פָּרָשַׁת וַיִּשְׁלַח - הרב דוד איפרגן

"המאמר עוסק באיך להפוך את כיס האוויר שבתוכו מתקיימות להן טראומות-עכבות שלא מאפשרות לנו לנוע בהווה וצובעים אותו באיסורים וחוקים שמקורם מגיע מאשמה עצמית וכל זה מתקיים בפרשת ״וישלח״ שהיא המשך פרשת חיים של יעקב אבינו שבה חל המעבר הגדול, מאותו אדם אשר שמו יעקב המעיד על העקמומיות בחייו, אל השם הנכבד ישראל. מעבר זה מתרחש בשני שלבים: תחילה נקרא עליו השם ישראל במעבר-יבוק, על-ידי אותו איש פלאי עמו נאבק לילה שלם עד עלות השחר, ואשר בסופו של אותו מאבק יעקב אבינו הכריחו לברכות: ״וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב, לְבַדּוֹ; וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. וַיַּרְא, כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע, בְּכַף-יְרֵכוֹ; וַתֵּקַע כַּף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב, בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ. וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי, כִּי עָלָה הַשָּׁחַר; וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ, כִּי אִם-בֵּרַכְתָּנִי. וַיֹּאמֶר אֵלָיו, מַה-שְּׁמֶךָ; וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב. וַיֹּאמֶר, לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ–כִּי, אִם-יִשְׂרָאֵל: כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל״. (בראשית פרק לב פסוקים כה-כ״ט)

שינוי זה מבטא את המהפך הגדול, ביעקב אבינו שלפני אותו לילה הרי הוא שונה ואחר באישיותו ובמהותו מאשר ישראל שלאחר אותו לילה, לאחר שיעקב אבינו במובן ידוע פרע את חובו לאחיו עֵשָׂו, מתגלה אליו אלוהים ומאשר בפניו את מה שאירע בלילה שלפני כן, לאחר מאבקו עם האיש שהחליף את שמו מיעקב לישראל, בהודיעו ליעקב אבינו ישירות:״וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל-יַעֲקֹב עוֹד, בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם; וַיְבָרֶךְ, אֹתוֹ.וַיֹּאמֶר-לוֹ אֱלֹהִים, שִׁמְךָ יַעֲקֹב: לֹא-יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב, כִּי אִם-יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ, וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ, יִשְׂרָאֵל. (בראשית פרק לה פסוקים ט-י-יא)

ואולי כאן מתבקשת לה הבהרה מהו המושג מלאך ועם איזה סוג מלאך יעקב אבינו נלחם שבזכותו קיבל שינוי שם זה את אישורו מאלוהים עצמו.

הרמב"ם, מסביר שמושג מלאכים – ״השכלים הנבדלים״ הם שרשרת של ישויות רוחניות שחומר הגלם שלהם הוא השכל, כך שהם מתייחדים בהשכלה. לפי זה, מדרגות המלאכים הן מדרגות בידיעת השם, כאשר המדרגה הנמוכה ביותר נקראת בשם ״אישים״ והיא קרובה לדעתם של בני אדם ודרכה הנבואה באה לבני אדם, ואילו המדרגה היותר עליונה נקראת בשם ״חיות הקודש״, המלאכים הם רצונות הבורא בעולמו, כך שישנה היררכיה גדולה של מלאכים, כאשר ישנם מלאכים אשר במהותם הם שורשים והם שייכים לאנרגיית הכלל, וישנם מלאכים במהותם הם ענפים של רצון כולל.

איסור אכילת גיד הנשה

גיד הַנָּשֶׁה-עֶצֶב השת הוא גיד על כף הירך האחורית של חיה או בהמה, שאותו אסור לאכול על פי ההלכה.מִצְוָת איסור אכילת גִּיד הַנָּשֶׁה, נקשרת בתורה מאז אותו אירוע הקשור באותו מאבק שהיה ליעקב אבינו עם אותו ״איש-פלאי-מלאך״ במעבר יבוק. אומנם יעקב אבינו ניצח את המלאך אך נותר צולע עקב פגיעה בגיד הנשה.:״וַיִּזְרַח-לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ, כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת-פְּנוּאֵל; וְהוּא צֹלֵעַ, עַל-יְרֵכוֹ. עַל-כֵּן לֹא-יֹאכְלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-גִּיד הַנָּשֶׁה, אֲשֶׁר עַל-כַּף הַיָּרֵךְ, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה: כִּי נָגַע בְּכַף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב, בְּגִיד הַנָּשֶׁה״.(בראשית פרק לב פסוקים לב-לג)

אולם מעניין הדבר שהרמב״ם איש ההלכה, מטעים ומדגיש שלא בגלל האירוע שאירע ליעקב-אבינו, אסורים אנו מאכילת גיד הנשה. לדעת הרמב״ם מצוות אינן זכר למה שארע, אלא הן מצוות שניתנו לנו, ורק משום שדבר זה נקבע בהלכה. לאחר מתן תורה, חל עלינו החיוב לעשותו, בדומה למצוות ברית המילה, שאין אנו מקיימים אותה בגלל ברית המילה של אברהם אבינו שנכרתה אתו, אלא אנו מקיימים מצות ברית מילה המוטלת לגבי כל זכר בישראל בכל הדורות, בגלל אותו פסוק בחומש ויקרא בו נאמר:״וּבַיּוֹם,הַשְּׁמִינִי, יִמּוֹל, בְּשַׂר עָרְלָתוֹ״. ( ויקרא פרק יב פסוק ג)

מצוות אינן פולקלור, ואין הן זכר לעתיקות, אלא הן ציוויים שהוטלו עלינו, ואנו מקבלים אותם לקיים אותם בפועל . יש אמנם למצוות מסוימות אסוציאציות עם אירועים שאירעו, אולם תוקף של המִצווֹת. נובע מעובדת היותן חוקים, ולא משום היותן זיכרונות היסטוריים.

דורון, תפילה ומלחמה

דרך הפרשה אנו מתוודעים למפגש בין יעקב אבינו לֵעֵשָׂו אחיו, ויש בעימות זה משמעות לדורות לגבי הכרת דמויות שני האישים עצמם שהפכו לסמלים.

לאחר אותן עשרים שנות התרחקות בין האחים, ניכר כי בינתיים זכה עֵשָׂו לעלות לגדולה במקום מושבו החדש הר-שעיר, אולם בהיוודע לו דבר חזרת יעקב אבינו ארצה, נוהג עֲשָׂו בארבע מאות איש לקראת הפגישה בין השניים. אמנם ברבות השנים מן הסתם כבר הסיח עֵשָׂו דעתו ממה שאירע בינו ובין יעקב אבינו בנעוריהם, אולם מאידך יעקב איננו יכול לשכוח את העושק שעשק את אחיו, ולפיכך על אף היותו מסוגל לשרות עם אלוהים ועם אנשים, כאן אין הוא מסוגל להרים ראש כנגד אחיו, ולהתגונן מפניו במקרה של התגרות.

לקראת פגישתו עם עשו, התקין יעקב אבינו עצמו לשלושה דברים, ״לדורון לתפילה ולמלחמה״, יש ביעקב אבינו החשש הגדול שמא אין הוא ראוי להגנת ה' שהובטחה לו פעמיים, או כלשון חז"ל ״שמא יתגלה החטא״, והוא לא יזכה להצלה.

פירעון חובות – מידה כנגד מידה

נוסף להיותו מרומה על-ידי לבן הארמי בפרשת ״ויצא״,״זוכה״ יעקב אבינו למנה נוספת של מידה כנגד מידה במפגש עם עֵשָׂו אחיו .יעקב אבינו גרם לכך שאחיו עֵשָׂו יזעק במרי לבו:״וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב, וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם–אֶת-בְּכֹרָתִי לָקָח, וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי וַיֹּאמַר, הֲלֹא-אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה״ (בראשית פרק כז פסוק לו)

לפיכך נאלץ עתה יעקב אבינו להשפיל עצמו לפני עֵשָׂו אחיו ולפצותו באותה צורת לשון, ולומר לו:״ קַח-נָא אֶת-בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ, כִּי-חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ-לִי-כֹל; וַיִּפְצַר-בּוֹ, וַיִּקָּח״.(בראשית פרק לג פסוק לא)

אנו גם יודעים כי מאוחר יותר בנושא הבכורה, נגזר על יעקב שבין בניו תחול החלפת הבכורה, על-ידי העברתה מראובן הבכור אל יוסף הצעיר, בגלל חילול יצועי יעקב אבינו .באותה פרשה סתומה הקשורה בבלהה אשתו:״וַיְהִי,בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא, וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת-בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו, וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל״. (בראשית פרק לה פסוק כב)

הנאבק אשר כוחו תש

בסיפור מפגש האחים בתורה, נראית התנהגות יעקב-אבינו מוזרה ובלתי מובנת, שכן הוא מופיע בו כאדם אחוז פחד ואימה, המתרפס בפני עֵשָׂו אחיו וביקש רחמיו. אנו גם זוכרים כי מדובר באותו יעקב אבינו, אשר בלילה הקודם למפגש זה, בהישארו לבדו כפי שהתורה מדגישה, גילה כוח

מטאפיזי-רוחני גבוה, וידע להאבק עם אותו איש פלאי ואף יכול לו. איש זה עמו נאבק יעקב אבינו ,לפי המדרש הוא מלאך שמיצג את שרו של עֵשָׂו אולם יעקב אבינו איננו חת מפניו ונאבק עמו עד עלות השחר, והתורה מעידה על יכולתו וגבורתו של יעקב אבינו באותו מאבק כנאמר: ״וַיַּרְא הַאִישׁ כִּי לֹא יָכֹל לוֹ״. יעקב אבינו מצליח להכריעו כשידו על העליונה, ואיש זה נאלץ לבקש מיעקב אבינו שירפה ממנו, בהתחננו אליו: ״וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי, כִּי עָלָה הַשָּׁחַר״. (בראשית פרק לב פסוקים כה- כו). במשמעות האלמנטרית מתגלית גבורת יעקב אבינו הרבה שנים עוד לפני כן, בהגיעו אל הבאר בחרן, כאשר בראותו את רחל בת לבן אחי-אמו, הוא נחלץ לבדו לגולל את האבן הגדולה מעל פי הבאר פעולה אשר רועי חרן נהנו לבצעה רק בהתקבצם יחד כפי שהתורה מעידה :״וַיֹּֽאמְרוּ֮ לֹ֣א נוּכַל֒ עַ֣ד אֲשֶׁ֤ר יֵאָֽסְפוּ֙ כָּל־הָ֣עֲדָרִ֔ים וְגָֽלְלוּ֙ אֶת־הָאֶ֔בֶן מֵעַ֖ל פִּ֣י הַבְּאֵ֑ר וְהִשְׁקִ֖ינוּ הַצֹּֽאן׃ עוֹדֶ֖נּוּ מְדַבֵּ֣ר עִמָּ֑ם וְרָחֵ֣ל ׀ בָּ֗אָה עִם־הַצֹּאן֙ אֲשֶׁ֣ר לְאָבִ֔יהָ כִּ֥י רֹעָ֖ה הִֽוא׃ וַיְהִ֡י כַּֽאֲשֶׁר֩ רָאָ֨ה יַֽעֲקֹ֜ב אֶת־רָחֵ֗ל בַּת־לָבָן֙ אֲחִ֣י אִמּ֔וֹ וְאֶת־צֹ֥אן לָבָ֖ן אֲחִ֣י אִמּ֑וֹ וַיִּגַּ֣שׁ יַֽעֲקֹ֗ב וַיָּ֤גֶל אֶת־הָאֶ֨בֶן֙ מֵעַל֙ פִּ֣י הַבְּאֵ֔ר וַיַּ֕שְׁקְ אֶת־צֹ֥אן לָבָ֖ן אֲחִ֥י אִמּֽוֹ׃״. (בראשית פרק כ״ט פסוקים ח-ט-י)

אנו גם מכירים את יעקב אבינו מתוך סיפור חייו הסוערים. באותן עשרים השנים בהן עמל וטרח בגופו וברוחו, ברעותו את צאן לָבָ֜ן בלי שנפגעו על ידי חיות השדה, כפי שהוא מצהיר באזני חמיו לָבָ֜ן, תוך השמעת הטיעונים בדבר התנאים הקשים בהם היה נתון : ״זֶה֩ עֶשְׂרִ֨ים שָׁנָ֤ה אָֽנֹכִי֙ עִמָּ֔ךְ רְחֵלֶ֥יךָ וְעִזֶּ֖יךָ לֹ֣א שִׁכֵּ֑לוּ וְאֵילֵ֥י צֹֽאנְךָ֖ לֹ֥א אָכָֽלְתִּי׃טְרֵפָה֙ לֹֽא־הֵבֵ֣אתִי אֵלֶ֔יךָ אָֽנֹכִ֣י אֲחַטֶּ֔נָּה מִיָּדִ֖י תְּבַקְשֶׁ֑נָּה גְּנֻֽבְתִ֣י י֔וֹם וּגְנֻֽבְתִ֖י לָֽיְלָה הָיִ֧יתִי בַיּ֛וֹם אֲכָלַ֥נִי חֹ֖רֶב וְקֶ֣רַח בַּלָּ֑יְלָה וַתִּדַּ֥ד שְׁנָתִ֖י מֵֽעֵינָֽי״. (בראשית פרק לא פסוקים לח-לט-מ )

בסוף ימיו,שומעים אנו מפיו על היותו גם לוחם ללא פחד,בכיבוש ארץ כנען כנאמר:״וַֽאֲנִ֞י נָתַ֧תִּֽי לְךָ֛ שְׁכֶ֥ם אַחַ֖ד עַל־אַחֶ֑יךָ אֲשֶׁ֤ר לָקַ֨חְתִּי֙ מִיַּ֣ד הָֽאֱמֹרִ֔י בְּחַרְבִּ֖י וּבְקַשְׁתִּֽי״. (בראשית פרק מח פסוק כב)

חולשה שמתפתחת עקב אשמה

לא קשה להבין פשר סיטואציה נפשית זו של חולשה אליה נקלע יעקב אבינו ,זאת משום שאין מצפונו נקי כלפי עֵשָׂו אחיו, ומה שאירע לפני עשרים שנה בבית הוריו, מוסיף להעיק עליו כל הזמן כך לקראת פגישתו עם עֵשָׂו אחיו ,ליעקב אבינו גיבור-הכוח אין העוז ואומץ-הרוח לעמוד בפני עֵשָׂו אחיו, משום שאין הוא בטוח בצדקתו, והוא אף אינו סומך על ״סייעתא דשמיא״ – עזרה משמיים. שהובטחה לו פעמיים.

השאלה המתבקשת היא ,כיצד ניתן להסביר את המהפך שחל בין לילה ביעקב אבינו הגיבור?.

מצד אחד באישון אותו לילה, ניצב הוא לבדו בגבורה במאבק מול כוח פלאי למעלה מן הטבע, ואילו למחרת לאור היום, בהיותו מוקף בבניו המבוגרים. וביניהם אותם שמעון ולוי שני אחי דינה הנועזים, אשר הכריעו לבדם את אנשי העיר שכם. אין ספק שהיו עם יעקב גם עבדים המסוגלים ללחום בעת הצורך, אולם אעפ"כ נתקף הוא חרדה מפני מה שנראה כאיום עליו, על נשיו ועל ילדיו, והוא מתאמץ להינצל ממצב זה, באמצעות תכנון מתן שוחד והפגנת כניעה השפלה עצמית, ואין הוא מעז להרים ראש. יעקב-אבינו הוא גיבור, אולם גבורתו זו עומדת לו, כל זמן שהוא נתון בפני אויב שכנגדו הוא מרגיש זכאי ,ורשאי ללחום, אולם דווקא משום שיעקב אבינו הוא האדם בעל המצפון, לכן אין בו העז להילחם באחיו כלפיו חטא. חולשה שהיא ביטוי לתעצומות נפש. ושמגיע עֵשָׂו ועמו ארבע מאות איש לקראת המפגש עם יעקב אבינו, לא עובדה זו היא שהעיקה על יעקב אבינו שגם מחנהו היה גדול ומסוגל לעמוד על נפשו. התנהגותו של יעקב אבינו לקראת המפגש עם עֵשָׂו אחיו ובמהלכו אינה מעידה כלל על חולשתו של יעקב אבינו, אלא דווקא על רמה אנושית גבוהה מאוד. שדרכה אנו רואים שיעקב אבינו מתפתל ומתייסר במצפונו, ואין בו הכוח הנפשי לעמוד נוכח עֵשָׂו אחיו כלפיו חָטא, פן יהא הוא יעקב אבינוֿ המנצח. התנהגותו בפחדנות במפגש זה, אינה חופפת את המושג פחד במובן הפרימיטיבי של מושג זה, שהרי הוכיח לנו יעקב אבינו כי אין הוא פחדן כלל. בנפשו של יעקב אבינו פנימה מקנן פחד ״מפני עצמו ומפני מצפונו הרע״, עקב כך נוצרו בתוכו – עַכָּבוֹת-שגרמו למעצור נפשי בכול הקשור לעֵשָׂו אחיו.

על סיטואציה נפשית זו ניתן לומר, שהיא איננה בהכרח בגדר חולשה אנושית, או שמא התקף פתאומי של מורך-לב, אלא דווקא התגלמות תהליך נפשי עמוק, באדם בעל תכונות-נפש ורגישות, המבקש לתקן עיוותים ופגמים שיצאו מתחת ידיו. עשרים שנה עברו מאז עיקב יעקב אבינו את עֵשָׂו אחיו פעמיים: ״וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב, וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם–אֶת-בְּכֹרָתִי לָקָח, וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי״. (בראשית פרק כז פסוק לו)

ועדיין שמור הדבר בתודעתו, וכנראה יותר מאשר בתודעת עֵשָׂו אחיו , מבחינה אנרגטית במקרה שאדם פוגע בחברו ומעליבו, קל יותר לנעלב לשכוח את הדבר או אף להשכיחו מלבו, מאשר לעולב. הנעלב יכול תמיד למחול, ואילו העולב אם בעל נפש הוא, הרי הוא מוסיף להתחבט בזיכרון המעשה שעשה הדברים שאמר. מצפונו של יעקב אבינו מעיק עליו ביחסו ל-עֵשָׂו אחיו, והמועקה שלו היא כה רבה עד שאין הוא מסוגל להרים כנגד עֵשָׂו אחיו ראש ובוודאי שלא יד, ואפילו לצורך עמידה על נפשו ונפש בני ביתו. יעקב אבינו חש צורך להשיג את סליחת עֵשָׂו אחיו .התנהגותו במפגש עם עֵשָׂו אחיו כאמור איננה מעידה על פגם באישיותו, אלא אדרבא, לפנינו כאן ראשית התיקון שיעקב אבינו מתקן את עצמו, במעבר ממה שהיה מסומן בחייו בשם גנאי יעקב אבינו , לקראת מה שעתיד להיות מסומל בשם הנשגב ישראל, ואין זה מיקרה כי פרשת שינוי השם ופרשת ההתפייסות עם עֵשָׂו אחיו סמוכות זו לזו.

״מנחתי״ – ״בִּרְכָתִי״

אף על פי שאין התורה מפרשת לנו את פשר התנהגותו זו של יעקב אבינו, את ההסבר האמיתי לכך אנו למדים מתוך מילה אחת שהיא כעין פליטת-פה שהוא פולט בדבריו אל עֵשָׂו אחיו, המעידה עדות חותכת על מה שהתרחש עמוק בתודעתו, ומאפשרת לנו להעמיק ראות בהלוך נפשו ותחושותיו. בהכנה לקראת המפגש וגם במפגש עצמו,שולח יעקב אבינו בידי מלאכיו-שליחיו מנחה לעֵשָׂו אחיו,וביטוי זה מנחה חוזר בסיפור הדברים ארבע פעמים, כגון בפסוקים:״וַיָּלֶן שָׁם, בַּלַּיְלָה הַהוּא; וַיִּקַּח מִן-הַבָּא בְיָדוֹ, מִנְחָה-לְעֵשָׂו אָחִיו״.

״וַיְצַו אֶת-הָרִאשׁוֹן, לֵאמֹר: כִּי יִפְגָשְׁךָ עֵשָׂו אָחִי, וּשְׁאֵלְךָ לֵאמֹר, לְמִי-אַתָּה וְאָנָה תֵלֵךְ, וּלְמִי אֵלֶּה לְפָנֶיךָ. וְאָמַרְתָּ, לְעַבְדְּךָ לְיַעֲקֹב–מִנְחָה הִוא שְׁלוּחָה, לַאדֹנִי לְעֵשָׂו; וְהִנֵּה גַם-הוּא, אַחֲרֵינוּ.וַיְצַו גַּם אֶת-הַשֵּׁנִי, גַּם אֶת-הַשְּׁלִישִׁי, גַּם אֶת-כָּל-הַהֹלְכִים, אַחֲרֵי הָעֲדָרִים לֵאמֹר: כַּדָּבָר הַזֶּה תְּדַבְּרוּן אֶל-עֵשָׂו, בְּמֹצַאֲכֶם אֹתוֹ.ואֲמַרְתֶּם-גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַעֲקֹב, אַחֲרֵינוּ: כִּי-אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו, בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי, וְאַחֲרֵי-כֵן אֶרְאֶה פָנָיו, אוּלַי יִשָּׂא פָנָי וַתַּעֲבֹר הַמִּנְחָה, עַל-פָּנָיו; וְהוּא לָן בַּלַּיְלָה-הַהוּא, בַּמַּחֲנֶה . (בראשית פרק לב פסוקים יד יח-יט-כ-כ״א)

אולם למרבה ההפתעה, ברגע פגישתו עם עֵשָׂו אחיו לאחר שהוא משתחווה לו: ״וְהוּא,עָבַר לִפְנֵיהֶם; וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים, עַד-גִּשְׁתּו עַד-אָחִיו״. (בראשית פרק לג פסוק ג)

כאשר חששותיו מתפוגגים ושני האחים מתחבקים מתנשקים ומתפייסים, פולט יעקב אבינו מפיו וכאילו שלא מדעת את משפט רב-משמעות: ״קַח-נָא אֶת-בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ, כִּי-חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ-לִי-כֹל; וַיִּפְצַר-בּוֹ, וַיִּקָּח״. (בראשית פרק לג פסוק יא)

במקום לומר כפי שקראנו עד כה: ״קַח-נָא אֶת מִנְחָתִי״ אין כל ספק כי מלת כשל זו נפלטה מפיו של יעקב אבינו מִבְּלִי מֵשִׂים לב, וזאת מתוך מועקתו הנפשית החונקתו של יעקב אבינו, בזוכרו את הברכה שנטל במירמה מִעֵשָׂו אחיו, ומבקש הוא עתה לפצותו על מעשהו זה. יעקב אבינו שעשה את מעשהו בהדרכת אמו והוראתה שאינן מותירות אפשרות סירוב, עושה את מה שהתבקש כְּמִי שֶׁכְּפָאוֹ שֵׁד- מכריחים אותו, שלא ברצונו ,ורק לאחר עשרים שנות הדחקה משתחררת כאן לפתע המועקה, כאשר מפי יעקב אבינו התמים יוצאות המילים: ״קַח-נָא אֶת-בִּרְכָתִי

פרשת דינה ושכם

פרשת דינה ושכם היא אחד הדברים הנוקבים ביותר בדברי ימי אבותינו. לכאורה על המעשה שעשו שני האחים הנוקמים שמעון ולוי ניתן לומר, שהוא נעשה לא מתוך רשעות והפקרות, ואכן המילים האחרונות באותה פרשה נוראה, הם הדברים המושמים בפי שני אחים אלה, בהם הם מְתָרֵצים באוזני אביהם

את המעשה שעשו:״וַיֹּאמְרוּ הַכְזוֹנָה,יַעֲשֶׂה אֶת-אֲחוֹתֵנוּ״?. (בראשית פרק לג פסוק לא)

ויש בדברים אלה מעין הצדקה, וייתכן אף לומר שאין הצדקה רבה מזו, ואפילו התורה מספרת לנו את מעשה שמעון ולוי בשכם. מוסיפה על תיאור הזוועה, הנמקה בה ניתנת לכאורה הערכה מוסרית על אותו מעשה:״בְּנֵי יַעֲקֹב, בָּאוּ עַל-הַחֲלָלִים, וַיָּבֹזּוּ, הָעִיר-אֲשֶׁר טִמְּאוּ, אֲחוֹתָם״. (בראשית פרק לד פסוק כז)

אפשר לבסס ולנמק את מעשה שמעון ולוי, מבחינת עקרונות המוסר ניתנים לשיקול חישוב רציונלי, אולם קיימים כנראה גם תביעות מוסריים, וביניהם הנושא הגדול של שפיכות דמים, שאינם כלל בגדר שיקול חישוב, מהם נובעת קללה מעבר לכל השיקולים והחישובים נראים ונשמעים מוצדקים ונכונים. יעקב אבינו אשר בינתיים הפך להיות ישראל, לא יכול היה לסבול מעשה זה של שפיכות דמים, ואף על פי כן עשרות שנים לאחר מכן, כאשר פרשה זו כאילו כבר שקעה בהיסטוריה סמוך למותו קורא יעקב אבינו את בניו להתקבץ סביב מיטתו. והוא מברך אותם אחד אחד, וחוזה להם ולבניהם אחריהם את חזון אחרית הימים. אולם מתוך שנים-עשר בניו רואה הוא לנכון לגנות ולקלל שניים מהם, את עושי אותו מעשה ההריגה ושפיכות הדמים בשכם שאיננו נסלח להם, וכך קוראים אנו בפרשת ויחי: ״שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אַחִים–כְּלֵי חָמָס, מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל-תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל-תֵּחַד כְּבֹדִי: כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ, וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ-שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה; אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב, וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל״. (בראשית פרק מט פסוקים ה-ז)

מה עלה בגורלה של דינה?

בפרקי דרבי אליעזר (פרק ל”ה) מסופר כי דינה נכנסה להריון מאותו מעשה של שכם בן חמור, נולדה לה בת שעזבו אותה לגורלה, לימים היא נאספה על ידי המצרים, ולבסוף נמסרה לאימוץ לאשת פוטיפר, עד שלמים נישאה ליוסף מהם נולדו מנשה ואפרים, נפלאות דרכי ההשגחה.

בפרשה הקודמת נפרדנו מהאנרגיה של אברהם אבינו שמייצגת את מידת החסד. הפרשה הזאת מאפשרת לנו פרידה מיצחק אבינו שמייצג את מידת הגבורה.

יצחק אבינו

הזהות של עם ישראל נוצרה בשלושה מהלכים:

ראשית התהוות עם ישראל מתחילה דרך אברהם אבינו הָעִבְרִי-המייצג את מידת החסד, כפי שהתורה מלמדת אותנו : ״וַיָּבֹא, הַפָּלִיט, וַיַּגֵּד, לְאַבְרָם הָעִבְרִי; וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי, אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר, וְהֵם, בַּעֲלֵי בְרִית-אַבְרָם״. (בראשית פרק יד פסוק יג)

המשך התהוות של עם ישראל עוברת דרך יצחק אבינו-המייצג את מידת גבורה–נוכחות -הווה אותנטי ,כפי שהתורה מלמדת אותנו:״ וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיהוָה לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ, כִּי עֲקָרָה הִוא; וַיֵּעָתֶר לוֹ יְהוָה, וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ״. (בראשית פרק כה פסוק כא)

אברהם אבינו-ויצחק אבינו

נתוני הפתיחה של יצחק אבינו מאוד בעייתיים. יצחק אבינו הוא בנם של צדיק וצדקת, ובתור שכזה ודאי שקשה עליו ביותר להיות צדיק.

״וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיהוָה לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ, כִּי עֲקָרָה הִוא; וַיֵּעָתֶר לוֹ יְהוָה, וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ״. (בראשית פרק כה פסוק כא)

מפסוק זה רואים שגם יצחק אבינו וגם רבקה אמנו התפללו לפרי בטן-הריון שכן כתוב ״לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ״ ,אך רק תפילתו של יצחק אבינו נענית. אומר המדרש שאין דומה תפילתו של צדיק בן צדיק לתפילתו של צדיק בן רשע ,רבקה בת בתואל, שהיה רשע. לכאורה כלל אין זה ברור מדוע תפילות של צדיק בן צדיק עדיפות, הרי לצדיק בן רשע לא היה ממי ללמוד, והוא התגבר על הסביבה הלא טובה בה הוא נולד ולמרות הכל הצליח להיות צדיק, כלומר נראה צדיק בן רשע הוא במדרגה גבוהה יותר. אך כאשר יורדים לשורש ומקור הדברים, בעומק הפסיכולוגיה של האדם, אזי רואים שאם אדם הוא צדיק אף על פי שאביו צדיק, הוא צדיק אמיתי משורש נשמתו. שכן ידוע שמטבעו של הבן שהוא מתנגד לדרכו של אביו. בניית האישיות העצמית מתבצעת על ידי מאבק הדורות. ולכן להיות צדיק בן צדיק זהו ניסיון קשה יותר מאשר להיות צדיק בן רשע. ליצחק אבינו יש ניסיון גדול – להיות ממשיך דרכו של אברהם אבינו. אין זה דבר פשוט. למעשה במשפט: להיות ממשיכו של אברהם אבינו יש סתירה פנימית, זהו פרדוקס. אברהם אבינו היה ההיפך הגמור מאביו תרח, אברהם אינו נאמן למסורת אבותיו, אלא נלחם בה. יצחק אבינו אמור להיות ממשיכו של אביו, כלומר להתנגד למסורת אבותיו?! עצם האמירה שיצחק אבינו ממשיך את אברהם אבינו מגדירה את יצחק אבינו הופכי לאברהם אבינו. ואכן ביצחק אבינו מופיע מידה חדשה באישיותו שלא הייתה קיימת אצל אביו. אברהם אבינו התחיל את מסע ההיכרות שלו עם עולם האלוקות ,רק שהוא פרץ דרך מידת החסד את מחסום האלילות שלא אפשרה לשום תודעת אנוש לעבור מאנרגית האין לאנרגית היש, אברהם אבינו מכיר את הבורא מצד מידת החסד שבו. לעומת זאת יצחק אבינו נאמן למסורת אביו, מכיר במציאות ה'. אך ציר הא-לוהות אצל יצחק אבינו הוא הפוך מאשר אצל אברהם אבינו. יצחק אבינו נולד לעולם שבו הקב"ה כבר נמצא, והא-לוהות היא מי שצריך לתת לפניה דין וחשבון. יצחק אבינו חי בעולם בו הוא נבחן האם הוא נאמן למה שמצופה ממנו. אצל אברהם אבינו הא-לוהות הייתה צריכה להתגלות, אצל יצחק אבינו הא-לוהות נתונה והוא צריך להוכיח את עצמו לפניה. מידת החסד לעומת מידת הדין. עצם רעיון האלוהות היה חידוש גדול עבור אברהם אבינו. ללא ספק היה קשה לאברהם, איש החסד, להבין כיצד בנו שכולו מידת הדין ממשיך את דרכו. אם כן ישנה הופכיות מסוימת בין אברהם אבינו ויצחק אבינו. יצחק אבינו אינו צדיק כאביו, אלא צדיק הפוך מאביו. ישמעאל בחר להיות רשע כדי להיות הופכי לאביו, ולכן נשארה אצלו מידת החסד, חסד של ביטול העצמי. אם כן ישמעאל הפוך מאביו בצדקות, אך דומה במידה. ואילו יצחק אבינו הפוך מאביו במידה אך דומה בצדקות.

עכשיו נוכל לשאול שאלה בפומבי מה מלכתחילה מצא יצחק אבינו בעשו שלא מצא ביעקב אבינו ?

באופן בסיסי, לאב יש נטיה לאהוב את הבן הדומה לו. וכך, יצחק אבינו – שהיה צדיק של מידת הדין – אהב את הבן שהמשיך את מידת הדין – הלא הוא עשו. ואף אם יצחק עצמו היה צדיק ועשו רשע, רשע של מידת הדין יכול להפוך בבוא הזמן לצדיק של מידת הדין. באותה מידה, אברהם אבינו אהב את ישמעאל מפני שישמעאל היה ההקצנה של מידת החסד – אברהם אבינו היה צדיק של מידת החסד, וישמעאל היה רשע של מידת החסד. הניסיון של החינוך אם כן, הוא להכיר בכך שההצלחה של הדורות היא ההמשכיות דווקא דרך השונות, דרך מי שיכול להוסיף ערכים חדשים לאלו הקיימים.

יצחק אבינו – מידת הדין-עבודת הבירורים

נפתח בשני פסוקים מהנביאים מיכה וישעיה:

״הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה יְהוָה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיך״. (מיכה פרק ו פסוק ח)

״צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה״. (ישעיה פרק א פסוק כז)

יצחק אבינו – דמות נפעלת

אין זה מקרה שהבשורה על לידתו הקרובה של יצחק אבינו מתרחשת בסמיכות למהפכת סדום ועמורה. זהו החידוש מתגלה לאברהם אבינו, שיש לעשות משפט וצדקה יחד. יצחק אבינו נולד – זוהי מידת החסד של הקב"ה, אך יחד עם זאת מהפכת סדום ועמורה – מידת הדין. לאברהם אבינו הייתה אישיות מחדשת, הוא פרסם את האמונה באל אחד בעולם, ולכן אברהם אבינו היה אדם יוזם ופועל. הוא יוצא למלחמות, דואג לשידוך לבנו, ומתפלל לשלומם של אחרים. אצל יצחק אבינו המצב הפוך, אישיותו היא סבילה, נפעלת. בדרך כלל זוהי עמדה רעה, כיוון שקבלת השפעות מבחוץ עלולה לגרום לכניסה של גורמים שליליים לנפש האדם. כאשר אדם הוא נפעל, קשה לו יותר לסנן את ההשפעות החיצוניות עליו. כאשר אדם יוזם ופועל הוא מטביע את חותמו על המציאות, ואילו אדם נפעל נותן למציאות להטביעה את חותמה עליו. אלא שיצחק אבינו יודע כיצד להיות נפעל. הוא יודע מאיזה גורמים כן לקבל השפעה ומאלו לא. זוהי עמדה מיוחדת מאוד, יצחק אבינו יודע לזהות את השלמות, את האידיאל, באינטואיציה הבסיסית שלו, ולשאוב את השלמות לעצמו. יצחק אבינו יכול לחיות חיי נפעלות. זוהי שלמות יותר עליונה, בדרגה גבוהה יותר אפילו מהפועל והיוזם. דוגמא לחיי הנפעלות של יצחק אבינו היא בחתונה שלו. אברהם אבינו כלל לא מדבר עם בנו, אלא רק עם אליעזר. כאשר אליעזר חוזר עם האישה המיועדת, ויצחק יצא לשוח בשדה רואה את שיירת הגמלים, הוא מיד מבין שזו אשתו. כלומר הוא מזהה באינטואיציה הבסיסית שלו, שאכן רבקה היא האישה המתאימה לו. הם נפגשים ומיד נאמר:״וַיְבִאֶהָ יִצְחָק, הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וַיִּקַּח אֶת-רִבְקָה וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה, וַיֶּאֱהָבֶהָ; וַיִּנָּחֵם יִצְחָק, אַחֲרֵי אִמּוֹ״. (בראשית פרק כד פסוק סז)

לא מצאנו אצל שאר האבות ביטויים כה פשוטים וישירים כמו:״וַיֶּאֱהָבֶהָ״ .יצחק אבינו היה בדרגה כה גבוהה, שהוא לא היה צריך בירורים בנושה הזיווג שלו ,יצחק אבינו יודע שרבקה היא המתאימה לו מבחינה א-לוהית, ורק לאחר מכן יבואו הרגשות האנושיים של אהבה. זוהי מדרגה גבוהה מאוד, שאין אדם פשוט זוכה לה. מאורע אחר אצל יצחק אבינו המלמד על הנפעלות שלו, הוא אופן נתינת הברכות לבניו. יצחק אבינו לא יוזם את נתינת הברכות, מרמים אותו. לכאורה יצחק אבינו לא יודע מה בדיוק מתרחש, אך הוא יודע שיהיה בסדר. יעקב אבינו מגיע לקבל את הברכות כאשר הוא לבוש בבגדי עשו. יצחק אבינו חש שיש כאן צורך בעבודת בירורים:

״ויאמר יצחק אל יעקוב גשה נא ואמושך בני האתה זה בני עשיו אם לא. וייגש יעקוב אל יצחק אביו וימושוהו ויאמר הקול קול יעקוב והידיים ידי עשיו. ולא הכירו כי היו ידיו כידי עשיו אחיו שעירות ויברכהו״ (בראשית פרק כ"ז פסוקים כ"א-כ"ג).

התורה אומרת לנו שיצחק אבינו לא הכירו. הוא חשב שאין זה יעקב אבינו , שהרי ״הידיים ידי עשיו״, אך זהו גם לא עשו שכן ״הקול קול יעקב״. מדוע יצחק אבינו לא החליט במי מדובר? אלא יצחק אבינו הבין שאין זה משנה אם האדם שלפניו הוא יעקב אבינו או עשו. העיקר הוא שלפניו עומד אדם המתאים לתיאור של: ״הקול קול יעקב והידיים ידי עשו״, כיון שרק מי שיש לו את קול יעקב ואת ידי עשו ראוי לקבל את הברכות. יצחק אבינו סומך על הקב״ה שיזמן לפניו את האדם הנכון. ואכן כאשר עשו מגיע לקבל את ברכתו והאמת מתגלה ליצחק אבינו והוא מאשר את הברכות הראשונות: ״ואת אחיך תעבוד״ (בראשית פרק כ"ז פסוק מ').

אופיו של יצחק אבינו

בכדי להיות בדרגתו של יצחק אבינו, האדם חייב להיות מעולם אחר, מחוץ לעולם הזה. ניתן ללמוד זאת משמו של יצחק אבינו לעומת שמות שאר האבות. אברהם אבינו שינה את שמו פעמיים, כלומר שהיו לו שלושה שמות במהלך חייו. בתחילה נקרא אברם, אחר כך נקרא אברהם, ולבסוף בעקידת יצחק נקרא אברהם אברהם. גם ליעקב אבינו היו שלושה שמות: יעקב, ישראל, ויעקב יעקב לפני הירידה למצרים. ישנם עוד אנשים בתנ"ך ששמם נכפל: משה רבינו ושמואל הנביא. ישנן ארבע דמויות גדולות וחשובות ששמן נכפל ,גם שמם של נח, שם ותרח נכפל, אך השמות נמצאים בפסוקים נפרדים. מהי המשמעות של הכפלת שמו של האדם? הכפלת השם מתרחשת במצב של התאמה מוחלטת בין נפש האדם-אני המקורי, לנשמתו -ניצוץ אלוקי, בין החלק הרוחני התחתון של האדם לבין החלק העליון. יש התאחדות של האדם שלמטה עם האדם שלמעלה לאישיות אחת. אך אצל יצחק אבינו לא מצאנו הכפלת שם. הסיבה לכך היא שאצל יצחק אבינו מצאנו את האיזון המושלם בין יצחק אבינו של מטה, לבין יצחק אבינו של מעלה.

דווקא צורת חיים זו הופכת את יצחק אבינו לאישיות מלאה בכל המובנים. בניגוד לסגפנות של הגויים הדוגלת בהתנזרות מתענוגות העולם הזה והתעלות רוחנית. יצחק אבינו חי בעולם הזה ואצלו הכל מתקדש, הוא מסתכל על המציאות במבט עליון ומרומם אותה למדרגתו ולא מתנתק ממנה.

יצחק אבינו משתמש בחושים שלו גם בעבודתו הרוחנית. כאשר הוא רוצה לברך את בניו, אזי הוא צריך לאכול קודם, אחרת הוא אינו יכול לברך:

״ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי והביאה לי ואוכלה בעבור תברכך נפשי בטרם אמות״ (בראשית פרק כ"ז פסוק ד).

יצחק אבינו לא מבקש סתם אוכל, אלא ״מטעמים כאשר אהבתי״, כלומר שאין זו פעם ראשונה שיצחק אבינו אוכל מטעמים. אך הברכה הא-לוהית לא תינתן אם לא יוכנו המטעמים. ואכן יעקב מביא לאביו שני גדיים. קשה להבין כיצד אדם זקן אוכל בשר של שני גדיים, וכן שותה יין במידה המתאימה לכמות כזו של בשר התשובה פשוטה כל התהליך הזה התקיים בליל הסדר שני הגדיים היו קורבן פסח וקורבן חגיגה, ארבע כוסות יין ששותים בליל הסדר. מכיוון שיצחק אבינו הבין את הקדושה של חג הפסח שיש באפשרותו לקדש כל תהליך חומרי ,זה נתן לו את הכוח. וברור שיצחק אבינו אינו מתנזר מאכילה. ולאחר האכילה נעשה שימוש גם בשאר החושים.

חוש הריח: ״ריח בני כריח השדה״.

חוש המישוש: ״וייגש יעקוב אל יצחק אביו וימושהו״.

חוש השמיעה: ״הקול קול יעקוב״.

אצל יצחק אבינו קיימת שלמות בעולם החושים.

יצחק אבינו הוא גם היחיד מבין אבות האומה שהתעסק בחקלאות האדמה. אברהם ויעקב היו שניהם רועי צאן. גם משה רבנו ודוד המלך היו רועי צאן. זוהי אומנתו של הבל, מלאכה רוחנית של התבודדות וחשבון נפש, עבודה על מנהיגות, עבודתם של צדיקים. ואילו יצחק אבינו:

״ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה’״ (בראשית פרק כ"ו פסוק י"ב)

יצחק אבינו עוסק דווקא בעבודת האדמה, באומנתו של קין. המטרה היא לחשוף את הקדושה שבאישיותו לעולם החומר, לכן יצחק אבינו הוא היחיד שמעז לעסוק בעבודה זו. גם מפרשת הבארות ניתן ללמוד על אופיו של יצחק אבינו, כפי שרואים מהפסוקים:

״ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים. ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק לאמור לנו המים ויקרא שם הבאר עשק כי התעשקו עמו. ויחפרו באר אחרת ויריבו גם עליה ויקרא את שמה שטנה. ויעתק משם ויחפור באר אחרת ולא רבו עליה ויקרא שמה רחובות ויאמר כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ״ (בראשית פרק כ"ו פסוקים ט-כ״ב).

כל זמן שעבדי יצחק הם אלו שחופרים את הבארות, אזי יש עליהן ריב עם רועי גרר, שכן חפירת בארות זוהי עבודה בזויה וקשה בעיני עבדי יצחק אבינו. אך כאשר יצחק אבינו עצמו חופר את הבאר, אזי קדושתו מתפשטת בעפר ואז אין ריב על הבאר, שכן בעיני יצחק אבינו אין עבודות בזויות, הוא מקדש את כל מה שהוא עושה. ואכן לאחר שיצחק אבינו נתן את הדוגמא כיצד עושים זאת נכון, עבדיו חופרים באר רביעית:

״ויהי ביום ההוא ויבואו עבדי יצחק ויגידו לו על אודות הבאר אשר חפרו ויאמרו לו מצאנו מים. ויקרא אותה שבעה״ (בראשית פרק כ"ו. פסוק ל״ב-ל״ג).

על באר זאת כבר אין ריב למרות שלא יצחק אבינו חפר אותה, כיון שהם למדו כיצד לקדש את מלאכתם.

על יצחק אבינו נאמר בתורה :

״…והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו״ (בראשית-פרק פסוקים כ״ו-ח’).

ודרשו חז״ל ש״מצחק״ הכוונה כאן לתשמיש המיטה -יחסי אישות. התורה מספרת לנו על חיי האישות של יצחק אבינו, כיון שיצחק אבינו לא נבהל מכול מהלך ריגשי שיש בוא הנאה והמשכיות לקיום העולם הזה והעולם הבה.

לידתו של יצחק

כיצד נולד יצחק אבינו? בתחילה, כאשר הקב״ה מבשר לאברהם אבינו שיוולד לו בן, אברהם אבינו צוחק. כאשר באים המלאכים לבשר על הולדת יצחק אבינו , שרה אמנו צוחקת. לאחר שיצחק אבינו אבינו נולד, שרה אומרת: ״צחוק עשה לי א-לוהים״ (בראשית פרק כ״א פסוק ו')

כלומר גם הקב״ה צוחק. ובהמשך אומרת שרה: ״…כל השומע יצחק לי״ כל העולם צוחק. יש הרבה צחוק סביב הולדתו של יצחק. כאן אפשר לראות את ההורים שאין בהם רגש, ודווקא בילדיהם יש המון רגשות, וכול ביטוי של רגש יוצר אצל ההורים ,סטגנציה בתנועה הרגשית, לכן מותר שהילדים מלאים רגשות וההורים אפס רגשות ,וצריך לזרום עד שמתקיים האיזון ,איך שלומי ארצי אומר ״פעם תורי ופעם תורך לאהוב״, והמבין יבין.

יצחק לעומת אברהם ויעקב

ישנם הבדלים נוספים בין יצחק אבינו לבין שאר האבות. אברהם אבינו נשא שלוש נשים, יעקב אבינו נשא ארבע נשים, ואילו יצחק אבינו נשא רק אשה אחת. אברהם אבינו היה במהלך חייו במספר ארצות, וכן יעקב אבינו ירד לחרן ואחר כך ירד גם למצרים. יצחק אבינו הוא האב היחיד שמעולם לא יצא מגבולות הארץ. למעשה עולם האלוקות אוסר על יצחק אבינו לעזוב את ארץ ישראל.

עובדה חשובה מאוד על דמותו של יצחק אבינו היא שהוא מעולם לא ויתר לזולתו. מצאנו שאברהם אבינו ויתר לאבימלך וכן לפרעה. יצחק לא נותן שיקרה לו מה שקרה לאביו. לא לוקחים ממנו את אשתו, וגם על הבארות הוא ועבדיו חפרו הוא לא מוותר. יצחק אבינו הוא אדם שלם: שם אחד, אשה אחת, ארץ אחת. יצחק אבינו נוהג במידת הדין, הוא האדם האידיאלי של העתיד לבוא.

המהר"ל בנצח ישראל יבורך הרב חיים קליין שבזכותו נפתח לי צוהר מטורף לעולם של המהר"ל מפראג. שמסביר את מידת הדין כפי שהיא באה לידי ביטוי בדמותו של יצחק אבינו. המהר"ל מסביר שביצחק אבינו בא לידי ביטוי עומק הדין, ולא רק מידת הדין הרגילה. לפי מידת הדין הפשוטה הכל שחור ולבן, מי שחייב ייענש ומי שזכאי לא ייענש, מידת הדין אינה מביאה בחשבון את התמונה הכוללת. לעומת זאת כאשר בוחנים את המציאות בעומק הדין, אזי לוקחים בחשבון את כל הגורמים הקשורים לחטא, ואז רואים שהחטא כלל אינו חטא, ויוצאים זכאים על פי עומק הדין. אצל יצחק אבינו ישנה חזרה אל השורש המקורי של הזהות, ותהליך זה אפשרי רק אצל מי שהקריב את עצמו וחזר לשורשו. ביצחק אבינו מתרחש המפגש עם תכנים הנמצאים מעבר לתפיסה האנושית הרגילה, ולכן גם יצחק אבינו קשור לצחוק. מתי האדם צוחק? כאשר יש לו יותר מדי, כשהוא כבר לא מסוגל לתפוס את מה שיש לו. כאשר אדם משיג את מה שרצה הוא מרוצה, אך הוא לא צוחק. האדם צוחק, צחוק של אושר כאשר השיג מעבר למה שהוא מסוגל לשאת.

סיום

עם כל מה שאמרנו על מדרגתו המיוחדת של יצחק אבינו, בעומק הדברים דווקא יצחק אבינו הוא הדומה מכל, לאדם הרגיל. ולכן יש לנו הרבה מה ללמוד מיצחק אבינו. יש לנו את האתגר לנסות להגיע למדרגתו הרוחנית רגשית הגבוהה הזו. אמנם זה נראה רחוק מאוד, ומעט בלתי אפשרי להשגה, אבל אם מתאמצים מגיעים כפי שחז״ל מעידים :

״יגעת ומצאת תאמין ,יגעת ולא מצאתי אל תאמין.

ההפטרה-וישלח-חכמים מאדום

לימדונו רבותינו (איכה רבה ב, יג) על פסוק: אם יאמר לך אדם: ״ יש חכמה בגוים״, תאמן. הדא הוא דכתיב: ״וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם וּתְבוּנָה מֵהַר עֵשָׂו״.

(עובדיה פרק א פסוק ח) ״יש תורה בגוים״, אל תאמין, דכתיב: ״מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם אֵין תּוֹרָה״.

(איכה פרק ב פסוק ט). דווקא במקום שבו מציין הנביא את אובדן חכמתה של אדום, משם למדנו על קיומה. נראה שיש קשר מהותי בין אופיה של חכמת אדום לבין אובדנה. חוכמת אדום, ובמובן הרחב חכמתה של התרבות המערבית כולה, מהווה תחרות עם חכמת ישראל, ששורשה בחוש הביקורתי המהווה את יסוד המדע מביא לאדם הישגים כבירים, אך יחד עם זאת אין בידו לספק דבר, ודאי בדבר מהותן הפנימית של החיים. לעולם היא תישאר חיצונית לתופעות מבלי לחדור אל עומקן. היטיב לתאר זאת רבי אברהם ביבאגו, מאחרוני חכמי ספרד בדור שלפני הגירוש, בספרו ״דרך אמונה״ שמול חכמתם של ישראל ששורשה בנבואה, עומדים מתחרים: חכמות מצרים- בבל- ואדום. הבירור לעומתן נעשה בגלות ישראל ביניהן. חכמת מצרים בנויה על פיתוח עולם החושים-חכמת בבל בנויה על פיתוח עולם הדמיון. זמן לא רב יחסית נדרש כדי לערוך את הבירור: 210 שנים במצרים עד שבא משה רבינו , ופותח את סדרת המכות במה שחרטומי מצרים גם יודעים לעשות, עד שמתגלה קוצר יכולתם, ו-70 שנות גלות בבל בה נערך הבירור על ידי דניאל, פותר את חלומות מלך בבל שלא ידעו חכמי בבל לפותרם. לעומת שתי גלויות אלה, התארכה מאוד גלות אדום (היום אנו יודעים שהיא ארכה 1880 שנה). זאת משום שהמתחרה הרוחני הינו דק מאוד והוא בנוי על פיתוח עולם ״החוש התבוני״. כינוי זה של רבי אברהם ביבאגו לפילוסופיה נושא תוכן כפול: מחד גיסא חוש ומאידך גיסא תבונה. מדובר אם כן במקצוע הטוען לתבונה, ידיעה אובייקטיבית של המציאות, שבאמת אינה אלא חוש, כלומר ידיעה סובייקטיבית שמוצאה בחושים.

ישועתה של חכמת אדום תהיה על ידי אימוץ חלקיה הטובים ודחיית חלקיה המקולקלים על ידי אנשי קודש בבני יעקב: ״ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו״.

(עובדיה פרק א פסוק כא). אחת המשימות הנכבדות של הגאולה היא עבודת השיפוט והבירור של ערכיו של עשו, ובמובן עוד יותר, של העולם כולו.״

מאמרים נוספים ניתן לקרוא באתר האינטרנט הרשמי של הרב דוד איפרגן – הכוח הפנימי