פָּרָשַׁת וָאֵרָא

״כֹּח האחדות בתפילה מגיע מאיחוד מאולץ

טוב השבת הזאת מאתגרת במיוחד, מכיוון שבתוכה מתקיים כֹּח האחדות, ומיד ביום ראשון בערב נוחתת עלינו ההארה של ראש חודש שבט שתפקידה ליצור מחויבות באחדות, כלומר שוויון, טוב לך תבנה מדינה עם הידע הזה, אבל נצליח בעזרת השם.

הפרשה פותחת באיחוד מאולץ, ואפשר לראות את המושג איחוד מאולץ המגיע לידי ביטוי דרך משה רבינו, באותו זמן שהאיחוד המאולץ הגיע, המסוגלות שלו לא יכולה ולא מוכנה  להכיל את הידע החדש הזה, מפני שהוא היה רגיל, שיש גלות אז אנחנו בגלות, (אין על הגלות אני מת עליה), גם שהיא הסתיימה, ממשיכים בגלות, ואז הקדוש ברוך הוא אומר למשה רבינו, חישוב מסלול מחדש, וזה בא לידי ביטוי שהקדוש ברוך הוא קורא למשה בסנה הבוער הוא מבין שהגלות הסתיימה, ומתחיל לשנות את מבנה החשיבה שלו מגלות לגאולה וכאן אנחנו מזהים בעיה אצל כולם, ובמיוחד אנשים בעלי רגש, שהם לא מוכנים לסיים את המהלך, כי הם לא מרגישים שזה נגמר, ואז הם מושכים עוד גלות ועוד גלות, ואז הם בוכים שקשה להם בעולם הזה. טוב מתחילים.

המסר של הפרשה שום דבר לא נגמר אם אתה לא חלק מהתהליך של הסיומת. התורה פותחת במשפט בין החזקים שאני מכיר בכל התורה.

"וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב" (וארא פרק ו פסוק  ג)

מפסוק זה נלמד את המסוגלות של תפילתם של אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב שביחד – היה בכחה להביא את הגאולה.

(הגמרא במסכת בבא מציעא דף פה) מסבירה, שתפילת שלושת האבות ביחד עשויה להביא גאולה. הגמרא מביאה מעשה של אליהו הנביא שהיה רגיל ללמוד בבית המדרש של רבי, וביום ראש חודש אחד התעכב אליהו הנביא ולא בא. אמר רבי לאליהו הנביא: מדוע התעכבת מלבוא? אמר לו אליהו הנביא: הלכתי למערת המכפלה, הערתי את אברהם אבינו ושטפתי את ידיו כדי שיתפלל ואחר כך השכבתי אותו . וכן עשיתי ליצחק אבינו  וכן ליעקב אבינו . שאל אותו רבי: מדוע לא הערת את שלושתם ביחד? ענה לו אליהו הנביא: אם הייתי מעיר את שלושתם ביחד הם היו מרבים בתפילה ומיד היה בא המשיח שלא בזמנו, לכן לא ניתנה לי הרשות להעמידם יחד.

משמעות המעשה הזה הוא, שרק צירוף הכוחות של שלושת האבות ביחד יכול להביא גאולה לעולם. זה מסביר את הפירוש של רש"י בתחילת הפרשה על הפסוק: "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי", שמפרש ואומר: "אל האבות". כולם שואלים מה הוסיף רש"י על הפשט? ואולי זאת כוונתו – שצריך את כולם לשם אחד, ללמד, שרק הכוח של שלושתם יחד יכול להביא גאולה, וכאן אליהו הנביא מלמד  את רבי יהודה הנשיא את סוד האחדות של שלושת אבותינו. שכוחו של ספירת החסד וכוח של ספירת הגבורה עבודה על הערכים ותפילה. וכוח של ספירת התפארת לימוד תורה ביחד ומקבלים כוח מקדושת ארץ ישראל. רק שכולם ביחד מצטרפים – אפשר להביא גאולה לעולם.

את הדבר הזה צריך משה רבנו ללמוד כשהוא רוצה למלא את ציווי ה' להוציא את ישראל ממצרים להביא גאולה לעולם. לכן, בפרשה הזאת בפרשה הקודמת העוסקות בגאולה, מוזכרים שלושת האבות ביחד פעמים רבות.

וזה מה שקרה בדיוק ביום שלישי לפני שבועיים ויומיים, הייתה תאונה מחרידה, ומכולם, מי שנפגעה הכי קשה זאת מעיין הבת של אסתר ואיציק שחר.

ואנו רואים ישועות מדהימות, מחוסר אונים טוטאלי, הן נשמתי-הן ברוחני-הן רגשי-גופני. לאחר מאבק מטורף שכולם עזרו במאבק הזה וברוך השם אנחנו מתחילים לראות קצת ישועות.

מעיין היקרה את רואה לפני שבועיים וקצת שהייתה התאונה והגעתי לבית חולים, הבנתי שאם אני לא קופץ איתך ראש את לא חוזרת, ותראי איזה יופי, קפצתי איתך נלחמתי עליך, והצלחתי להוציא אותך מרשימת השמירה כן כמו בצבא.

אז יש לי בקשה אל תורידי את הרגל מהגז כי אנחנו בתחילת דרכנו, ונכונה לנו דרך שהיא פעם טובה ופעם פחות טובה. אז אני מאמין שעד השעה 12 בצהריים אסיים לקודד את התהילים, שיגיעו ישר לכוחות הפנימיים שעדיין את לא יודעת שהם מתקיימים בתוכך.

מהות השעבוד גלות גאולה

כדי להסביר מהיכן נובעות האנרגיה של ארבע רצונות וארבע לשונות של גאולה שתיכף נסביר אותם, נצטרך להתאזר בסבלנות ולחזור אחורה בזמן לפרשת בראשית-נח שמשם אנו למדים את מהות האחריות ומשם התחילה הגלות ועל ידי התיקון אנו זוכים בגאולה.

המילה "אחריות" נגזרת מהמילה "אחֵר". אחריות היא הכרה בקיומם של אחרים שיש להם זכות טענה בדבר התנהגות, שאנו מחויבים לתת דין וחשבון בפניהם או על אודותיהם. כך גם המקבילה האנגלית responsibility, שנגזרה מ-response, מַעֲנֶה. האחריות היא תמיד היענוּת למשהו אחר או למישהו אחר.

מתחילת התורה ועד עתה ראינו שא-לוהים ברא את העולם ובתוך עולמו ברא אדם שהתפתח והוליד תולדות ואומות, עד שביום מן הימים הבורא החליט להתגלות את אחת מן האומות. מי היא אותה האומה שאלוהים החליט להתגלות אליה? מצרים. כלומר, הכל סובב סביב הרעיון של: "וידעו מצרים כי אני ה' בנטותי את ידי על מצרים" (שמות פרק פסוקים ז', ה'). מטרת הבורא בהבאת המכות היתה התגלות אל יציר כפיו. מצרים היתה האומה הראויה ביותר מבחינה תרבותית להתגלות הזו, אלא שהיא היתה מקולקלת מבחינה מוסרית – ולכן ההתגלות כילתה אותה. משום שכך, היה צורך בהתגלות נוספת של הבורא במעמד הר סיני, שם הקב"ה סוף-סוף גילה עצמו אל בני ישראל וחידש להם שהוא אותו אחד שהכה את מצרים:

"אנוכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" (שמות כ', ב').

המיקוד הזה במצרים מורגש בבירור עצם ההתעסקות המתמדת בפרעה, התעסקות נראית בעיננו תמוהה ביותר – משה רבנו  מגיע אל פרעה שוב ושוב בציפייה לקבל ממנו אישור ליציאת ישראל ממצרים. היינו יכולים לצפות שמשה רבינו יכריז כי ישראל יוצאים ממצרים מבלי להגיע אל פרעה בכלל, ופשוט יוצאים מארץ מצרים אז מה הסיפור – "היד ה' תקצר?!" (במדבר פרק  י"א פסוק  כ"ג). בפועל אנו רואים שאין זה כך, ופרעה הופך לבן השיח המובחר של הקב"ה בתיווכו של משה רבנו. כנראה פרעה אינו אדם רגיל מן השורה, אלא אדם גדול במיוחד. כפי שהזכרנו בפרשת שמות, פרעה עומד בראש האומה המצרית העומדת בראש התרבות האנושית של אותם הזמנים. על כתפי פרעה רובצת האחריות הכבדה לגורלה של האנושות כולה. כאשר באים אל פרעה שני זקנים עבריים ודורשים ממנו לוותר על הבסיס הכלכלי של מצרים (העבדים), הדבר המינימלי המתבקש מצידם הוא לשכנע אותו בצדקת דבריהם. פרעה לא הורג את משה רבנו  ואהרון הכהן ולא משליך אותם לבית הסוהר בתגובה לדבריהם, אלא אומר להם בהגינות אינטלקטואלית שאם ישכנעו אותו, הוא יהיה מוכן לשלחם מארצו: "לא ידעתי את ה', וגם את ישראל לא אשלח" (שמות פרק ה' פסוק ל"א) – מכלל לאו, אתה שומע הן. החל מאותו רגע, מתחיל תהליך הדרגתי וארוך של התגלות ה' אל פרעה ומצרים דרך משה במטרה להביאם לכדי ידיעת ה' דרך עשר המכות, שנדבר עליהם במלואם בשבוע הבא שזאת פרשת בוא

פרשות בראשית ונח התורה מבליטה ארבעה סיפורים: אדם וחוה, קין והבל, נוח ודור המבול, ומגדל בבל. בכל אחד מן הסיפורים הללו אלוהים בא במגע עם האנושות. כל אחד מהם מבטא שלב חדש ב הבשלתו של המין האנושי, ויש בהם קו של התפתחות רוחנית ומוסרית. זוהי דרמה פילוסופית בארבע מערכות.

המערכה הראשונה מתרחשת בגן עדן: אדם, חווה והפרי האסור. אדם וחוה אכלו מהפרי – גילו לראשונה את מושג האשמה. אלוהים שואל אותם מה עשו: "וַיֹּאמֶר, מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָ"

"וַיֹּאמֶר הָאָדָם: הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי – הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל". "וַיֹּאמֶר ה' אֱ-לֹהִים לָאִשָּׁה, מַה זֹּאת עָשִׂית" "ותֹּאמֶר הָאִשָּׁה, הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי, וָאֹכֵל".  (בראשית פרק ג, פסוקים יא-יג).

בעומדם לנוכח הכישלון הגדול, האיש מאשים את האישה והאישה מאשימה את הנחש. שניהם מתכחשים לאחריות האישית. זה לא אני, הם אומרים. זו לא אשמתי. כאן נולדה מה שאנחנו מכנים היום תרבות הקורבן.

המערכה השנייה בדרמה היא סיפורם של קין והבל. שניהם מביאים מנחה. מנחתו של הבל מתקבלת, מנחתו של קין נדחתה – בחמת זעמו רוצח קין את הבל. וכאן מגיעים שוב חילופי דברים בין יצור אנושי לבין אלוהים:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל קַיִן, אֵי הֶבֶל אָחִיךָ"

"וַיֹּאמֶר, לֹא יָדַעְתִּי. הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי"

(וַיֹּאמֶר, מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה" (בראשית פרק ד פסוקים ד, ט-י)

גם הפעם הנושא הוא אחריות, אבל אחריות מסוג אחר. קין אינו מתכחש לאחריותו האישית. הוא איננו אומר "זה לא אני". קין מתכחש לאחריותו המוסרית. "הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי?" הוא שואל בהיתממות. אני לא אחראי לבטחונו של אחי. כן, הרגתי אותו. למה לא? הרי כך מתחשק לי. קין עוד לא למד את ההבדל בין "אני יכול" לבין "אני רשאי".

במערכה השלישית אנו מגיעים לנוח, הוא איננו גיבור. נוח אינו מציל את האנושות. הוא מציל רק את עצמו, את משפחתו ואת בעלי החיים שהוא לוקח איתו לתיבה. הימנעותו של נוח מנטילת אחריות כלפי הזולת "אני את נפשי הצלתי" איננו רעיון יהודי. חובתנו לעשות כל מה שביכולתנו כדי להציל אחרים ולא רק את עצמנו. נוח נכשל במבחן האחריות הקולקטיבית.

המערכה הרביעית היא סיפורו החידתי של מגדל בבל. הוא סיפור על היחסים בין השמיים והארץ – אותן שתיים האמורות בפסוק הפותח את התורה, "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ-לֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ". וכידוע, "הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה', וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם" (תהלים קטו, קטז), ואין לערבב בין התחומים. הניסיון לבנות מגדל "וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם" הוא ניסיונם של בני אדם להיות כאלוהים.

המושג אחריות האונטולוגית ביהדות, פירושה הוא קודם כל היענות למצוות אלוהים. בניסיונם להגיע לשמיים, בוני המגדל בעצם אמרו: אנחנו נירש את מקומו של אלוהים. לא נענה לחוקיו ולא נכבד את גבולותיו ולא נקבל את אֲחֵרוּתוֹ המוחלטת. נברא לנו סביבה שבה שולטים אנחנו, לא הוא. סביבה שבה העצמי יבוא במקום האחר. מגדל בבל הוא אם כן כישלונה של האחריות האונטולוגית: הרעיון שאנו חייבים דין וחשבון למשהו או מישהו מלבדנו, לקריאתה של ישות שמעבר לנו.

כל התהליך הזה ממשיך דרך  תמיד ארבע שלבים.

השלב הראשון הסברנו. השלב השני מתקיים בארבע רצונות שתפקידם להפוך בנו את הרצון לקבל לרצון להשפיע:

א. רצון לקבל על מנת לקבל

ב. רצון להשפיע על מנת לקבל

ג. רצון להשפיע על מנת להשפיע

ד. רצון לקבל על מנת להשפיע

השלב השלישי מתקיים גם בארבע שלבים שמכונים בפרשתנו : ״ארבע לשונות של גאולה״ אשר מבטאות ארבעה שלבים-מצבים של הגאולה.

בפסוקים הראשונים של פרשת וארא, פונה הקב"ה לבני ישראל ע"י משה:

"לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה' ". (שמות פרק  ו פסוקים ו-ז).

כל אחת מן הלשונות הללו מבטאת רובד מסוים של ה-נשמה–רוח–רגש–גוף -וכולם מכוונים אל החירות. נתחיל ברובד החירות הטמון בפסוק הראשון: "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים". נושא פסוק זה איננו דווקא עצם העבודה הקשה, כי אם הסבל. סבל מן העובדה שעם ישראל היה בעבדות במצרים ,הם היו נטולי מעמד בעיני מצרים, עובדה זו גרמה בהכרח לדימוי עצמי נמוך של בני ישראל בעיני עצמם.

ברובד החירות הטמון בפסוק השני :

"והצלתי אתכם מעבודתם". העבודה היא ערך חיובי. אבל זו שימשה בידי מצרים אמצעי ליישום פילוסופיית חיים שלמה. לאמור: יצירת מעמדות בחברה. זו חברה אשר עבודת הכפייה של בני אדם נחותים מעוגנת בה בחוק המדינה.

ברובד החירות הטמון בפסוק השלישי 

"וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים". לגאול בעברית פירושו לקנות. מישהו גאל אותנו. כאן ישנה הצהרה כי אנחנו עוברים להיות תחת חסותו של הבורא, יתברך, שגאלנו בעצמו. וכלשון המגיד : אני – ולא מלאך! אני – ולא שרף! אני – ולא שליח! אני ה', אני הוא – ולא אחר!

ברובד החירות הטמון בפסוק  הרביעי

"ולקחתי אתכם לי לעם!"

הגאולה הפיזית חסרת ערך ללא אפשרות חיבור לעולם אנרגטי -רוחני -רגשי.

שלוש הלשונות הראשונות של הגאולה נוגעות לגאולה הפיזית. שלוש גאולות אלו אף מופיעות הן בפסוק אחד: ״וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם; וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים״.

והנה, הפסוק הבא: וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים״, עוסק כבר בחירות הרוחנית. לאמור: בלי הגאולה הרוחנית, בלי שנותנים משמעות לחיים, אין כל ערך לגאולה הפיזית. זו אינה עומדת בפני עצמה. אין לה זכות קיום מבלעדי החירות הרוחנית.

ועתה נחזור לנקודת ההתחלה.  של בראשית נח ששם האחריות השלילית לקחה מאיתנו את החירות הפיזית. ודרך עבודת על המידות ועבודה על הערכים אנו לאט לאט מטפסים בסולם הערכים ,ומעלים את העצמי שלנו מערך נמוך לערך גבוהה. שזה מבטא את החופש הרוחני.

הגאולה של ארבע לשונות הגאולה הראשונות אינה תלויה בנו: אלו הן פעולותיו של הקב"ה. ואולם פעולות אלה הן הכנה למילוי שאר הייעודים המוזכרים, שהם תלויים בעם ישראל. ואכן, לשון "והבאתי" תלויה בעם ישראל ובמעשיו; והראיה – הדור שיצא ממצרים לא נכנס לארץ.

לכן בשבוע הבה פרשת בוא נצטרך לגעת בעשר המכות שהקדוש ברוך הוא הביא על  מצרים.״