדיר אותו לעולם ולעומתה שאומר: ״זה שאני עוזר לך זה לא עוזר לי״, אז אותה עזרה שעזרנו לאותו אדם בשעתו, עוזרת לנו במסע שלנו לעלות משלב אחד לשלב השני: טוב מה אעשה כך עולם האלוהות רוצה שאתן כאן את הסבר על ארבע דרגות-שלבים בהתפתחות העצמי, המוזכרים בפרשתנו. יתרו מלמד את משה רבינו איך לבנות בתוך האדם ארבע דרגות-שלבים בהתפתחות העצמי של אנרגיה שיעזרו לנו להתפתח משלב לשלב, ״וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל-הָעָם אַנְשֵׁי-חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת–שֹׂנְאֵי בָצַע; וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם, שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת, שָׂרֵי חֲמִשִּׁים, וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת״ (שמות פרק י״ח פסוק כ״א)

רבי נחמן מברסלב צדיק יסוד עולם מלמד אותנו שיעור מאלף בנושא האמונה בתהליכים שמגיעים מעולם האלוהות, ומתיישבים בעולם האנושות וכך הוא אומר: ״ואפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה, בוודאי גם שם נמצא השם יתברך, גם אחרי הדברים הקשים העוברים עליך, אני עומד״, שאנו עוזרים למישהו אחר ללא תמורה רגשית, אנו נפגוש את התמורה בצורה אחרת לגמרי ורק שנעלה שלב, התמורה תגיע בצורה ששייכת לשלב החדש אבל השורש שלה מתקיים בדרגה הקודמת. אבל לפני זה כדאי להתבונן בפסוק זה ״עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד״. (בראשית פרק ב פסוק כד)

כאן הכוונה לכל חפץ ומהות שאדם החזיק במסע ההתפתחות של העצמי ושהאדם עולה דרגה הוא מחויב לעזוב את הדרגה הקודמת שדרכה הוא חיי את חייו. ואפשר לראות את זה בברור דרך שלמה המלך (קהלת פרק ג פסוק א)

לַכֹּל, זְמָן וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ, תַּחַת הַשָּׁמָיִם.

כאן הכוונה למהות האנרגיה בזמן שהותו של אדם בדרגה שבו הוא מתקיים, והמבין יבין.

עושר השמור לבעליו מתגלה רק שהאדם מוכן לוותר על הדרגה-שלב בהתפתחות העצמי, שאדם ממש מאמין וחי לפי אותה התפתחות הקודמת בה הוא חיי את חייו, ומתחיל לראות את חייו אחרת.

הינה סיפור מהבעל שם טוב על הנושא:

מעשה בשתי פרות מאת ירחמיאל טילס – שהבעש"ט ביקש 18 רובל וקיבל 300

מעשים רבים של רבי ישראל בעל שם טוב (בעש"ט) היו עשויים להיראות מוזרים משקיף מבחוץ. אולם רבי זאב וולף קיציס, בן לוויתו הקבוע של הבעש"ט, ניחן בביטחון כה רב בבעש"ט, שמעולם לא הטיל ספק במעשיו. הוא ידע שבסופו של דבר הוא יבין את הכל, אפילו אם הדבר יארך שנים רבות.

פעם איתרע שרבי זאב התלווה לבעש"ט כשביקר יהודי כפרי. הכפרי האביון קידם בברכה את פניו של המורה החסידי הגדול בשמחה.

"אני זקוק לתרומה של שמונה עשר רובלים למטרה חשובה מאוד", ביקש הבעש"ט. לאיש האביון לא היה סכום כה גדול. אולם לאור העובדה כי המבקש היה לא אחר מאשר הבעש"ט בכבודו ובעצמו, לקח הכפרי כמה מהרהיטים שהיו ברשותו ואת הפרה היחידה שהיתה לו, מכר אותם ונתן את הכסף לבעש"ט. ר' זאב התבונן בשקט במתרחש בעוד מורו ורבו לקח את הכסף והם נפרדו לשלום מן הכפרי.

כמה ימים לאחר מכן היה הכפרי צריך לשלם את שכר הדירה שלו. הסכום הנדרש לא היה בידו, ובעל הבית השליך אותו אל הרחוב. איש הכפרי שרעב ללחם נשא עיניו לשמיים בבכי וביקש מהקדוש ברוך הוא עזרה לפרנסה ,וזה הספיק כדי לפתוח לו שערי פרנסה, מאחר שראה כי אין לו כל עתיד בכפר קטן זה, החליט הכפרי הרש לנסות את מזלו במקום אחר. לבסוף הוא שכר צריף קטן מפריץ בכפר לא רחוק. לאחר שמכר עוד כמה מחפציו, הצליח הכפרי לקנות פרה. הפרה היוותה כעת את מקור הכנסתו. הוא מכר את החלב שלה ולהתפרנס מכך בדוחק.

זמן מה לאחר מכן חלתה פרתו של הפריץ ולא ניתן היה לשתות את חלבה. אחד ממשרתיו של הפריץ, שידע על הדייר החדש, הלך אליו מהר וקנה חלב עבור אדונו. כאשר טעם הפריץ את החלב הוא אמר, "זהו חלב טוב כל-כך! מעודי לא טעמתי חלב שכזה. אמור לבעליה של פרה זו שאם הוא ייתן לי להיות הלקוח היחיד שלו, אשלם לו במיטב כספי". אירוע זה הפך לטובה את מזלו של הכפרי. כל יום הוא הביא חלב לאחוזה ובכל יום שיבח בעל האחוזה את איכות החלב ואיכות מוצריו. הוא החל לחבב את היהודי להיוועץ בו לגבי עסקיו, ובהדרגה החל לשלוח אותו למשימות שונות. בעל האחוזה סמך עליו בעיניים עצומות רוחש הערכה רבה לשירות הכנה, האמין והנאמן.

הקשר שבין בעל האחוזה לבין הכפרי העמיק עד כדי כך, שמאחר שהיה חשוך ילדים, הוא העביר על שם היהודי את הבעלות על כל אחוזתו, בעיר ובכפר.

כמה שנים לאחר מכן בא רבי זאב וולף לכפרו של בעל האחוזה החדש כדי לאסוף כסף לטובתם של אסירים ובני ערובה יהודיים. רבי זאב וולף כבר אסף כמעט 300 רובל מתוך הסכום שביקש הבעש"ט למטרה זו.

כאשר נפגש עם הרב של אותו כפר, שאלו הרב זאב וולף מדוע הוא לבוש בחגיגיות שכזו. "אני הולך – יחד עם קבוצה מנכבדי העיר – לברך את בעל האחוזה של העיר הזו, שעומד לבקרנו היום", אמר הרבי. "למה שלא תבוא איתנו? הוא יהודי ובוודאי ישמח לתרום למטרה שלשמה אתה מגייס כספים".

רבי זאב הצטרף על כן לרב ובני לוויתו. בעל האחוזה קידם בחום את פני המשלחת, כשהוא מעניק תשומת לב מיוחדת לרבי זאב. לאחר זמן קצר, בעל האחוזה לקח הצידה את רבי זאב ושאלו, "אינך זוכר אותי?". רבי זאב לא הצליח להיזכר בדיוק היכן ראה לראשונה את פניו של האיש העשיר. בעל האחוזה הוציא מכיסו 300 רובלים והעניק אותם לרבי זאב.

רק לאחר ששב אל הבעש"ט הבין הרב זאב וולף את הסיפור כולו. "300 הרובלים האחרונים נתרמו על ידי היהודי הכפרי שפעם ביקשנו ממנו 18 רובלים. היום הוא איש עשיר".

"עכשיו, הבה ואספר לך מדוע ביקשתי ממנו סכום עתק כשהוא היה עני מרוד", אמר לו הבעש"ט. לאותו עני העושר היה מוכן לו מזמן ,אבל אותו עני התרגל להיות עני ולחיות בדוחק, ולכן שלחו אותי מהשמים לדחוק בו שיתפלל לעולם האלוהות ולקבל עזרה, לכן לקחתי ממנו את כל מה שהיה ברשותו, ואיך שהוא החל לרעוב ללחם, והתפלל מיד נושע ועלה לגדולה.

העזרה שאנו מקבלים שאנו עולים דרגה, לעולם היא מתקיימת בהסתרה ורק שאנו עולים דרגה אנו פוגשים אותה, ועל זה שלמה המלך אומר לנו:

כל טובה שאדם עושה למישהו אחר, היא תחזור אליו רק שהוא עולה דרגה, למקומו האמיתי ״שַׁלַּח לַחְמְךָ, עַל-פְּנֵי הַמָּיִם: כִּי-בְרֹב הַיָּמִים, תִּמְצָאֶנּוּ״. (קהלת פרק יא) כולנו מבינים כי דברי "קהלת" אלה הם מָשָׁל ואין מדובר כאן בלחם דווקא, אלא הכוונה היא לגבי כל מאמץ שאדם משקיע במשהו, הנושא פירות לאחר זמן.

וַיֹּאמֶר, כִּי-אֶהְיֶה עִמָּךְ, וְזֶה-לְּךָ הָאוֹת, כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ: בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת-הָעָם, מִמִּצְרַיִם, תַּעַבְדוּן אֶת-הָאֱלֹהִים, עַל הָהָר הַזֶּה.

הר-הבית לעומת הר-סיני

להבנת יתר של המושג קדושה, מן הראוי שנערוך השוואה בין הר-סיני שעליו ניתנה תורה לישראל, והיה מקודש לשעה קלה בלבד, לבין הר נוסף שיש לו משמעות בתודעה הדתית בישראל, ואני מתכוון להר-הבית, שמעולם לא ירדה עליו השכינה, ואף לא ניראו בו קולות, לפידים וברקים, אולם אף על פי כן הוא מקודש לצמיתות, משום היותו מקום קבע שנועד לעבודת ה' בכל הדורות, וקדושתו מתבטאת בכך שקיימים לגביו חיובים ואיסורים אשר תוקפה קיים ועומד אפילו בחורבנו עד עצם היום הזה, וכל זאת מדוע ?

משום שהר-הבית מהווה מקום שנועד לעבודת-ה' שהיא המקדשת אותו, אף שמבחינת מהות עצמו, הוא מעולם לא נתקדש.

לעומת זאת מאחר שהר-סיני מעולם לא נועד לעבודת-ה' מתמשכת, אלא נועד לשעתו בלבד, כנאמר:״וַיֹּאמֶר, כִּי-אֶהְיֶה עִמָּךְ, וְזֶה-לְּךָ הָאוֹת, כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ: בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת-הָעָם, מִמִּצְרַיִם, תַּעַבְדוּן אֶת-הָאֱלֹהִים, עַל הָהָר הַזֶּה״. (שמות פרק ג פסוק יב), לכן אין בו שום קדושה תמידית.

"הגבל את-ההר וקדשתו"

לקראת המעמד הגדול נצטווה משה רבינו :״ וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-יְהוָה, לֹא-יוּכַל הָעָם, לַעֲלֹת אֶל-הַר סִינָי: כִּי-אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ, לֵאמֹר, הַגְבֵּל אֶת-הָהָר, וְקִדַּשְׁתּוֹ״ "הָגבל את-ההר וּקֵדַשתו" (שמות פרק יט פסוק כג), והעלייה עליו נאסרה. העם הוצב בתחתית ההר, ואילו הנכבדים מבני ישראל הורשו ליקרב אל ההר על פי סולם דרגות, הזקנים מעל לכל ישראל, אהרון ובניו מעל לזקנים, ואילו בראש ההר ניצב משה-רבנו לבדו.

לכאורה היה הר-סיני עטוף הילה של קדושה שהייתה מוגבלת בזמן, הוי אומר עד ״משוך היובל״ כלומר עד לתקיעה הממושכת ביובל שהוא השופר, מהווה אות וסימן לסיום גילוי השכינה, כנאמר:

״לֹא-תִגַּע בּוֹ יָד, כִּי-סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ-יָרֹה יִיָּרֶה–אִם-בְּהֵמָה אִם-אִישׁ, לֹא יִחְיֶה; בִּמְשֹׁךְ, הַיֹּבֵל, הֵמָּה, יַעֲלוּ בָהָר״. (שמות פרק יט פסוק י״ג ).

בפסוק זה המלה "הֵמָּה" מתייחסת לא רק לכלל ישראל, אלא כוללת גם את הצאן והבקר שהוגבלו גם הם קודם לכן, כנאמר:״וְאִישׁ לֹא-יַעֲלֶה עִמָּךְ, וְגַם-אִישׁ אַל-יֵרָא בְּכָל-הָהָר גַּם-הַצֹּאן וְהַבָּקָר אַל-יִרְעוּ, אֶל-מוּל הָהָר הַהוּא״. (שמות פרק לד פסוק ג).

מכאן אנו למדים כי אותו הר שנועד לגילוי שכינה ומתן תורה, אין בו משמעות של קדושה מצד עצמו, אלא שהקדושה חלה בו כל עוד היה באותו מעמד משום עבודת-ה', ומשעה שבָּטלה ההתגלות, הפך הר-סיני אתר חולין ככל האתרים, ומעתה יכולות לרעות בו החיה והבהמה. עכשיו אולי תבינו שכול קשר שהיה לנו הן בגן המין -הן בגן הרוח -הן בגן החומר- ובמיוחד בגן המוות. אנחנו משוחררים ואין הקשר הזה קדוש…אנחנו צריכים להבין שאם חלילה אין ביכולתנו לשחרר את הקשר אז אנחנו מיד מקדשים את קשר שנגמר, פשוט מבלי שנרצה נצטרך לבקר את גן הנטישה המטאפיזי כלומר בתוך כל הרגשה תעלה אנרגיה שאומרת אתה לא תצליח לצאת מהמצב כמובן שזאת אנרגיה בעלת אמונה שקרית ביסודה נקודה. כפי שהתורה אומרת לנו: ״הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ״. (בראשית פרק ד פסוק ז)

אמונה יראה-לִשְׁמָהּ ואמונה-יראה שלא לִשְׁמָהּ

לאחר התגלות השכינה על הר-סיני קוראים אנו פסוק ידוע ומפורסם מאוד: ״ וְכָל-הָעָם רֹאִים אֶת-הַקּוֹלֹת וְאֶת-הַלַּפִּידִם, וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר, וְאֶת-הָהָר, עָשֵׁן; וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ, וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק״. (שמות פרק כ פסוק טו).

יותר מאלפיים וחמש-מאות שנה לאחר מעמד הר-סיני, לומדים אנו אמונה-לִשְׁמָהּ מפי אחד מגדולי הוגי הדעות בחסידות, ר' מנחם מנדל מקוֹצְק, אשר בערה בו אהבת-ה' לשמָהּ, והיה מעודד את הקהילה שלו בכל אירוע שהם חווים שיחלקו את האמונה שלהם לשניים, בראשית האירוע יכניסו את אהבת-ה' לשמָהּ, ואם זה יהיה להם קשה אז יכניסו את אהבת-ה' יראת-ה' שלא לשמָהּ הידועות בציבור, ונובעות מתוך דאגות האדם וחששותיו לעצמו ולחיות עם שתי האופציות בשלום בהקשר לפסוק: ״וְכָל-הָעָם רֹאִים אֶת-הַקּוֹלֹת וְאֶת-הַלַּפִּידִם, וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר, וְאֶת-הָהָר, עָשֵׁן; וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ, וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק״. (שמות פרק כ פסוק טו).

במובן שהעם רואים או מסתכלים בחיצוניות הדברים, על הַקּוֹלֹת וְאֶת-הַלַּפִּידִם, וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר, וְאֶת-הָהָר, עָשֵׁן, אך לא נאמר עליהם שהם קלטו את משמעות הדברים, ומכאן משמע ״אפשר לראות ואף לנוע, ואף על פי כן לעמוד מרחוק״והמבין יבין.

משה רבנו נצטווה: ״וְהִגְבַּלְתָּ אֶת-הָעָם סָבִיב לֵאמֹר, הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ: כָּל-הַנֹּגֵעַ בָּהָר, מוֹת יוּמָת״.(שמות פרק יט פסוק יב), ולאחר מכן באה הוראה נוספת:״וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, רֵד הָעֵד בָּעָם: פֶּן-יֶהֶרְסוּ אֶל-יְהוָה לִרְאוֹת, וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב״. (פרק יט פסוק כ״א ), ועל כך מגיב משה רבנו : ״וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-יְהוָה, לֹא-יוּכַל הָעָם, לַעֲלֹת אֶל-הַר סִינָי: כִּי-אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ, לֵאמֹר, הַגְבֵּל אֶת-הָהָר, וְקִדַּשְׁתּוֹ״. (שמות פרק יט פסוק כג).

וכאן ר' מנחם מנדל מקוצק, מסביר שמשה רבינו לא הבין כיצד יעלה על דעת אחד מישראל לעבור את פי ה' ולעלות בהר, ולכן הוא מתקשה להבין מדוע לאחר שהוראה זו כבר נאמרה, למשה רבנו והועברה לעם לישראל, חוזרת היא ונשנית .

וכאן יש הסבר מעלף ומאלף של רבי מנחם, הקדוש ברוך הוא משיב למשה רבנו, בהמשך: ״וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוָה לֶךְ-רֵד, וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ; וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם, אַל-יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל-יְהוָה–פֶּן-יִפְרָץ-בָּם. כה וַיֵּרֶד מֹשֶׁה, אֶל-הָעָם; וַיֹּאמֶר, אֲלֵהֶם״. (שמות פרק יט פסוק כד), בבחינת לֶךְ-רֵד מגדולתך, משום שאחרים אינם כמותך והם צריכים עוד להתראה.

משמע, על משה-רבנו מוטלת החובה לרדת מאותה רמה רוחנית בה הוא נמצא וממנה הוא משקיף על העם, ולחזור ולומר את הדברים עוד ועוד, ולהזהיר את המוני בית-ישראל הזקוקים ל-אזהרות חוזרות, כדי שהדברים ייקלטו. אתה מבין איש יקר לעולם לא תוכל להיות בתוך הקהילה שלך אתה עצמך אלא תמיד תיישם את המשפט בתהילים ״וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ״. (פרק ח פסוק ו)

עשרת הדיברות בלשון יחיד

עשרת הדיברות נמסרות לכלל ולפרט.

עשרת הדברות נאמרו ביחיד שקשור לנשמת האומה, כלומר כל עוד שעם ישראל מאוחדים ב- ״לב אחד ונפש אחת״, כפי שנאמר באותו מעמד: ״וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר״. (שמות פרק יט פסוק ב), וַיִּחַן בלשון יחיד.

ורק אחר כך זה עובר מ-נשמת האומה ל-נשמת הפרט וכך כל אחד ואחד מקבל כפי כוחו וכפי כוח נשמתו

כלומר, הדיברות אמורים לכל אדם ואדם מישראל בנפרד, ולא נוסחו כאמירה לכולם, משום כוח קליטתו של היחיד.

חולשתה של ההתגלות

צריך להבין לצערי שאין האמונה בהתגלמותה בעבודת ה' ניתנות לביסוס על התגלות חיצונית, אלא הן דורשות בהכרח את רצונו וכוונתו של האדם להכשיר עצמו לכך, דבר המתבטא במאמץ רב ומתמיד, והדבר חוזר ונרמז במקומות רבים במקרא.

האירוע העצום של מתן תורה שהוא עיקרה של פרשת "יתרו", מקבל את מלוא המשמעות ומשקלו, אם נסמיך אליו את האירוע האיום והמחריד המפורט בפרשת "כי-תשא" חטא העגל אליה נגיע בעוד ארבע פרשות.

הדבר הנוקב והמשמעותי ביותר בפרשת מעמד הר-סיני היא העובדה, שהתגלות-ה' ושמיעת קולו מתוך האש וההר העשן, כל אלה מתגלים ככישלון חרוץ, וכל אותם אשר שמעו מפי הגבורה ״אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל-פָּנָי. לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל-תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. לֹא-תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבֹת עַל-בָּנִים עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי. וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְו‍ֹתָי. לֹא תִשָּׂא אֶת-שֵׁם-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהוָה אֵת אֲשֶׁר-יִשָּׂא אֶת-שְׁמוֹ לַשָּׁוְא״. (שמות פרק כ פסוקים א-ו)

שאנו נגיע לפרשת כי תשא שם מתקיים חטא העגל, בדיוק בארבעים יום בלבד לאחר הכרזתם השקרית: ״וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה ״נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע״. (שמות פרק כד פסוק ז) ומיד לאחר מכן בני ישראל עשו את העגל בהכריזם עליו: ״וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֶךְ-רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. סָרוּ מַהֵר מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ-לוֹ וַיִּזְבְּחוּ-לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם״. (שמות פרק לב פסוק ח). ואולי כאן אנחנו מבינים שלמרות חטא העגל עם ישראל מלכתחילה לא היו מסוגלים כלל לקבל את התורה, וזאת משום שלא הוכשרו ואף לא הכשירו עצמם לקבלתה, לכן תוך כדי תנועה מותר לעשות טעימות בתנאי שלוקחים עליהם אחריות.

הבידול בין ״מתן תורה לבין קבלת תורה״

ההתגלות והניסים מתגלים כאמור ככישלון טוטאלי וחסרי כל כוח לגבי האמונה, המסקנה המתבקשת היא נוקבת ביותר: לא מתן תורה הוא העיקר, אלא קבלתה היא העיקר, שהרי מתן תורה לא מנע בעד מקבלי התורה מלעשות את העגל, וכל אותם המוני ישראל להם ניתנה התורה, מסתבר שהם לא קיבלוה כי אם בפיהם ובלשונם, אולם בליבם נוצר כזב. קבלת התורה מותנית בהחלטתו של האדם ולא בשום השראה מן החוץ, ובהיסטוריה של עם-ישראל, קבלת התורה מתגלמת בתורה שבעל-פה, הוי אומר באמצעות ההלכה שעם-ישראל על-ידי מורי-ההוראה שלו, פיתחוה על ידי עבודה בכוחות עצמם להורות על פיה.

יתכן שזוהי המשמעות העמוקה, בהקדמת הסיפור על מינוי השופטים והדיינים לסיפור על מתן-תורה עצמו, שהרי אלמלא אותו מנגנון אנושי להשלטת התורה בישראל, לא היה מתן-תורה מן השמים נעשה גורם בעם-ישראל.

מעיון זה למדנו שני דברים: אין קבלת התורה מותנית בזמן ואף לא במקום, אלא היא מותנית בהכרעתו והחלטתו של כל אדם ואדם, לקבְּלָה עליו בכל שעה ובכל מקום.

אבל מצד שני זה שעם ישראל עשה את חטא העגל לאחר מכן עמם החטא חיזקה את האמונה בעולם האלוהות ללא עוררין בפורים נאמר קיימו וקיבלו מרצון את התורה אז בעניין האמונה התוצאה המאוחרת של מעמד הר-סיני והתגלות השכינה, השיג את מגמתו ומטרתו.

ישנה שאלה לא פטורה ביהדות ששואלת למה רוב מרכיבי ההשגחה ניתנו ראשונה בידי נשמת אומות העולם

נפתח במילים הכי שגורות בפי כל יהודי ולא משנה הסיטואציה שבה הוא מתקיים: המילה "ברוך ה'" מופיעות בפרשת השבוע שלנו. אך לא אדם מבני ישראל אומר אותן. האומר הוא יתרו, כהן מדין, חותן משה. כאשר הוא שומע כי הוציא ה' את ישראל ממצרים, ומתעדכן בכל אשר עשה אלוהים למשה ולישראל, הוא לוקח איתו את בתו ציפורה אשת משה ואת נכדיו גרשום ואליעזר ומצטרף אל מחנה ישראל במדבר. משה רבינו מספר לו על התלאות ועל הטובות, ויתרו עונה:״ וַיֹּאמֶר, יִתְרוֹ, בָּרוּךְ יְהוָה, אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה: אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת-הָעָם, מִתַּחַת יַד-מִצְרָיִם״. (שמות-פרק י״ח פסוק י').

שלושה אנשים בתורה משתמשים בביטוי הזה, וכולם אינם בני ברית.

הראשון במעלה: הוא נוח: ״וַיֹּאמֶר, בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי שֵׁם; וִיהִי כְנַעַן, עֶבֶד לָמוֹ״. (בראשית פרק ט פסוק כו).

השני במעלה: הוא אליעזר עבד אברהם, ״וַיֹּאמֶר, בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם, אֲשֶׁר לֹא-עָזַב חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ, מֵעִם אֲדֹנִי; אָנֹכִי, בַּדֶּרֶךְ נָחַנִי יְהוָה, בֵּית, אֲחֵי אֲדֹנִי״. (בראשית פרק כד פסוק כז).

השלישי במעלה הלא הוא מיודענו יתרו כהן מדין הוא כאמור יתרו: ״וַיֹּאמֶר, יִתְרוֹ, בָּרוּךְ יְהוָה, אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה: אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת-הָעָם, מִתַּחַת יַד-מִצְרָיִם״. (שמות-פרק י״ח פסוק י).

האם זו מקריות, או דפוס מובהק? מדוע תהילת-ה' זו מצוטטת מפי נוח, אליעזר ויתרו, ואילו מפי בני ישראל אנו שומעים כמעט רק תלונות -למעט שירת הים, כמובן. אולי מפני שזה טבע האדם: אדם רואה בעיקר מה חסר לו, ואילו אחרים המתבוננים בו מיטיבים ממנו להבחין בברכות שבחייו. אנחנו מתלוננים, ואחרים תמהים איך זה שאנחנו מתלוננים כשיש לנו דברים כה רבים להודות עליהם. זהו הסבר אחד.

איך אפשר שלפנינו סימפטום בעניין עקרוני יותר. התורה רומזת כך לרעיון מורכב שממעטים להבינו: שאלוהי ישראל הוא אלוהי כל האנושות, ומבחירה עולם האלוהות בחר לשכון תחת אך דת ישראל. רבי עקיבא מסביר את זה היטב:

״רבי עקיבא אוֹמֵר: חָבִיב אָדָם שֶׁנִּבְרָא בְּצֶלֶם. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לוֹ שֶׁנִּבְרָא בְּצֶלֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ט), כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם. חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ בָּנִים לַמָּקוֹם. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם שֶׁנִּקְרְאוּ בָּנִים לַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד), בָּנִים אֹתָם לַה' אֱלֹהֵיכֶם. חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה שֶׁבּוֹ נִבְרָא הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ד), כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, תּוֹרָתִי אֶל תַּעֲזֹבוּ״. (פרק ג משנה יד)

ואפשר לראות את המהלך גם דרך הנביא ישעיה: ״וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים״. (ישעיה פרק נו פסוק ז)

אנחנו מאמינים שהעולם האלוהות בעיקרון הוא אוניברסלי. הוא ברא את העולם. הוא שסידר את הכוכבים במשמרותיהם ברקיע. הוא שחולל את החיים ויצר את האדם. האכפתיות שלו אינה מוגבלת לעם ישראל. כמאמרנו פעמיים ביום, במזמור תהילים: ״טוֹב-יְהוָה לַכֹּל וְרַחֲמָיו, עַל-כָּל-מַעֲשָׂיו״. (תהילים פרק קמה פסוק ט). אין צורך להיות יהודי כדי להתמלא ביראה כלפי הבורא, או כדי לזהות, כיתרו את חותם אצבעותיו בניסים שהוא מחולל: ״עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי-גָדוֹל יְהוָה מִכָּל-הָאֱלֹהִים כִּי בַדָּבָר, אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם״. (שמות פרק י״ח פסוק יא) קשה למצוא עוד ספרות דתית קדומה הנוהגת כבוד כזה ב-דמויות העומדות מחוץ לגבולות אמונתה.

דרך דוגמאות אלו ניתן לראות נדיבות רוחנית של עולם האלוהות כלפי עולם האנושות שבתוכו שוכנת נשמת אומות העולם. שאינם בני ברית.

עכשיו תראו כמה עולם האלוהות של נשמת האומה צודק: אנחנו היהודים יום כיפור הוא היום הכי חשוב לנו, ובמיוחד בעלות המִנחה ביום כיפור, שהוא זמן הכי אנרגטי אשר משויך לגן המין ולגן הרוח, אנו קוראים בספר יונה הנביא: ״וַיָּחֶל יוֹנָה לָבוֹא בָעִיר, מַהֲלַךְ יוֹם אֶחָד וַיִּקְרָא, וַיֹּאמַר, עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם, וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת. וַיַּאֲמִינוּ אַנְשֵׁי נִינְוֵה, בֵּאלֹהִים; וַיִּקְרְאוּ-צוֹם וַיִּלְבְּשׁוּ שַׂקִּים, מִגְּדוֹלָם וְעַד-קְטַנָּם״. (יונה פרק ג פסוקים ד-ה), מדהים איך ארבע מילים: ״עוֹד -אַרְבָּעִים יוֹם- וְנִינְוֵה- נֶהְפָּכֶת. הספיקו כדי לגרום לכל תושבי העיר האשורית, אויבת ישראל, לחזור בתשובה. מסורת ישראל רואה באירוע זה מופת לתשובה קולקטיבית.

אלו הן שלוש דוגמאות מובהקות לגישה אוניברסלית, שכולם יכירו באל אחד, בורא העולם וריבונו. הרעיון שאפשר להימצא מחוץ למעגלותיה של דת מסוימת, ועדיין להיחשב בעיני מאמיניה כמי שמאמין באלוהים, הוא אכן רעיון נדיר בעולם הדתות. מצויה הרבה יותר הגישה שאומרת: אל אחד, אמת אחת, דרך אחת – ומי שאינו הולך בדרך זו הם חסרי האל, הבלתי-נגאלים, הכופרים, אלה שלא ייוושעו, הַדיוטה התחתונה של האנושות.

מדוע אם כן מַבחינה היהדות בין האוניברסליות של אלוהים לבין פַּרְטִיקוּלָרִי-נִּבְדָּל מֵאֲחֵרִים.

של יחסינו איתו? התשובה: כי הדבר עוזר לנו לפתור את הבעיה הגדולה ביותר שהאנושות מתמודדת איתה, עוד מימי קדם: איך אני יכול להכיר בכבודו בשלמותו של האחר? ההיסטוריה והביולוגיה צרבו בתודעת האדם יכולת אלטרואיסטית כלפי האנשים הדומים לו, ותוקפנות כלפי האנשים שאינם כמותו. אנחנו טובים, הם רעים. אנחנו חפים מפשע, הם אשמים. לנו האמת, הם חיים בשקר. לצידנו נמצא אלוהים, לצידם לא. מן הנטייה הזאת נולדו תרבויות חינוכיות שכולם מכירים גם היום לאור השינויים המתחוללים אצלנו.

ואז הגיעה התורה ו-אומרת לנו, יש את דרך החשיבה שלנו, שבה אנחנו מתקיימים, ואם נאפשר לעוד תודעה של חשיבה לחדור אלינו, כפי שהתורה מראה לנו דרך: ״נוח– אליעזר- ויתרו שהם אנשי אלוהים אף כי אינם מבני בריתו. אפילו תושבי נינווה נעשים למופת של שמיעה לנביא חזרה בתשובה. אלוהים בירך את ישמעאל כשם שבירך את יצחק. אלה הם שיעורים מהדהדים. אנו צריכים למצוא דרך לשילוב בין האנושיות האוניברסלית שלנו לבין הפרטיקולריות שלנו, הדתית והתרבותית.

את זאת עושה התורה בסַפרה לנו על נוח, על עבד אברהם ועל יתרו האומרים "ברוך ה'". הם מודים לו באותה לשון שבה אנו מודים לו כיום. אלוהים הוא אוניברסלי. כזו היא האנושות כולה נבראה בצלמו. אבל החשוב ביותר היא ההתגלות הברית בהר סיני הן פרטיקולריות. הן שייכות לסיפור שלנו, לא לסיפור האנושי האוניברסלי.

עשרת הדיברות – הם הביטוי הנשגב לחוק העליון, שהוא המסגרת לכל החוקים האנושיים, שזה היסוד לחברה חופשית שלוקחת אחריות על מעשיה:

״אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים- לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, עַל-פָּנָי-לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה, אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת-וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם, מִתַּחַת לָאָרֶץ.-לֹא-תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם, וְלֹא תָעָבְדֵם- כִּי אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֵל קַנָּא-פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבֹת עַל-בָּנִים עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים, לְשֹׂנְאָי וְעֹשֶׂה חֶסֶד, לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי, וּלְשֹׁמְרֵי מִצְו‍ֹתָי. ולֹא תִשָּׂא אֶת-שֵׁם-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לַשָּׁוְא: כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהוָה, אֵת אֲשֶׁר-יִשָּׂא אֶת-שְׁמוֹ לַשָּׁוְא-זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ וְיוֹם, הַשְּׁבִיעִי-שַׁבָּת, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ: לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. י כִּי שֵׁשֶׁת-יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, אֶת-הַיָּם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּם, וַיָּנַח, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי; עַל-כֵּן, בֵּרַךְ יְהוָה אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת–וַיְקַדְּשֵׁהוּ. כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ, וְאֶת-אִמֶּךָ-לְמַעַן, יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ״. (שמות פרק כ פסוקים ב-יא)

עשרת הדיברות שמרו על מעמדם בתודעה היהודית. ועדיין יש מקום לשאול מה ייחודם של עשרת הדיברות. כעקרונות מוסר, רובם אינם חדשים. כמעט בכל חברה יש חוקים נגד רצח, גזל ועדות שקר. יש מקוריות-מה בכך שהם כתובים כ-ציוויים עקרוניים ומוחלטים בלשון: ״לֹא תִרְצָח-לֹא תִנְאָף-לֹא תִגְנֹב- לֹא-תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר-לֹא תַחְמֹד, בֵּית רֵעֶךָ- לֹא-תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ, וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ, וְכֹל, אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ״. (שמות פרק כ פסוקים יב-י״ג )

עכשיו ננסה להתבונן במבנה הבסיסי של עשרת הדברות דרך שבעת ימי הבריאה. שבעת ימי הבריאה, למשל, עשויים שתי קבוצות בנות שלושה ימים כל אחת, שאחריהן יום אחד מסכם:

בשלושת הימים הראשונים: עסק אלוהים בהפרדת תחומים: אור מחושך, מים עליונים מ-מים תחתונים, ים מיבשה.

בשלושת הימים הבאים: הוא מילא אותם, כל אחד בתורו, בעצמים ובצורות החיים המתאימים: שמש וירח, ציפורים ודגים, חיות ואדם.

היום השביעי: נבדל מכולם והתקדש.

אפשר לראות שגם הדיברות בנויים כך: שלוש שלישיות: ודיבר עשירי הנבדל מכולם. אם נקרא את הדיברות בדרך זו נראה כיצד הם יוצרים את מבנה היסוד, את דקדוק העומק, של ישראל כחברה המחויבת לברית עם ה':״ (שמות פרק יט, פסוק ו).

שלושת הדיברות הראשונים – איסור האמונה באלוהים אחרים, איסור עשיית פסל ותמונה ואיסור נשיאת שם ה' לשווא – מגדירים את עם ישראל כ"אומה אחת בריבונות אלוהים". ה' הוא ריבוננו העליון. על כן כל חוק ארצי אחר כפוף לצַוֵי-העל הקושרים את ישראל לה'. ריבונות ה' גוברת על כל נאמנות אחרת: ״לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, עַל-פָּנָי״

אלוהים הוא כוח חי, לא כוח מופשט שאפשר לגלמו: ״לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה״

ריבונות דורשת יראה: ״ולֹא תִשָּׂא אֶת-שֵׁם-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לַשָּׁוְא״

שלישיית הדיברות הזו, שבאמצעותה מכריז העם על כפיפותו ונאמנותו לה' מעל לכל דבר אחר, מכוננת את העיקרון החשוב ביותר של החברה החופשית: גבולותיו המוסריים של הכוח. בלעדיו עלולה גם הדמוקרטיה להפוך לעריצות הרוב. החיסון הטוב ביותר מפני סכנה זו הוא הכרה בריבונות הא-ל.

השלישייה השנייה – שבת, כיבוד הורים והאיסור לרצוח – עוסקת כולה בעיקרון הנִבְרָאוּת של החיים. דיברות אלה מציבים גבולות לרעיון האוטונומיה, הגורס שאנו חופשיים לעשות את כל העולה על רוחנו כל עוד איננו פוגעים באחרים. יום השבת מוקדש למחשבה על ה' כבורא עולם ועל העולם כבריאת כפיו. משום כך מושעות ביום זה כל ההיררכיות האנושיות, וליום אחד משבעה כולם חופשיים: האדון והעבד, המעסיק והמועסק, ואפילו חיות המשק.

גם כיבוד ההורים הוא אות של הכרה בהיותנו בְּרוּאים. אנו זוכרים כך שלא כל דבר בחיינו הוא תוצאה של בחירתנו – וראשון להם הוא עצם קיומנו. הורינו בחרו, לא אנחנו. ולבסוף, "לֹא תִּרְצָח" מאשרר את העיקרון המרכזי בברית נוח, ברית ה' עם האנושות כולה, שרצח איננו רק פשע נגד אדם אלא גם חטא כלפי אלוהים שהאדם עשוי בצלמו.

הדיברות הרביעי, החמישי והשישי: הם אפוא ליבתם המשפטית העקרונית של החיים היהודיים. הם אומרים לנו כדי לדעת איך לחיות יש לזכור מאין באנו.

השלישייה השלישית – איסורי הניאוף, הגניבה ועדות השקר – מכוננת את המוסדות הראשוניים שהחברה תלויה בהם. הנישואים קדושים מפני שזהו הקשר האנושי המדמה באופן הקרוב ביותר את הברית בינינו לבין ה'. אין מוסד אנושי התלוי בנאמנות הדדית יותר מהם; ויתרה מכך, הם גם תבנית היציקה של החברה החופשית.

איסור הגניבה מכונן את עיקרון שלמות הקניין, שבנוי מהעיקרון שאומר כל אדם צריך לחיות דרך אנרגיית החיים-חירות-ובקשת אושר תמידית-וכל זה מגיע אלינו רק שאנחנו עושים בו קניין. כפי שאנחנו אומרים על עולם האלוהות:״בורא עולם בקנין, השלם זה הבנין״. לכן כל פעם שאנחנו עוזבים שלב-דרגה אנחנו חייבים לשחרר את האחיזה שלנו באנשים שהיו איתנו בתהליך הקודם ,כדי לאפשר להם לבחור מחדש את הזכות שלהם לחיות דרך אנשים או קבוצות אחרות ואפילו שונות מאיתנו.

האיסור על עדות שקר הוא תנאי הכרחי לקיום צדק. חברה צודקת אינה יכולה להסתפק במערכת חוקים, בתי משפט ורשויות האכיפה. אין חופש בלי צדק, אבל אין צדק אם אין מקובלת בחברה אחריות אישית וקיבוצית- "לומר את האמת, את כל האמת ורק את האמת".

ולבסוף מגיע האיסור העשירי, העומד לבדו – האיסור על חמדת בית הרֵע, אשתו, עבדו, אמתו, שורו, חמורו או כל דבר אחר השייך לו או לה. אם חושבים על עשרת הדיברות כעל עשר מצוות, הצבתה של מצווה זו כקבוצה בפני עצמה נראית תמוהה. אך לא כן אם מתבוננים בעשרת הדיברות כרשימה של עקרונות יסוד לחברה חופשית. האתגר הגדול ביותר של כל חברה הוא הכלת התופעה האוניברסלית והבלתי-נמנעת של הקנאה: התשוקה להיות בעליו של מה ששייך לזולת. הקנאה היא הגרעין שיוצר בנו תסכול וכעס נוראי וגם אפשר לראות בתחילת התורה ,את פעולת קנאה במלוא הדרה ואולי היא שגרמה לקין לרצוח את הבל, היא שגרמה לאברהם אבינו וליצחק אבינו לחשוש לחייהם רק מפני שהיו נשואים לנשים יפות, והיא שגרמה לאחי יוסף לשנוא אותו ולמכור אותו לעבדות. הקנאה היא מובילה לחטאים שנגדם פונה שלישיית הדיברות הקודמת – ניאוף, גניבה ועדות שקר; וקנאתם של בני ישראל בשכניהם היא אשר הובילה אותם, פעם אחר פעם, לנטוש את אלוהיהם למען האלילוּת בת הזמן.

הקנאה היא ביטוי להיעדר הפנמתו של עיקרון הבריאה המוצג בפרק א' של ספר בראשית: העיקרון שלכל דבר מקום משלו בתוכנית הגדולה. לכל אחד ואחת מאיתנו משימה משלו וברכה משלו, ואת כולנו ה' אוהב ומטפח. אם כולנו נחיה חיו לאור אמיתות אלו – ויהיה סדר. ואם אנו מתעלמים מהם אנו נקבל חלילה וחס עולם של תוהו ובוהו. המקנא נותן לאושרו של הזולת לפגוע באושרו שלו; אין לך דבר הרסני ועָקר יותר מזה. הנוגדן לקנאה ,מתקיים בתהילים:

תהילים פרק קכ"ח

שִׁיר, הַמַּעֲלוֹת: אַשְׁרֵי, כָּל-יְרֵא יְהוָה– הַהֹלֵךְ, בִּדְרָכָיו. יְגִיעַ כַּפֶּיךָ, כִּי תֹאכֵל; אַשְׁרֶיךָ, וְטוֹב לָךְ. אֶשְׁתְּךָ, כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה– בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ: בָּנֶיךָ, כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים– סָבִיב, לְשֻׁלְחָנֶךָ. הִנֵּה כִי-כֵן, יְבֹרַךְ גָּבֶר– יְרֵא יְהוָה. יְבָרֶכְךָ יְהוָה, מִצִּיּוֹן: וּרְאֵה, בְּטוּב יְרוּשָׁלִָם–כֹּל, יְמֵי חַיֶּיךָ. וּרְאֵה-בָנִים לְבָנֶיךָ שָׁלוֹם, עַל-יִשְׂרָאֵל.

דוד המלך אומר לנו שאנחנו צריכים לשמוח בחלקנו ולא להצטער על מה שעוד אין לנו.

3,300 שנים לאחר שניתנו, עשרת הדיברות הם עדיין המדריך הפשוט ביותר והקצר ביותר ליצירתה וקיומה של חברה טובה. חלופות רבות נוסו, ובדרך כלל זה נגמר בבכי. יש אמת רבה במילים אלו של השיר – ״שמח בני בחלקך לא תיקח גם את שלך השמחה תחייך העולם לפניך. הבט ושא עיניך מי נתן כל אלה אליך גם בנים לשולחנך אם תודה רק לבוראך כן תמיד יהיה לך הולך ברגליך מנענע ידיך עיניים צופות לך הלב פועם בך מי עשיר ומי שמח בעולם הזה אורח לא בחיל ולא בכח הממון יהיה לך השמחה תחייך, העולם לפניך״

לאט לאט אנו רואים שישנם בפרשה שני אירועים, שלמראית עין מנוגדים זה לזה לחלוטין. בחלק הראשון, פרק י"ח של ספר שמות, יתרו כהן מדין נותן לחתנו משה שיעור ראשון במנהיגות. ואילו בחלק השני הגיבור הראשי הוא אלוהים בכבודו ובעצמו, מתגלה לבני ישראל התגלות שכמוה לא הייתה ולא תהיה וכורת עמם ברית. בפעם הראשונה והאחרונה בהיסטוריה מופיע אלוהים אל מול אומה שלמה, בא עימה בברית ונותן לה את הקוד המוסרי המפורסם ביותר בעולם, עשרת הדיברות.

איזה מכנה משותף אפשר להעלות על הדעת בין עצה מעשית של מִדְיָיני אחד לבין מילותיה הנצחיות של ההתגלות האלוהית? יש כאן ניגוד מכוון, וניגוד זה חשוב.

באמצע המאמר אני שולח רפואת המוח למאור הבן של פיני ועדי.

null

בעשר הספרות יש לנו שתי אנרגיות שלמעשה הם יושבים על אותו מבנה :

הראשונה: ספרת הכתר השייכת לאנרגיה שמחברת בין עולם האלוהות לעולם האנושות של נשמת האומה – יהודים.

תחשבו על מבנה ביטחוני ברמה הכי סודית שלו ,שיום אחד הממשלה החליטה לאזרח אותו כלומר כל אחר יכול להשתמש בו ,כמובן אם בתוכו יש את היכולת לקלוט את המידע.

בדיוק כך מתנהגות הספרות: הכתר שייכת לעם היהודי ,החוכמה שייכת לכל אחד שיש לו את היכולת לקלוט. תורת החוקים האוניברסליים שהם יעילים מאוד ,ועושים סדר בהנהגה של עולם האנושות בקוסמוס, הם אינם תורה "יהודית" דווקא. אלא הם שייכים לחלק ממה שמכונה 'חוכמה': כחוכמתה האוניברסלית של האנושות. לעם ישראל היו לאורך השנים צורות הנהגה רבות: נביאים, זקנים, שופטים ומלכים בימי המקרא; נשיא תחת שלטון רומא וראש גלות בבבל, ועוד מבנים שלטוניים אחרים, עד הכּנסת שנבחרה באופן דמוקרטי ועד בכלל. צורות שלטון אינן אמיתות נצחיות, ואינן ייחודיות לישראל. אין זה מקרה שהמקום היחיד שהתורה מתירה, על עם ישראל לחקות אומות אחרות הוא מינוי מלך: כִּי-תָבֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ; וְאָמַרְתָּ, אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ, כְּכָל-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי. טו שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ: מִקֶּרֶב אַחֶיךָ, תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ–לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי, אֲשֶׁר לֹא-אָחִיךָ הוּא. (דברים פרק י פסוקים יד-טו)

מה כן ייחודי לישראל? ברית סיני, המציבה את ישראל כעם הנבחר, האומה היחידה שמלכה והמחוקק שלה העליון הוא אלוהים.: ״מַגִּיד דְּבָרָו לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו, לְיִשְׂרָאֵל. לֹא עָשָׂה כֵן, לְכָל-גּוֹי וּמִשְׁפָּטִים בַּל-יְדָעוּם: הַלְלוּ-יָהּ״. (תהילים פרק קמז פסוקים יט-כ)

במעמד קבלת התורה -ספירת הכתר, מייצגים את גבולותיו המוסריים של הכוח. כל סמכות אנושית היא מעתה סמכות מואצלת, הכפופה לצווי המוסר העליונים של התורה. מתחת לשמיים אין שום כוח מוחלט. בכך נבדלה היהדות מהאימפריות של העולם העתיק, ובכך היא נבדלת מ-הלאומיות המערבית החילונית לסוגיה. עם ישראל יכול ללמוד פוליטיקה יישומית מכהן מדייני, אבל את גבולותיה של הפוליטיקה הוא צריך ללמוד מאלוהיו בלבד.

אולם למרות הניגוד בין שני חלקי הפרשה, יש להם מכנה משותף המתקיים הן בעצות יתרו, הן בהתגלות בסיני: ההאצלה, הביזור והדמוקרטיזציה של המנהיגות. רק אלוהים יכול למשול לבדו.

רעיון זה מוצג תחילה בפי יתרו. הוא בא לבקר את חתנו, ומגלה שהוא נושא לבדו בנטל ההנהגה. הוא אומר לו: ״וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה, אֵלָיו: לֹא-טוֹב, הַדָּבָר, אֲשֶׁר אַתָּה, עֹשֶׂה״. (שמות פרק י״ח פסוק י״ז)

בכל התורה כולה מופיע הביטוי ״לא טוב״ רק פעמיים. כאן, בסיפור בריאת האישה, כאשר אלוהים אומר: ״וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר, כְּנֶגְדּוֹ״ (בראשית פרק ב פסוק י״ח)

לא טוב לחיות לבד. לא טוב להנהיג לבד. לא טוב – וגם אי אפשר.

יתרו מציע האצלת סמכויות:

״עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי, אִיעָצְךָ, וִיהִי אֱלֹהִים, עִמָּךְ; הֱיֵה אַתָּה לָעָם, מוּל הָאֱלֹהִים, וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת-הַדְּבָרִים, אֶל-הָאֱלֹהִים.וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם, אֶת-הַחֻקִּים וְאֶת-הַתּוֹרֹת; וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם, אֶת-הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ, וְאֶת-הַמַּעֲשֶׂה, אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן. וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל-הָעָם אַנְשֵׁי-חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת–שֹׂנְאֵי בָצַע; וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם, שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת, שָׂרֵי חֲמִשִּׁים, וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת״ (פרק י״ח פסוקים י״ט-כ״א)

מדובר בשינוי דרמטי במפת הסמכויות. על פי הצעת יתרו, מתוך כל אלף ישראלים יהיו 131 מנהיגים (שר האלף, עשרה שרי מאות, עשרים שרי חמישים ומאה שרי עשרות). מאחד מכל שמונה גברים מצופה שייטול על עצמו תפקיד מנהיגותי כזה או אחר.

עכשיו עולם האלוהות שולח את משה רבנו, לקראת מעמד הר סיני, שיציע לבני ישראל לבוא בבריתו. בדברים שהוא מצווה על משה לומר מנוסח, בעצם, כתב השליחות של עם ישראל: ״אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל-כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי. וְעַתָּה אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ״ (שמות פרק י״ט פסוקים ד-ו).

זוהי הכרזה מדהימה. לכל אומה יש כהנים משלה. בספר בראשית מכונה מלכיצדק מלך שלם, בן זמנו של אברהם: ״וּמַלְכִּי-צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן״ (בראשית פרק יד פסוק י״ח).

בהמשך, בסיפור יוסף, מסופר על כוהני מצרים, שאדמתם לא הולאמה כשאר הקרקעות במדינה:

״רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לֹא קָנָה כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה וְאָכְלוּ אֶת-חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה עַל-כֵּן לֹא מָכְרוּ אֶת-אַדְמָתָם״ (בראשית פרק מז פסוק כ״ב). יתרו היה כהן מדיין. בעולם העתיק כהונה לא הייתה עניין יוצא דופן. לכל אומה היו כוהנים ואנשי קודש. המיוחד בישראל הוא שכל יחיד באומה זו נועד להיות כהן; כל אזרח מאזרחיה נקרא להיות קדוש.

ובכל זאת, באיזה מובן היו היהודים בזמן מן הזמנים "ממלכת כהנים"? הרי הכוהנים היו אליטה בתוך האומה, בני שבט לוי, צאצאיו של אהרן הכהן. כתר כהונה ניתן להם, ומעולם לא חולק בשווה ובאורח דמוקרטי בין כל בני ישראל.

המילה ״כהנים״ בני ישראל נקראו להיות אומה של משרתים-מנהיגים. ברית עם האל מזמינה אותם ליטול אחריות לא רק לעצמם ולבני משפחותיהם, אלא גם למצב המוסרי-רוחני של עַמם בשלמותו. זה אותו עיקרון נוסח לימים בסיסמה "כל ישראל ערֵבים זה בזה". העם היהודי לא השאיר את המנהיגות לאדם יחיד, יהיה קדוש ונשגב כאשר יהיה, וגם לא לאליטה. ב-עם זה מצופה מכל יחיד להיות שר ומשרת – ובמילה אחת, להיות מנהיג. לדמוקרטיזציה מהותית כל כך לא זכה רעיון המנהיגות מעולם״.

בסוף המאמר אני שולח רפואת המוח למַעְיָן אוֹדֶיָהּ הבת של אסתר ויצחק שחר.

בעזרת השם יום ראשון בבוקר יהיו באתר עשרה פרקים מקודדים חדשים, לכן כל אחד יקח על עצמו לקרא אותם."